פסקי דין על חווה אורטמן | פסקי דין על זאב עפרוני | פסקי דין על אליהו שפס |

20117/08 תאמ     15/08/2010




תאמ 20117/08 חווה אורטמן נ' זאב עפרוני, אליהו שפס








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 20117-08 חווה אורטמן
נ' זאב עפרוני
ואליהו שפס







בפני

כב' השופט
יאיר דלוגין


תובעת

חווה אורטמן
ע"י עו"ד יגאל זנדר ועו"ד גליה אליהו


נגד


נתבעים

1.זאב עפרוני
(ניתן פס"ד בהעדר)
2.אליהו שפס
ע"י עו"ד מוטי כהן




פסק דין
– נתבע 2

לפניי תביעה כספית ע"ס 40,000 ₪, להשבת התמורה ששילמה התובעת לנתבע 1 בגין רכישת רכב, שהיה בזמנו בבעלות הנתבע 2 ואשר נמכר לה על ידי הנתבע 1, מנהל מוסך שטיפל בזמנו ברכב קודם שלה. כמו כן, התובעת עותרת לקבלת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה בעקבות העסקה, בעיקר עוגמת נפש. לפי טענתה, שני הנתבעים כאחד, הונו אותה למעשה, במסגרת תרגיל "עוקץ", בכך שמכרו לה רכב שהמנוע שמותקן בו, אינו אותו מנוע שרשום ברישיון הרכב, כאשר מצב הרכב גרוע ביותר ואינו תואם את המצגים שקיבלה בעניין זה וכאשר המחיר ששילמה עבור הרכב, היה מופקע לחלוטין וכאשר שווי הרכב למעשה אפסי וזאת נוכח הליקויים שבו ובעיקר נושא המנוע. הנתבע 1 לא התגונן כנגד התביעה וניתן כנגדו

פסק דין
בהעדר הגנה על מלוא סכום התביעה ויחד עם זאת, העיד הנתבע 1 במשפט לטובת הנתבע 2. טענת ההגנה העיקרית של הנתבע 2 הנה כי לא הייתה כל קנוניה, כי עסקת מכירת הרכב על ידו לנתבע 2 הייתה נפרדת מעסקת מכירת הרכב שבין הנתבע 1 לתובעת, כי הוא לא ידע דבר לגבי מצב המנוע וכי ממילא אין יריבות בינו ולבין התובעת.

התביעה

התובעת הכירה את הנתבע 1 בחודש יולי 2007, כאשר הביאה לו את רכבה הישן למוסך אותו ניהל בשם "אייר קר ע.ל. בע"מ" בדרך מנחם בגין 158 בתל-אביב, אשר לימים נסגר ונמצא במצב של חדלות פירעון. במהלך פרק הזמן הקצר הרלוונטי לתביעה, הנתבע 1 עבר לעבוד במוסך ברח' נחלת יצחק 7 בתל-אביב, וציין כי הוא המנהל והבעלים של מוסך זה.

הנתבע 1 תיקן את רכבה הישן של התובעת, אולם הודיע לה שהיא צריכה להיפטר ממנו במהירות, שכן מצב הרכב בכי רע וכי אל לה לנסוע עמו רחוק, דבר שהלחיץ את התובעת. באותה נשימה, הציע הנתבע 1 לתובעת לרכוש רכב שהוגדר על ידו כ"משובח", במחיר טוב של 20,000 ₪, רכב מסוג דייהו לאנוס שנת 1999. הנתבע 1 הבטיח לתובעת כי תוכל להחזיר את הרכב, אם הוא לא ימצא חן בעיניה, תוך קבלת מלוא כספה חזרה. נוכח מצגים אלה, רכשה התובעת את הרכב ביום 24.1.08, בסכום של 20,180 ₪, באמצעות שיק שנמסר לנתבע 1 ואשר נפדה על ידו בו ביום. הנתבע 1 נטל מאת התובעת את תעודת הזהות שלה וסכום של 360 ₪ כדי לבצע העברת בעלות.

זמן קצר לאחר הרכישה, התברר לתובעת כי הנתבע 1 שיקר לה וכי בפועל, מחיר הרכב הוא כ-15,000 ₪, עבור רכב זהה במצב טוב וכי שווי הרכב שרכשה, נוכח הליקויים שבו, נמוך בהרבה. פניית התובעת אל הנתבע 1 לביטול העסקה בעקבות כך, נענתה בהבטחות להספקת רכב חלופי וחדש יותר שלא קוימו. התובעת, שחשדה בשלב זה ביושרו של הנתבע 1, לקחה את הרכב ביום 20.1.08 למכון בדיקה וגילתה כי מצב הרכב גרוע ביותר, כולל פגיעה בשלדה והעיקר, הסתבר לה כי מספר המנוע שמותקן ברכב, אינו זהה למספר המנוע המקורי אשר רשום ברישיון הרכב. משמע – שווי הרכב בנסיבות שכאלה, הנו כשווי גרוטאה בשוק החלפים. התובעת הגישה תלונה במשטרה ביום 22.2.08 על זיוף מספר המנוע.

התובעת פנתה אל הנתבע 1 לביטול העסקה, השבת כספי וכן השבת תעודת הזהות שלה, כמו גם הסכום של 360 ₪ עבור העברת הבעלות. על מנת להקטין את נזקיה, השיבה את הרכב לידי הנתבע 1 והוא מחזיק בו עד היום.

התובעת טוענת כי היה על הנתבעים לגלות לה את מצבו האמיתי של הרכב בטרם ביצוע העסקה, כי הם פעלו בחוסר תם לב גם בקשר לנושא המנוע והסתירו ביודעין נושאים אלה. התובעת טוענת כי הנתבעים הטעו אותה ולו ידעה את האמת, לא הייתה מבצעת את העסקה. לכל הפחות התרשלו הנתבעים בכך שלא מסרו לה פרטים לגבי מצבו האמיתי של הרכב. לחילופי חילופין, גם אם לא ידעו הנתבעים את מצב הרכב, מדובר באי התאמה נסתרת, אשר גם בגינה הייתה זכאית התובעת לבטל את העסקה. התובעת טוענת כי הנתבע 1 פעל בשם הנתבע 2 ומטעמו.

התובעת עותרת לקבלת הסעדים הכספיים הבאים: 20,000 ₪ בגין כספי התמורה ששולמו, 360 ₪ בגין דמי העברת בעלות, 420 ₪ בגין עלות בדיקת הרכב, 365 ₪ הוצאות איתור נתבע 1 ו-18,855 ₪ בגין עגמת נפש, ביטול זמן ומטרד.

ההגנה

כאמור, כנגד הנתבע 1 ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה. הנתבע 2 טוען להגנתו כי רכש את הרכב ממלונות קיסר ביום 7.8.05, במחיר של 16,000 ₪ וללא בדיקה במכון, אלא על פי בדיקה עצמאית שערך. הרכב נמסר לחזקתו וכל התשלומים בגין התמורה שולמו למוכר. הרכב עבר בחודשים אפריל 2006 ואפריל 2007, טסט במכון רישוי וללא בעיות, וקל וחומר ללא טענות כלשהן מצד משרד הרישוי לגבי מספר המנוע.

בתחילת אמצע חודש דצמבר 2007, מכר הנתבע 2 את הרכב לנתבע 1 במחיר 13,000 ₪, במקום מחיר המחירון, שעמד אז על 15,000 ₪ וזאת בשל פגיעה קלה בשלדה, כאשר פרט לכך, הרכב במצב סביר ביותר. לאור ההיכרות עם הנתבע 1 (המוסך שלו צמוד למחסן של הנתבע 2), ולבקשת הנתבע 1 לרכוש את הרכב ורצון הנתבע 2 למכור אותו במהירות וללא "טרטורים", הסכים הנתבע 2 כי חלק מהתמורה (400 ₪), ישולם במזומן והיתרה, בסך של 12,600 ₪, תשולם בשיק דחוי ליום 2.1.08. כמו כן, הוסכם כי הרכב יימסר מיד עם תשלום המזומן וכי הבעלות ברכב תועבר רק לאחר השלמת התמורה וכך אכן היה. הנתבע 1 ויתר על בדיקת הרכב במכון ובדק אותו בעצמו. השיק הדחוי הופקד ביום 2.1.08, יחד עם שיק נוסף, שלא שייך לעסקה זו, אולם חזר עקב העדר כיסוי. פניות הנתבע 2 לנתבע 1, לשלם את התמורה, נדחו בתירוצים שונים. רק ביום 14.3.08, שולמה לנתבע 2 מלוא התמורה והרכב הועבר על שם בתו של הנתבע 1 ששמה מור וזאת לבקשת הנתבע 1.

