פסקי דין על בטי בן שאנן | פסקי דין על בנק מסד (סניף באר שבע) | פסקי דין על סהר חברה לביטוח בע"מ

3699/03 א     25/08/2010




א 3699/03 בטי בן שאנן, בנק מסד בע"מ (סניף באר שבע) נ' סהר חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בבאר שבע



25 אוגוסט 2010

ת"א 3699-03 בן שאנן ואח' נ' סהר,חברה לביטוח בע"מ




בפני

כב' השופט גד גדעון

התובעים
1
.
בטי בן שאנן
ע"י ב"כ עו"ד רפי בוקר

2
.
בנק מסד בע"מ (סניף באר שבע)
ע"י ב"כ עו"ד דוד כהן

נ ג ד

הנתבעת

סהר חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד עדנה דוויק
פסק דין
1.
זהו

פסק דין
, בתביעת התובעים לקבלת תגמולי ביטוח, בגין רכבה של התובעת מס' 1, אשר נגנב, לטענתם. הוחלט לקבל את התביעה, ולהלן הנימוקים.

2.
יצוין, כי התיק הועבר לטיפולי בשנת 2008, עקב פרישתו של כב' השופט ג. טהר לב לגמלאות. כב' השופט טהר לב שמע את עדויות עדי התובעים, וחלק מעדי הנתבעת. בהמשך, לאחר שהועבר התיק לטיפולי, הודיע ב"כ התובעת מס' 1, כי מרשתו עומדת על שמיעת כל הראיות מחדש, ואולם, במהלך הדיון הראשון בפני
, הסכימו הצדדים, כי כל הראיות שכבר נשמעו תעמודנה בפני
ביהמ"ש, ללא צורך לשמוע מחדש את העדים. בדיון הבא, הסכימו לקבלת מסמכים שערכו עדי הנתבעת הנותרים ללא צורך בחקירתם.

3.
התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת"), הינה הבעלים של רכב מסוג "מיצובישי גאלנט" מ.ר. 72-777-20 (להלן: "הרכב"), שנת ייצור 1998. הרכב מושכן לתובעת מס' 2 (להלן: "הבנק"), להבטחת אשראי שנתנה לתובעת מס' 1, הערה בדבר השעבוד נרשמה ברשיון הרכב, וברשימה הנספחת לפוליסת הביטוח של הרכב. במסגרת הליכי הוצל"פ שנקטה התובעת מס' 2 למימוש המשכון, מונה ביום 18.9.00 בא כוחה, עו"ד דוד כהן
, ככונס נכסים על הרכב. הנתבעת ביטחה את הרכב, בפוליסת ביטוח מקיף, באמצעות סוכנה, מר משה טרבלסי, לתקופה מיום 5.12.99 עד 30.11.00.


לטענת התובעים, נגנב הרכב בין יום 13.6.00 בשעות הערב, ליום 14.6.00 בשעות הבוקר. בעלה של התובעת, מר חיים בן שאנן, הגיש תלונה על הגניבה ביום 14.6.00 בבוקר.


משטרת ישראל חשדה, כי גניבת הרכב בוימה ע"י מר בן שאנן, אשר קשר קשר עם אדם אחר, להעביר את הרכב לתחומי רצועת עזה, ולמכרו שם, בתמורה הפחותה משוויו האמיתי, ובכך ליהנות הן מכספי התמורה, והן מכספי הביטוח. נטען, כי ביום 11.6.00, דהיינו, לפחות יומיים לפני מועד הגניבה הנטענת, עבר הרכב, בו נהג מר רגבי חסאם, לתחומי רצועת עזה, דרך מחסום כיסופים. ביום 10.12.01 הוגש בבית משפט השלום באשקלון, כתב אישום נגד מר חסאם, ונגד מר בן שאנן, במסגרתו יוחסו להם, עבירות קשירת קשר לביצוע פשע, מסירת הודעה כוזבת, ונסיון לקבלת דבר במרמה, בגין ההודעה הכוזבת לכאורה על גניבת הרכב. ביום 5.5.02, הודיעה המדינה, כי היא חוזרת בה מכתב האישום נגד שני הנאשמים, ועל כן, נמחק כתב האישום.

