פסקי דין על בנק מזרחי טפחות בע"מ | פסקי דין על אבינועם דן | פסקי דין על לירונה פנסו (דן) | פסקי דין על טירן תומר דן ואח' |

5437/08 תאק     15/08/2010




תאק 5437/08 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אבינועם דן, לירונה פנסו (דן), טירן תומר דן ואח'








בית משפט השלום בנתניה



תא"ק 5437-08 בנק מזרחי טפחות בע"מ
נ' דן ואח'







בפני

כב' הרשמת
יפעת ביטון אונגר


התובע

בנק מזרחי טפחות בע"מ


נגד


הנתבעים

1.אבינועם דן
2.לירונה פנסו (דן)
3.טירן תומר דן
4.גבריאל דן



החלטה


בפני
בקשות רשות להגן שהגיעו הנתבעים כנגד תביעת התובע, המבוססת על הלוואה שנתן לנתבעים 1 ו- 2 בערבות הנתבעים 3 ו- 4.
סכום התביעה 367,800 ₪.
לפי הסכם ההלוואה, התובע רשאי להעמיד לפרעון את מלוא יתרת ההלוואה לפירעון מיידי כאשר לא שולם תשלום כלשהו במועד ו/או כאשר הופר תנאי אחר מתנאי ההסכם.

התובע טוען, כי הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "הלווים") הפרו את ההסכם, בכך שלא שילמו סכומים שהיו חייבים לשלמם על פי לוח הסילוקין.
התובע מוסיף ומציין,
כי הגיש תביעה למימוש הנכס ששימש בטוחה להלוואה והנכס נמכר בהליכי כינוס. ברם, לא היה בתמורה שהתקבלה ממכירתו כדי לכסות את מלוא יתרת ההלוואה.

הנתבעים טוענים בבקשותיהם את הטענות הבאות:

א.
הלווה טוען כי בשנת 1996, נטל יחד עם בתו לירונה, הלוואה מהתובע, בערבות בניו. בנוסף, משכן את הקרקע שרכש עם רעייתו ז"ל (להלן: "המנוחה")
בקדימה, להבטחת פרעון ההלוואה (להלן: "ההלוואה הראשונה").

ב.
באפריל 1999, עם ההחלטה לבנות על הקרקע, נטל עם המנוחה הלוואה נוספת מהתובע, בערבות הבת. בגין הלוואה זו נערכה פוליסת ביטוח חיים למנוחה (להלן: "ההלוואה השנייה").

ג.
לטענתו גילה במפתיע,
כי בנוסף לערבות בתו ולפוליסת הביטוח, רשם התובע משכון נוסף על הנכס להבטחת פירעון ההלוואה השנייה. הלווה טוען כי התובע רשם משכון זה על דעת עצמו בלבד, מבלי לקבל את רשותו או את רשות המנוחה, מבלי להודיע להם על כך ומבלי לגלות להם את הדבר.

ד.
הלווה מעיד בתצהירו, כי הנכס מושכן על ידו ועל ידי המנוחה אך ורק לשם הבטחת פרעון ההלוואה הראשונה. הלווה מוסיף וטוען, כי עובדה זו נתמכת בלשון הסכם המשכון, שבכותרתו צויין רק מספר חשבון ההלוואה הראשונה, וכן נתמכת היא בעובדה שההלוואות ניטלו ע,י לווים שונים, ואף חבותם, שונה: בהלוואה הראשונה הלווים לווים יחד, ובשנייה לווים יחד ולחוד.

ה.
הנתבעים טוענים, כי המנוחה היתה אמורה להרשם כלווה נוספת, אולם בסופו של יום התברר כי התובע לא החתים אותה על הסכם ההלוואה. לטענתם הסתמכו על כך שהמנוחה תהא לווה נוספת, ולפיכך פטורים הם מחבותם.

