פסקי דין על סלימאן אבו ג'ודה | פסקי דין על אבי דרוקר

4520/04 א     23/08/2010




א 4520/04 סלימאן אבו ג'ודה נ' אבי דרוקר




בפני
:
כב' השופט גד גדעון

התובע בת"א 4520/04
הנתבע בת"א 2903/05
סלימאן אבו ג'ודה

ע"י ב"כ עו"ד אלעטאונה פוזאן

נ ג ד
הנתבע בת"א 4520/04
התובע בת"א 2903/05
אבי דרוקר

ע"י ב"כ עו"ד איתן ברקאי
פסק דין

1. זהו

פסק דין
, בשתי תביעות שהגישו הצדדים, זה נגד זה, לתשלום פיצויים, בגין הפרות נטענות, של הסכם להשכרת רכב הסעות. הוחלט לקבל את התביעה בת"א 4520/04, ולדחות את התביעה בת"א 2903/05. להלן הנימוקים.

מר סלימאן אבו ג'ודה
, התובע בת"א 4520/04, והנתבע בת"א 2903/05 (להלן: "התובע"), היה בתקופה בה עוסקות התביעות, בעלים של רכב מסוג מידי בוס מ.ר. 3733500. מר אבי דרוקר
, הנתבע בת"א 4520/04 והתובע בת"א 2903/05 (להלן: "הנתבע"), עסק במתן שירותי הסעות.

ביום 17.10.97 נכרת בין הצדדים הסכם, אשר נשא כותרת "זכרון דברים", בו הותנה:
"אני אבו גודה משכיר את המניבוס לשנה 12 חודשים + אופציה ל – 24 חדשים נוספים כשעבור כל חדש ישולם לבעלים שהם אבו גודה ס"כ 5,200 חמש אלף ומתאים ₪ כולל מע"מ כשהמשכיר אבי דרוקר
יתחייב לדאג לכל השירותים וההוצאות שיכולו על המידיבוס שיכלול 1. צמגים 2. תיקונים 3. מזגן 4. טסט 5. דלק 6. ביטוח 7. וכל הדוחות שיחולו על האוטו 8. נהג בתום תקופת השכירות יתקבל המידיבוס באותו מצב שהיה".

אין מחלוקת, כי הנתבע החזיר את הרכב לתובע, ביום 16.5.99.

3. לטענת התובע, החזיק הנתבע ברכב, בשנה הראשונה להסכם, וביקש לממש את האופציה לשנתיים נוספות. לטענתו, הרכב הוחזר לידיו ביום 16.5.99, במצב מכני גרוע, חרף התחייבות הנתבע בהסכם, להחזיר את הרכב במצב תקין. התובע צירף לכתב התביעה, את חוות דעת השמאי, מר ברוך גבריאלי, אשר אמד את הנזק שנגרם לרכב, לרבות ירידת ערך, בסך 7,074 ₪ .
לטענת התובע, נמסר הרכב לנתבע בסוף חודש אוקטובר 1997 (הנתבע אישר, שקיבל אותו ביום 26.10.97), ותקופת שכירות הרכב, אמורה הייתה להסתיים לאחר שלוש שנים, שכן הנתבע ניצל את האופציה להארכת החוזה, לשנתיים נוספות. עם זאת, תבע לחייב את הנתבע בתשלום דמי השכירות רק בגין התקופה בה השתמש ברכב בפועל, כ-19 חודשים בלבד, בניכוי שני תשלומים ששילם הנתבע לתובע, עם חתימת החוזה.

סכום התביעה הינו 96,410 ₪, נכון למועד הגשתה, והוא כולל את חוב דמי השכירות, עלות תיקון הנזק שנגרם לרכב, ירידת הערך ושכר השמאי. בפתח דיון ההוכחות הראשון, הודיע ב"כ התובעת, כי מרשו אינו עומד על חלק התביעה, בגין נזק לרכב, ירידת ערך ושכר השמאי, וכי על כן, יופחת הסכום הנתבע "...לתביעה בגין דמי השכירות בסך 5,200 ₪, עבור 17 חודשים בצירוף הצמדי הפרשה וריבית כדין בלבד...".

