פסקי דין על מחמוד בני עודה | פסקי דין על יואב טובי | פסקי דין על פלורה טובי |

2278/08 תעא     01/09/2010




תעא 2278/08 מחמוד בני עודה נ' יואב טובי, פלורה טובי




בפני

הנשיאה בפועל איטה קציר

נציג עובדים - מר מחמוד מלחם
נציג מעבידים - מר יעקב שמש

תובע:

מחמוד בני עודה

ע"י ב"כ עו"ד עאהד אגבארייה
-

הנתבעים:
1. יואב טובי

2. פלורה טובי

ע"י ב"כ עו"ד אמיר מלכי-אור
פסק דין
1. זוהי תביעה לתשלום זכויות הנובעות מיחסי העבודה ששררו בין התובע לבין הנתבעים כמפורט להלן:
ייתרת שכר עבודה (השלמה לשכר מינימום) בשיעור 40,000 ₪;
דמי חגים בסך 9,339 ₪;
דמי הבראה בסך 9,824 ₪;
החזר הוצאות נסיעה בסך 20,000 ₪;
פדיון חופשה שנתית בסך 13,875 ₪;
פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיית יסוד בסך 16,808 ₪;
תמורת הודעה מוקדמת בסך 3,335 ₪;
פיצויי פיטורים בסך 68,371 ₪.

2. התובע, תושב ג'נין שבשטחים, הועסק על ידי הנתבעים במשק החקלאי שלהם שבמושב רועי בבקעת הירדן משך שנים רבות.

טענות התובע בכתב התביעה הן בתמצית אלו:

3. התובע הועסק החל 15.2.85 ברציפות עד לפיטוריו באוגוסט 2005. הוא הועסק משך ששה ימים בשבוע ושכרו היומי האחרון עמד על סך 85 ₪.

4. הוא לא קיבל שכר בגובה שכר המינימום, ולא שולמו לו כלל הזכויות הסוציאליות שלהן היה זכאי מכח היותו עובד: דמי הבראה, חופשה שנתית, הפרשות לפנסיה, דמי חגים, והחזר הוצאות נסיעה.

5. הוא פוטר בחודש אוגוסט 2005 ללא כל התראה ומבלי שקיבל הודעה מוקדמת ופיצוי פיטורים.

טענות הנתבעים בכתב ההגנה:

6. התובע עזב את העבודה במשק מרצונו בסוף שנת 2004, במטרה לעבוד במשק אחר במושב רועי, ולכן אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת או לפיצויי פיטורים.

7. התובע לא הועסק במשרה מלאה אלא הועסק על בסיס יומי בהתאם לצורך של הנתבעים בעבודתו במשק. כך במהלך תקופות שונות הוא כלל לא עבד במשק אלא פנה לעבוד במקומות אחרים דוגמת רפתות או זיפות. בנוסף, הוא לא עבד באופן קבוע משך ששה ימים ובשל העבודה בענף החקלאות התלויה בעונות השנה, היו פעמים שבהן הועסק שעה וחצי בלבד במהלך יום עבודה אך קיבל תמורה מליאה בגין עבודתו.

8. התובע לא ציין כי הוא קיבל "בונוסים" נדיבים של כ- 3,000 ₪ בסיומה של כל עונת חקלאות מוצלחת.

9. התובע לא צירף הסכם קיבוצי כלשהו המבסס את טענותיו לזכאות בגין הסכם שכזה, ולא הפנה להוראה בו המצביעה על זכות סוציאלית שלא קיבל.

10. התובע לא עבד במשק לא בחגים היהודיים ולא בחגים המוסלמיים.

11. חישוביו של התובע באשר להפרשים בגין שכר מינימום נעשו ב"ממוצע", כשאין בידיו פרטים מלאים ומדויקים לחישוב.
12. הנתבעים העלו בכתב ההגנה טענות באשר לסמכות המקומית וכן באשר לחלות הדין הישראלי ומשפט העבודה על התובע, בהיותו תושב השטחים, אך חזרו בהם מטענתם זו בדיון המוקדם שהתקיים ביום 30.6.09 בפני
כבוד הנשיאה ורד שפר.

13. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (סומן – ת/1), ונחקר אודותיו במסגרת דיון ההוכחות.
כן הגיש התובע את תצהיריהם של מר נאדר בני עודה (להלן: "נאדר" – סומן ת/17), של מר נאג'ח בני עודה (להלן: "נאג'ח" – סומן ת/16) ושל מר יוסף באשראת (להלן: "יוסף" – סומן ת/15) שכניו של התובע שהועסקו אף הם במושב רועי.
הנתבע מס' 1 (להלן: "מר טובי") הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ונחקר אודותיו.

לאור כל האמור לעיל – אנו קובעים כדלקמן:

14. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בפרשת עמותת "קו לעובד" (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, ניתן ביום 10.10.07), קבע מבחנים לקביעת הדיו אותו יש להחיל במקרים בהם מועסקים עובדים תושבי האזור במפעל ישראלי באזור ויישומם בכל מקרה על פי נסיבותיו.
על בסיס אותם מבחנים נקבע, וכך אף פסק בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 782/06 בן אור צעצועים – זולטאן (לא פורסם, ניתן ביום 26.6.08), כי הדין החל על התובעים תושבי האזור הוא דין העבודה הישראלי ולא הדין הירדני.

15. צו ההרחבה בענף החקלאות (פרסום אחרון בי"פ 4965, התשס"א, עמ' 1795), שאין חולק כי חל על הצדדים, מגדיר סוגי עובדים שונים. בסעיף 12 מוגדר "עובד קבוע", כעובד שעבר תקופת ניסיון בת ששה חודשים, ומועסק ב"פרדס נושא פרי" ששטחו המינימאלי הוא 80 דונם (אם אינו מעסיק מנהל עבודה) או 120 דונם (אם קיים בו מנהל עבודה).
התובע לא הועסק ב"פרדס נושא פרי", ואף תנאי הבסיס לשטח המוזכר בצו לא נכלל בשטח המשק שברשות הנתבעים, ומשכך ברור דהוא אינו "עובד קבוע" כהגדרת הצו ואין להחיל עליו את התנאים להם זכאי עובד קבוע.