ו.
הנתבעים טוענים עוד, כי המנוחה בוטחה בביטוח חיים מסוג "ריזיקו" להבטיח את ההלוואה השנייה והפוליסה הקיפה את מלוא סכום ההלוואה. כמו כן, לאחר פטירתה שולם תשלום בסך 70,000 ₪ שהיה על התובע לסלק מיתרת ההלוואה השנייה, אך לא עשה כן. לגרסתם, אם היה התובע פועל כנדרש ומנכה את הסך הנ"ל מיתרת ההלוואה השנייה, היתה מתקבלת תמורה גבוהה יותר ממכירת הנכס לסילוק ההלוואה הראשונה בגינה הוגשה התביעה.

ז.
מוסיפים וטוענים הנתבעים, כי התובע התרשל התרשלות רבתי במימוש הכיסוי הביטוחי לאחר פטירת המנוחה, חרף שהלווה העביר לידי נציגיו הרלוונטיים את מלוא המסמכים הנדרשים. זו אף זו, לטענתם התובע אף לא הודיע להם על בעיה בהליך מימוש הכיסוי הביטוחי וכך מנע מהם
את האפשרות לתבוע כיום את המבטחת. אליבא הנתבעים, אם היה פועל התובע כראוי היתה נפרעת יתרת ההלוואה
השנייה במלואה, ותמורת מימוש הנכס היתה מביאה לסילוק מלא של יתרת ההלוואה הראשונה.

העובדות שאינן במחלוקת:
אין חולק כי רעיית הלווה נפטרה בטרם עת ממחלה בספטמבר 1999.
בסוף שנת 2002 פתח התובע תיק הוצל"פ למימוש הנכס המשועבד בגין מלוא יתרת שתי ההלוואות, ובשנת 2005 נמכר. כספי המכירה נזקפו ברובם לפרעון יתרת ההלוואה השנייה. אין מחלוקת, כי סכום ההלוואה השנייה במקור כ- 640,000 ₪ בעוד סכום ההלוואה הראשונה במקור 346,000 ₪ בלבד.



החקירות:
החקירות הנגדיות של הנתבעים היו קצרות ביותר. הלווה אישר כי ההלוואה הראשונה שימשה לרכישת הקרקע, והשנייה לצורך הבנייה. כן אישר שהתובע שילם את סכום ההלוואה השנייה בחלקים, בהתאם להתקדמות הבנייה ועל יסוד אישורי המהנדס.
ב"כ התובע הציגה ללווה במהלך חקירתו הנגדית את הנספח ה/1, שטר המשכון בהלוואה השנייה, והלווה ציין, כי לא הוא ולא המנוחה חתומים על שטר זה.

הלווה נחקרה אף היא וציינה, כי בטרם חתמה על הסכם ההלוואה הראשונה שאלה מה יהיו הבטחונות להחזרתה והשיבו לה, כי הקרקע תשועבד. לכן, הסכימה לחתום כלווה. משנשאלה כיצד הסכימה לערוב לפרעון ההלוואה השנייה, הגבוהה כמעט פי 2 מההלוואה הראשונה ללא בדיקת שיעבוד הקרקע להלוואה זו, ענתה שהתייחסה לערבות באופן שונה מאשר לנטילת הלוואה כלווה.

יש להזכיר, כי בתום הדיון, הסכימה ב"כ התובע כי בקשת הערבים תתקבל בכל הנוגע לטענותיהם המפורטות בסעיפים 1.4-1.7 ; 1.9 ו- 1.10 לתצהיריהם (כי הסכמתם לערוב לפרעון ההלוואה הראשונה ניתנה אך ורק על יסוד מצג התובע כי המשכון יבטיח את ההלוואה הראשונה וכי במידה וההלוואה זו לא תפרע, ניתן יהיה לממשו על מנת לסלקה, וכי ידעו ששווי הקרקע המשועבדת גבוה באופן ניכר מסכום ההלוואה הראשונה).
מן האמור, עולה כי המחלוקות בין הצדדים, עיקרן בשאלות הבאות:
1)
האם סוכם כי המנוחה תהא לווה נוספת בהלוואה הראשונה;
2)
האם המשכון חל על ההלוואה הראשונה בלבד, והאם התובע פעל שלא כדין בהחילו את המשכון גם על ההלוואה השנייה;
3)
האם התובע התרשל בטיפול במימוש הכיסוי הביטוחי.