4. הנתבע טען, כי כאשר ביקש להעביר את הרכב מבחן רישוי שנתי (טסט), גילה, כי התובע מסר לו רכב, אשר אינו כשיר לעבור מבחן רישוי, בשל שלא היה לו רישיון הסעה. זאת, עקב סכסוך בין התובע ובין חברת הסעות בירת הנגב בע"מ, על שמה היה הרכב רשום, במרשם משרד התחבורה, ובשל בעיות של התובע במשרד הרישוי. לטענת הנתבע, הסתיר ממנו התובע מידע זה, עובר לכריתת ההסכם. לטענת הנתבע, הבטיח התובע להסדיר את רשיון ההסעה לרכב, והנתבע מצידו, רכש פוליסת ביטוח לרכב. משלא ביצע התובע את חלקו, פנה הנתבע אל מר שלום צברי, מתווך הנחשב מומחה בתחום רכבי הסעה, על מנת לזרז את הוצאת הרישיון.

לטענת הנתבע, חתמה חברת הסעות בירת הנגב בע"מ, על מסמכי העברה של הרכב לחברת "רובין טורס בע"מ", בה עבד הנתבע. התנאי לקבלת רישיון ההסעה תחת שם "רובין טורס", היה העברת הבעלות ברכב על שם התובע.

תחילה ניתן לרכב רשיון הסעה זמני לחודש אחד, מיום 21.0.98, עד יום 21.05.98. הרשיון הותנה בכך, שבמהלך חודש זה, יעבור הרכב מבחן שנתי, ושהבעלות הרכב תועבר ע"ש "רובין טורס". לצורך העברת הבעלות, נדרשה התייצבות התובע בבנק וחתימתו, אך התובע לא עשה זאת, ועל כן, לא הוצא רשיון הסעה והרכב הושבת מפעילות.

לטענת הנתבע, רק בחודש אוגוסט 98, הודיע הנתבע על הסכמתו לשתף פעולה, להסדרת הרשיון. השניים פנו יחד למר צברי, על מנת שיסייע להם, ואולם, שוב נמנע התובע מביצוע הדרוש להעברת הרכב על שמו. למרות זאת, הצליח מר צברי, להסדיר רשיון הסעה זמני, לתקופה מיום 2.9.98, עד יום 31.12.98.

לטענת הנתבע, השתמש ברכב במשך חמישה חודשים בלבד, שכן התובע לא הצליח בהמשך לחדש את רישיון ההסעה, ולא גרם לשינוי רישום הבעלות.

5. בתביעה שהגיש בת"א 2903/05, טען הנתבע, כי נדרש לתקן לתקן ליקויים רבים ברכב, בתקופה בה היה בהחזקתו, ובנוסף נגרמו לו הוצאות, בגין עריכת ביטוחים לרכב והסדרת רישויו באופן זמני. לטענתו, הסתכמו הוצאות אלה בסך 163,779 ₪. התובע צירף העתקי חשבוניות להוכחת התשלומים האמורים. לטענתו, הוסכם כי הוא ישא בהוצאות השוטפות, אך זאת, בהנחה כי הרכב ישמש אותו במהלך כל התקופה – 3 שנים, כאשר בפועל השתמש בו במהלך חמישה חודשים בלבד. הנתבע קיזז בתביעתו ברכיב ההוצאות סך 22,747 ₪, בגין חמשת החודשים האמורים, ותבע את יתרת הסכום – 141,032 ₪. כן תבע 155,000 ₪, בגין אבדן רווח למשך 31 חודשים – יתרת תקופת השכירות מעבר לחמשת החודשים בהם הפיעל את הרכב, על פי אמדן של 5,000 ₪ לחודש. סכום התביעה הכולל – 296,032 ₪.

התובע טען בכתב הגנתו בת"א 2903/05, בין היתר, כי לפי ההסכם, היה על התובע לשלם את ההוצאות השוטפות בגין הרכב, וכי אין די בחשבוניות שצירף התובע, להוכיח את התשלומים הנטענים. התובע טען, כי הנתבע בדק את הרכב עובר לחתימת ההסכם, וקיבל את המסמכים הדרושים להפעלתו.

התובע טען, כי עשה כל שיכול היה, על מנת לסייע לנתבע להפעיל את הרכב. התובע הכחיש את טענות הנתבע, לענין הפרת החוזה ע"י התובע, לענין הוצאותיו ונזקיו, ולענין הפסדים שנגרמו לו.