16. עם זאת, בסעיף 11 לצו, הוגדר "עובד עונתי קבוע" כעובד אשר יעבוד אצל אותו מעסיק לפחות 6 חודשים ושלא ייכלל במסגרת העובדים הקבועים של סעיף 12. זכותו של עובד שכזה לחזור לעבודה אצל אותו מעסיק בעונות העבודה הבאות במסגרת העבודות העונתיות במשק, והוא "יקבל שכר ותנאים נלווים בהתאם לטבלאות השכר נספח ב' וייהנה מזכויות סוציאליות, בין המבוטחות על ידי קרן הביטוח ובין המוענקות לעובד ישירות, כולל פיצויי פיטורים בהתאם לתנאי הסכם זה".
הוראה זו הופיעה גם בצו ההרחבה משנת תש"ם (י"פ 2618, מיום 10.4.1980), שחל על התובע מתחילת העסקתו.

17. הצו משנת תש"ם קבע (סעיף 13) כי החל מהשנה ה-11 לעבודתו של העובד ואילך "יעבור עובד קבוע או עובד עונתי קבוע למעמד של עובד חודשי, תנאי עבודתו ומשכורתו יהיו לפי הסכם זה ותעריפי השכר המצורפים אליו (נספח א')".
הוראה זו מופיעה גם בצו משנת תשס"א, שם צומצם פרק הזמן באופן שעובד עונתי קבוע יקבל כבר החל מהשנה השנייה לעבודתו במשק "משכורת של עובד חודשי, ותנאי עבודתו ומשכורתו יהיו על פי הסכם זה וטבלאות השכר המצורפים אליו ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו (נספח ב')".

18. נספח ב' לצו ההרחבה מתשס"א קובע כי השכר לעובד יומי בשבוע עבודה בן ששה ימים, 43 שעות בשבוע בשנה הראשונה לעבודתו הוא 111.91 ₪ ליום (שכר מינימום), ובכל שנה קיימת תוספת ותק בת מספר שקלים, עליה יש להוסיף תוספות יוקר ותוספות שכר החל ב- 1.1.00.
עוד נקבע כי "המשכורת לעובד חודשי בשנה השנייה ועד השנה ה-14 היא 2,797.80 שקלים חדשים לחודש". שכר זה היה שכר המינימום לאותה תקופה.

19. עוד נוסיף כי אורכו של יום עבודה כפי שהוגדר בצו מתש"ם (סעיף 14) עומד על 8 שעות ביום רגיל, בערבי שבתות ובחגים 7 שעות, ובערב יום הכיפורים, בראש השנה, בראשון של פסח ובראשון של סוכות – 6 שעות.
בסוף הסעיף מופיעה הערה: "אין האמור בא לשנות את המוסכם או הנהוג במשקים השונים ביחס לזמן ארוחת הבוקר".
ונזכיר, בצו מתש"ם עוד לא נכנסה לתוקפה ההוראה שהורחבה בצו מיולי 1989 ולפיה כל העובדים במשק עוברים לעבוד שבוע עבודה בן 45 שעות, ולכן חויב עובד לעובד 8 שעות ביום רגיל (כלומר, 40 שעות בין הימים א-ה) ועוד 7 שעות ביום שישי.
בצו מתשס"א הופחת מספר השעות ל-43 שעות, זאת בהתאם לצו ההרחבה שחל על המשק כולו שנכנס לתוקפו ביום 1.7.97, כשבימים א-ה על העובדים לעבוד 38 שעות (כלומר, 7.6 שעות לכל יום עבודה) ועוד 5 שעות ביום שישי.
עוד נציין כי בסעיף 15(ה) לצו מתשס"א נכתב שוב כי: "זמני הארוחות ימשיכו להיות כפי שהיה נהוג עד כה".

20. מסקנת הדברים מכל האמור לעיל היא שהתובע, שהועסק על ידי הנתבעים בחקלאות החל משנת 1985 באופן קבוע לפחות בעונות הבוערות, זכאי למעמד של עובד עונתי קבוע, ולפי ההוראה בצו תש"ם, החל מהשנה ה-11 לעבודתו, קרי: משנת 1996 ואילך, היה זכאי לשכר חודשי, בהנחה שעבד בהיקף משרה מלאה.

גרסאות הצדדים

21. התובע הצהיר (וראה סעיף 4 לתצהירו) כי הוא עבד מידי יום ביומו במשק של הנתבעים על בסיס שכר יומי. לדבריו, הוא עבד באופן מלא והקפיד לא להעדר כדי לקבל הכנסה מרבית, זאת בהיותו המפרנס היחיד במשפחתו. כן הצהיר כי מידי יום קבע לו מר טובי את סדר העבודה, מתי להתחיל ומתי לסיים וכן דאג לתשלום שכרו ואף להוציא היתרי עבודה על שמו.

22. עוד הצהיר התובע כי הוא ערך רישום של ימי העבודה ושל השעות בהן עבד ביומנים שסיפק לו מר טובי מידי שנה בתחילת כל שנה עברית, וזאת לבקשתו של מר טובי (סעיף 11). התובע רשם ביומן בשפה הערבית את שמו ולידו ציין את מספר הימים להם הוא זכאי בגין עבודתו באותו יום. כך, למשל, יום עבודה רגיל נרשם כ:"מחמוד 1", ואם עבד עד לשעה 16:00 רשם: "מחמוד 1.5".