בשל החשד שהעלתה המשטרה, ובשל ראיות שונות עליהן בוסס החשד, סירבה הנתבעת לשלם לתובעים תגמולי ביטוח, בגין הגניבה הנטענת. לטענתה, לא התקיים מקרה ביטוח, משום שהרכב לא נגנב, לחילופין, טענה לפטור מחבות, משום שמקרה הביטוח נגרם בידי התובעת, או בעלה, או מי מטעמם, ומשום שהתובעת מסרה לנתבעת, עובדות כוזבות, בטענת מרמה. כן טענה, כי לא התקיימו תנאים מוקדמים לאחריות, שעניינם אמצעי המיגון ברכב.

סכום התביעה עמד על 119,356 ₪ נכון למועד הגשתה, וחושב ע"פ מחיר המחירון של הרכב במועד הגניבה הנטענת.

4.
הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח, רובץ על כתפי המבוטח, ועליו להוכיח את כל העובדות הצריכות לענין.

עם זאת, כאשר מסרב המבטח לשלם תגמולי ביטוח, בטענה כי מקרה הביטוח נגרם במכוון ע"י המבוטח, רובץ הנטל להוכחת הטענה, על כתפי המבטח (ר' ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ).


נפסק, כי כאשר מייחס המבטח למבוטח, ביצוע עבירה, בקשר למקרה הביטוח, עליו לעמוד בנטל הרגיל בהליך אזרחי, דהיינו הטיית מאזן ההסתברויות, ואולם, "...מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר" (ע"א 78/04 האמור לעיל, בסעיף 33 לפסק הדין).


מכאן, שעל התובעת רובץ הנטל להוכיח את גניבת הרכב, במובן של הוצאתו מחזקתה ללא רשותה וללא ידיעתה, ואילו, על הנתבעת רובץ הנטל להוכיח במידת הוכחה מוגברת, כי הרכב אכן נלקח והועבר לרצועת עזה, בידיעת התובעת ובהסכמתה.

5.
לתובעים העידו, התובעת עצמה, ובעלה, מר חיים בן שאנן.

התובעת העידה בין היתר, כי הרכב נגנב, והיא גילתה זאת ביום 14.6.00, ולא היתה מעורבת בגניבת הרכב.

מר בן שאנן העיד גם הוא, כי דבר הגניבה נודע לו ביום 14.6.00, ואז מסר תלונה על הגניבה בתחנת המשטרה, ומיד לאחר מכן, מסר דיווח לסוכן הביטוח מר טרבלסי. גם עד זה העיד, כי לא היה לו חלק בגניבת הרכב. העד נחקר בחקירתו הנגדית, על חקירתו במשטרה, ובין היתר, לענין סרט וידאו שהוצג בפני
ו, אשר תיעד לכאורה את מעבר הרכב במחסום כיסופים. מר בן שאנן טען בהקשר זה, כי אמנם המספר בלוחית הרישוי זהה למספר הרכב, וגם הדגם והצבע זהים, ואולם, לדבריו, ברכב היו מכות חזקות בפגוש, בעוד שהרכב שצולם בסרט שהוצג לפניו, לא היו מכות כאלה.

לנתבעת העידו מר רגבי חסאם, אשר כאמור העביר את הרכב דרך מחסום כיסופים, ומר יוסי גבאי, אשר בתקופה הרלוונטית, היה בלש במשטרת ישראל, ובדק את הרכב, בעת המעבר במחסום. בהמשך, הוגשו בהסכמה מסמכים שונים שערכו השוטרים, אלי נאבי, רפי מיארה, ושאול שניידר. כן הוגשה תעודת עובד ציבור, חתומה ע"י רכזת בכירה באגף הרישוי, ממנה עולה, כי הרכב נרשם על שם התובעת, ונרשמו גם שעבוד לטובת הבנק, ועיקולים.

