פסקי דין על מיכאל דאוד | פסקי דין על צבי הרשקוביץ

6249-12/08 סע     02/09/2010




סע 6249-12/08 מיכאל דאוד נ' צבי הרשקוביץ




בפני

כב' השופטת עפרה ורבנר

נציג עובדים: מר והב פנחס
נציג מעבידים: מר דב נתיב
התובע
מיכאל דאוד
ת.ז. 033249921
ע"י ב"כ: עו"ד סוסאן ו/או עו"ד גרזוזי
-

הנתבע
צבי הרשקוביץ
ת.ז. 056709108
ע"י ב"כ: עו"ד כרמית דביר
פסק דין
1. התובע, עו"ד במקצועו, עבד כשכיר במשרד עורכי דין אשר בבעלות הנתבע, והתפטר מעבודתו במשרד הנתבע, על מנת לעבור ולעבוד במשרד עורכי דין אחר, בו השכר שהוצע לו היה גבוה יותר.

אין מחלוקת כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין מכח החוק, אולם לטענת התובע הוא זכאי לפיצויי פיטורין מאחר ואלה הובטחו לו ע"י הנתבע ולחילופין הוא תובע פיצויים אלה מכוחו של נוהג במשרד הנתבע.

2. התובע הגיש תביעתו לביה"ד כשנתיים ו-4 חודשים לאחר שסיים עבודתו אצל הנתבע.
בכתב התביעה ציין התובע כי בטרם יקבל את ההצעה שהוצעה לו במשרד עו"ד אחר, הוא פנה לנתבע ונאמר לו ע"י הנתבע כי אין באפשרותו לשלם לתובע את השכר המוצע לו במשרד האחר אולם הוא מאחל לתובע הצלחה.

התובע, בכתב התביעה, טוען כי באותו מעמד בו שאל את הנתבע האם יוכל להעלות את שכרו לגובה השכר המוצע לו במשרד אחר, הוא גם בירר עם הנתבע האם הנתבע "ינהג בו כמו שנהג בעו"ד יעקב אטוס", אשר התפטר וקיבל פיצויי פיטורין, ולטענת התובע, הנתבע השיב לו בחיוב.

התובע טוען כי לאחר תשובה זו של הנתבע, סיכם את תנאי העסקתו במשרד האחר אליו עבר, ורק לאחר מכן הודיע לנתבע כי החליט להתפטר ולעבור ולעבוד במשרד האחר.

לטענת התובע, כשבועיים לאחר שנתן תשובה חיובית למשרד האחר, נודע לו כי אין הסכמה לשלם לו פיצויי פיטורין עם התפטרותו, כאשר המתנגדת העיקרית לכך הייתה עו"ד דפנה אלבז הרשקוביץ, רעייתו של הנתבע, שהינה אף מנהלת המשרד.
מכתב התביעה עולה כי התובע סיים עבודתו אצל הנתבע כאשר הוא יודע כי אין הסכמה לשלם לו פיצויי פיטורין, אולם לטענתו הנתבע הבהיר לו שהוא ינסה לשכנע את אשתו להסכים לשלם לתובע פיצויי פיטורין.
התובע ניסח את תביעתו כך שהתביעה לפיצויי פיטורין מבוססת על הבטחה ולחילופין על נוהג במשרד הנתבע (סעיף 28 לכתב התביעה).

3. הנתבע, בכתב הגנתו, הכחיש קיומה של הבטחה כמו גם קיומו של נוהג לשלם לכל עו"ד שכיר שהתפטר מרצונו, פיצויי פיטורין.

לטענת הנתבע, כמפורט בכתב ההגנה, התובע פנה אליו לברר האם יהיה מוכן להעלות את שכרו על מנת שזה יהא כמו ההצעה שקיבל ממשרד עו"ד אחר, והנתבע הבהיר לו כי לא יעלה את שכרו.

לטענת הנתבע, התובע לא הציג בפני
ו מצג שהוא שוקל האם לקבל את ההצעה במשרד עו"ד אחר, אם לאו, וכי שאלת תשלום הפיצויים מהווה שיקול בעניין, אלא הבהיר לו כי אם תנאי עבודתו לא יושוו לתנאים שהוצעו לו במקום אחר, הוא יעזוב.