הנתבע 2 טוען כי אין כל יריבות בינו ולבין התובעת וכי גם לפי גרסתה, הם מעולם לא נפגשו ולא שוחחו לפני ביצוע העסקה. הנתבע 2 טוען כי ביצע עסקה נפרדת למכירת הרכב לנתבע 1, אשר הושלמה וכי אין לו כל קשר לעסקה שבין הנתבע 1 לתובעת וכי ככל שהנתבע 1 הטעה את התובעת, האחריות חלה עליו. הנתבע 2 מכחיש כי הנתבע 1 פעל על דעתו או בשמו. הנתבע 1 לא סיפר לו כלל על מכירת הרכב לתובעת והדבר נודע לו כאשר נחקר במשטרה. לחילופין, טוען הנתבע 2 כי התובעת התרשלה בביצוע העסקה, בכך שלא בדקה את הרכב במכון ולא בדקה את התאמת המנוע. לגבי מצב הרכב, טוען הנתבע 2 כי מצבו היה סביר ולא חמור כפי ממצאי בדיקת המכון, אשר הנם מוחמרים במכוון, כדי להגן על המכונים מפני תביעות עתידיות. כמו כן, טוען הנתבע 2 כי הרכב נבדק כחודש לאחר הקניה וכי לא ניתן לדעת אם מצב הרכב כמפורט הבדיקה, הנו פועל יוצא של תקופת השימוש לפני מכירת הרכב לתובעת או פועל יוצא של שימוש התובעת ברכב במשך אותו החודש.

הנתבע 2 מוסיף וטוען כי סכומי התביעה מופרזים ומתייחסים בעיקר לנתבע 1 והתובעת ממילא לא הוכיחה כלל ששילמה סכום כלשהו בגין הרכב, שכן בעוד אשר נטען בתביעה כי התמורה שולמה בהמחאה, דף החשבון שצורך מעיד על משיכת מזומן. התובעת גם לא מצאה לנכון להגיש תלונה במשטרה נגד הנתבע 2, אלא רק כנגד הנתבע 1.

דיון

כתב התביעה ותצהיר האימות של התובעת שימש גם כתצהיר עדות מטעמה. הנתבע 2 הגיש תצהיר עדות ראשית, הדומה מאוד לנטען בכתב הגנתו, לבד מכך שבתצהיר זה, העלה לראשונה גרסה בנושא המנוע. הנתבע 1 הגיש תצהיר קצר לתמיכה בטענות הנתבע 2 ובמסגרתו טען כי הנתבע 2 מכר לו את הרכב בעסקה נפרדת, כי הנתבע 2 לא ידע כלל על המכירה לתובעת ולא קיבל דבר מעסקה זו. לפיכך, כך טען, על התובעת לכוון את כל טענותיה כלפיו. לגבי המנוע, טען הנתבע 1 כי נודע לו בדיעבד כי המנוע לא תואם את הרישיון וכי האחים אלה, אשר מכרו את הרכב לנתבע 2, החליפו את המנוע ולא עדכנו את משרד הרישוי. הנתבע 1 טען כי הוא החליף את המנוע למנוע בעל שטר מכר ורשם את ההחלפה כדין במשרד הרישוי וכי בעקבות כך, מס' המנוע תואם את מס' המנוע במשרד הרישוי. יצוין כי גרסת הנתבע 2 לגבי המנוע, אשר הועלתה כאמור רק בתצהיר העדות הראשית שלו, הנה זהה לגרסת הנתבע 1 הנזכרת לעיל.

בתיק זה שמעתי את עדותה של התובעת, אשר נחקרה על תצהירה וכן שמעתי את עדויות הנתבע 2 וכן הנתבע 1 שהעיד לטובתו ואשר אף הם הגישו, כאמור, תצהירים ונחקרו עליהם. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

בטרם אדון בגופם של דברים, יובהר כי טענת ההגנה של הנתבע 2 אינה טענה של "הודאה והדחה". בטענה כאמור, נדרש כי הנתבע יודה בכל העובדות שמקימות את עילת התביעה, אולם יטען מכוח עובדות אחרות, כי קמה לו הגנה מפניה. במקרה דנן, טוענת התובעת כי הנתבע 1 היה שלוח של הנתבע 2 וכי הנתבע 2 ידע על בעיית המנוע וכוונתו הייתה למכור את הרכב לצד ג' כלשהו באמצעות הנתבע 1 ועל כן הנתבע 2 פעל במרמה כלפי התובעת, הטעה אותה ולחילופין התובעת טעתה ולחילופי חילופין הנתבע 2 הפר את חובת הזהירות כלפיה. הנתבע 2 מכחיש את כל הטענות הנ"ל ועל כן ברור הדבר כי אין לפנינו מצב של "הודאה והדחה". יחד עם זאת, אין הדבר פוטר את הנתבע 2 מלהביא ראיות כדי להוכיח את טענות ההגנה שהוא העלה או להביא ראיות לסתור, מקום שהתובעת הביאה די ראיות להוכחת מי מטיעוניה וגרמה בכך להעברת חובת הבאת הראיות לכתפי הנתבע 2.

(1) עסקאות נפרדות או עסקה אחת ו/או "תרגיל עוקץ" ושאלת השליחות

המחלוקת המרכזית בין הצדדים והנושא העיקרי שטעון הכרעה תחילה, הנו תפקידו של הנתבע 2 בכל הפרשה, היינו, האם כגרסת התובעת, פעלו הנתבעים 1 ו-2 בצוותא חדא, כאשר הנתבע 1 משמש כשלוח של הנתבע 2 למכירת הרכב וכאשר שניהם מודעים היטב לאי ההתאמה במנוע ולמצבו הגרוע של הרכב או שמא הנתבע 2 הנו "שחקן" תמים בפרשה זו, אשר ביצע עסקה נפרדת למכירת הרכב לנתבע 1 ולא ידע דבר על אי ההתאמה במנוע. כמו כן, תיאורטית, ייתכן מצב נוסף, שלפיו הכוונה הייתה לבצע עסקה אחת, אולם הנתבע 2 לא ידע על בעיית המנוע.

אומר מיד – לאחר שעיינתי בחומר הראיות והתרשמתי מטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי בכל הנוגע לשאלה האמורה לעיל, גרסת התובעת סבירה ומשכנעת הרבה יותר מאשר גרסת הנתבעים והכל כפי שיפורט להלן.

התשלום הנטען עבור הרכב במועד ביצוע העסקה באמצע דצמבר 2007

רכיב עובדתי הדרוש לצורך מתן אמון בגרסת הנתבע 2 בדבר קיומן של שתי עסקאות נפרדות, הנו הוכחת תשלום התמורה מאת הנתבע 2 לידי הנתבע 1. הדעת נותנת כי בתסריט של עסקאות נפרדות, היה אמור הנתבע 1 לשלם לנתבע 2 את התמורה מיד וללא קשר לכל עסקה נוספת ברכב, שתעשה על ידי נתבע 1 לאחר מכן, ככל שתעשה. לפי התסריט השני, המוצג על ידי התובעת, התמורה בגין מכירת הרכב הייתה אמורה לכאורה להשתלם לידי הנתבע 2 רק לאחר שהנתבע 1 ימצא קונה לרכב, כאשר רק אז, הנתבע 2 מקבל את מרבית התמורה והנתבע 1 מקבל את חלקו, עמלה או כל סכום מעל הסכום המינימאלי אשר הנתבע 2 התנה בפני
הנתבע 1 כמחיר המכירה המינימאלי של הרכב.

