פסקי דין על רומן רזילוב

515/96 פ     07/02/1999




פ 515/96 מדינת ישראל נ' רומן רזילוב





מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
קישון
ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
רומן רזילוב


הנאשם
לידסקי וקורזינר

ע"י ב"כ עוה"ד
ב"כ המאשימה עו"ד קישון

הנאשם וב"כ עו"ד לידסקי
מר פבל ירצב מתורגמן מטעם בימה"ש
נוכחים:

גזר דין

השופט ב. אזולאי:

1. הנאשם הורשע בעבירה של רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז -
1977, שעונשה היחיד הינו מאסר עולם, ובעבירה של החזקת נשק שלא כדין.
ב"כ המאשימה ביקש להטיל על הנאשם עונש מופחת על פי סעיף 300א לחוק העונשין, בנימוק שבנסיבות הענין התקיימו התנאים המאפשרים להטיל עונש קל ממאסר עולם אם נעברה העבירה באחד התנאים שלהלן:
"(א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי,
הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עדי כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -
(1) להבין את אשר הוא עושה את הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה.
(ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום
הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב.
(ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה
ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו. "

2. העובדות שיוחסו לנאשם בכתב האישום היו, שבתאריך 10.4.96, בעקבות ויכוח שהיה לו
עם המנוח קארן חנוכייב ז"ל (להלן: "המנוח") בשדרות, בבית הסבתא של הנאשם, בו התגוררו הנאשם והמנוח בשכירות, נטל לידיו אקדח שהוחזק על ידיו שלא כדין, ירה לעבר המנוח בראשו בכוונה להורגו, וגרם לו לפציעה קשה, וכן שבתאריך 24.4.96 נפטר המנוח מפצעיו האמורים.
במענה לאישום כפר הנאשם בכל העובדות שבכתב האישום וטען כי היה במקום אחר במועד האמור.
ביחס להודעות שנגבו ממנו במשטרה, בהן הודה הנאשם בכך שירה לעבר המנוח, טען הנאשם תחילה שההודעות נגבו ממנו בעת שהיה נתון תחת לחץ, איומים ומצב נפשי קשה, ולאור זאת התנגדו באי כוחו להגשת ההודעות, אך במהלך הדיון חזר בו מהתנגדותו להגשת ההודעות ומטענת האליבי, ואישר את הגרסה שנמסרה על ידיו בסרט שחזור, לפיה הוא הודה שירה במנוח, אך טען שהדבר נעשה כהגנה עצמית ו/או בעקבות קינטור, לאחר שהמנוח שלף סכין נגדו, וכינה אותו בכינוי גנאי, בעקבות ויכוח שהתפתח ביניהם, על רקע הטרדות מיניות של המנוח כלפי חברתו של הנאשם, אירינה גבריאלוב.

ביחס לעדותו של הנאשם, בבית המשפט, נקבע בהכרעת הדין כי לנוכח השנויים בגרסאותיו, חדשים לבקרים, בהודעותיו במשטרה, במענה לאישום ובעדותו בבית המשפט, לא ניתן לקבל את עדותו כעדות סבירה ומהימנה, ולא ניתן לקבוע על פיה כל ממצא עובדתי לזכותו (עמ' 48).
מאידך גיסא, נקבע שניתן לקבוע מתוך דברי הנאשם השונים בחקירותיו במשטרה, בדבריו למדובב ובעדותו בבית המשפט, עובדות הפועלות לחובתו כהודיית בעל דין, בכפוף לבחינת הגיונם הפנימי מבחינת משקלם ומבחינת התאמתם לראיות החיצוניות (עמ' 53).
לאור זאת, נשללה גרסת הנאשם שהוא ירה במנוח בעת שהמנוח עמד או הלך לקראתו עם סכין שלופה (עמ' 53). נקבע שהאקדח בו ירה הנאשם במנוח, שהיה אקדח גנוב, נקנה על ידי המנוח בסמוך לפני הארוע, ולנאשם היתה שליטה מלאה על המקום בו הוסתר האקדח ועל השימוש בו, ושאין לקבל כל טענה בדבר נטילת האקדח על ידי המנוח או כל טענה הקושרת את ארוע הירי לכך שהמנוח לקח לידיו את האקדח (עמ' 53), וכן נקבע שיש בדברי הנאשם התבטאויות רבות שיש בהן כדי לערער את גרסת הנאשם להגנה עצמית וכדי לחזק את הראיות המעידות על החלטה להמית והעדר קינטור (עמ' 54).