הנתבע הוסיף וטען כי התובע שאל האם תהא הסכמה לשלם לו לפנים משורת הדין פיצויי פיטורין, ולגרסת הנתבע, הוא הבהיר כי הוא נוטה להסכים, אולם עליו התייעץ עם אשתו, שהינה מנהלת המשרד.

הנתבע ציין כי תשובתו שהוא נוטה להסכים הייתה מאחר וסבר שלתובע ביטוח מנהלים וקיימת אפשרות לשחרר ביטוח זה, אולם לתובע לא היה כלל ביטוח מנהלים, וזו הסיבה שלאחר התייעצות עם אשתו, האחרונה התנגדה לתשלום פיצויים לתובע, ונתון זה הובא לידיעת התובע ביום למחרת.

הנתבע אישר כי עו"ד שכירים שעזבו את משרדו והיה להם ביטוח מנהלים או קרן פנסיה, הוא הסכים לשחרר להם גם את כספי הפיצויים שהיו צבורים לזכותם, אולם לא שילם פיצויי פיטורין מכיסו בתשלום חד פעמי, לעורכי דין שהתפטרו.

לטענת הנתבע, היה ברור לתובע, עוד בטרם סיים עבודתו, כי אין הסכמה לתשלום פיצויי הפיטורין.

באשר לנוהג, הסביר הנתבע כי אותם עורכי דין שהתפטרו מעבודתם במשרדו וקיבלו פיצויי פיטורין היו בעלי פוליסת ביטוח מנהלים/קרן פנסיה ושוחררו להם הכספים מבלי שהנתבע הוסיף ולו שקל אחד, אולם אין כל נוהג לשלם לעובדים שאין להם פוליסת ביטוח מנהלים והמתפטרים מרצונם, פיצויי פיטורין.

הנתבע הדגיש כי לא הייתה כל התחייבות לתובע במסגרת הסכם ההעסקה עימו, שיקבל פיצויי פיטורין, בכל מקרה גם אם יתפטר, כי לא ניתנה לתובע הבטחה בעניין פיצויי הפיטורין בעת שהודיע על סיום עבודתו וכי התובע אף לא הוכיח כי שינה מצבו לרעה וכי נגרם לו נזק בטרם היה ברור לו שלא יקבל פיצויי פיטורין.

טענת הנוהג

4. על מהותו של "נוהג" עמדה פרופ' שלו בספרה, דיני חוזים, מהדורה שניה, בעמוד 319 בזו הלשון:

"נוהג הוא אורח התנהגות שעל פיו אנשים פועלים בתחום זה או אחר. הליכות מסחר שמקיימים אותן בתחום ידוע של חיי המסחר והכלכלה באופן רצוף, כך שראנשים מצפים לחזרה עליהן, מהוות נוהג. בניגוד למינהג, שהוא בעל תוקף נורמטיבי, לנוהג לא צריכה להתלוות תודעת חיוב. הוא גם לא צריך להיות ותיק. כל שנדרש כדי לבסס נוהג הוא התנהגות בפועל לפיו.
סעיף 26 מבחין בין הנוהג החוזי-פרטי ובין הנוהג החוקי-כללי..."

ובהמשך, מצויין לגבי הנוהג הפרטי כי:

"הנוהג הפרטי הוא זה הקיים בין הצדדים לחוזה המסויים, המועמד להשלמה. לנוהג כזה עדיפות בהיררכית ההשלמה.
ההנחה לגביו היא כי אילו השלאה כיצד משלימים היתה ניצבת לנגד עיני הצדדים... היו בוחרים בו מפאת קירבתו... נוהג פרטי הוא התנהגות רצופה חוזרת על עצמה, בין הצדדים, שניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית".

דהיינו, נוהג הינו התנהגות במשך תקופה ארוכה היוצרת "תנאי מכללא" הנקלט לחוזה העבודה והיא משלימה את ההסכמים הכתובים או מפיצה אור על כוונותיהם.

הנטל להוכיח נוהג מוטל על הצד המעוניין להסתמך על נוהג כמקור לזכותו במסגרת יחסי העבודה - עיין לעניין זה בדב"ע נד/3/3 אבי כהן נ' החברה המרכזית לתוכנה ואוטומציה בע"מ, פד"ע כ"ח, 90, בעמ' 94.