הנתבע 2 טען כי הנתבע 1 מסר לו ביום ביצוע העסקה (אמצע דצמבר 2007), מזומן ע"ס 400 ₪ ושיק דחוי ליום 2.1.08 ע"ס 12,600 ₪. להוכחת התשלום באמצעות השיק, צירף הנתבע 2 לתצהירו מסמך, אשר הוכתר בתצהירו כ"העתק הפקדת השיק" וסומן נספח ד'1 (יוער במאמר מוסגר, כי מסמך זה נראה יותר כצילום מסך מחשב מאשר כטופס). כמו כן, צורף עותק של דף חשבון המתייחס לחשבון הנתבע 2, כדי להוכיח כי השיק חזר (נספח ד'2).

התובעת טוענת בסיכומיה כי לא די בהצהרת הנתבע 2 בתצהירו בדבר קבלת התמורה כאמור מאת הנתבע 1 וכי לא די באסמכתאות שצורפו לעיל, שכן לא הוכח כלל כי השיק שהופקד ואשר לא כובד, היה שייך כלל לנתבע 1 והנתבע2 נמנע מלהביא כראיה את צילום השיק למרות שהצהיר ברשמית המסמכים שלו כי יפעל להמציא את צילום ההמחאה. .
סבור אני כי יש ממש בטענות אלה. אכן, אף לא אחד מהמסמכים שצורפו, מקשרים את השיק לנתבע 1. גם לא הוצגה ראיה אחרת שתקשר את השיק הנ"ל לנתבע 1, לבד מהצהרתו של הנתבע 2 בתצהירו, אשר לעניות דעתי, אין בה די ועל אחת כמה וכמה נוכח מסקנותיי לגבי הסבירות והמהימנות של גרסת הנתבע 2, כפי שעוד יפורט בהמשך פסק הדין.

כאשר בעל דין נדרש להוכיח כי קיבל תשלום בשיק באמצעות פלוני ועניין זה מצוי במחלוקת בין הצדדים, שומה להביא את צילום ההמחאה, או לכל הפחות, ראיה בדבר פרטי חשבון הבנק של אותו פלוני, כדי שניתן יהיה להשוות פרטים אלה לפרטים שנרשמו, במקרה דנן, בטופס ההפקדה נספח ד'1. מה היה יותר פשוט מאשר להציג בפני
בית המשפט את צילום ההמחאה או ראיה ממשית לפרטי חשבון הבנק של הנתבע 1, בפרט כאשר הנתבע 1 משתף פעולה. גם אלמלא כן, ניתן היה לבקש צו מבית המשפט, שיחייב את מי מהבנקים להמציא את המידע הנ"ל. הנתבע 2 נחקר בנקודה זו וטען כי השיק היה של הנתבע 1 וכי אין בידיו הוכחה לכך, אולם הוא היה בבנק והשיק הנו של הנתבע 1, דבר שניתן לפי דבריו להוכיח דרך הבנק (ראה עמ' 17, ש' 31 עד עמ' 19, ש' 8).

משלא הובאו הראיות המתבקשות על ידי הנתבע 2 ולא ניתן כל הסבר מדוע, פועל הדבר לרעת הנתבע 2 וקמה חזקה כי לו הייתה הראיה מובאת, לא הייתה תומכת בגרסתו (ראה לחובתו (ע"א 2275/90

לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז
(2) 605, 614-615).

זאת ועוד: יושם לב כי בתצהיר הנתבע 1 אין זכר לתמורה כלשהי ששולמה על ידי הנתבע 1 לידי הנתבע 2. גם עובדה זו תמוהה בהחלט ופועלת לרעת הנתבע 2. הנתבע 2 מיוצג על ידי בא כוח, אשר מן הסתם מצוי בדיני הראיות ובדיני הפרוצדורה. למרות שהנתבע 1 משתף פעולה עם הנתבע 2 ונותן תצהיר לטובתו, לא מצאו הנתבע 2 ובא כוחו לנכון לכלול בתצהיר הנתבע 1, אישור לגרסת הנתבע 2 בדבר תשלום התמורה לידיו מאת הנתבע 1 באמצעות אותו השיק, למרות שידוע לכל כי נושא זה הנו במחלוקת בין הצדדים והנו חשוב מאין כמוהו לגרסת הנתבע 2. רק בחקירתו הנגדית ומשנשאל בעניין זה, טען כי הנתבע 1 כי מסר לנתבע 2 שיק וכן מזומן (עמ' 11, ש' 7 – 32).

בנסיבות אלה, לא הוכח לפני כי הנתבע 1 שילם לנתבע 2 במעמד ביצוע העסקה הנטענת את הסכום של 12,600 ₪ באמצעות ההמחאה האמורה. גם לא הוכח לפני כי באותו מעמד נעשה תשלום כלשהו של מרבית התמורה. למעשה, גם ספק בעיני אם שולם סכום כלשהו על ידי הנתבע 1 לנתבע 2,
ולו 400 ₪ כנטען. לנוכח החוסרים הראייתיים האמורים וחוסר האמון שאני רוחש לעדות הנתבעים, גם אין בידי לקבל כי שולם סכום כלשהו במעמד ביצוע העסקה הנטענת ולמעשה, כפי שעוד יפורט להלן, לא שוכנעתי כי בוצעה כלל עסקה למכירת הרכב לנתבע 1 באותו מועד וגם לא לאחר מכן.

שתיקת הנתבע 2 וחוסר המעש מצידו לנוכח אי תשלום תמורת הרכב על ידי הנתבע 1

אין מחלוקת כי לפי גרסת הנתבע 2, השיק שנמסר לו כביכול על ידי הנתבע 1, לתאריך פירעון
2.1.08, לא נפרע וזאת עקב אי כיסוי מספיק בחשבון הנתבע 1. הנתבע 2 טען כי פנה אל הנתבע 1, פניות חוזרות ונשנות, לתשלום יתרת התמורה, אולם נדחה בתירוצים שונים (ס' 18 לתצהיר עדותו). מדובר בטענה כללית וסתמית, שכן הנתבע 2 לא נתן פירוט מתי בדיוק פנה אל הנתבע 1 ואילו "תירוצים" נמסרו על ידו.

זאת ועוד: חרף ההתנהלות החמורה של הנתבע 1 כלפי הנתב 2 (מסירת שיק שאין לו כיסוי והמשך החזקת הרכב מבלי לשלם עליו למעשה), הנתבע 2 לא מצא לנכון לפנות אל הנתבע 1 במכתב דרישה בעניין זה, אלא, לפי גרסתו, הסתפק באותן פניות, אשר אין חולק כי לא הניבו פרי וזאת במשך לא פחות מחודשיים ימים, בעוד אשר הנתבע 1 ממשיך כאמור להחזיק ברכב, לאחר ששילם עבורו 400 ₪ בלבד. התנהלות זו של הנתבע 2, אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות של אדם סביר בנסיבות שכאלה ועל כן גרסה זו אינה משכנעת בעיני ואין בידי לתת בה אמון.



התנהלות הנתבע 1 כלפי הנתבע 2 בקשר לתשלום התמורה

הנתבעים הציגו את היחסים שביניהם כיחסים טובים, כמי שבתי העסק שלהם היו סמוכים אחד לשני וכמי שהכירו אחד את השני היכרות רבת שנים (ראה ס' 14 רישא לתצהיר הנתבע 2 לגבי השכנות, עדות נתבע 1 בעמ' 11, ש' 20-21 לגבי ההיכרות והאמון בין הנתבעים).

הייתכן כי כך נהגו הנתבע 1 והנתבע 2 האחד בשני, למרות יחסי השכנות ארוכת השנים ביניהם והאמון המלא שרכש הנתבע 1 בנתבע 2. הייתכן כי הנתבע 1, אכן ימסור לנתבע 2 שיק, שלא היה לו כיסוי בבנק במועד הפירעון שלו ולאחר מכן, גם לאחר שכבר קיבל לידיו ביום 24.1.08, את הכספים בגין אותו הרכב ממש, אשר רכש רק לאחרונה (אמצע דצמבר 2007) מאת הנתבע 2, ימאן להעביר לנתבע 2 את חובו ויעשה כן רק לאחר כחודשיים נוספים?! כל זאת שעה שאם נקבל את גרסת הנתבעים בדבר קיומן של שתי עסקאות נפרדות, הנתבע 1 הרוויח מעסקאות אלה לא פחות ולא יותר מכ- 7,000 ₪ (ההפרש בין מחיר הקנייה מאת הנתבע 2 ומחיר המכירה לתובעת). נוכח הנסיבות שהוכחו לפני כאמור לעיל, אין זה סביר בעיני כי כך נהגו הנתבעים אחד בשני.