בסופו של דבר נקבע בהכרעת הדין כלהלן:
"מכל הניתוח האמור של חומר הראיות ושל המצב המשפטי, נראה לי שניתן לקבוע שהוכח מעבר לכל ספק סביר הן על פי הראיות החיצוניות והן על פי דברי הנאשם שאותם ניתן לקבל כדברי הודייה ולייחס להם את מלוא המשקל, שהנאשם ירה לעבר המנוח בראשו באקדח שנרכש על ידיו בסמוך לארוע, מטווח שבין כמטר ובין 2-3 מטר.
כמו כן, ניתן לקבוע מחומר הראיות שהוכחו כל היסודות הדרושים להוכחת העבירות נשוא האישום.
טענות הנאשם להגנה עצמית, לקינטור או להעדר החלטה להמית, אינן נראות לי סבירות ומהימנות, ואין בהן לדעתי אף כדי לעורר ספק סביר בקשר לכך.
ביחס לצורת הירי נראה לי שמשנשללה טענת הנאשם שהאקדח היה בידיו של המנוח לפני הארוע, לא ניתן לקבל גם את טענת הנאשם שהוא רק לחץ על ההדק. ההנחה הסבירה וההגיונית, בהעדר ראיה מהימנה סותרת, היא, כי האקדח הוחזק על ידיו כפי שרגילים להחזיק אקדח, היינו ללא דריכה, ורק לפני הירי דרך הנאשם את האקדח.
על העדר קינטור, הכנה והחלטה להמית ניתן ללמוד ממכלול הראיות החיצוניות ומדברי הנאשם.
כאשר מדובר בירי מטווח קצר ברקתו של המנוח, בחדר קטן מימדים בטווח שבין מטר אחד עד שלושה מטרים לאחר דריכת האקדח, כיוונו לעבר המנוח וירי לעברו, ניתן לקבוע כי הירי נעשה לאחר הכנה והחלטה להמית.
בענין זה פועלת החזקה כי אדם התכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו, והתבטאויות הנאשם המפורשת והמתגלות בין השיטין בדברים הנאשמים על ידיו, מוסיפות נדבך נוסף לאותן ראיות.
בהעדר הסבר סביר ומהימן, ביחס למטרת הקניה של האקדח, יש בסמיכות הזמנים בין קניית האקדח ובין הירי לעבר הנאשם, כדי להוסיף לראיות בדבר העדר קינטור, הכנה והחלטה להמית, והעובדה שהנאשם אינו עושה דבר להצלת המנוח בסמוך לאחר הירי, אלא מסתלק בקור רוח ובחוסר רגש לנסיעה מחוץ לעיר על מנת לקבור את האקדח, ורק לאחר שהדבר נודע לאחרים, מוזעקת עזרה לבית, מוסיפה אף היא לראיות בדבר העדר קינטור והחלטה להמית.
ביחס להגנה עצמית, נראה לי כי לאור אי קבלת גרסת הנאשם להגנה עצמית, לא הצליח הנאשם לעורר ספק סביר ביחס לאפשרות קיומה של ההגנה העצמית, ולאור החזקה בדבר ביצוע העבירה ללא סייג של הגנה עצמית, ובהתחשב בחומר הראיות המצביע על החלטה להמית, ניתן לקבוע שלא התקיימו התנאים הדרושים להגנה עצמית".