סיכומי הצדדים
:
א.
ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי יש לקבל את הבקשות במלואן משום שטענותיהם לא נסתרו בחקירות הנגדיות, על חלק ניכר מהטענות המצהירים כלל לא נחקרו.
לשיטתו, לא נסתרה טענתם כי המשכון נועד להבטיח את פרעון ההלוואה הראשונה בלבד.

הוא מוסיף וטוען כי טענת הנתבעים, ביחס למצג פקידי הבנק לפיו המשכון יבטיח את פרעון ההלוואה הראשונה, לא נסתרה.

לסברתו, סעיף 7(ב) לחוק המשכון קובע כי הגדלת היקף החיוב מחייב יצירת משכון נוסף לגבי ההגדלה, ואילו סעיף 1(ב) לחוק זה, המניח את המסד הכללי לכך שניתן להחיל ערובה גם לחיוב עתידי, פורש באופן מצומצם, תוך מתן עדיפות לתחולת סעיף 7(ב), במקרה שבו החיוב העתידי נוצר בהסכם חדש, כפי המקרה דנא.

הוסיף וטען ב"כ הנתבעים המלומד, כי אף אם יש לפרש את שטר המשכון שנחתם על ידי הלווים, כחל על הלוואות עתידיות, הרי כפופה פרשנות זו להוראות חוק החוזים, המגביל את הזמן שבו יחול שטר המשכון על הלוואות עתידיות ל"זמן סביר". לשיטתו, שנתיים וחצי אשר חלפו בין נטילת ההלוואה הראשונה לנטילת ההלוואה השנייה, הן למעלה מזמן סביר ולכן, אף אם חל הסכם המשכון על חיובים עתידיים, תחולתו זו פקעה ולכן אין הוא חל על ההלוואה השנייה.

ב"כ הנתבעים טוען, כי גם אם יש לפרש את הסכם המשכון כמרחיב את השיעבוד להבטחת שתי ההלוואות, צריך היה התובע לדאוג לפרעון ההלוואה הראשונה בטרם יפרע את יתרת ההלוואה השנייה, וזאת משום ההגנה הראויה על אינטרס הלווה, הבת, שאיננה לווה בהלוואה השנייה.

ב"כ הנתבעים חוזר בסיכומיו על טענת הנתבעים כי כוונת הצדדים היתה שהמנוחה תצורף כלווה נוספת, טענה שהנתבעים לא נחקרו אודותיה בחקירותיהם הנגדיות ולפיכך, לא נסתרה. משמע, יש לפטור את הנתבעים כולם מחבותם הנובעת מהסכם ההלוואה הראשונה משום שסופו של יום לא נוספה המנוחה כלווה נוספת.

כמו כן, חוזר ב"כ הנתבעים על טענת הרשלנות המיוחסת לתובע באי טיפול הולם במימוש הזכויות הנובעות מפוליסת הביטוח, שאף היא לא הועמדה לחקירה נגדית.

ב.
ב"כ המשיב טוענת כי דין הבקשות להידחות, מלבד החלק המצומצם מתוך בקשות הערבים לגביו הוסכם על מתן רשות להגן.

לטענתה, יש להתעלם מטענת הנתבעים, אשר נזכרה לראשונה בסיכומיהם, בדבר הגבלת תחולת הסכם המשכון על חיובים עתידיים לזמן סביר.
אסיר, כבר עתה, מכשול זה. דין הטענה להידחות.
המדובר בטענה משפטית במהותה, המותרת בסיכומים ולפיכך אין היא בבחינת הרחבת חזית אסורה. יחד עם זה, לאור האמור להלן, לא ראיתי צורך להאריך ולהכריע במחלוקת פרשנית זו.

ב"כ המשיב טענה, בסעיף 7 לסיכומיה, כי מתווה ההלוואות נקבע עוד במעמד החתימה על הסכם ההלוואה הראשון וכלל הערכה כללית לגבי סכום ההלוואות.
איני נזקקת לטענה עובדתית זו שאינה עולה מן התצהירים או מן החקירות הנגדיות. ולכן, אין להעלותה בסיכומים.