יחס הסלחני של הנתבעים האחד כלפי משנהו ושיתוף הפעולה שלהם במהלך המשפט

אולם יתרה מכך - גם אם אלה היו פני הדברים, צפה ועולה סתירה נוספת בגרסת הנתבע 2, אשר עולה מדרך ההתגוננות שלו במשפט. כאן השאלה הנה, הייתכן כי לאחר היוודע לנתבע 2, בעקבות חקירתו במשטרה בסוף חודש פברואר 2008 ולכל הפחות בעקבות הגשת התביעה, כי הנתבע 1 למעשה מיאן לשלם לו את כספו, גם לאחר שקיבל את תמורת הרכב מאת התובעת, ימשיך הנתבע 2 לשתף פעולה עם הנתבע 1 ואף יימנע מלהגיש כנגדו הודעת צד ג', כדי לקבל ממנו שיפוי במידה ובית המשפט יחייב את הנתבע 2 לבדו או ביחד ולחוד עם הנתבע 1, לשלם לתובעת את נזקיה? אין זה מתקבל על דעתי כי כך היה נוהג הנתבע 2 לו באמת ובתמים מדובר היה בשתי עסקאות נפרדות.

ומנגד, לא ניתן כל הסבר סביר להתנהגות הסלחנית של הנתבע 1 כלפי הנתבע 2. הרי לפי גרסת הנתבעים, המנוע הוחלף אצל האחים אלה עוד קודם למכירת הרכב לתובעת. משמע – הנתבע 2 כביכול סיבך את הנתבע 1 בכל הפרשה הנוכחית. והנה, לא רק שהנתבע 1 אינו מגיש הודעת צד ג' כנגד הנתבע 2, אלא שהוא אף אינו מתגונן כנגד התביעה ואף מנסה לספוג את מרבית האש המכוונת אליו מצד התובעת. ככל שגרסת הנתבעים נכונה, מתבקש היה כי יוגשו הודעות צד ג' הדדיות של הנתבעים האחד כנגד השני. משלא נעשה כן ומשבחרו לשתף פעולה ובדרך שנבחרה, לקיחת אחריות כביכול על ידי מאין לו מה להפסיד תוך מגננה מאוחדת על הנתבע 2 שהנו כנראה בר פירעון, מתחזקת המסקנה של קנוניה.

כאן המקום לציין כי הנתבע 1 פתח בנאום של מעין התנצלות כלפי התובעת במהלך החקירתו עד כי נאלצתי להפסיק את דבריו בשל התארכותם. להלן הדברים שנאמרו על ידו (עמ' 13, ש' 18 – 26):

"ת: אני, אדוני, במצב בריאותי מאוד לא טוב בשנים האחרונות, אני התדרדרתי, ליבי לגברת הזאת שהיא אישה עובדת ואני נורא הייתי רוצה לפצות אותה. היא הכשילה אותי טיפה בזה שהיא הלכה למשטרה, אני לא, אני בן 60, אין לי שום עבר פלילי. מעולם לא עשיתי שטויות, לא החלפתי מנועים ולא שיחקת איתם עם זיוף כזה, זה לא זיוף, זה דבר שקרה בתום לב והיא נפלה על זה כמוצאת שלל על הדבר הזה. תקח את האוטו המספר לא תואם ואני נורא רציתי לעזור לה. כשהיא באה אלי עם האוטו והיא עשתה לו נזקים, היא נסעה בצורה. אני החלפתי מצבר על חשבוני וסטרטר. והלוואי ויום אחד אני אוכל לפצות אותה.
כב' הש' דלוגין: אומרים לך מספיק אז אתה צריך להפסיק, כן הלאה".

אין בידי לתת כל אמון בהצהרות אלה. מדובר בהצרות שמטרתן היחידה לשמש כחלק מהטקטיקה של הנתבעים במשפט. הנתבע 1 לא עשה דבר כדי לסייע לתובעת לאחר פניותיה אליו, בניגוד לטענתו שלפיה הוא כיביכול נורא רצה לעזור לה.

הנתבע גם ניסה לתרץ את אי ההתגוננות שלו במשפט במצבו הבריאותי שלו. אין בידי לקבל זאת. הנתבע 1 התייצב לפני והעיד ללא קושי. באותה מידה יכול היה להשתתף במשפט כבעל דין. המשך דבריו של הנתבע 1, כפי שיובאו להלן, למרות שנאמרו על ידו כדי לזכות באמון של בית המשפט ולהצטייר כמי שפעל בתם לב, מוכיחים רק את ההפך ומעידים על העזה, שקשה לייחס לאדם שהוא תם לב ואשר אינו ניחן בתחכום ובשל מי שמסוגל להוציא לפועל את מה שביצעו הנתבעים במקרה דנן. התובעת אף יצאה מן האולם במהלך דברים אלה וכאשר ניכר בארשת פניה כי היא סולדת מ"משחק התיאטרון" של הנתבע 1 בעדותו. להלן עדותו בעמ' 14, ש' 11 – 25:

"ת. הייתי במצב בריאותי מאוד גרוע בשלושת השנים האחרונות, מאוד מאוד גרוע ואני נלחם על חיי היום. אני במחלקות אונקולוגיות מסתובב, אני כמעט ולא עובד עכשיו. ומצבי לא טוב ולא יכולתי להסתובב בבתי משפט.

כב' הש' דלוגין: הבנתי, בסדר גמור. הלאה.
ת. והלוואי ויבוא יום ואני אוכל לשלם לה, זה אני אשם בתקלה. אני והיא, גם היא טיפה יש לה איזה אשמה שהיא הלכה למשטרה. מה משטרה? מה אנחנו נוכלים? מה אני יודע. היא מכירה אותי, היא לקוחה שלי כבר כמה שנים. אני לא נוכל. מעולם לא הייתי נוכל.
כב' הש' דלוגין: שיירשם כרגע שהתובעת יוצאת מהאולם.
ש. איך זה אשמתך אם אתה אומר שככה קיבלת את הרכב?
ת. אבל זה שטות.
ש. מה זה שטות? הבחורה קנתה את הרכב.
ת. קרתה תקלה, אם מספר הצמיג לא טוב.
ש. זה לא צמיג, זה המנוע.
ת. אם הצמיג או המנוע אין לזה משמעות, גם לצבע. אני מנהל מוסך

".






העיתוי שבו שילם הנתבע 1 את יתרת התמורה לנתבע 2

זאת ועוד: לא הנתבע 2 וגם לא הנתבע 1 במסגרת עדותם, סיפקו הסבר כלשהו, לגבי מה קרה פתאום, שגרם לכך כי דווקא ביום 14.3.08, החליט הנתבע 1 לשלם את התמורה הנטענת לנתבע 2. הנתבע 1 נמנע כליל מלהתייחס לנושא זה בתצהירו.

לפי עדות התובעת, אשר הייתה אמינה עלי, היא שילמה לנתבע 1 ביום 24.1.08 סך של 20,180 ₪. יצוין כי עדות זו גם גובתה בדף חשבון שמעיד על מכירת פק"מ בסך של 20,000 ₪ ומשיכת מזומן בו ביום, בסכום של 20,180 ₪, בדיוק כפי גרסת התובעת וגם גובתה למעשה בעדות הנתבע 1 עצמו, אשר לא ציין בתצהירו כי לא קיבל מהתובעת את הכספים ולא ציין זאת בעדותו ואף להפך, מעדותו ניתן היה להתרשם כי התובעת אכן שילמה לו את הכספים וזאת על רקע עדותו שלפיה הוא מבין ללבה כביכול, וכלשונו – "הלוואי ויום אחד אני אוכל לפצות אותה" (עמ' 13, ש' 24-25). לעניין הכנות שבבסיס הצהרה זו (המוטלת בספק רב בעיני) ומטרתה (לתת משקל נגד להצגתו במשפט על ידי התובעת כ"נוכל"), עוד אתייחס בהמשך הדברים. מכל מקום, האמור בתצהיר התובעת, בדבר תשלום הסכום באמצעות שיק, הנו, אפוא, בבחינת ניסוח בלתי מוצלח של נסיבות העניין, שכן שהתובעת הבהירה בחקירתה הנגדית, כי אמנם נתנה תחילה שיק לנתבע 1, אולם הלה שכנע אותה ללכת לבנק ולהוציא לו מזומן וכך נעשה (עמ' 7, ש' 14 – 19), מה גם שכבר בכתב התביעה, דך החשבון שצורף כנספח ב' ואשר כולל את משיכת המזומן, הוגדר כ"אישור משיכה".