מר רגבי חסאם, העיד בין היתר, שהעביר את הרכב במחסום לבקשת מעסיקו דאז, ולא לבקשת התובעת או בעלה. יצוין, כי בהודעתו במשטרה, מסר העד, כי מעסיקו ביקש ממנו, להעביר את הרכב לתושב הישוב נווה דקלים, ששמו מרדכי. הרכב נמסר לו, לטענתו, ע"י אחיינו של מרדכי, והוא עצמו מסר את הרכב למרדכי, בתחום רצועת עזה.

מר יוסי גבאי ערך דו"ח פעולה, לפיו, ביום 11.6.00, יחד עם השוטר אבי אבו, הגיע למחסום כיסופים, על פי הנחיית הקמ"ן ביחידתו, בעקבות ידיעה על רכב שאמור להיות מועבר לעזה לביום גניבתו. לדבריו, הוא התמקם במחסום, ובשעה 19:40, הגיע רכב מסוג מיצובישי גאלנט, מס' 72-777-20, בו נהג מר רגבי חסאם, אשר לטענתו, נסע לנווה דקלים. בדו"ח נכתב, כי הרכב נבדק "...על ידי שלדת מנוע", ובבדיקת מסוף שביצע אבי אבו, נמצא שהרכב רשום על שם התובעת. בחקירתו הנגדית העיד מר גבאי, שבמסגרת בדיקתו בדק גם את מספר השלדה של הרכב. לדבריו: "...לדבריך אני כותב בדוח ששלדת המנוע נבדקה במסוף, לשאלתך מה זה אומר, אני משיב שברגע בודק את שלדת הרכב, אני מקריא את המספר בקול ומי ששומע בודק ומעביר לי באוזניה שהכל בסדר ולא גנוב. לשאלתך מי אמר לי שזה לא גנוב, אני משיב שהשוטר אבי אבו אמר לי והודיע לי במכשיר קשר". העד אישר, עם זאת, כי לא נכח בעת ביצוע הבדיקה ע"י מר אבו. לדבריו: "לשאלתך אם אני יכול להגיד מידיעתי האישית אם הרכב נבדק כלל, אני משיב שלא ראיתי את הבדיקה".
התובעים טענו בסיכומיהם בין היתר, כי גניבת הרכב הוכחה בעדויות התובעת ובעלה, ואילו הנתבעת לא הביאה כל ראיה, הקושרת את התובעת, או את בעלה, להעברת הרכב לתחומי רצועת עזה. לטענת התובעים, הנתבעת לא הוכיחה, כי התובעת מסרה פרטים כוזבים על האירוע, משום שלא טרחה להעיד את סוכן הביטוח, או להגיש את הודעת התובעת, וכי אין בפני
ביהמ"ש ראיות שדי בהן להוכיח, כי מר בן שאנן היה שותף לנסיון להעביר את הרכב לרצועת עזה. עוד טענו התובעים בין היתר, כי גם אילו הוכח, שמר בן שאנן, היה שותף לדבר עבירה, הרי שאין בכך להוכיח מעורבותה, או אף ידיעתה של התובעת, על כך, ועל כן, גם במקרה כזה, לא היתה הנתבעת עומדת בנטל המוטל עליה. במקרה כזה, סבורים ב"כ התובעים, היה על הנתבעת להודות בחבותה, ולהגיש הודעת צד שלישי, נגד מר בן שאנן. עוד נטען, כי גם אם הועבר הרכב, דרך מחסום כיסופים ביום 11.6.00, אין בכך להוכיח, כי לא הוחזר סמוך לאחר מכן ולפני מועד הגניבה לבאר שבע.

הנתבעת טענה בסיכומיה בין היתר, כי די בראיות שהגישה, להוכיח שותפות מר בן שאנן בקשר הנטען. ביחס לטענות שונות שהעלו התובעים בסיכומיהם, לא השיבה הנתבעת תשובה לגופו של ענין, וטענה, כי הן מהוות הרחבות חזית. הנתבעת טענה בסיכומיה בהרחבה, כי התובעים לא הוכיחו את שווי הרכב, במועד האירוע הנטען.