23. עוד הצהיר התובע כי בשנה האחרונה לעבודתו בשירות הנתבעים, צומצמה העבודה במשק, ונותר לעבד רק עשרה דונם ענבים ושני דונם אדמה חקלאית (כשקודם לכן היו 12 דונם של פרחים לייצוא ועוד שטח חקלאי של כ- 20 דונם). בשל כך, היה מר טובי שולח את התובע לעבוד במשק של מר שלומי מרמר באותו מושב (להלן: "מר מרמר"), ודואג שבסוף החודש ישולם שכרו על ידי מר מרמר.
התובע צירף לתצהירו תעודות משלוח של פרחים שיוצאו לחו"ל ושהיו ברשותו בשל מעורבותו בטיפול בהם בתקופה שבין דצמבר 2002 ועד פברואר 2004 (נספח 9) באמצעותן ביקש ללמד על ריבוי העבודה בה עסק בשירות הנתבעים.

24. הנתבע, לעומתו, הצהיר כי בשנים הראשונות לפעילות המשק לא היה לו קשר ישיר לתובע אלא הוא היה משלם ל"ראיס" כסף והראיס דאג להביא פועלים שעסקו בעבודות במשק. בחלוף מספר שנים, במועד שאינו זכור לו במדויק, עזב התובע את הראיס והחל להשכיר את עצמו באופן ישיר לעבודה במשקים שונים ובכללם גם במשק של הנתבעים.

25. התובע, לדברי הנתבע, השכיר את עצמו כשאר העובדים הפלסטינאים על בסיס יומי. הפועל, אם רצה, היה מגיע בבוקר למושב ובודק אם קיימת עבודה במשק מסוים. אם היה – עבד, ואם לא –חיפש את מזלו במשק אחר.
הנתבע אישר בתצהירו כי בימים שהתובע הגיע למושב והייתה לו עבודה עבורו, הוא העסיק את התובע, מאחר שהיה מרוצה מעבודתו. אולם, הוסיף, כי הואיל ומדובר בעבודה חקלאית, תלוית עונה, לא הייתה לו אפשרות לספק עבודה לתובע משך כארבעה חודשים במהלך כל שנה.

26. הנתבע הדגיש בתצהירו כי התובע לא היה מחויב לעבודה בשירותו, ובימים שבהם לא היה בידו לספק לו עבודה הוא הלך מעצמו לעבוד במשקים אחרים. בסיס עבודתו היה יומי, וכך אף חושב שכרו, ששולם לו אחת לחודש על סמך ימי העבודה בהם עבד.
הנתבע העיד בתצהירו כי האישורים הביטחוניים שהנפיק הצבא להעסקתו של התובע בישראל, שנרשמו על שמו, לא מעידים על כך שעבד אצלו באופן קבוע, אלא בגלל שבתקופות ניכרות הוא הועסק אצלו, האישור הוצא על שמו, על אף שעבד בפועל אצלו רק בחלק מהימים בלבד.

27. הנתבע הוסיף שהוא מעולם לא הנחה את התובע או מי מעובדיו לערוך רישומים של שעות עבודתם, והוא עצמו ערך רישומים כאלה לתקופות בהן ידע שהוא מעסיק עובדים יותר מאשר מספר ימים בלבד. אם הייתה מתגלעת מחלוקת, היה הנתבע נעזר ברישומיהם של העובדים לרבות התובע, והיומנים בהם ערך התובע את רישומיו ניתנו לו כמתנה לבקשתו.

28. בדיון ההוכחות הגיש התובע את היומנים בהם ערך, לדבריו, את הרישומים אודות שעות עבודתו.
בחקירתו העיד התובע כי למעט התקופה האחרונה בשנים 2004-2005, הוא היה מגיע מידי יום לעבודה ישירות למשק של הנתבעים, כשלכל היותר רק יומיים בחודש לא הייתה עבורו עבודה, וגם בעונת הקיץ, בה כעיקרון יש פחות עבודה, "היו הרבה הכנות כמו גיזומים והכנת שטחים לעונה החדשה" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון, ש' 19-20).
התובע הסביר כי הוא ערך רישום במקביל לרישומיו של הנתבע, כיוון שהיו ימים בהם הנתבע נעדר מהמשק, והיה משאיר להם עבודה לעשות. התובע היה גם מעין "מנהל עבודה" וערך את הרישום ביומנים גם עבור שאר הפועלים שעבדו במשק.
התובע העיד כי לא יצא לחופשה יותר מאשר יומיים שלושה רצוף למעט בשנת 1989 כשהתחתן, אז שהה בחופשה בת מעל לשבוע ימים.

29. מעיון ביומנים (ת2-ת/15) מתקבלת תמונה התומכת בגרסה שהציג התובע בפני
בית הדין.
ביומנים, שגם הנתבעים לא חלקו על תוכנם, מופיע רישום ימי עבודתו של התובע, וכטענתו, מופיעם בהם גם רישומים של שאר חבריו לעבודה, על פי קנה המידה של 1- 1.5 -2 ימי עבודה.
הנתבע אישר שהתובע ערך רישום ביומן, ולדבריו "הוא היה אומר לי כמה ימים יש לו וכמה עבד אצלי וזה הכל, היה מקבל את הכסף שלו והכל היה בסדר...הוא עשה את הרישומים שלו ואני את שלי, לא היה בינינו שום מחלוקות, כשהוא ביקש ממני תוספת מסוימת תמיד הוא קיבל" (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון, ש' 22-27).