מכל מקום, וכאמור, קבלת תמורת הרכב מאת התובעת כבר 24.1.08, הנה עובדה מוכחת. גם עובדה זו, מקשה עלי לקבל את גרסת הנתבעים, שכן משמעות הדבר כי לכל המאוחר ביום 24.1.08, כבר לא היה יכול הנתבע 1 לטעון כי אין בידיו כספים לשלם לנתבע 2 עבור תמורת הרכב (והרי זאת הייתה לפי גרסתו האמתלה לאי כיבוד השיק - ראה עדותו בעמ' 11, ש' 29 – 32). מדוע, אם כן, לא שילם הנתבע 1 לנתבע 2 את התמורה מיד עם קבלת התמורה מאת התובעת, ביום 24.1.08 או בסמוך לכך. מדוע שילם את התמורה רק ביום 14.3.08? כאמור, הנתבעים לא סיפקו הסבר לכך.

מנגד, התובעת דווקא סיפקה הסבר מניח את הדעת לשאלה זו, הסבר אשר פועל לרעת הנתבעים ומחזק את גרסת התובעת, בדבר מכירת הרכב על ידי הנתבע 2 באמצעות הנתבע 1. לפי טענתה, תשלום התמורה כנגד העברת הבעלות ברכב לבתו של הנתבע 1, בוצע דווקא במועד שבוצע, ביום 14.3.08, וזאת בשל העובדה כי גם לפי גרסת הנתבעים, הם ידעו על הבעיה במנוע וטרוניית התובעת בנושא, לכל המאוחר בסוף חודש פברואר, עת נחקרו במשטרה ובעקבות תלונת התובעת מיום 22.2.08 (מנספח ד' לתביעה).

הנתבע 2 אישר כי נודע לו על נושא המנוע בחקירת המשטרה (עמ/ 16, ש' 1 – 30 ובעיקר בש' 25-26). התובעת מכוונת בטיעוניה לכך כי משהבינו הנתבעים כי היא איננה מתכוונת לוותר על מיצוי זכויותיה וכי היא כבר עירבה את המשטרה בנושא, החליטו אלה לבצע העברת בעלות ברכב מיד, כנגד תשלום תמורה מאת הנתבע 1 לנתבע 2, וזאת כדי שניתן יהיה להציג את כל הפרשה בדרך של שתי עסקאות, כאשר הנתבע 2 הנו הצד התמים ואילו הנתבע 1, שנוכח מצבו הכספי, ממילא אין לו מה להפסיד, לוקח על עצמו את כל האחריות.

בהעדר הסבר ממשי מצד הנתבעים, מדוע התמורה שולמה רק ביום 14.3.08 ועל רקע שאר סימני השאלה הגדולים שהזכרתי לעיל בעניין זה, קשה לראות את העברת הבעלות ובעיקר את תשלום התמורה רק במועד 14.3.08, כ"צירוף מקרים", כפי שניסה להגדיר זאת הנתבע 2 בחקירתו הנגדית (עמ' 17, ש' 16). חומר הראיות מורה, אפוא, כי סביר הרבה יותר כי הדבר נועד כדי ליצור גרסת הגנה יש מאין, לקראת תביעה עתידית.

כאן המקום לציין בשולי הדברים כי ישנה סתירה נוספת בגרסת הנתבע 1, שמחזקת את הסברה כי שני הנתבעים לא התכוונו מעולם לבצע עסקה אחד עם השני, אלא ביקשו למכור את הרכב לצד ג'. סתירה זו נוגעת לעדות הנתבע 1, שלפיה הוא ביקש לרכוש את הרכב לעצמו (עמ' 11, ש' 22-23 – "ש. הבנתי. אז הוא נתן לך את הרכב שתמכור אותו עבורו? ת. אני רציתי לקנות אותו לעצמי, כן").
עדות זו סותרת את מה שנרמז על ידי הנתבע 2 בתצהיר העדות שלו (ס' 6), כי הנתבע 1 ביקש למעשה לקנות את הרכב מאת הנתבע 2 ולמכור אותו לאחר מכן לאחר, כפי שסוחרי רכב נוהגים לעשות ותוך שימוש בייפוי כוח מיוחד, שמונע רישום של הרכב על שם הסוחר אשר משמש למעשה כצינור בלבד. יתרה מכך: עדותו של הנתבע 1 בדבר רכישת הרכב לעצמו, סותרת בעיקר את ההתנהגות שלו בפועל, מיד לאחר הרכישה הנטענת מאת הנתבע 2, שכן רק כחודש וקצת לאחר מכן, כבר מכר את הרכב לתובעת. גם התובעת העידה כי הנתבע 1 אמר לה שהוא מוכר את הרכב בשביל מישהו אחר והעידה כי אמר לה שהוא עוזר לכל מיני אנשים בקשר למכירת רכבם (עמ' 4, ש' 13).

מקום מגורי הנתבע 2 ושאלת הידיעה שלו על הכוונה של התובעת לתבוע גם אותו

מחלוקת נוספת בין הצדדים נוגעת לשאלה, האם ידע הנתבע 2 אם לאו, כי התובעת מתכוונת להגיש תביעה גם כנגדו ולא רק כנגד הנתבע 1, אשר כנגדו הוגשה התלונה במשטרה. התובעת טוענת כי הנתבע 2 ידע על כך וזאת בעקבות מכתב התראה שנשלח אליו למקום מגוריו בגבעתיים וכן נודע לו על כך משיחת טלפון שקוימה עם באת כוח התובעת, עו"ד אליהו.

לגבי מכתב התראה, לא מצאתי בחומר הראיות וגם לא בתיק בית המשפט, מכתב התראה כלשהו מלפני הגשת התביעה. לגבי שיחת הטלפון, שלא הוגש תצהיר עודת ראשית של עו"ד אליהו, לא התרתי לתובעת להסתמך על התצהיר של עו"ד אליהו שתמך בתגובה לבקשה לביטול

פסק דין
ועל כן שיחה זו, שהנתבע 2 מכחיש, לא הוכחה.

יחד עם זאת, די לי בכך שהנתבע 2 זומן להעיד במשטרה וכי נודע לו בעקבות כך עוד לפני המועד שבו העביר את הבעלות ברכב לבתה של הנתבע 1, על טרוניית התובעת בקשר למנוע, כדי שאגיע למסקנה כי עניין זה דרבן אותו לפעול עם הנתבע 1 לצורך בניית סיפור הכיסוי של העסקה הנפרדת. אינני רואה דווקא בידיעה על הכוונה להגיש את התביעה נגד הנתבע 2, כמה שדרוש היה כדי לדרבן אותו לבצע את העברת הבעלות כסיפור כיסוי.

אי הגשת הודעת צד ג' נגד האחים אלה

זאת ועוד: שני הנתבעים נמנעו מלהגיש הודעת צד ג' כנגד האחים אלה, שלפי גרסתם, הודו בדיעבד כי מכרו לנתבע 2 רכב עם מנוע שהוחלף ואשר לא עבר רישוי ואשר אינו תואם את מספר המנוע ברישיון הרכב. ההסבר שסיפק הנתבע 2 בחקירתו בעניין זה, היה כי משהחליפו בדיעבד האחים אלה את המנוע והסדירו את הנושא לא היה מה להגיש הודעת צד ג' כנגדם (עמ' 22, ש' 16-17).