לענין שווי הרכב, השיבו התובעים בסיכומי התשובה, כי הנתבעת לא עמדה על שמיעת עדים לענין הנזק, והסכימה מכללא, לקביעת שווי הרכב ע"פ מחירון "לוי יצחק".

6.
כאמור, עדויות הצדדים לא נשמעו בפני
, ועל כן, לא אוכל לבסס ממצאי מהימנות על התרשמות ישירה מן העדים.


מקריאת עדויות התובעת ובעלה, והשוואתן להודעות שמסרו במשטרה, סבורני, כי לא ניתן להצביע על סתירות ממשיות, אשר יש בהן לכשעצמן, לשלול את מהימנות העדויות. הנתבעת טענה בהקשר זה, כי התובעת זיהתה בחקירתה את הרכב, בתמונה שצולמה בעת המעבר במחסום כיסופים, ואולם, מקריאת ההודעה במשטרה עולה, כי התובעת לא זיהתה את הרכב בוודאות, אלא השיבה "...זה דומה לרכב שלי והלוחיות תואמות ללוחיות הרישוי שלי".


אין זה סוד, כי ניתן לזייף לוחיות רישוי של רכב, ולהצמידן לרכב אחר. עניני זיוף חלקי רכב, לרבות זיוף לוחיות רישוי, מעסיקים את בתי המשפט לא מעט, במסגרת הליכים פליליים ואזרחיים. לפיכך, לא מן הנמנע, כי יימצאו שני רכבים, מדגם זהה, בעלי צבע זהה, ולוחיות רישוי הנושאות מספר זהה – ברכב אחד לוחיות מקוריות, וברכב אחר, לוחיות מזויפות.


לפיכך, יש חשיבות רבה, לשאלת זיהוי הרכב, ע"פ חלקים נוספים שלו. יוער, כי מבוצעות תדיר, גם עבירות של זיוף מספרי מנוע ומספרי שלדה, ואירועים רבים מסוג זה, נדונים גם הם בבית המשפט. על פני הדברים, ניתן אף לעלות על הדעת, אפשרות של זיוף מתוחכם, של מספר שלדה ברכב, והמספר על גבי לוחית הרישוי, גם יחד. בעניננו, סבורני, כי לא הוכח שמספר השלדה של הרכב, שהועבר במחסום כיסופים ביום 11.6.00, היה זהה למספר השלדה של רכב התובעת, וממילא, לא הוכח כי היה זה רכבה של התובעת שהועבר במחסום.

הטענה, כי מספר השלדה של הרכב שהועבר במחסום כיסופים, נבדק ונמצא תואם למספר הרכב של התובעת, מבוססת על גרסת העד, מר יוסי גבאי, ואולם, כאמור לעיל, מר גבאי העיד רק, שהקריא את מספר השלדה לבלש, מר אבי אבו, ומר אבו, הוא שביצע לטענתו את הבדיקה, ע"י השוואה לנתונים במסוף המשטרתי. כזכור, אישר מר גבאי, כי לא נכח בעת הבדיקה, ולא ראה אותה מתבצעת, ועל כן, איננו יכול כמובן, להעיד מידיעה אישית, על ביצוע הבדיקה בפועל.

הנתבעת לא העידה את הבלש, אבי אבו, וכתוצאה מכך, אין בפני
נו כל ראיה קבילה, העשויה להוכיח, שבוצעה בפועל בדיקה, בדרך של השוואת מספר שלדה של הרכב שעבר במחסום, למספר השלדה ברכבה של התובעת, כפי שהופיע במסוף המשטרתי.

אין מחלוקת, כי מעבר הרכב במחסום, תועד בסרט וידאו, ואולם, הצדדים הודיעו לביהמ"ש, כי הקלטת ובה הסרט, לא נמצאה. הנתבעת צירפה לתיק, מסמכים מתוך תיק המשטרה, ובהם דו"ח צפייה בקלטת, אותו כינו הצדדים "תמליל". הצדדים הסכימו בהמשך, שהמסמך לא יהווה ראיה, בהעדר הקלטת, ואולם, מקריאתו עולה, כי לא תועדה בו, בדיקה של מספר השלדה, בעת מעבר הרכב במחסום, לתוך רצועת עזה. זאת, בניגוד לבדיקה של רכב אחר, אשר יצא מתחומי רצועת עזה, ובו הוסע מר חסאם לתחומי ישראל, ביחס אליו, תועדה בדיקת השלדה, ואף נכתב מספר השלדה במסמך. הדבר מדגיש את החסר הראייתי, באי העדת מר אבי אבו.