3. בחוות הדעת הפסיכיאטרית של ד"ר לוקשן, מיום 1.11.98 שהתקבלה לאחר הכרעת הדין
נאמר:
"בבדיקה - מסודר בהופעתו החיצונית, מודע צלול, מדבר לעניין ויוצר קשר חיובי עם הבודק. מודע היטב למעשיו אך מפרש את ביצוען כהגנה עצמית כאשר היה מאוים משותפו על ידי סכין. מצטער על מעשיו, מדבר חופשי, מצב רוח מעט ירוד, אפקט אוטימי ומלא, לא נצפו הפרעות בהליך ותוכן חשיבתי, אין מחשבות שווא או הזיות. אפקט תואם לסיטואציה, לא נצפו סימנים של מחלת נפש כלשהי, תפקודים קוגניטיביים שמורים, אין הפרעות בזכרון או בריכוז.
מבדיל היטב בין טוב ורע, בין מותר ואסור, בין שקר ואמת, מבין את חומרת מעשיו ומתחרט. מבין את משמעותו של ההליך המשפטי ונראה כמסוגל לעזור לעורך דינו היטב. ביקורת מציאותו ושיפוטו שמורים.
לסיכום - לאור האמור לעיל אין מדובר בחולה נפש או בכל הפרעה נפשית אחרת ברורה. אינו זקוק לאשפוז וטיפול פסיכיאטרי ולכן סבור אני כי הנ"ל כשיר לעמוד לדין ואחראי על מעשיו." (הדגשה - ב.א)

4. בתסקיר שירות המבחן מיום 2.9.98 נאמר בין השאר שהנאשם הודה בשיחתו עם קצינת
המבחן בפגיעתו במנוח, אך הכחיש כוונת רצח מוקדמת.
בדבריו עם קצינת המבחן חזר על הטענה, שנדחתה בהכרעת הדין, שהרקע לביצוע העבירה היה נסיונו של המנוח לקיים מערכת יחסים מינית עם חברתו באותה עת, וכן שהוא פירש את התנהגות המנוח כלפי חברתו כהתגרות מכוונת בו, תוך פריצת הקודים ההתנהגותיים המקובלים עליו שהיה בהם משום זלזול וחוסר הערכה וכבוד כלפיו.
בתסקיר שירות המבחן צוין שהם מתרשמים שהתנהגות הנאשם הינה תוצאה מהאיום שחש על כבודו בשל נסיונו של המנוח לפגוע בערכים שנתפסים בעניין כבסיסיים ומשמעותיים ביותר, כמו כבוד המשפחה ומעילה באמון בני אדם.
לדברי קצינת המבחן, תגובתו היתה בסיטואציה בה נפגעו ערכים מרכזיים, והיא מוכרת לו מרפרטואר של נורמות התנהגות המקובלות עליו.
לדעתה, אף שהנאשם ביטא חרטה באשר לתוצאות הטרגיות של המעשה, הוא לא התחרט על הצורך "לשלם" לפוגע בו.

5. לטענת ב"כ המאשימה:

א. מהקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין ומחוות דעתו של ד"ר לוקשן עולה שהנאשם
לא סבל מהפרעה נפשית חמורה או מליקוי שכלי שהגביל את יכולתו במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

ב. בהכרעת הדין נדחתה גרסת הנאשם להגנה עצמית וממנה עולה שאין מדובר בחריגה
מועטה בלבד מתחום הסבירות הנדרשת בהגנה עצמית, כאמור בסעיף 300א(ב) לחוק העונשין.

ג. גם החלופה של סעיף 300א(ג) לחוק העונשין המתייחסת למצב של מצוקה נפשית,
עקב התעללות חמורה מתמשכת בו או בבן משפחתו, לא התקיימה בנסיבות הענין, על פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין .
גרסת הנאשם הקושרת את ביצוע העבירה להטרדה מינית של חברתו לא התקבלה בהכרעת הדין, וגם לפי גרסה זאת, לא היתה בכך התעללות קשה וממושכת בנאשם או בבן משפחתו.

ד. נטל הראיה לקיום התנאים לעונש מופחת מוטל על הנאשם ברמה של מאזן
ההסתברות על פי פסיקת בית המשפט העליון, ע.א 3242/95, מדינת ישראל
נ' צאלח, עמ' 21 (טרם פורסם), ובנסיבות הענין לא הצליח הנאשם אף לעורר ספק סביר, כי ביצוע העבירה היה באחת הנסיבות המאפשרות לקבוע עונש מופחת על פי סעיף 300א לחוק העונשין.