ראשית, גרסה זו בדבר הסדרת העניין על ידי האחים אלה, אינה משכנעת בעיני ולא הוכחה בצורה מינימאלית, כפי שעוד יפורט בהמשך. שנית כל, גם אם גרסה זו נכונה, החלפת המנוע, לא היה בה כדי לסייע לנתבעים בהגנתם מול התביעה, שכן התובעת ביטלה את העסקה לאחר היוודע לה על אי ההתאמה. החלפת המנוע לאחר מכן, כאשר הרכב כבר הוחזר לנתבע 1, כבר לא הייתה יכולה לסייע לתובעת במאומה.

החלפת המנוע על ידי האחים אלה, עובדה שהנה שנויה במחלוקת כשלעצמה ואשר לעניות דעתי כלל לא הוכחה, כפי שיפורט מיד, יכולה
הייתה, אולי, להוות טענת הגנה טובה מצדם בהודעת צד ג', ביחס לסעד של השבת כספי התמורה בלבד, אשר בנסיבות אלה, מוטלת בכל מקרה על הנתבעים, במידה והתביעה כנגדם תתקבל, אולם החלפת המנוע לא הייתה יכולה להוות בהכרח הגנה לאחים אלה מפני שאר הסעדים בתביעה ובעיקר עגמת הנפש שנגרמה לתובעת. מדוע לא טרחו, אפוא, הנתבעים מלהגיש הודעת צד ג', לפחות לצורך שיפוי בגין הסעד האמור. לכאורה, לפי גרסתם, הרשלנות הברורה של האחים אלה, אם לא ההטעיה שהטעו את הנתבע 2 ואשר גרמה כביכול לנתבע 2 להטעות את הנתבע 1, היא אשר גרמה לכל המאומה ולביטול העסקה על ידי התובעת.

גרסת הנתבע 2 שלפיה המנוע כבר הוחלף קודם לרכישתו על ידו מאת האחים אלה והגרסה הכבושה לגבי הסדרת נושא המנוע על ידי האחים אלה לאחר מכן

גרסת הנתבעים שלפיה האחים אלה, החליפו את המנוע, עוד לפני מכירתו לנתבע 2, לא הוכחה בצורה מינימאלית. הנתבע 2 הסתפק בהצהרה סתמית וכללית בעניין זה, שלפיה נודע לו הדבר לאחר שפנה אל האחים אלה, לאחר מכירת הרכב לתובעת. הנתבע 2 לא טרח לפרט מתי בדיוק פנה אל האחים אלה והיכן שוחח עמם, אם היה זה פרונטאלית או בטלפון והעיקר, הנתבע 2 נמנע מלהביא את האחים אלה לעדות בעניין זה ועל כן עדותו בקשר לכך הנה בבחינת עדות מפי השמועה, אשר גם אם בהעדר התנגדות לה, הנה קבילה, משקלה הראיתי הנו אפסי בעיני בנסיבות העניין ובפרט נוכח שאר הסתירות בגרסת הנתבעים ואי הוכחת מרכיבים אחרים הדרושים לצורך מתן אמון בגרסתם.

זאת ועוד: גם הגרסה שלפיה לאחר הפנייה אל האחים אלה, הם אלה אשר הסדירו את נושא המנוע והחליפו אותו על חשבונם, לא הוכחה. גם כאן הנתבע 2 לא הביא עדות (בין בתצהיר ובין באמצעות הזמנת עד), מפי מי מנציגי האחים אלה, כדי לגבות טענה זו. אישור משרד הרישוי שצורף כנספח א' לתצהיר הנתבע 1, אינו מזכיר כלל את האחים אלה ולא יכול להוות ראיה לגבי מי הוא זה אשר סיפק את המנוע האחר, אשר הותקן ברכב, במקום המנוע שהיה מותקן בו בעת מכירת הרכב לתובעת. מדובר בנקודה קריטית למשפט, שכן אם המנוע לא הוחלף על ידי האחים אלה, סביר להניח כי הוחלף על ידי הנתבע 2. ממסקנה זו, בוודאי ביקש הנתבע 2 להימנע. מדוע, אפוא, לא טרח להביא לעדות את האחים אלה? לא ניתן לכך כל הסבר.

ויתרה מכך: בתצהיר שתמך בבקשת ביטול פסק הדין, אשר הפך לכתב הגנה ואשר נחתם ביום 25.11.08, הרבה לאחר מועד האישור ממשרד הרישוי בדבר החלפת המנוע (יום 5.6.08), אין זכר לטענה בדבר הסדרת הבעיה של המנוע, לא על ידי האחים אלה ולא על ידי הנתבע 1 ולא על ידי אחר. לראשונה בתצהירי העדות הראשית של הנתבעים, נטען כי המנוע הוחלף וגם כאן, לא הוזכרו האחים אלה כמי שהחליפו את המנוע, אלא נטען כי היה זה הנתבע 1 ("...אך עפרוני החליף את המנוע.." – ס' 27 לתצהיר הנתבע 2; "...אך אני החלפתי את המנוע..." – ס' 7 לתצהיר נתבע 1).

רק בחקירה הנגדית של הנתבע 1, הועלתה לראשונה הגרסה שלפיה האחים אלה הסדירו את הנושא של המנוע, דבר הפתיע את בא כוח התובעת, ובצדק. תגובתו הספונטאנית לכך הייתה - "את זה אני לא יודע" (ראה עמ' 12, ש' 21 עד עמ' 13, ש' 3). אם לא די בכך, הנתבע 1 סיפר לראשונה בחקירתו על מסמכים, שלפי טענתו אף מצא לנכון לשמור, בקשר להחלפת המנוע בנצרת, בהפניית האחים אלה, אולם גם ראיות אלה לא הוגשו לבית המשפט (עמ' 13, ש' 12 – 15). הגרסה שלפיה האחים אלה הסדירו את הבעיה של המנוע, הנה, אפוא, גרסה כבושה, אשר אף לא הוכחה ממילא.

הצלחת הרכב בטסט השנתי

עובדה נוספת שתומכת בגרסת התובעת והופכת את גרסת הנתבעים לבלתי סבירה בעיני, הנה העובדה כי לפי טענת הנתבע 2, הרכב עבר את הטסט השנתי, הן בשנת 2006 והן בשנת 2007 (לגבי שנת 2007 הוצג צילום של רישיון הרכב). לא הובא על ידי הנתבעים, הסבר מניח את הדעת, כיצד עבר הרכב את הטסט השנתי, פעמיים, מבלי שמכון הרישוי הבחין באי ההתאמה שבין המנוע המותקן ברכב ולבין זה אשר רשום ברישיון הרכב. בהעדר הסבר כאמור, יש לצאת מתוך נקודת הנחה כי הסיבה לכך שהרכב הצליח לעבור את הטסט באותם השנים, נובע מכך שהמנוע הוחלף על ידי הנתבע 2 בטרם המכירה לתובעת ולא על ידי האחים אלה. מסקנה זו גם מתיישבת היטב עם העובדה שהנתבעים לא הביאו כאמור, כל ראיה ממשית לכך שאחים אלה החליפו את המנוע קודם למכירת הרכב לנתבע 2.

נושא מועד העברת הבעלות

גם בנושא מועד העברת בעלות, מצאתי כי יש לקבל את גרסת התובעת. הנתבע 2 טוען כי העסקה הושלמה באמצע חודש דצמבר, עם העברת הסכום של 400 ₪ במזומן וכן העברת ההמחאה על היתרה. לגרסתו, הרכב נמסר במועד זה ומשכך, הבעלות עברה וזאת לפי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968. דא עקא, הנתבע 2 עצמו טען כי תנאי להעברת הבעלות היה "פירעון מלוא התמורה" (ס' 14) והרי ס' 33 עצמו, קובע כי האמור בו כפוף לכך שהצדדים לא סיכמו מועד אחר לגבי העברת הבעלות.