מוסיפה וטוענת ב"כ המשיב, כי לשון שטר המשכון
(נספח ב' לבקשות) מעידה בעד עצמה וקובעת, כי המשכון יבטיח גם הלוואות עתידיות: "...וכל הלוואה ו/או אשראי אחר שניתנו ו/או שינתנו ללווה על ידי הבנק...". המשיב סבור, כי לשון השטר אינה מותירה כל ספק בדבר והוא מדגיש 5 מקומות בניסוח השטר המעידים על כך (סעיף 18 לסיכומים). נוסף ללשון השטר, הוא אינו מוגבל בסכום. לשיטתה, אין בעובדה שמספר חשבון ההלוואה אשר נרשם בכותרתו מתייחס אך ורק להלוואה הראשונה, משום לשלול את העובדה שהמשכון נועד להבטיח הלוואות עתידיות.

ב"כ המשיב המלומדת התייחסה לטענת הלווה כאילו הוצג בפני
ה, על ידי פקידי התובע, מצג שלפיו הנכס ישמש בטוחה לפרעון ההלוואה הראשונה וכי על סמך מצג זה הסכימה להצטרף כלווה בהלוואה. על כך היא משיבה, כי גירסה זו הופרכה בחקירתה הנגדית, שכן העידה בעצמה, כי המצג הוצג על ידי הוריה, להבדיל ממצג שהציגו פקידו התובע.

כך היא סבורה שקרסה אף טענת הלווה שהמשכון נועד להבטיח את ההלוואה הראשונה בלבד, משום שהוא העיד ביחס לנספח ה/1 לבקשה שזו היתה כוונת הבנק. ב"כ המשיב מתייחסת לחוסר ההגיון בטענת הנתבעים המסיקים, לכאורה, כי דווקא הלוואה בגובה 640,000 ₪ תינתן ללא בטוחה על יסוד ערבות הבת בלבד, כאשר ההלוואה הקודמת הנמוכה משמעותית בסכומה, ניתנה על יסוד ערבות שני ערבים ומישכון הנכס. ב"כ המשיב תוהה אם היו הנתבעים טוענים טענה זהה במקרה שבו היתה הלוואה ראשונה נפרעת במלואה והמשיב היה נוקט הליכים משפטיים לגביית יתרת ההלוואה השנייה. לעניין זה הפנתה לסעיף 13(ב) להסכם ההלוואה הראשון הקובע כי אופן זקיפת התשלומים בין ההלוואות השונות ייעשה לפי שיקול דעתו הבלעדי של המשיב.

אשר לתגמולי הביטוח, טענה ב"כ המשיב המלומדת, כי הערבים מנועים מלטעון כנגד התובע, משום שהפוליסה התייחסה להלוואה השנייה בלבד שאינה רלוונטית לגביהם. לגרסתה, בניגוד לאמור בבקשה, הפוליסה חלה רק על סך של 70,000 ₪
משום שההלוואה השנייה לא ניתנה בבת אחת אלא על פי שלבי הבנייה. לכן, יתר הסכומים הועברו לאחר פטירת המנוחה והם אינם חוסים תחת תנאי הפוליסה.

בקשר לטענת ההתרשלות של התובע ציינה, שוב ללא יסוד עובדתי בתצהירים או בחקירה הנגדית, כי היה על הנתבעים להמציא תעודת פטירה מקורית תוך ציון סיבת הפטירה, אישורים אשר לא המציאו עד היום ולכן דין בקשתם לעניין זה להידחות. לחילופין, טענה ב"כ המשיב שדין הטענה להידחות מחמת העדר פירוט נזקיהם.

לבסוף באה התייחסות בסיכומי המשיב לטענת הנתבעים, כי הסתמכו על חתימת המנוחה כלווה. לשיטת המשיב, טענה זו מופרכת מתוך נסיבות חתימת הסכם ההלוואה הראשון (נספח א' לבקשות) המעלות כי הלווה חתם על הסכם זה ביום 24/10/96 , בו ביום שהוא והמנוחה חתמו על שטר המשכון, ואילו יתר הנתבעים חתמו על ההסכם למחרת. לכן, אין לקבל את טענתם משנוכחו במעמד חתימתם בכך שהמנוחה לא הוספה כלווה.