הנתבע הצהיר (סעיף 9) כי הוא ערך רישומים של ימי העבודה רק במקרים בהם הוא העסיק מספר עובדים ושילם שכר בגין תקופה שחרגה מימים ספורים. הנתבע הוסיף ש"בעת התשלום, אם הייתה מחלוקת, נעזרתי ברישומים שעשו העובדים, ובהם התובע, מיוזמתם".
העולה מהאמור בתצהיר, שלא כבחקירה, כי היו מקרים שבהם התגלעה מחלוקת בין התובע לבין הנתבע בעניין התשלום והיה צורך להיעזר ברישומי התובע. הדברים מתיישבים עם דבריו של התובע בחקירתו, עת העיד שהנתבע "ביקש ממני לרשום כמה אנחנו עובדים ובסוף החודש אנחנו משווים בין הרישום שלו לרישום שלי". התובע נשאל מדוע היה צורך ברישומיו, אם גם הנתבע ערך רישום, והשיב: "כי תקופה הוא עבד על משאית ולא היה נמצא, אני הייתי גם מנהל העבודה שלו" (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 6-9).
העדות עולה בקנה אחד עם דבריו של הנתבע שהשיב לבא כח התובע, כששאלו למה לא חיפש עבודה אחרת לאחר שהעבודה במשק שלו החלה להיחלש, ש"חיפשתי. הייתי נהג משאית במקביל למשק" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון, ש' 12).

30. היומנים, שלא כפי שניסה בא כח הנתבעים בסעיף 4 לסיכומיו לתאר, מתארים עבודה רציפה במשך ששה ימים בשבוע בדרך כלל, למעט ימים בודדים במהלך מספר חודשים, שבהם לא הופיע התובע לעבודתו.
גם גרסתו של התובע הייתה עקבית והותירה בנו רושם מהימן. התובע לא הכחיש ששהה בחופשות קצרות בנות יומיים עד שלושה, לא הכחיש שהיו יומיים בחודש, לערך, בהם לא הייתה כמעט תעסוקה בתקופת עונת הקיץ, אך שרטט מתכונת עבודה שניתן להגדירה בבירור כעבודה קבועה על בסיס יומי. גם מהאסמכתאות שצירף התובע לתצהירו ניתן לאשש את טענתו לפיה עבד במהלך עשרים השנים הללו בקביעות בשירות הנתבעים.

31. היומנים הוגשו לתקופה שהחל משנת 1993, אולם לגבי התקופה שמשנת 1985 ועד 1992 נותרה מחלוקת בין הצדדים באשר לסגנון ההעסקה, כשלטענת התובע הוא הועסק כבר מאז על ידי הנתבעים, ואילו הנתבע הצהיר כי הוא העסיק את התובע על ידי "ראיס" משך שנים אחדות.
הנתבע לא הביא כל עדות המסייעת לגרסתו, ודבריו לא הותירו בנו רושם מהימן בעניין זה.
התובע הכחיש שהגיע לעבוד אצל הנתבעים על ידי ראיס בשם עבדאלרחים (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון ש' 16-17) והעיד כי: "אני שאלתי אם יש עבודה, מי רוצה פועלים, ואז התחלתי לעובד אצלו" (שם, ש' 22).

32. נאדר ונאג'ח שהעידו מטעמו של התובע, אמרו אף הם בעדותם כי הם החלו את עבודתם בשנת 1987 וכבר אז עבד התובע במשק של הנתבעים.
נאדר הוסיף בחקירתו כי "כשהלכתי לעבוד שם הוא עבד רק אצל הנתבע" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון, ש' 10).
יוסף הצהיר אף הוא שכשהחל את עבודתו במושב בשנת 1989, עבד התובע כבר אצל הנתבע, והוא אף העיד כי ראה אותו עובד בפועל במשק, מאחר שהמשק בו הוא הועסק היה במרחק קצר מאוד מהמשק של הנתבעים.
מכל האמור לעיל ניתן לקבוע כי התובע הועסק כעובד עונתי קבוע משך התקופה החל משנת 1985 ועד לסיום העסקתו בשנת 2005 (להלן נרחיב בעניין מועד סיום ההעסקה).

33. היקף שעות עבודתו של התובע במשק היו כנהוג בבקעת הירדן בין השעות 6:00 ל -13:00, כשבמהלכן חלה הפסקה בת חצי שעה לאוכל (ואפילו שעה, כדברי הנתבע, עמ' 15 לפרוטוקול הדיון, ש' 8) והעובדים אף התפללו, "לכן נטו עבודה פיזית זה היה מגיע למקסימום שש שעות עבודה", אמר הנתבע (שם).
התובע אישר בסיכומיו (סעיף 36) כי הוא עבד משך 6.5 שעות וטען כי היה זה היקף יום עבודה מקובל ומשכך ועל פי סעיף 2 לחוק שכר מינימום יש לראות בכך יום עבודה במשרה מליאה.

34. איננו מקבלים את דבריו של התובע. היקף יום העבודה גם בימי הקיץ החמים הופחת מ-7.6 שעות יומיות כבר בצו בהרחבה והועמד על 7 שעות "מלאות" (סעיף 13 בצו מתש"ם וסעיף 16 בצו מתשס"א). משכך, גם אם נקבל את גרסתו של התובע כי הועסק 6.5 שעות, מבלי להבחין בין תקופת הקיץ לבין תקופת החורף, הרי שהוא עבד בחסר, והיקף המשרה שלו עמד על 93% (6.5/7).

35. הפרשי שכר בגין השלמה לשכר מינימום -
התובע עתר לתשלום הפרשי שכר מינימום בשיעור של 40,000 ₪ בגין כל תקופת העסקתו.
חישוביו של התובע היו לגרסתו "על הצד הנמוך", והתבססו על כך שהוא קיבל בימים האחרונים להעסקתו סך של 85 ₪ בעוד ששכר המינימום באותה תקופה עמד על 133.4 ₪. בממוצע של 20 ימי עבודה בחודש ההפרש לחודש מסתכם ב- 968 ₪, לשנה- 11,616 ₪ ולתקופה בת שבע שנים – למעלה מ-80,000 ₪.