אין חולק כי ההמחאה לא שולמה ביום 2.1.08 ולפי גרסת הנתבע 2, מסיבה זו בדיוק לא הועברה הבעלות במשרד הרישוי במועד זה, אלא רק ביום 14.3.08, לאחר תשלום בפועל של מלוא התמורה. הנה כי כן, עדות הנתבע 2 עצמה, ובפרט השימוש במילה "פירעון", מלמדים כי במקרה דנן, הבעלות עברה רק ביום 14.3.08. אוסיף כי גם אי הסכמתו של הנתבע 2 להעברת הבעלות במשרד הרישוי לפני תשלום בפועל של מלוא התמורה, מעידה על כוונת הנתבע 2 להימנע מלהעביר את הבעלות הקניינית ברכב אל הנתבע 1, לפני תשלום כאמור וזאת גם אם הרישום במשרד הרישוי הנו דקלרטיבי. הנתבע 2 אישר במפורש בחקירתו הנגדית, כי מבחינתו, כל עוד הרכב רשום במשרד הרישוי על שמו, הרכב שלו (עמ' 19, ש' 13-14).

העברת הבעלות ברכב על ידי הנתבע 2 לנתבע 1 למרות שכבר ידע על מכירת הרכב לתובעת

לא יכולה להיות מחלוקת כי לפי גרסת הנתבע 2, כאשר הוא העביר את הבעלות ברכב לבתו של הנתבע 1 ביום 14.3.08, הוא כבר ידע כי הרכב נמכר על ידי הנתבע 1 לתובעת וכי הוגשה תלונה במשטרה כנגד הנתבע 1 בנושא ואף הוא כבר הוזמן כדי להעיד בעניין. ככל שהנתבע 2 אכן "שחקן" תמים בפרשה זו וככל שביצע עסקה נפרדת מול הנתבע 1 בקשר לרכב, לא ברור כיצד לא מצא הוא לנכון, בטרם העברת הבעלות לידי הנתבע 1 וגם אם הרכב היה כבר בחזקת האחרון מחדש באותו מועד, ליצור קשר עם התובעת, כדי לברר את עמדתה וכדי שלא למצוא את עצמו מסובך בתביעה מצד התובעת כנגדו על העברת הבעלות כאמור בנסיבות שכאלה. גם כאן, אני מוצא, אפוא, את התנהלות הנתבע 2, כמתיישבת יותר עם מי ששיתף פעולה עם הנתבע 1 מלכתחילה וכמי שביקש למכור את הרכב לצד ג' דרך נתבע 1 והסתבך בכך, מאשר כמתיישבת עם אדם שלא היה קשור כלל לעסקה שבין התובעת ולבין הנתבע 1.

עדותה של התובעת כי אינה יודעת אם הנתבע 2 רימה אותה

אין חולק כי התובעת לא הגישה את התלונה במשטרה גם כנגד הנתבע 2 ואף לא באה עמו במגע ישיר מעולם בקשר לעסקה. גם אין חולק כי במסגרת חקירתה הנגדית, אמרה התובעת כי עורכי הדין שלה יעצו לה לתבוע את הנתבע 2 וכי היא אינה יודעת אם הוא "עקץ" אותה אם לאו (עמ' 4, ש' 17 – 26).

הנתבע 2 מסתמך על עדות זו כדי לטעון לחפותו ולהעדר אחריות שלו לכל הפרשה. דא עקא, אין בידי להסכים לכך. להפך, אני רואה את עדותה האמורה של התובעת כסימן מובהק למהימנות הרבה שיש לייחס לגרסתה ולעדותה בכלל ומכל מקום, אין בעדות זו לגופה, כדי להוות הגנה כלשהי לנתבע 2.

התובעת לא הייתה בקשר עם הנתבע 2 בקשר לביצוע העסקה, אם כי ידעה שהרכב אינו של הנתבע 1. עם התפוצצות הפרשה בפברואר 2008, אכן לא היו בידי התובעת ראיות ממשיות למעורבות של הנתבע 2 בפרשה, אם כי נוכח הנסיבות שהיו ידועות לה, בהחלט ניתן היה לחשוד כבר אז בנתבע 2 כמי שייתכן והיה מעורב בכך. נראה לכאורה כי התובעת, אולי בדל אופייה, לא העלתה אז על דעתה כי הנתבע 2 מעורב בפרשה, אולם לאחר שנועצה בבאי כוחה, הוחלט בעצתם לתבוע גם את הנתבע 2 וזאת כדי שניתן יהיה לברר את אחריות הנתבע 2 באמצעות הכלים, שרק תביעה בבית משפט יכולה הייתה להקנות לתובעת.

המקרה דנן דומה, אפוא, למקרים רבים אחרים, שבהם התובע חושד במעשים לא כשרים מצד הנתבע ומחליט להגיש כנגדו תביעה, שרק במסגרתה יוכל, בין היתר על דרך של חקירה נגדית, לברר האם אכן אותו נתבע היה מעורב במעשים הלא כשרים אם לאו (דוגמה מובהקת לכך הנה תביעות להרמת מסך או אחריות אישית של מנהלים שבהם מרבית הראיות מצויות בשליטת הנתבעים).

לפיכך, אי הגשת התלונה במשטרה נגד הנתבע 2 אינה פוגמת כהוא זה בטענות התובעת ואינה מעידה דבר לגבי אחריות הנתבע 2.

גם העובדה שהתובעת במסגרת חקיקתה הנגדית, לא ידעה להצביע במפורש על הנתבע 2 כמי שרימה אותה, אינה אומרת דבר, שכן בשלב זה, טרם נחקרו הנתבעים ושוב, הצהרה זו מטעמה מעידה לדעתי על תום ליבה והגינותה של התובעת ולא יותר מכך. בשים לב לאמור לעיל, יש לציין כי בהמשך חקירתה הנגדית, ציינה התובעת כי לדעתה ידע הנתבע 2 על בעיית המנוע בטרם הרכב נמכר לה (עמ' 5, ש' 15 – 18).

המסקנות עד כה

לסיכום ביניים – חומר הראיות מצביע בבירור על כך שגרסת התובעת מסתברת הרבה יותר מגרסת הנתבעים – היינו – הייתה עסקה אחת בלבד, של מכירת הרכב על ידי נתבע 2 באמצעות נתבע 1 לתובעת. המנוע שהיה מותקן ברכב בעת מכירתו לתובעת ואשר לא תאם את המנוע הרשום ברישיון הרכב, הותקן ברכב על ידי נתבע 2, לאחר רכישתו מאת האחים אלה. הנתבע 2 ידע כי הרכב יימכר כאשר המנוע אינו תואם את הרישיון והוא הדין לגבי נתבע 1 אשר שיתף פעולה בעניין זה.

(2) זכות הביטול של התובעת את החוזה בשל הטעיה וטעות

בנסיבות שנוצרו ואשר נקבעו על ידי לעיל, אין ספק כי התובעת הייתה רשאית לבטל את חוזה ההתקשרות לרכישת הרכב, אשר כאמור, נערך מול הנתבע 1, אשר שימש כשליח של הנתבע 2 לעניין זה, כך שבפועל, מדובר היה בחוזה למכירת רכב שבין הנתבע 2 ולבין התובעת ומכל מקום פעולות הנתבע 1 מול התובעת, מחייבות ומזכות את הנתבע 2 (ראה סעיפים 1 ו-2 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965).

הוכח לפני כי התובעת לא ידעה על בעיית המנוע והיא הוטעתה בעניין זה על ידי הנתבעים יחד, אשר לא גילו לה דבר וחצי דבר לגבי נתון מהותי זה, אשר לפי גרסתה הנתבע 1 עצמו, יוצר בעיה שהדרך היחידה לפתרונה הנו התקנת מנוע אחר, שיש לו רישיונות ייבוא (עמ' 13, ש' 4 – 10).

סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע לאמור:

"מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן".

כידוע, ההלכה הנה כי מוכר רכב צריך לגלות מיוזמתו לקונה כל פרט מהותי שעלול להשפיע על החלטת הקונה לרכוש את הרכב, גם אם הקונה לקח את הרכב לבדיקה (ראה ע"א (ת"א) 94/79 דוד אביבי

נ' בני משה קרסו בע"מ
פ"מ תש"מ(2)
426;
ת.א. (ת"א) 44595-06 אבישג גרפי נ' שלום ברדה
(פורסם בנבו);
ע"א 5393/03 פרג' נ' מיטל, פ"ד נט
(5) 377 וכן
ע"א (י-ם) 5798/04
מאיר כרמל ואח' נ' מרדכי לוי
, תק-מח 2005(3), 3933). במקרה דנן, כאדר מדובר באי התאמת המנוע, מדובר בנושא מהותי ביותר שצריך היה לגלותו.