6. אחת הטענות המרכזיות של הנתבע הינה, כי לא יכול היה להפעיל את הרכב במהלך רוב התקופה, בהעדר רשיון הסעה. התובע הכחיש טענה זו. בכתב ההגנה שהגיש בת"א 2903/05, טען התובע: "...התובע בדק בעצמו את הרכב בטרם חתם על ההסכם, ורק לאחר שוידא כי מצבו תקין וניתן להפעילו, הואיל לחתום על הסכם. יתרה מזאת הנתבע לקח את רשיונות הרכב, בדק אותם מול משרד התחבורה עוד לפני שחתם על ההסכם, ורק לאחר שהבין שניתן להשתמש בו לפי צרכיו, הואיל לחתום על ההסכם".
כן טען: "הנתבע יטען... שלא היתה כל מניעה מצדו שהרכב יעבור טסט וכל עיכוב בענין היה באשמתו של התובע...".

ובהמשך: "...בנוסף יטען הנתבע שע"פ ההסכם האחריות הבלעדית לדאוג לרשיון ההסעה ולטסט בתקופת שכירות הרכב מוטלת על התובע, ואם לא היה מצליח היה מחזיר את הרכב כבר בתחילת התקופה ולא מחזיק בו במשך 19 חודשים".

בתצהיר עדותו הראשית, העיד התובע לעניין זה: "...לא שמעתי, מאז שמסרתי את הרכב למר דרוקר, על בעיות בעניין הטסט של הרכב או רשיון ההסעה. אילו היו בעיות או תקלות הייתי מצפה שיודיע לי, או לחילופין היה מחזיר את הרכב".

התובע הכחיש, כי הנתבע פנה אליו בענין: "...לא פנה אלי בשום אופן בעניין רשיון ההסעה או כל רשיון אחר ולא ביקש את עזרתי, אחרת הייתי מסייע לו...".

לענין העברת בעלות מחברת הסעות בירת הנגב בע"מ לשם התובע, העיד: "אני זוכר שדרוקר בקש ממני להעביר את רישום הבעלות ברכב מחברת הסעות בירת הנגב בע"מ על שמי אני, ואמר שזה דרוש לו כדי לקבל רשיון הפעלה בשם חברה בבעלותו ששמה "רובין טורס בע"מ". אני הסכמתי ובהתאם לכך העברתי הבעלות ברכב על שמי".

בחקירתו הנגדית, העיד התובע בין היתר: "הרשיון ברכב היה בתוקף מיום שמסרתי אותו לנתבע, הרכב היה בלי טסט והלכתי באותו יום והבאתי לו טסט עד סוף השנה, ורשיון ההפעלה גם כן היה עד סוף השנה. אני מסרתי את הרכב לנתבע עם רשיון, טסט, וביטוח למשך חודש וחצי עד סוף שנת 97. אני שילמתי את אגרת הטסט ואני לא עשיתי טסט לאוטו מפני שהנתבע אמר שהוא יעשה טסט. אני לא יודע אם הרכב עבר טסט או לא. באותו יום שאני העברתי את הרכב לנתבע, היה רשיון הפעלה אבל לא היה טסט. אין לי רשיון הפעלה נכון למועד העברת הרכב לנתבע, יש אצל עורך הדין שלי. אתה מבקש ממני לגשת לעו"ד שלי ולמצוא את רשיון ההפעלה, אני אומר, שלאחר שבדקתי בתיק עו"ד שלי, אין כאן רשיון הפעלה. רשיון הפעלה ורשיון הסעה זה אותו דבר. אני הייתי צריך לדאוג לרשיון הפעלה כשהעברתי את הרכב לנתבע. לא עשיתי דבר לצורך השגת רשיון הפעלה, כי הנתבע לא פנה אלי...".

לעומתו, העיד מר שלום צברי, אשר טיפל בהסדרת רשיון הרכב, בתצהירו: "במרץ ואפריל 1998, פנו אלי מר סולימאן אבו ג'ודה (להלן: "מר אוב ג'ודה") ומר דרוקר אבי (להלן: "מר דרוקר") וביקשו ממני לטפל בנושא שמקורו בהתקשרות שבין מר דרוקר לבין מר אבו ג'ודה, לפיה שכר מר דרוקר ממר אבו גו'דה, מיניבוס נושא מ.ר...".