דיון והכרעה:

עסקינן במקרה מצער שבו נטלו אבי המשפחה ורעייתו ז"ל הלוואות מהתובע לשם רכישת קרקע ובניית ביתם, אולם לא זכו לממש את מטרת ההלוואה שנועדה לבנייה בחייה של האם.
בתם של בני הזוג נטלה עם האב את ההלוואה שנועדה לרכישת הקרקע, ושני אחיה ערבו לפירעונה.

אין מחלוקת כי ההלוואה הראשונה נפרעה עד למועד נטילת ההלוואה השניה. יש לשער כי הפיגורים בהחזרי ההלוואות החלו עם גילוי מחלתה של האם ופטירתה.

משום מה, לא עלה בידי הצדדים לגרום לכך שפוליסת ביטוח החיים תמומש כדבעי והתגמולים יביאו לסילוק מלא ומוחלט של יתרת ההלוואה השנייה, כך שכספי מימוש הנכס יסלקו את יתרת ההלוואה הראשונה. כך עומדת כל המשפחה היום אל פני תביעה כספית בגין יתרת ההלוואה הראשונה, לאחר שהנכס עבורו ניטלו ההלוואות איננו עוד בידם.

על רקע האמור אבחן טענות הצדדים:

1.

מימוש פוליסת הביטוח – בקצרה, דין טענה זו להתקבל משלא קרסה בחקירה הנגדית כלל ועיקר. באופן מפורט תיאר הלווה מה נדרש ממנו ע"י התובע לשם הטיפול בתביעת תגמולי הביטוח וכיצד פעל וענה על הדרישות. העובדות עליהן הצהיר לא נסתרו, בהעדר חקירה נגדית. הסתמכות התובע על מכתבי כונסת הנכסים איננה יכולה להועיל לתובע, לנוכח פרק הזמן הניכר שחלף מאז פטירת המנוחה ועד למשלוח מכתבים אלה. לא היה בפי התובע מענה לטענות הנתבעים כי עשו מצידם את כל הדרוש להביא למימוש התגמולים, ואילו התובע לא עשה את הנדרש על מנת לקדם את הדבר. כמו כן לא ניתן מענה לטענה כי משך שנתיים לאחר פטירת המנוחה המשיך הלווה לשאת בתשלומי פרמיית הביטוח.
המחלוקת שנפלה בין הצדדים בדבר גובה התגמולים מחייבת בירור עובדתי. מחד, טענו הנתבעים כי הפוליסה חלה על כל סכום ההלוואה השנייה (640,000 ש"ח). טיעון הנתבעים לא נסתר בחקירותיהם משום שלא נחקרו בעניין זה. סעיף 1 לתנאי הפוליסה תומך
בטענתם זו ובו נקבע כי סכום הביטוח הוא סכום יתרת חוב ההלוואה, בהתאם לרישומי טפחות, שלא נפרעה ביום מותו של המבוטח, בין אם הגיעה זמן פרעונה ובין אם לאו, בכפוף לסכום ההגבלה שהועמד ע"ס 800,000 ש"ח (וסכום ההלוואה השנייה נמוך ממנו).
מאידך, טען התובע שהפוליסה חלה רק על השיעור הראשון ששולם לנתבעים מתוך סכום ההלוואה השנייה (70,000 ש"ח) שכן יתרת התשלומים בוצעו לאחר הפטירה. התובע לא
המציא סימוכין לטענתו.
התובע, בסיכומיו, מתייחס לאי המצאת תעודת פטירה ותיעוד על סיבת המוות ועל דרישתו למסמכים אלה בתקופת הליכי הכינוס (2003-2005). דווקא דרישותיו אלה מחזקות את גרסת הנתבעים כי היה מקום לתבוע את המבטחת בגין מלוא יתרת סכום הלוואה השנייה ולא על סך 70,000 ש"ח בלבד, מה גם שמשך שנתיים לאחר פטירת המנוחה המשיך הלווה לשאת בתשלומי הפרמיה.
לפיכך, סבורני כי אין מנוס מבירור עובדתי של טענה זו.