משהגעתי למסקנה שלפיה הנתבעים הטעו את התובעת, הנושא של רשלנות תורמת אינה רלוונטית כלל.

כאן המקום לציין כי גם אלמלא הייתי מגיע למסקנה כי הנתבעים הטעו את התובעת, הרי שמאחר והגעתי למסקנה כי הנתבע 1 פעל כשלוחו של הנתבע 2, הייתה התובעת רשאית לבטל את ההסכם לרכישת הרכב בכל מקרה, בעילה של טעות לפי סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 הקובע לאמור:


"

(א)מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה.


(ב)
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.

(ג)
טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.

(ד)
"טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה".

במקרה דנן, התובעת התקשרה בחוזה בטעות במובן זה שסברה שאין בעיה עם המנוע. הוכח לפני כי לו ידעה על כך לא הייתה מתקשרת בחוזה (ס' 26 לתביעה). עוד הוכח כי הנתבעים ידעו על כך ובוודאי היו צריכים לדעת על כך.

זאת ועוד: גם אם נרחיק לכת ונאמר כי הנתבעים לא ידעו כביכול על כך שהמנוע לא תואם ואף לא היו צריכים לדעת על כך, הרי שגם אז, מקרה דנן, יש מקום, מן הצדק, לאפשר את ביטול החוזה, כמצוות סעיף 14(ב) לחוק. הוכח לפני כי התובעת פנתה אל הנתבע 1 ודרשה את ביטול העסקה והלה לא הציע לתקן את הטעות, היינו להחליף את המנוע (ס' 19 לתביעה). הרכב הוחזר תוך זמן קצר ביותר לידי הנתבע 1 ועל כן, במסגרת עילה זו, גם אין מקום להפעיל את הסיפא של סעיף 14(ב), בהעדר הוכחה לנזק ממשי שנגרם לנתבעים כתוצאה מהעסקה.

כאן המקום לציין כי הגם שדי בעילת הביטול בשל בעיית המנוע, גם הוכח לפני כי הוצגו לתובעת מצגי שווא לגבי מצב הרכב. עדותה של התובעת, שלפיה הנתבע 1 הבטיח לה רכב "משובח" (סעיף 8 לתביעה) ו"במצב מעולה מכל הבחינות" (ס' 25 לתביעה), אמינה עלי בהחלט. מיותר לציין כי מאחר והנתבע 1 הנו מנהל מוסך, יש לתת משקל רב מן הרגיל להצהרות כאמור, כאשר אלה באות מפיו.

בנסיבות אלה, די בממצאים של מכון הבדיקה, בדבר אי תקינות מרבית המערכות ברכב, כדי להגיע למסקנה כי הרכב היה במצב גרוע, בעוד אשר הובטח לתובעת רכב במצב מעולה וכי ניתן בעניין זה מצג שווא לתובעת. מסקנה זו יפה, גם אם יש ממש בטענת הנתבעים שלפיה מכוני הבדיקה מגזימים לחומרה בבדיקותיהם ומכל מקום, לא הובאה על ידי הנתבעים חוות דעת שמאית כדי לסתור את ממצאי מכון הבדיקה.

לפי טופס הבדיקה של הרכב, נספח ג' לתביעה, כל המערכות שלהלן אינן תקינות: מנוע ("בלאי יתר, נזילות יתר, רעש אביזירי מנוע/רצועה, נזילת מים, החלפת תומכים, תצרוכת שמן מהצילינדרים, מספר מנוע לא תואם, לחץ עוקב גבוה... נקישות/רעש יתר בגל זיזים רעש שסתומים מערכת שמן דליפות"), קירור ("...קורוזיה/אבנית/סתימות ברדיאטור, נזילות מים ממנוע"), דלק, פליטה, סרן קמיד ומערכת היגוי ("...החלף תומכים, רעש יתר...לתקן הגה נזילת שמן, נקישות יתר"), קפיצים, שלדת מרכב ("...סימני פגיעה קורת רוחב קדמית..."), בלמים, צמיגים, תאורה ומצבר, העברת כח ("...נקישות יתר, רעידות יתר, החלפה לקויה, החלקות יתר, נזילות שמן...").

מעבר לדרוש יצוין כי הנתבע 2 לא העיד כי הרכב היה במצב משובח או מעולה, אלא רק במצב "סביר" והודה כי היו בו "ליקויים שונים" שבגינם גם כביכול הפחית ממחיר הרכב לנתבע 1 (ס' 26.1.1 לתצהירו). עדות זו, רק מחזקת את המסקנה כי הנתבע 1 (בשמו ובשם הנתבע 2 שולחו), הטעה את התובעת גם כאן.

בכל הנוגע לטרוניית התובעת לגבי המחיר המופקע ששולם על הרכב, הרי שככל שרק עניין זה היה עומד על הפרק, היינו, לא הייתה כל בעיה במנוע ולא היו ניתנים מצגי שווא לגבי מצב הרכב, לכאורה, טענה מעין זו, הייתה מקוטלגת כ"טעות בכדאיות העסקה" ולא הייתה מזכה את התובעת, אפוא, בביטול ההסכם.

כאן המקום להדגיש כי בעוד אשר גם לפי גרסת התובעת, המניע הראשוני שלה לביטול העסקה היה מחיר הרכב, הרי שמיד לאחר מכן ועוד בטרם בוטלה העסקה בפועל, התגלו לתובעת עילות הביטול הנוגעות למנוע ולמצגי השווא באשר למצב הרכב. ביטול העסקה, תוך השבת הרכב לנתבע 1, נעשה בסופו של דבר בשל כל העילות שנטענו על ידי התובעת ולא רק בשל המחיר המופקע של הרכב (ס' 13 – 21 לתביעה).

(3) הסעדים שלהם זכאית התובעת

התובעת ביטלה את העסקה כדין, השיבה את הרכב לידי הנתבעים ועל כן זכאית היא להשבת הכספים ששילמה בגין הרכב, בסך של 20,180 ₪, כאשר כפי שכבר ציינתי לעיל, הנתבע 2, כשולחו של הנתבע 1, אחראי להשבת הכספים בתור מי שפעולות הנתבע 1 מזכות אותו ומחייבות אותו, לרבות לעניין הכספים שהתקבלו אצל הנתבע 1 ומאת התובעת בגין העסקה, כולל השבת הרכב לנתבע 1, שכמוה כהשבת הרכב לנתבע 2.

בנסיבות העניין, התובעת זכאית גם לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לה, אשר אותו אני מעמיד בנסיבות העניין, על סך של 7,500 ₪ וזאת בין היתר, של חומרת המעשים של הנתבעים. בהעדר קבלות בגין התשלום עבור בדיקת הרכב, איני פוסק דבר מה לתובעת בגין ראש נזק זה. להוצאות האיתור של הנתבע 1, זכאית התובעת במסגרת הוצאות המשפט ובכפוף להמצאת קבלה.

התובעת זכאית גם להוצאות המשפט וכן לשכר טרחת עו"ד, אשר אותו אני מעמיד, על סך של 10,000 ₪ + מע"מ, וזאת בהתחשב בתוצאה, בממצאים שלי לגבי התנהלות הנתבעים, בחשיבות הנושא לתובעת וכן בהתחשב במאמץ שניכר כי הושקע על ידי באי כוחה בתיק זה וכן בהתחשב בשכר הטרחה הריאלי והסביר שיש לפסוק לתובעת עבור ייצוגה בתיק זה, על נסיבותיו.

סוף דבר

אשר על כן, הנתבע 2 ישלם לתובעת 27,680 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וכן את הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 10,000 ₪ + מע"מ. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבע 2.

ניתנה היום,
ה' אלול תש"ע, 15 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.


ה











תאמ בית משפט שלום 20117/08 חווה אורטמן נ' זאב עפרוני, אליהו שפס (פורסם ב-ֽ 15/08/2010)