בהמשך העיד: "בירת הנגב" סירבה שרשיון ההסעה ימשיך להיות תחת שמה, אך הסכימה לתת ניירת להעברה לרובין טורס, הן רשיון הסעה והן טופס העברת בעלות. התנאי לקבלת רשיון הסעה היה העברת הבעלות במיניבוס על שם מר אבו ג'ודה ואת רשיון ההסעה ע"ש רובין טורס. "בירת הנגב" חתמה על ניירת זו בכפוף לתנאים האמורים".

מר צברי, אישר את גרסת הנתבע, לפיה, ניתן רשיון זמני כפוף להעברת הבעלות, כאשר התובע, לא פעל להעברת הבעלות.

בחקירתו הנגדית, ביום 5.7.09, העיד מר צברי, כי הנתבע פנה אליו באביב 1998, והוא זה שפנה אל התובע. לדבריו: "שאלתי מה הטלפון של מר אבו ג'ודה, דיברתי איתו ואז הוא אמר איפה האוטובוס רשום בבירת הנגב, הכוונה לרשיון ההפעלה, ואני מכיר את מנהל הבעלים של בירת הנגב מר עיד, ודיברתי איתו בקשר להעברת הבעלות ורשיון ההפעלה... דיברתי עם עיד, שאמר לי שאבו ג'ודה בא אליו לקחת יפוי כח ולהעביר על שמו. מר ג'ודה לא צלצל אלי ולא עדכן אותי אם ביצע או לא ביצע את העברה".

עדה נוספת שהעידה לענין זה, הינה הגב' שוש טל – ראש ענף הסעים והשכרת רכב במשרד התחבורה. העדה הוזמנה ע"י ב"כ הנתבע, לאחר שהתבקשה למסור תעודת עובד ציבור, לענין רשיון ההסעה בתקופות הרלוונטיות, ועמדת משרד התחבורה, בגינה לא ניתן רשיון קבוע לרכב, כפי שטען הנתבע. העדה לא מסרה תעודת עובד ציבור, בהעדר מידע נוכח ביעור התיק במשרד התחבורה. לדבריה: "...נכון ששוחחתי איתך ולא יכולתי להמציא את המידע המבוקש לגבי הרכב והחברה, משום שהנתונים שהתבקשו התייחסו לאירועים שאירעו זמן רב לפני מועד הפניה והתיק לא היה קיים".

לפיכך, השיבה לענין נהלי המשרד, בהתייחס למצב העובדתי הנטען, שהונח לפניה בחקירתה, ע"י ב"כ הנתבע: "לדבריך הוצא רשיון זמני מ – 2.9.98 ועד 31.12.98, הכוונה היא שאנחנו נותנים פעם אחת זמני ולפעמים אומרים שלא הספיקו, ונותנים רשיון זמני נוסף מ – 21.5.98 עד 2.9.98, כנראה שלא בוצע מה שנדרש כדי לקבל רשיון קבוע... אם היתה מתבצעת העברת בעלות בין 21.4.98 ל – 21.5.98, היינו נותנים רשיון הסעה קבוע עד סוף השנה אם אין רשיון בין...סימן שלא הומצאה לנו העברת בעלות, וגם אסור היה לנהוג בתקופה הזו".
בחקירתה הנגדית, הוצג לפניה אישור על תשלום אגרת רישוי. בהתייחס למסמך האמור, העידה: "מקריאה במסמך אני לומדת ששולמה אגרת רישוי ביום 27.10.97, בתוקף עד 17.5.98 אך הרכב לא עבר טסט, מבחן רישוי. אין לי מושג אם ניתן ללמוד מהמסמך שהרכב ביצע טסט ומתי. אני לא יודעת לומר אם המסמכים האלה אם היה רשיון בתוקף. אני לא בעסק של רשיונות".

בהמשך, ביקש ב"כ התובע להעיד את מר יוסי נזרי, ממונה היסעים ומוניות במשרד התחבורה. על אף שהבקשה הועלתה בשלב מאוחר של ההתדיינות, הורשה התובע להעיד את העד, כפוף לתשלום הוצאות לנתבע.