36. חוק שכר מינימום נחקק בשנת 1987, ושיעור שכר המינימום לחודש עמד אז על 581.31 ₪.
התובע לא הוכיח מה היה שיעור השכר שקיבל במהלך השנים שמתחילת העסקתו. כל שהצהיר (סעיף 4) היה שקיבל בשנתיים וחצי האחרונות לעבודתו סך של 85 ₪ ליום וקודם לכן, לתקופה שאותה לא ציין, 80 ₪ וקודם לכן פחות.
התובע הגיש את התביעה ביום 29.7.08 ומשכך הוא זכאי להפרשי שכר מינימום רק לתקופה שמיום 30.7.01.
שכר המינימום החל מיום 1.4.01 עמד על 3,266 ₪ לחודש, וליום עבודה (בשבוע עבודה בן ששה ימים) הסתכם ב- 130.64 ₪. לאור הרשום ביומנים נקבל את הנחתו של התובע כי ממוצע ימי עבודתו עמד על 20 ימים ומשכך אם באותה תקופה הרוויח אפילו 85 ₪, הרי שהפער שהיה זכאי לו (על פי ממוצע עבודתו – 93%) היה 42.44 ₪ לכל יום עבודה.
שכר המינימום במהלך השנים רק עלה כך שהפער הלך וגדל וממילא החוב כלפיי התובע גדל.
משכך, התביעה לארבע השנים שבין אוגוסט 2001 ועד אוגוסט 2005 מועד סיום יחסי העבודה מסתכמת ב- 40,742 ₪, ומשעתר התובע לסך כולל של 40,000 ₪ הוא זכאי לקבלו.

37. חופשה שנתית –
על פי הוראות צו ההרחבה מתשס"א זכאי עובד מהשנה ה-11 להעסקתו ואילך לקבל 26 ימי חופשה לכל שנת עבודה.
צדק בא כח התובע בסיכומיו כי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין שלש השנים האחרונות בנוסף לימי החופשה בשנת עבודתו האחרונה (וראה ע"ע 547/06 כהן – ויליאם אנויה, לא פורסם, מיום 8.10.07).
משכך, זכאי התובע עקרונית לפדיון בגין 104 ימי חופשה.

38. בתצהירו כתב התובע כי "לא קיבלתי חופשה שנתית או הבראה אי פעם" (סעיף 6).
ברם, בעדותו בבית הדין אישר התובע כי "אף פעם לא יצאתי לחופש שבוע, לא יותר מיומיים שלושה, אולי רק בשבוע שהתחתנתי, אז יצאתי לחופש מעל שבוע" (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-2).
הנתבע בעדותו נשאל אם נתן לתובע חופשה או אם שילם לו דמי הבראה, והשיב: "זה לא דברים שהיו נהוגים אצלנו באזור. לפני פסק הדין האחרון לא היה אצלנו דברים כאלה בכלל" (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-3).

39. מסקנת הדברים היא שלא ניתנה לתובע חופשה מסודרת ובוודאי שלא ברור כמה ניתנה ולאיזו תקופה. חובת ניהול פנקס חופשה מוטלת על פי החוק על המעביד. במקרה שבפני
נו לא ניסו הנתבעים בסיכומיהם לעשות שימוש ביומנים ולהצביע על ימי החופשה שלכאורה נטל התובע, אלא אישרו שלתובע זכות לקבל 26 ימים, אלא שלטענתם זכות זו מוגבלת לשנתיים בלבד ולכן הודו כי מגיע לו סך של 6,937 ₪ בגין 52 ימי חופשה שלא נוצלו.
בהסתמך על הלכת כהן הנ"ל אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 3 השנים המלאות שקודם לעזיבתו את העבודה, ולתוספת יחסית לתקופה של השנה בה עבד.
בעניין זה, שבו נרחיב להלן בסוגיית פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע, אנו מקבלים את גרסת התובע כי הוא פוטר מעבודתו באוגוסט 2005, ומשכך הוא זכאי לפדיון חופשה לשנת 2005 בגין 19 ימים בלבד, ולסך של 2,528 ₪.

40. אשר על כן אנו קובעים כי התובע זכאי לסך 12,905 ₪ בגין פדיון חופשה שנתית, ובהתחשב בהיקף משרתו ל- 12,002 ₪.

41. דמי הבראה-
בהתאם להוראות סעיף 11 לצו ההרחבה מתשס"א (החל על עבודתו של התובע בשנתיים האחרונות בהן זכאי לתבוע את דמי ההבראה), יהיו תנאי עבודתו של העובד העונתי הקבוע על פי האמור בנספח ב'.
בנספח נקבע כי החל מהשנה ה-15 ואילך יעבור העובד לדירוג ולהסכם המנהליים בחקלאות וידורג בדרגה 3.
מעיון בצו ההרחבה לדירוג המנהלי (י"פ 4966 התשס"א) עולה כי עובד יקבל דמי הבראה בגין כל אחת מהשנים 6 ואילך 16 ימי הבראה (סעיף 27), ומכאן שכאמור בכתב התביעה, הוא זכאי לדמי הבראה בגין 32 ימים בשיעור של 307 ₪ ליום ובסך הכל ל- 9,824 ₪.

42. דמי חגים-
בכתב התביעה עתר התובע לתשלום דמי חגים בגין שבע השנים האחרונות לעבודתו בחישוב של עשרה ימים לכל שנה, בטענה כי במשך כל תקופת העסקתו הוא לא קיבל שכר תמורת ימי חגים בניגוד להוראות צו ההרחבה.
בתצהירו (סעיף 6) הסביר התובע כי "בדרך כלל עבדנו בחגים ורק בימים בודדים בחגים לא עבדנו, שהם: יום כיפור, שניים משלושת ימי חג אלפטר וכן שניים מחמשת ימי חג אלאדחא". התובע אמר כי הוא קיבל שכר רק תמורת הימים בהם עבד ולא בימים בהם לא עבד.