6. לטענת ב"כ הנאשם:

א. ניתן לקבוע על פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, או על פי חומר הראיות בענינים
שנותרו פתוחים בהכרעת הדין, מחוות דעתו של ד"ר לוקשן, ומתסקיר שירות המבחן, שהתקיימו התנאים האמורים בשלושת סעיפי המשנה של סעיף 300א לחוק העונשין, או באחד מהם.

ב. הנאשם היה במצב של הפרעה נפשית זמנית שנגרמה עקב כעסו של הנאשם על המנוח
על כך שהטריד מינית את חברתו, ניסה לאנוס אותה, כינה אותה "זונה" ופגע בכבודה; אף שנקבע שלא היה בכך כדי לשלול מצב של העדר קינטור, היה בכך כדי להצביע על הפרעה נפשית זמנית כאמור בסעיף משנה (א) לסעיף 300א לחוק העונשין, או מצוקה נפשית קשה כאמור בסעיף משנה (ג) לסעיף זה.
מבחינה זאת, יש לראות את ההתעללות בחברתו כהתעללות בבן משפחה כאמור בסעיף משנה ג' האמור.
יש להתחשב במזגו של הנאשם כעולה חדש מקווקז שנפגע בכבודו ובכבוד חברתו, כפי שעולה מפסק הדין בע.פ. 3071/92, אזואלוס נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(2) 573, לפיו ניתן להתחשב במזג של הישראלי המצוי לענין "העדר קינטור" בעבירה של רצח.

ג. אף שלא התקבלה הטענה של הגנה עצמית במלואה, ניתן לקבוע על פי העובדות שבחומר הראיות שלא נדחו בהכרעת הדין שמעשהו של הנאשם נעשה בחריגה במידה מועטה בלבד מתחום הסבירות הנדרשת בתנאים לקיום הגנה עצמית. הסכין שנמצאה עם טביעות אצבע של המנוח ויתר הראיות תומכות באפשרות כזאת.
ד. מבחינת נטל הראיה, נותרה השאלה פתוחה בפסק דינו של הנשיא ברק בבקשה לדיון נוסף שהוגשה על פי פסיקת בית המשפט העליון בע.פ. 3243/95, עליו הסתמך ב"כ המאשימה (ד.נ 2156/98, צאלח נ' מדינת ישראל
, (טרם פורסם)).

7. ביחס לטיב הראיה הדרושה להוכחת התנאים לעונש מופחת על פי סעיף 300א לחוק
העונשין, הובעה על ידי הדעה, עוד בטרם ניתן פסק הדין בע.פ. 3243/98, כי ניתן להסתפק בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בדבר קיום התנאים והספק לא יוסר על ידי המאשימה, בדומה לנטל הראיה הנדרש מהנאשם ביחס לסייגים לאחריות פלילית על פי סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין.
הנימוק לכך היה שהתנאים האמורים בסעיף 300א לחוק העונשין דומים במהותם לסייגים לאחריות פלילית, והם שונים מהם רק מבחינה זאת שתנאי הסייגים לאחריות פלילית לא התקיימו במלואם, אלא רק בחלקם.
במצב זה, ולאור השינוי בחוק העונשין שהמיר את הנטל של מאזן ההסתברות, שהיה מוטל על הנאשם ביחס להוכחת הסייגים לאחריות פלילית, והסתפק בהטלת ספק סביר, סברתי שאין כל סיבה להניח שנטל הראיה הנדרש מהנאשם להוכחת התנאים לעונש מופחת הינו גבוה יותר (ת.פ 527/96 (ב"ש) מדינת ישראל
נ' מירלי ציציאאשוילי (לא פורסם)).
דעתם של סגן הנשיא, השופט ג. גלעדי
והשופט סגל באותו