התובע הגיש תעודת עובד ציבורף חתומה ע"י מר יוסי נזרי, בה נאמר, בין היתר: "...בתאריך 21.4.98 אכן הרכב נרשם בחברת רובין טורס בע"מ וקיבל רישיון זמני בתאריך 22.4.98 בוצעה העברת בעלות מהסעות בירת הנגב למר אבו גודה סלימאן... רישיון ההסעה חודש ונשלח לחב' רובין טורס כמקובל. חב' רובין טורס נסגרה לפני מס' שנים אולם מעיון בתיק החברה מתברר שרואה החשבון של החברה הגיש תצהיר לפיו הרכב שבנדון עובד בחברה והיה פעיל במהלך שנת 98. עפ"י התצהיר חודשו כל רישיונות החברה ובכללם הרכב של הנדון בתאריך 9.6.99 התקבל מכתב מחב' רובין טורס בצירוף רישיון ההסעה ובו מודיעה החברה כי הרכב לא פעיל בחברה. לאור זאת בוטל רישיון ההסעה..." .

בחקירתו הנגדית, שלל מר נזרי, את גרסת הנתבע, לענין העדר רשיון הסעה, אך אישר, שייתכן שהרשיון הזמני מחודש ספטמבר עד דצמבר 1998, נמסר למר צברי במסגרת טיפולו של מר צברי. העד לא יכול היה להסביר, מדוע הוצא רשיון נוסף, לאחר שכבר ניתן לחברה רשיון הסעה. העד התחייב להמציא לביהמ"ש, מסמכים רלוונטיים מהתיק במשרד התחבורה, ואכן המציא, באמצעות ב"כ התובע, מסמכים מהתיק. הומצא דיווח של רו"ח אריה יונגר, מטעם חברת רובין טורס בע"מ, על אוטובוסים שהיו פעילים במהלך החודשים ינואר עד דצמבר 1998, ובהם הרכב אליו מתייחסות התביעות – אוטובוס מ.ר. 3733500 על שם הנתבע, מר אבי דרוקר
. כן הומצא, רשיון להסעה מיוחדת והסעת סיור באוטובוס, מס' 4416 המתייחס לרכב האמור, ואשר הוצא ביום 28.12.98. על פי האמור ברשיון, תוקפו מיום 1.1.99, עד 31.12.99.

יצוין, כי לאחר שהוגשה תעודת עובד הציבור של מר נזרי, הוגשו ראיות משלימות מטעם הנתבע – תצהירים משלימים של העד מר צברי, ושל הנתבע, אשר שבו וטענו, כי לא היה רשיון לרכב, למעט בחודשים ספטמבר עד דצמבר 1998.
ברי, כי תעודת עובד הציבור, עדותו של מר נזרי, והמסמכים שהגיש לביהמ"ש, עומדים בסתירה לגרסת הנתבע. עולה מראיות אלה בבירור, כי היה רשיון הסעה לרכב, לכל הפחות מחודש אפריל 1998, ועד ביטול הרשיון בעקבות פנית רובין טורס בע"מ, ביום 9.6.99. יודגש, כי המדובר בתעודת עובד ציבור, שניתנה ע"י עובד הרשות, אשר איננו חשוד בנטיה לצד מי מבעלי הדין, ובמסמכים, שהוצאו במהלך התקופה המדוברת, ולא בדיעבד.

במצב זה, רובץ על הנתבע נטל לסתור את התשתית העובדתית העולה מהראיות האמורות. בסיכומי ב"כ הנתבע, עלתה טענה אחרת לענין זה – נטען, כי גם אם הוצא רשיון הסעה לרכב, הרי שהצדדים ומר צברי לא ידעו זאת, וכל שהיה בידם הוא רשיון זמני לחודשים ספטמבר עד דצמבר 1998, ועל כן התובע, אשר לא ידע על קיום רשיון ההסעה, לא יכול היה להשתמש ברכב ליעודו. סבורני, כי הנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו, לענין זה, וגם לא הרים את הנטל להוכיח את הטענה החלופית האמורה, לפיה לא השתמש ברכב, בשל אי ידיעתו על הרשיון.

לענין זה, מתבקש היה, כי הנתבע יעיד את הגורמים הרלוונטיים בחברת רובין טורס, במסגרתה פעל, כעולה מהעדויות, ומאישור רו"ח יונגר, ואולם, הנתבע לא העיד מי מבעלי התפקידים ברובין טורס. הנתבע נמנע בכך, מהבאת ראיה חיונית לתמיכה בגרסתו, ויש לזקוף מחדל זה לחובתו.