2.
קבלת הטענה הנ"ל מוליכה באופן ישיר לקבלת טענת הנתבעים,שאם היה פועל התובע כנדרש למימוש תגמולי הביטוח, היתה נפרעת יתרת ההלוואה הראשונה במלואה, מתוך כספי מימוש הנכס. עמדת התובע כי טענה זו איננה יכולה לעמוד לערבים, שכן היא תקפה אך ורק ביחס להלוואה השנייה, איננה מקובלת עלי. ברי, מתוך העובדות שאינן במחלוקת, ומתוך טענות הנתבעים, כי סילוק ההלוואה השנייה באמצעות תגמולי הביטוח, היה מותיר את התמורה שהתקבלה כתוצאה ממימוש הנכס עבור ההלוואה הראשונה בלבד. אין חולק, לפי גובה התמורה (למעלה ממליון ש"ח) ולפי גובה יתרת ההלוואה הראשונה (כ- 370,000 ש"ח), כי מעבר לכיסוי הההלואה היתה נותרת יתרה משמעותית לזכות הנתבעים. מובן מאליו שטענת הגנה זו, העומדת ללווים, עומדת גם לערבים. אף טענת התובע, כאילו לא פירטו הנבתעים את נזקיהם ולא כימתו אותם, דינה להיכשל. ברור שהטענה מתייחסת למלוא סכום התביעה דנא ואין צורך לפרט מעבר לכך.

3.
שעבוד הנכס להבטחת החזר ההלוואה השנייה – שעבוד זה מצוי במחלוקת. אין חולק כי האב והמנוחה לא חתמו על שטר המשכון (נספח ה/1). האם נתנו הסכמתם מראש, בהסכם המשכון משנת 1996, לשעבד את זכויותיהם בקרקע להבטחת נטילת הלוואות נוספות?
גרסת הלווה לפיה שועבד הנכס עבור נטילת ההלוואה הראשונה עומדת על תילה, אולם היא עומדת בניגוד למסמך בכתב. כידוע, מטעם זה לבדו אין למנוע ממנו רשות להגן (וראה לאחרונה חיזוק ההלכה בע"א 10189/07 עזרא ששון נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ
).

לשון ההסכם תומכת לכאורה בגרסת התובע (עיין הסתייגויות כב' השופט (בדימוס) אוקון בת"א 5272/03 אסתר אילוז נגד בנק דיסקונט לישראל בע"מ), לפיה המשכון נועד להבטיח גם אשראי עתידי, אולם לטעמי אין התובע חופשי להחילו באופן שרירותי, כראות עיניו, משום שהוא כבול, כדלקמן: -
א.
סעיף 7(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז – 1967
קובע:
"הוגדל היקפו של החיוב על פי הסכם בין החייב לבין הנושה, לא ישמש המשכון
ערובה ליתרה שנוספה, זולת אם נוצר מישכון נוסף כערובה ליתרה".
סעיף זה מונע החלה אוטומטית של המשכון על כלל החיובים העתידיים, למעט אלה שפורטו באופן מפורש בסעיף 7(א) והם חיובים הנובעים באופן טבעי מן החיוב המובטח במשכון.
אין האמור בסעיף 7(ב) הנ"ל עומד בסתירה לאמור בסעיף 1(ב) לחוק המשכון לפיו:
"(ב) הערובה יכול שתהיה לחיוב, כולו או מקצתו, קיים או עתיד לבוא, מתחדש או מותנה, קצוב או בלתי-קצוב".
יש לפרש את הסעיפים הנ"ל כמשלימיםה אחד את השני. כלומר, לפי סעיף 1(ב) אין מניעה ליצור מראש משכון עבור חיוב עתיד לבוא. אולם משנוצר משכון בגין חיוב מסוים, בהווה, אין בכוחו לחול על התחייבות נוספת, בעתיד, הבאה להגדיל את החיוב המקורי, אלא מתעורר הצורך ביצירת משכון חדש.
ב.