43. בסיכומיהם טענו הנתבעים כי הואיל והתובע לא היה עובד קבוע הרי שלא חלות עליו הוראות צו ההרחבה בענף החקלאות, והוא היה זכאי לדמי חגים על פי הוראות צו ההרחבה הכללי המזכות עובד בשכר עבודה עבור תשעת ימי חגי ישראל.
ברם, טענו הנתבעים, התובע הצהיר כי הוא קיבל שכר עבודה עבור ימי חג שבהם עבד ואלה היו כל מועדי ישראל למעט יום הכיפורים, ומשכך הוא זכאי אך ורק לדמי חגים בגין שבעת ימי הכיפורים.
הנתבעים קיבלו את טענת התובע כי הוא היה זכאי לקבל בגין עבודתו בימי החגים גמול בגין עבודה בימי חג, אך משלא תבע זאת – נמנע ממנו לקבל זאת.

44. כאמור לעיל (סעיף 40), קבענו כי על התובע חלות הוראות צו ההרחבה בדירוג המנהלי.
בסעיף 36 לצו שם נקבע כי עובד קבוע ועונתי קבוע "יקבל שכר עבודה רגיל בעבור חגים כדלקמן", כשלעובד קבוע ניתנים "10 ימים בשנה" ואילו "עובד עונתי קבוע יקבל שכר בעבור ימי החג החלים בתקופת עבודתו לרבות אלה שחלים בשבת ולא פחות מ-5 ימי חג בעונה".
הסעיף לא הגדיר את ימי החג להם זכאים העובדים ולא העמידם דווקא על מועדי ישראל. בנוסף, בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 נקבע כי למי שאינו יהודי הזכות לקיים את ימי המנוחה בשבתון שלו ובחגיו, והחגים אל אדחא ואל פיטר נמנים ביניהם.

45. משאין חולק שהתובע נעדר בחמשת ימי החג שמנה ולא קיבל שכר בגינם, הוא זכאי לתשלום בגין 35 ימי חג ולסך כולל של 4,655 ₪.
בסיכומיו עתר התובע גם לתשלום גמול בגין עבודה בימי חג, מעבר לשכר העבודה הרגיל שקיבל ביום החג בו עבד, אולם הואיל ובכתב התביעה לא עתר לתשלום בגין רכיב זה דין תביעתו לעניין זה להידחות.

46. השתתפות הנתבעים בהוצאות הנסיעה של התובע-
התובע עתר לתשלום סך של 20,000 ₪ בטענה כי הנתבעים לא מילאו את חובתם לשלם לו דמי השתתפות בהוצאות הנסיעה שלו לעבודה וממנה, שעלו בהרבה על הסכום המקסימלי שנקבע בצו ההרחבה למשק ושעמד בתקופת עבודתו האחרונה על סך של 21.14 ₪.

47. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובע לא הוכיח שהוציא ולו שקל אחד עבור הוצאות הנסיעה שלו. טענותיו כי היה נוסע עם חבריו ברכבם ומשלם להם תעריף של נסיעה ברכב ציבורי לא הוכחו וביומנים שהגיש לא הופיע כל נתון המאשר את שיעור הוצאותיו.
בנוסף, טענו הנתבעים כי הוראות צו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה מחייבות הוכחה למחיר הנסיעה, והתובע לא הוכיח נתון זה ומשכך דין תביעתו להידחות.

48. בתצהירו העיד נאג'ח כי שנתיים לאחר שהחל בעבודתו (כלומר בשנת 1989) רכש רכב ומאז ואילך היה מסיע את העובדים, ביניהם גם התובע, לעבודה מידי יום וכן חזרה הביתה, חוץ מאשר בימים בהם הוא והעובדים לא היו מסיימים באותה שעה. נאג'ח הצהיר כי בשנים האחרונות שילם לו התובע תמורת ההסעה 8.5 ₪ לכל כיוון נסיעה.

49. התובע עצמו הצהיר כי שילם עבור נסיעותיו סך של 8.5 ₪ לכל כיוון בשנתיים האחרונות לעבודתו, כשבשנתיים קודם לכן שילם 16 ₪ ליום וקודם לכן שילם 15 ₪ ליום.
בחקירתו בבית הדין העיד התובע כי למעט תקופה קצרה בת כחודשיים בהם נסע באופנוע שרכש עבורו הנתבע בכספו של התובע, הוא הגיע לעבודתו ברכב עם חבריו שעובדים עמו במושב רועי, ושילם בגין ההסעה. לדבריו גם הוא וגם הנהג היו עורכים רישום ובסוף כל חודש הוא היה משלם לו בגין הנסיעות לפי המחירים עליהם הצהיר.
התובע העיד שרשם על גבי ניר ומשנשאל מדוע לא כתב ביומן הסביר "כי זה לעבודה" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון, ש' 28).

50. אמת היא שגרסת התובע והעדים מטעמו לא נסתרה. זכאותו לקבלת השתתפות בהוצאות הנסיעה נקבעה בסעיף 41 לצו ההרחבה בדירוג המנהלי, שבו נאמר כי העובדים (קבועים, עונתיים קבועים וזמניים) זכאים על פי צו ההרחבה בדירוג המנהלי ל"הוצאות נסיעה במלואן ממקום מגוריהם למקום עבודתם ובחזרה לפי התעריפים הרשמיים בתחבורה הציבורית".
ברם, התובע לא הוכיח מה היו התעריפים באותה עת בתחבורה הציבורית. יחד עם זאת, אין חולק כי התובע נאלץ להשתמש בתחבורה ציבורית ו/או פרטית כדי להגיע ממקום מגוריו בג'נין למקום עבודתו בכפר רועי. התעריף הנתבע להוצאות נסיעה יומיום הינו סביר ואינו חורג מהתעריף היומי לנסיעה בין-עירונית. על כן, אנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע הוצאות נסיעה בסך של 20,000 ₪, כפי שנתבע על ידי התובע, אשר צמצם את סכום התביעה לצורכי תשלום האגרה.