הנתבע הודה במפורש, במהלך החקירה החוזרת שלו, בדיון שהתקיים ביום 5.7.09, כי לא עמד במהלך כל התקופה האמורה, בקשר ישיר עם התובע, לענין העברת הבעלות, וכי המידע לענין זה, נמסר לו ממר צברי ומרעייתו. הנתבע נמנע מלהעיד את רעייתו לענין זה. לדבריו, במהלך החקירה החוזרת: "לשאלתך מאיפה ידעתי להצהיר בתצהירי ובכתב התביעה לענין העברת בעלות, אני משיב, שידעתי את הכל משלום ומאשתי. אשתי לא מעוניינת להעיד, היא עבדה אצל אנשים מאוד חשובים וכל עם ישראל מכיר אותה. לשאלה מי טיפל בכל המגעים עם אבו גודה, אני משיב כשיכולתי טיפלתי, אבל את כל הניירת אשתי טיפלה. את זכרון הדברים אני הכנתי עד לפני 9 שנים אני תפקדתי, ואז כשהיו בעיות עם סוכרת ומעקפים ועם עיוורון שממנו אני סובל, תפקדתי פחות". יש אפוא, לזקוף לחובת הנתבע, את הימנעותו מהעדת רעייתו, ומעבר לכך, מסתבר כי לפחות חלק מהפרטים עליהם העיד, נודעו לו מפי רעייתו, והינם על כן בגדר עדות מפי השמועה.

מעבר לאמור, מקצת חשבוניות המס, שהגיש הנתבע עצמו, על מנת להוכיח את טענתו לענין הוצאות שנגרמו לו, עקב מצב הרכב, מעלות תמיהה. בין היתר, הגיש חשבוניות על תיקונים שבוצעו ברכב, בתאריכים 14.3.99, 28.3.99, 1.4.99, 30.4.99, ו-12.5.99, הכוללים חיובים המסתכמים בלמעלה מ-7,000 ₪. כזכור, טען הנתבע, כי לא הפעיל את הרכב במהלך שנת 1999, משום שלא היה בידיו רשיון הסעה, ועל כן מתבקש הסבר, לתיקונים בסדר גודל כזה באותה תקופה. הנתבע הקדים ומסר הסבר לדברים, בכתב התביעה שכנגד, ובתצהיר עדותו הראשית, ואולם, סבורני כי קשה לקבל את ההסבר האמור כהסבר סביר. הנתבע כתב לענין זה: "בשלב זה כאשר הרכב היה מושבת, היה צורך להתניעו מדי פעם ואז נתגלו בו ליקויים נוספים שתוקנו...", ובהמשך מתייחס לחשבוניות האמורות. המסמכים האמורים, לפיהם במהלך כחודשיים, בוצעו ברכב חמישה תיקונים, בסכום של למעלה מ-7,000 ₪, איננה מתיישבת עם הטענה, כי מדובר בתיקונים שהתגלו, ברכב שהיה מושבת, וכי כל התיקונים התגלו רק משום שהיה צורך "...להתניעו מדי פעם...".

סבורני אפוא, כי יש להעדיף את גרסת התובע, שנתמכה בעדות מר נזרי, ובמסמכים האמורים, על פני גרסת הנתבע ומר צברי.

נכון אפוא לקבוע, כי הנתבע יכול היה להפעיל את הרכב לייעודו, לכל הפחות מיום 21.4.98, ועד המועד בו מסר אותו לתובע – 16.5.99. הנתבע לא שילם כאמור את דמי השכירות ביחס לתקופה האמורה, המסתכמים בסך 66,761 ₪, ערך נומינלי (12 חודשים מלאים ע"פ 5,200 ₪ לחודש, ו-26 ימים, בחישוב על פי ערך יומי, ביחס לחיוב החודשי). הסכום האמור משוערך להיום כולל ריבית מאמצע התקופה, עומד על 123,219 ₪.

7. היות שלא הוכח, כי נבצר מהנתבע להפעיל את הרכב לייעודו, במהלך התקופה עד שהחזיר אותו לתובע, כאשר כאמור היה על הרכב רשיון הסעה גם עד סוף שנת 1999, וכאשר הנתבע לא הוכיח, כי נמנע ממנו לקבל רשיון הסעה, עד תום תקופת השכירות המוסכמת, הרי שיש לדחות את תביעתו בת"א 2903/05, ואת טענות הקיזוז שהעלה בכתב הגנתו, לענין הוצאות שהוציא. זאת, באשר על פני הדברים, נמנע ממנו השימוש ברכב על פי ההסכם, במהלך כל התקופה.