כאמור, עדותו של מר חסאם, לא קשרה את התובעת או את בעלה, לאירוע המיוחס להם. עדויות התובעת ובעלה אינן מופרכות, ולא נמצאה בהן סתירה דרמטית, וכאמור, לא יכולתי להתרשם מהן ישירות. במצב זה, וכאשר הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת, להוכחת טענתה, לענין הקשר להונות אותה, סבורני כי נכון לקבוע, שמקרה הביטוח, דהיינו גניבת הרכב - הוכח, ואילו הטענה שהתובעת גרמה למקרה הביטוח, או היתה קשורה אליו – לא הוכחה.

ב"כ הנתבעת הסתמכה בסיכומיה, על כתב האישום שהוגש נגד מר בן שאנן ומר חסאם, ואולם, ברי, כי לכתב האישום לכשעצמו אין ערך ראייתי, מה עוד שכתב האישום נגדם נמחק לבקשת המאשימה.

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי התובעת לא הוכיחה, כי אמצעי המיגון הופעלו, ואולם, התובעת ובעלה העידו, בתצהירי העדויות הראשיות שלהם, כי עם הוצאת הפוליסה, התבקשה התובעת, להמציא אישור מיגון לרכב, וכך עשתה, כאשר אישור המיגון צורף לתצהירים, והנתבעת לא פירטה כל טענה, לענין פגמים באמצעי המיגון. ככל שכוונתה היתה שאמצעי המיגון לא הופעלו במכוון, על מנת לאפשר את הגניבה, הרי שיש לדחות טענה זו, משנדחתה טענתה לענין קשר של התובעת לאירוע הנטען.

מכאן, שחבותה של הנתבעת, על פי הפוליסה הוכחה.

7.
כאמור, טענה הנתבעת, כי התובעים לא הוכיחו את שווי הרכב.


לכתב התביעה צורף צילום עמוד אחד ממחירון "לוי יצחק" ליום 1.6.00, ממנו עולה, כי שווי רכב מסוג "מיצובישי גאלנט", שנת ייצור 1998, עמד על 97,000 ₪. לא הוגשה חוות דעת שמאי, עם כתב התביעה.


בהחלטתה מיום 23.5.04, הורתה כב' השופטת נ. נצר (עוד בשבתה בבית משפט זה), על הגשת ראיות "...לענין קרות האירוע הביטוחי נסיבותיו... אך למעט לענין גובה הנזק". הצדדים לא הגישו חוות דעת שמאיות לענין שווי הרכב, גם בהמשך.

במהלך הדיון שהתקיים ביום 5.4.09, הודיעו ב"כ הצדדים: "מאחר שהסכמנו לא לשמוע את העדויות מחדש ושמותב זה ימשיך את שמיעת הראיות מן הנקודה אליה הגיע כאשר נותרו לחקירה שני עדים, שוטרים אשר לא זומנו להיום, נבקש להותיר על כנה את הישיבה הבאה, כאשר בנתיים נמשיך במשא ומתן. ב"כ הנתבע תודיע תוך 7 ימים אחרי תום פגרת הפסח אם תסכים לייתר שמיעת מומחים לענין הנזק, כאשר הנזק יהיה שווי הרכב נכון למועד הגניבה על פי מחירון לוי יצחק".

ב"כ הנתבעת לא הגישה כל הודעה, בהמשך להצהרה האמורה.

ב"כ התובעים טענו על כן, כי הנתבעת מנועה היתה, מלהעלות טענתה, לענין אי הוכחת הנזק בסיכומיה.