51. פיצוים בגין העדר הפרשות לקרן פנסיית יסוד-
התובע עתר לתשלום סך של 16,808 ₪ כפיצוי בגין רכיב זה.
בסיכומיו פירט התובע את דרך החישוב כדלהלן: 20 ימי עבודה לחודש x 133.4 ₪ ליום (שכר מינימום) x6% למשך 20 שנה.
הנתבעים טענו כי על פי הוראות צו ההרחבה ההפרשות לפנסיה הן רק בגין עובד זמני או עובד בניסיון, שהתובע אינו נמנה עימהם ועל כן לא חלה כלל חובת הפרשה לפנסיה ודין התביעה בעניין רכיב זה להידחות.

52. בצו ההרחבה משנת 1971 נקבע (סעיף 25) כי העובד והמעביד יפרישו כל אחד מהם לקרן הפנסיה של הפועלים החקלאיים 5% מהשכר המשתלם לעובד בגין 8 שעות עבודה ביום.
בצו ההרחבה מ-1980 פורטו הזכויות הסוציאליות להם זכאים העובדים על פי מעמדם: זמני; קבוע או עונתי קבוע עד עשר שנים; עובדים חודשיים, ובסעיף 42 לא מופיעה החובה להפריש לפנסיה עבור עובד קבוע או עונתי קבוע.
בצו ההרחבה מתשס"א, מופיעה הוראה בסעיף 43 (ב) המתייחסת לעובדים קבועים חודשיים שנתיים ועונתיים, ובה נכתב:
"המעסיק ינכה משכרו של העובד את חלקו (5.5%) להבטחת זכויות הפנסיה את האחוזים המתאימים ויעבירם לקרן הביטוח או לקרן הפנסיה יחד עם ההפרשות שהוא חייב בהן" (ההדגשה שלי – א.ק.).
התיקון של הוראת הצו באה כנראה לאחר שאכן התעוררה בעיה באשר לחובת ההפרשה לפנסיה לעובד קבוע (וראה למשל בש"א 2100/03 רפקור חברה לקירור בע"מ – רחאל נזמיה, לא פורסם מיום 31.7.03 שניתנה על ידי כבוד השופטת איצקוביץ מבית דין זה).
אמנם הסעיף לא מציין ברורות מה על המעביד להפריש בגין רכיב זה, אולם שורת ההיגיון מורה שסכום זה ודאי לא יפחת מהסכום שיש להפריש מהעובד עצמו, קרי: 6%.

53. הנתבעים לא טענו כנגד חישוביו של התובע וכנגד הקביעה כי הוא הועסק 20 ימים בחודש, והואיל ותקופת ההתיישנות בגין רכיב זה חלה משנת 2001, הוא יום תחילת הצו, הרי שהתובע זכאי לפיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה בסך כולל של 13,447 ₪.

54. פיצויי פיטורים-
בתצהירו הסביר התובע כי בתקופה האחרונה לעבודתו בשירות הנתבעים כמעט ולא הייתה עבודה, עד שנאלץ לעבוד במהלך החודש ימים אחדים במשקים אחרים.
בסופו של דבר, הודיע לו הנתבע בחודש אוגוסט 2005 כי הוא החליט לסגור את המשק ולהשכירו לחקלאי אחר. הנתבע הציע לתובע לשכור את המשק אך הוא סירב. בנקודת זמן זו, גרס התובע, הופסקה עבודתו בשירות הנתבעים והוא חזר בחודש ספטמבר לימים בודדים לעבודה בגינת ביתם. בחודש אוקטובר נודע לו כי יש שוכר חדש למשק, מר אשר אביב, והוא פנה אליו בבקשה להמשיך ולעבוד במשק ואכן סוכם כי החל מ-1.11.05 הוא יתחיל את עבודתו בשירותו.

55. הנתבע בתצהירו לא פירט את נסיבות סיום עבודתו של התובע אלא ציין את הקשיים אליהם נקלע, אישר כי הציע לתובע לשכור את המשק ממנו ולאחר שזה סירב, השכיר בחודש אוגוסט 2005 את המשק למר אביב.
בעדותו בבית הדין נשאל הנתבע מדוע לא שילם לתובע פיצויי פיטורים, והשיב:
"כי לא פיטרתי אותו, דאגתי לו שיעבוד במקומות אחרים. לא שילמתי פיצויי פיטורים כי זה לא היה מוגדר אצלנו בחוק. אני לא יודע איזה חוקים חלים עלינו של ישראל או של ירדן..." (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון, ש' 4-6).

56. גרסתו של הנתבע אינה מתיישבת עם האמור בסעיף 18 לכתב ההגנה, שם נכתב כי: "התובע לעולם לא פוטר על ידי הנתבעים בשום צורה שהיא אלא עזב מרצונו בסוף שנת 2004 למשק אחר במושב רועי".
הנתבע, בניגוד לאמור בכתב ההגנה, לא ציין בתצהירו כי התובע עזב את עבודתו אלא כי הוא דאג לו להמשך עבודה במקומות אחרים. הנתבע גם הציג בפשטות בדבריו בעדותו בבית הדין את השיקול שלמעשה היווה את מרבית הטענות בכתב ההגנה, ולפיהן כלל לא ידע על חובתו לשלם פיצויי פיטורים לעובד פלשתינאי העובד בבקעת הירדן, ומנימוק זה לא שילם לו את הכסף, ולא בגלל טענות אחרות, דוגמת זו שהתובע התפטר מעצמו.
בנוסף, בתצהירו כיוון הנתבע, כפי שהרחיב בסיכומיו (סעיפים 6-10), לכך שהתובע המשיך לעבוד באותו מקום עבודה תחת מעביד אחר החל מאוגוסט 2005 ולכן לא פוטר על ידו, אלא שבכתב ההגנה נטען בבירור שיחסי העבודה בין התובע לבין הנתבעים נותקו מיוזמת התובע בסוף שנת 2004.