מעבר לאמור, הרי שהנתבע גם לא הוכיח, את ההוצאות שנגרמו לו, משום שהחשבוניות שהגיש, הוגשו לא באמצעות עורכיהן. זאת, כאשר ב"כ הצדדים הודיעו, עוד בשלב קדם המשפט, על התנגדות לראיות בלתי קבילות, לרבות עדויות מפי השמועה, וכאשר ב"כ התובע, עמד על טענתו לענין ראיות לא קבילות, בסיכומיו. נכונה גם טענת התובע, כי בין החשבוניות שהוגשו, גם חשבוניות, בהן לא הופיע מספר הרכב, ולא ניתן לשייכן בוודאות לרכב האמור.

כל זאת, מעבר לעובדה, שהנתבע התחייב במסגרת ההסכם, לשאת בעלויות הפעלת הרכב, לרבות תיקונים.

יאמר מעבר לצריך, כי הנתבע גם לא הוכיח, במסגרת התביעה שכנגד, את טענתו לענין אבדן רווחים. הנתבע הגיש אישור של רו"ח, לענין הכנסות מדווחות בחודשים ספטמבר עד דצמבר 1998, לפיהם עמדה הכנסתו על 11,689 ₪ לחודש בממוצע, ואולם הנתבע לא הוכיח את ההוצאות, שהיה עליו להוציא במסגרת הפעלת האוטובוס, לצורך ייצור אותן הכנסות. הקושי בגרסת התובע, יודגם בחישוב היפותטי, כאילו קוים החוזה - אילו היתה לתובע הכנסה בסך 11,698 ₪ לחודש במהלך כל 36 חודשי השכירות, היו עומדות הכנסותיו על 421,128 ₪. מסכום זה, צריך היה להפחית דמי שכירות עבור 36 חודשים, דהיינו 187,200 ₪, וכן הוצאות עבור תיקונים, אשר עמדו לטענתו על 163,779 ₪. ההפרש עומד על 70,129 ₪, שמשמעותם פחות מ-2,000 ₪ לחודש. כל זאת, כאשר לא נלקחו בחשבון הוצאות ודאיות, כגון דלק וטיפולים שוטפים. לא מן הנמנע אפוא, כי חישוב כזה בצירוף ההוצאות השוטפות, היה מוביל למסקנה, שלתובע לא היה נגרם רווח כלל.

הנתבע טען, בין היתר, כי על התובע לשלם לו במסגרת ההוצאות שתבע, עלות תיקון שהתובע התחייב להשתתף בו בסך 12,000 ₪, וכן תמורת הסעות שביצע עבור התובע, בסך 4,952 ₪. עדותו של התובע לענין זה, היתה בגדר עדות יחידה של בעל דין, כאשר לא היתה בידיו ראיה נוספת, לענין ההתחייבות אותה הכחיש התובע, והמסמך עליו הסתמך לענין תמורת ההסעות, איננו מראה, כי מדובר בהזמנה שביצע התובע. סבורני, כי אין די בעדות התובע, להרים הנטל להוכחת טענות אלה.

יש אפוא לדחות את טענות הנתבע, ואת תביעתו בת"א 2903/05. יש לקבל את התביעה בת"א 4520/04, ולחייב את הנתבע, לשלם לתובע את הסכום האמור לעיל, בגין יתרת דמי השכירות.

8. התביעה בת"א 4520/04 מתקבלת אפוא, ואני מחייב את הנתבע לשלם לתובע, סך 123,219 ₪. התביעה בת"א 2903/05 נדחית. נוכח הסכום שנפסק, סכום התביעה שנדחתה, מספר הדיונים שהתקיימו, ובהתחשב בהליכי הביניים שננקטו, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 5,000 ₪.
ניתן היום, י"ג אלול תש"ע, 23 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בבאר שבע

23 אוגוסט 2010
ת"א 4520/04 אבו ג'ודה נ' דרוקר
ת"א 2903/05 דרוקר נ' אבו ג'ודה
1 מתוך 10








א בית משפט שלום 4520/04 סלימאן אבו ג'ודה נ' אבי דרוקר (פורסם ב-ֽ 23/08/2010)