לפי חוו"ד השמאי טיגרמן מטעם התובע מיום 27.6.2204, התקבל אישור זכויות המעלה כי נרשמה משכנתא מדרגה ראשונה ללא הגבלת סכום לזכות התובע. לא ברור כיצד נרשמה משכנתא זו, כאשר אין מחלוקת כי הנכס איננו רשום בספרי רשם המקרקעין ושטר המשכנתא כלל אינו חתום ע"י בעלי הזכויות (נספח ה/1). מכל מקום, הן המשכנתא הן המשכון נרשמו בשנים 1996-1997, קרי, בטרם נלקחה ההלוואה השנייה. אמנם, אישור הזכויות לא צורף, אך לא מצאתי עדות אחרת לרישום המשכון פעם נוספת בגין ההלוואה השנייה. העדרו של רישום הנוסף, מחזק את טענת הנתבעים כי המשכון נועד להבטיח את פירעון ההלוואה הראשונה בלבד. כזכור, טענה ב"כ התובע כי הלווה אישר בחקירתו הנגדית את הכוונה להחיל את המשכון גם על ההלוואה שנייה, אך אין לקבל טענתה זו. התשובה בחקירה כי זו היתה כוונת הבנק איננה יכולה לייחס את הכוונה גם לנתבעים, בפרט כשהלווה נשאל על נספח ה/1 שאינו חתום ולטענתו גילה את דבר השעבוד בדיעבד.
ג.
התובע, כבנק, ובפרט כבנק למשכנתאות מחוייב לנהוג לפי כלל הזהירות והאמון. לפי תחולתם הכללית של אלה, סברתי כי היה עליו, למצער, להודיע ללווה ולמנוחה כי הקרקע תשועבד אף להבטחת התחייבויותיהם בהלוואה השנייה, ובדגש כי חלפו למעלה משנתיים מאז נחתם שטר המשכון.

לאור האמור, ומשלא נסתרו טענות המבקשים כי הסתמכו על מצג פקידי התובע (יש לקרוא את עדות הלווה בבית המשפט במלואה וכך ניתן להבין שהמצג מיוחס לפקידי הבנק נוסף על מה ששמעה מהוריה – הציטוט בסיכומי התובע הוא חלקי), לפיו המשכון יבטיח את ההלוואה הראשונה בלבד, ומשלא נסתרה טענתם כי לא קיבלו הודעה מהתובע על דבר העמדת המשכון להבטחת הלוואה השנייה, יש לקבל טענתם זו וליתן להם רשות להגן.

4.
חתימת המנוחה כלווה – כקודמתה הטענה עומדת על כנה כטענה שבעל פה נגד מסמכים בכתב, מהם עולה כי הנתבעים יכלו להבחין בנקל, במועד חתימתם, כי חתימת המנוחה כלווה חסרה. מאחר והמנוחה נכחה בסניף התובע ביום בו חתם הלווה על ההלוואה, ויום אחד בלבד לפני שחתמו ילדיה, עומדת טענתם כי הסתמכו על
היותה לווה נוספת בספק ניכר. זאת ועוד, עיון בהסכם ההלואה (נספח א' לבקשות) מעלה כי שמה של המנוחה לא נרשם בריישא ולא בסייפא לעמודי ההסכם (אם כי בסייפא קיים דילוג על מקום בין שם הלווה הראשון (הנתבע 1) לבין שם הלווה השלישית (הנתבעת 2). לכן מסופקני אם בנסיבות כאלה עשויה לעמוד לנתבעים טענה גורפת כי חבותם פקעה לנוכח אי החתמת המנוחה על הסכם ההלוואה. אני מוצאת לדחות טענתם זו.

סיכום:

בקשות הנתבעים מתקבלות בחלקן הארי, כמפורט לעיל.
התצהירים התומכים את הבקשות יהיו כתבי הגנה.

התיק מועבר למנ"ת להמשך הטיפול.

הוצאות הליך זה בסך 5,000 ש"ח + מע"מ יחולו לפי התוצאה, ואם יהיה על הנתבעים לשלמן, יחולו עליהם יחד ולחוד.

ניתנה היום,
א' אלול תש"ע, 15 אוגוסט 2010, בהעדר.













תאק בית משפט שלום 5437/08 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אבינועם דן, לירונה פנסו (דן), טירן תומר דן ואח' (פורסם ב-ֽ 15/08/2010)