פסק דין
ובת.פ. 98/94 (ב"ש) מדינת ישראל
נ' אבוקסיס, היתה בדומה לפסיקת בית המשפט העליון בע.פ. 3243/98, שנטל הראיה המוטל על הנאשם להוכחת התנאים לעונש מופחת כאמור, הינו ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, בדומה למשפט אזרחי, וכפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון ביחס לסייגים לאחריות פלילית בטרם שונה החוק בקשר לכך.
גם ביחס לנטל הראיה הנדרש מהנאשם בסייגים לאחריות פלילית, המחייב אותו לעורר ספק סביר, נקבע בפסיקת בית המשפט העליון ביחס לסייג של שכרות, שלא די בכך שהנאשם יעורר ספק תאורטי, ועליו להשתית את הספק המתעורר על חומר ראיות (ע.פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל
, דינים עליון, כרך כד' 477 עמ' 5).
כך היה המצב לדעת פרופ' אנקר ביחס להגנה עצמית, לפני התיקון בחוק העונשין, כאשר גם אז די היה לדעתו בכך שהנאשם יעורר ספק סביר (א. אנקר, הכרח וצורך בדיני עונשין, 170-187, 183), וכך גם נקבע בפסיקת בית המשפט העליון בע.פ. 597/88 אנג'ל נ' מדינת ישראל
, פ"ד מו(5) 221, 236.
דעה דומה הובעה על ידי בע.פ. (ב"ש) 916/98 עמ' 25-29 מדינת ישראל
נ' אדיסון.

מכל מקום, פסיקת בית המשפט העליון, כפי שהיא עומדת כיום היא שנטל הראיה המוטל על הנאשם להוכחת התנאים לעונש מופחת הינו ברמה של מאזן ההסתברות, ואין בעובדה ששאלה זאת נותרה פתוחה בבקשה לדיון נוסף על פסק הדין בע.פ. 3243/95 כדי לשנות את ההלכות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בענין האמור.

6. במקרה זה, נראה לי שהנאשם לא הצליח להראות כי התקיימו התנאים באחד מסעיפי
המשנה של סעיף 300א לחוק העונשין, המאפשרים להטיל עליו עונש מופחת, ברמה של הטיית מאזן ההסתברות, ובנסיבות הענין לא הצליח אף לעורר ספק סביר בקשר לכך.

7. ביחס לתנאים הנדרשים בסעיף משנה (א) לסעיף 300א, נקבע בחוות דעתו של ד"ר לוקשן כי
אין מדובר בחולה נפש "או בכל הפרעה נפשית אחרת ברורה".
כמו כן, נאמר בחוות דעתו של ד"ר לוקשן שהנאשם מדבר לענין, מודע היטב למעשיו, אך מפרש אותן כהגנה עצמית, שתפקודיו הקוגניטיביים שמורים ולא היו לו הפרעות בזכרון או בריכוז, שהוא מבין את חומרת מעשיו ומתחרט עליהם, וכן שהוא מבין את משמעות ההליך המשפטי.
במצב זה, ובהעדר כל ראיה ביחס לליקוי בכושרו השכלי, לא הונחה תשתית ראייתית כלשהי ביחס ל"הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושרו השכלי" של הנאשם שהגביל "במידה ניכרת" את יכולת הנאשם "להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו" או "להימנע מעשיית המעשה".