סבורני, כי נכונה טענת ב"כ התובעים לענין זה. משהוסכם, כי ב"כ הנתבעת תודיע עמדתה, לענין שמיעת המומחים, תוך תקופה נקובה, וכאשר היא לא מסרה הודעה כאמור, ולא העלתה כל טענה לענין הנזק, גם בישיבה הבאה, רשאים היו ב"כ התובעים להניח, כי הסכימה למנגנון שהוצע, לפיו ייקבע ערך הרכב נכון למועד הגניבה, על פי מחירון "לוי יצחק" המקובל בענף הרכב ובבתי המשפט, בהסתמך על צילום העמוד הרלוונטי מהמחירון, ליום 1.6.00. ב"כ הנתבעת טענה אמנם, כבר בכתב ההגנה, כי צילום העמוד לבדו אין בו די, משום שבחוברת המחירון מפורטות הפחתות והוספות שונות, ואולם הנתבעת עצמה לא הניחה לפני ביהמ"ש, כל ראיה אחרת לענין זה.

מעבר לאמור, נפסק לא אחת, כי ביהמ"ש רשאי, במקרים המתאימים, לפסוק לזכות המבוטח פיצוי, גם אם לא הגיש חוות דעת שמאי מטעמו, בהתבסס על מחירון "לוי יצחק", שהינו מחירון מקובל, אשר מעמדו בוסס בקרב הציבור. "כך נפסק בע"א (ת"א) 1630/01 הדר בע"מ – חברה לביטוח נ' פדילה עומר (סעיף 5 לפסק הדין): "אם אין בפוליסה התייחסות לערכו של הרכב, כפי שאירע כאן, ניתן להעזר בהערכה המקובלת בשוק המכוניות אשר זכתה להכרה רבת שנים בציבור, והכוונה היא להערכה על פי המחירון של לוי יצחק אשר משמת רבים העוסקים בסחר במכוניות ובנסיבות דומות", ובהמשך נקבע: "ראייה כזאת יצרה הוכחה לכאורה, אולם בהליכים אזרחיים, בהעדר כל ראייה אחרת, רשאי היה בית המשפט להסיק כי הנתון הנשאב מן המחירון של מר יצחק לוי הוא בגדר ראייה מספקת" (ר' גם פסה"ד של מותב זה, בת"א (ב"ש) 5035/04 דוד גולן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, בסעיף 11 לפסה"ד).

הנתבעת טענה גם, כי שווי הרכב נמוך מהנקוב במחירון, משום שמר בן שאנן העיד על פגיעה באיזור הפגוש. היקף הפגיעה לא הוכח, אך מהודעת מר בן שאנן במשטרה עולה, כי מדובר היה, בפגיעת מעיכה משמעותית. היות שמחיר הרכב נקבע למעשה בדרך של אמדן בהסתמך על המחירון, ראיתי לאמוד את ההפחתה בגין הפגיעה הנטענת, ב-1,000 ₪ כולל מע"מ, ולהעמיד על כן, את שווי הרכב למועד גניבתו על 96,000 ₪. הסכום האמור משוערך להיום לסך 173,673 ₪, ויש על כן, להעמיד את חיובה של הנתבעת, על הסכום האמור.

8.
התביעה מתקבלת אפוא, ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים, תגמולי ביטוח, בסך 173,673 ₪. הסכום האמור יועבר לידי ב"כ הבנק, אשר ידאג לפרעון החוב המובטח, ככל שעדיין קיים. אם יש צורך בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל לענין זה, ידאג לפנות אל כב' הרשם, בבקשה מתאימה. ככל שתוותר יתרה, תועבר אל התובעת מס' 1, באמצעות ב"כ. נוכח הסכום הפסוק, משך ההתדיינות, ומספר הישיבות, אני מחייב את הנתבעת לשלם לכל אחד מהתובעים בנפרד, שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ, והוצאות המשפט בסך 2,500 ₪.
ניתן היום,
ט"ו אלול תש"ע, 25 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 3699/03 בטי בן שאנן, בנק מסד בע"מ (סניף באר שבע) נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/08/2010)