57. בחקירתו בבית הדין חזר התובע על גרסתו כפי שהצהיר בתצהירו. התובע הדגיש כי הוא סיים את עבודתו בחודש אוגוסט והחל את עבודתו אצל מר אביב רק בנובמבר 2005.
יוסף העיד אף הוא כי התובע "סיים אני חושב ב-2005 ואחרי כמה חודשים אבד אצל מעביד אחר אבל הייתי ממשיך לראות אותו. הוא עבד באותו מקום אבל אצל מעביד אחר" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון, ש' 1-2).
נאדר ונאג'ח העידו אף הם שהתובע נשאר לעבוד באותו משק, אולם מדבריהם לא ניתן למצוא סתירה לאמור בגרסותיהם של התובע ושל יוסף ולהסיק שמדובר בחילופי מעבידים על פי האמור בסעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (ראה עדויותיהם בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון, ש' 29-30;עמ' 12, ש' 18-19).

58. התובע לא טען כי הוא פוטר על ידי הנתבעים אלא שבשל הנסיבות שאליהן נקלעו ומשלא הייתה עבודה והנתבע חיפש שוכר למשק, תמה מערכת יחסי העבודה ביניהם.
אין חולק כי הנתבעים נקלעו לקשיים כלכליים ולמעשה ה"מפעל" עמד להיסגר, באופן שחייב את הנתבע לחפש דרך להפעילו על ידי חקלאי אחר. התובע קיבל הצעה לשכור את המשק וידע היטב כי תקוותו של זה לפעול כפי שהיה במהלך כל תקופת העסקתו עד אז – נמוגה, ומשמעות העניין היא סיום עבודתו.
בנסיבות אלו לא ניתן היה לצפות מהתובע שימשיך לעבוד בשירות הנתבעים ויש לראות את מועד סירובו לשכור את המשק כמועד בו נותקו יחסי העבודה הקבועים שלהם.
הגרסאות השונות שהציגו הנתבע והתובע באשר לשאלה אם התובע המשיך לעבוד רצוף במשק או לא, חייבו את הנתבעים לכל הפחות להציג הסכם שכירות המעיד על תחילת מועד השכירות או להזמין לעדות את מר אביב. משלא כן נעשה, ולנוכח הסתירה שהובאה לעיל בגרסתו של הנתבע כמו גם התימוכין שנמצאו לגרסתו של התובע בהקשר זה, אנו מעדיפים את גרסתו של התובע וקובעים כי הוא פוטר מעבודתו והוא זכאי לפיצויי פיטורים.

59. הנתבעים בסיכומיהם טענו כי אף לו יחויבו בתשלום פיצויי פיטורים, הרי שעל פי תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, יש לראות את שכרו האחרון של התובע כשכר הקובע. לפי ספחי השקים שצורפו לתצהירו של התובע עולה לשיטתם כי הוא הועסק משך 17 יום ובהכפלה לשכר המינימום, עמד שכרו על 2,267.8 ₪.
איננו מקבלים את טענת הנתבעים, הואיל ועל פי תקנה 7 לתקנות אלו אם עבר עובד מעבודה מליאה לעבודה חלקית יש לחשב את זכאותו לפיצויי פיטורים יחסית למידת חלקיותו בעבודתו.
למעט השנתיים האחרונות בהן הועסק התובע פחות ימים במהלך חודש עבודה, הרי שלא נסתרה טענתו ולפיה הוא הועסק באופן מלא בשאר תקופת העסקתו.
לאור כל זאת אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין 18 שנים בשיעור שכר עבודה עבור 20 ימי עבודה בחודש (כך הגביל התובע עצמו את ימי העבודה בתביעתו לשכר מינימום או להחזר הוצאות נסיעה – סעיפים 42-43 לסיכומיו), ובשנתיים האחרונות ל-17 ימים בגין כל שנה. בסך הכל זכאי התובע ל-394 ימים x 133.4 ₪ x 93% משרה, המסתכמים ב- 48,880 ₪.

60. תמורת הודעה מוקדמת-
התובע פוטר מעבודתו ומשכך הוא זכאי היה לקבל תמורת הודעה מוקדמת בניכוי ששת הימים שבהם הוא עצמו העיד שחזר לעבוד בגינתם של הנתבעים (וראה סעיף 38 לסיכומי התובע) ובהתחשב בהיקף משרתו שעמד על 93%.
משכך זכאי התובע לקבל סכום השווה ל-14 ימי עבודה, בשיעור 1,736 ₪ בגין רכיב זה.

סוף דבר

61. לאור כל האמור לעיל אנו מקבלים את התביעה כמעט במלואה ומורים לנתבעים לשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן:
פיצויי פיטורים בסך 48,880 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.
תמורת הודעה מוקדמת בסך 1,736 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.
הפרשי שכר מינימום בסך 40,000 ₪ (במונחי ברוטו) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005.
פדיון חופשה שנתית בסך 12,002 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.
דמי הבראה בסך 9,824 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.
דמי חגים בסך 4,635 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.
פיצויים בגין העדר הפרשות לפנסיית יסוד בסך 13,447 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 ועד מועד התשלום בפועל.
הוצאות נסיעה בסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.2005 ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה בגין הוצאות נסיעה – נדחית.

הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בשיעור 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

62. הצדדים רשאים לערער על

פסק דין
זה לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ב באלול תש"ע, 1 בספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.

איטה קציר
, שופטת
נשיאה בפועל

מר מחמוד מלחם
נציג עובדים

מר יעקב שמש
נציג מעבידים
בית דין אזורי לעבודה בנצרת
תע"א 2278-08 בני עודה מחמוד נ' טובי ואח'
1 מתוך 20









תעא בית דין אזורי לעבודה 2278/08 מחמוד בני עודה נ' יואב טובי, פלורה טובי (פורסם ב-ֽ 01/09/2010)