8. ביחס להסתמכות ב"כ המאשימה על תסקיר שירות המבחן, לא ניתן לקבוע על פיו כי הרקע
לירי לעבר המנוח היה ההטרדה המינית של המנוח את חברתו של הנאשם, כפי שנקבע בהכרעת הדין, ואין בתסקיר שירות המבחן אף כדי לעורר ספק סביר ביחס לאפשרות כזאת.
הטענה האמורה נדחתה בהכרעת הדין, לאחר שנקבע שהיא הועלתה בשלב מאוחר מאוד בחקירה במשטרה, לאחר שהנאשם שינה את גרסאותיו ביחס לנסיבות הארוע מספר פעמים, ולאור דברי הנאשם לפני המדובב בהם הועלו גרסאות נוספות ביחס לרקע למעשהו של הנאשם.
קצינת המבחן הסתמכה בענין זה על דבריו של הנאשם בהם חזר על הגרסה שנטענה על ידיו בבית המשפט ונדחתה בהכרעת הדין, בעוד שהכרעת הדין התבססה על מכלול הראיות שהוגשו, הכוללות ראיות חפציות, דברי הנאשם לפני המדובב, חקירותיו במשטרה והעדויות שנשמעו בבית המשפט.
כפי שנקבע בהכרעת הדין, האקדח ממנו ירה הנאשם במנוח נקנה על ידי הנאשם בסמוך לפני הירי במנוח, הירי בראשו של המנוח היה ממרחק קצר, והנאשם לא עשה דבר בסמוך לאחר הארוע על מנת לנסות לעזור למנוח.
גרסאות הנאשם ביחס לרקע לביצוע המעשה שונו על ידיו פעמים רבות, ומדבריו למדובב עולה שכל גרסאותיו הנוגעות לטענה של הגנה עצמית היו פרי תכנון של טענת שקר, שבאמצעותה ניסה הנאשם בשלבים שונים של החקירה למלט את עצמו מעונש של מאסר עולם.
בשלבים אחרים בחקירה במשטרה ובמענה לאישום חזר בו הנאשם מהטענה של הגנה עצמית, ורק בשלב של מסירת עדותו בבית המשפט חזר לאותה גרסה של הגנה עצמית על רקע ההטרדה המינית של החברה שלו, לאחר שבחקירותיו ובדבריו למדובב נעשו נסיונות למסור גרסאות שונות בקשר לכך.
במצב זה לא התקבלה גרסת הנאשם כגרסה סבירה ומהימנה, ואין בעובדה שהוא חזר עליה פעם נוספת לפני קצינת המבחן כדי להפיח מהימנות או סבירות באותה גרסה שנדחתה בהכרעת הדין.
משנדחתה הגרסה - לא ניתן לקבוע כי הנאשם הניח תשתית ראייתית כלשהי לתנאים כלשהם של הגנה עצמית, ובמצב זה לא ניתן לקבוע כי מדובר בחריגה במידה מועטה בלבד מתנאי הסבירות הנדרשים בהגנה עצמית כאמור בסעיף משנה (ב) לסעיף 300א' לחוק העונשין.

9. הוא הדין ביחס לטענת ב"כ הנאשם לגבי התנאים האמורים בסעיף משנה (ג) לסעיף 300א'
לחוק העונשין.
משנדחתה גרסת הנאשם ביחס להטרדה המינית כרקע למעשהו של הנאשם, נשמט הבסיס העובדתי לטענות ב"כ הנאשם בקשר לכך.

על האמור יש להוסיף שאף לו היתה מתקבלת גרסת הנאשם כפי שהוצגה לקצינת המבחן, גרסה שנדחתה בהכרעת הדין מחוסר תשתית ראייתית סבירה ומהימנה, לא היה בכך כדי להרים את נטל הראיה ברמה של מאזן ההסתברות או כדי לעורר ספק סביר ביחס לאפשרות שהמעשה נעשה במצב של "מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת" בנאשם "או בבן משפחתו" בידי המנוח, כנדרש בסעיף משנה (ג) לסעיף 300א' לחוק העונשין, כתנאי לעונש מופחת.
אין בדברים האמורים בתסקיר שירות המבחן כדי להעיד על מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בנאשם או בבן משפחתו בידי המנוח כנדרש בסעיף משנה (ג) האמור.

10. לאור האמור, הייתי ממליץ לחברי לדחות את טענות ב"כ הנאשם ביחס להטלת עונש
מופחת על פי סעיף 300א' לחוק העונשין, ולגזור על הנאשם עונש של מאסר עולם שהוא העונש היחידי לעבירת רצח בכוונה תחילה בה הורשע הנאשם.

ב. אזולאי, שופט

סגן הנשיא, השופט ג. גלעדי
:
אני מסכים.
השופט ח. עמר:
אני מסכים.

לפיכך, אנו גוזרים על הנאשם מאסר עולם.

הודעה לנאשם זכותו לערער לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום.

ניתן היום, כ"א בשבט תשנ"ט, (7 בפברואר 1999), במעמד הצדדים.

ח. עמר - שופט

ב. אזולאי - שופט

ג. גלעדי
- אב"ד
עדנה / p00051596p.1

תפ 000515/96

בית המשפט המחוזי בבאר שבע

11
תאריך: 07/02/1999
כב' ס.הנשיא ג.גלעדי

כב' השופט ב. אזולאי
כב' השופט ח. עמר
בפני









פ בית משפט מחוזי 515/96 מדינת ישראל נ' רומן רזילוב (פורסם ב-ֽ 07/02/1999)