כמו כן נפסק בדב"ע מח/3/40 חבקין נ' גחלת פד"ע כ' 169, בעמ' 172, כי הוכחת נוהג חייבת להיות חד משמעית וודאית.

בענין חבקין נפסק לעניין היקף ישומה של תורת התנאי מכללא בחוזה העבודה כי בית הדין ימנע לקבוע קיומו של תנאי כזה, כאשר אין הוכחה ברורה על קיומו והיקפו.

עיין גם ב-ע"ע 348/99 צים חברת הספנות הישראלית נ' שמשון שרעבי, (פס"ד מ-20/11/03), בו נדון מעמדו של נוהג ונפסק מפי כב' השופט צור:

"אין חולק כי נוהג הוא מקור משפטי לזכויות. כך בכלל וכך בעולם יחסי העבודה (ראו, למשל, סעיף 29 לחוק הגנת השכר, תשי"ח - 1958 וסעיף 35 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951). אלא שנוהג - מעצם טיבו וטבעו - אינו מעוגן בדרך כלל במסמך בכתב ולכן הוא טעון הוכחה"...

בענין צים נ. שרעבי פסק השופט צור כי לצורך הוכחת נוהג לתשלום מענק פרישה יש להראות קיומה של שיטה המבוססת על עקרונות אחידים לתשלום המענק החלה על מספר מייצג ורחב של מקרים.

בע"ע 465/03 שמחה כהן נ. פלסטין פוסט בע"מ נפסק מפי כב' השופט צור כי המערערת לא הוכיחה קיומו של נוהג במשיבה לשלם פיצויי פיטורין בשיעור 180% וכי נוהג כזה הוכח, לכל היותר, עד שנת 1989, מועד בו היו חילופי בעלות במניות המשיבה ומאז חדל הנוהג להתקיים.

גם ב

פסק דין
זה חזר בית הדין הארצי ופסק כי מיעוט עובדים המקבלים פיצויי פיטורין מוגדלים אינם מעידים על הכלל ועל קיומו של נוהג, וכי מכתב של עורך דין המייצג את ועד העובדים, אף הוא אינו אסמכתא מספקת להוכחת קיומו של נוהג.

שיעור הפיצוי, ככל שהוא גבוה מזה הקבוע בחוק, הוא זה הקבוע בהסדרים ובנוהג הנהוגים במקום העבודה במועד הפרישה ולא שנים קודם לכן, דהיינו המועד הרלוונטי לבדיקת קיומו של הנוהג הינו מועד סיום יחסי עובד ומעביד.

5. מהתשתית העובדתית כפי שהוצגה בפני
נו עולה, כי עורכי דין שכירים אשר עבדו במשרד הנתבע והתפטרו, כאשר נצברו עבורם כספים בפוליסת ביטוח מנהלים, שוחררו כספים אלה לזכותם.

נתונים בעניין הובאו בהתייחס לעו"ד אטוס, עו"ד ביטון, עו"ד מדיוני ועו"ד גיא וניג (עיין במכתב ב"כ הנתבע לב"כ התובע מיום 6.7.09 ובמכתב ב"כ הנתבע לב"כ התובע מיום 15.9.09 – נ/3, וכן בעמ' 10-11 לפרוטוקול).

מנגד, עולה בבירור כי עורכי דין שלא היו מבוטחים בביטוח מנהלים, והתפטרו מעבודתם אצל הנתבע, כגון התובע עצמו ועו"ד שי דנה, לא שולמו להם פיצויי פיטורין.

נציין לעניין זה, כבר כעת, כי בניגוד לתובע, איננו סבורים כי ההבחנה בין עובדים אשר להם בוצעו הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים במרכיב פיצויי פיטורין, לבין כאלה שלא בוצעו להם הפרשות, הינה הבחנה מאולצת, שכן במקרים רבים, מעסיקים מוכנים לשחרר פוליסה, לרבות מרכיב הפיצויים, לעובדים שעוזבים מרצונם, כאשר המדובר בעובדים שעבדו כראוי ואין לגביהם תלונות מיוחדות, שכן שחרור כזה אינו מצריך הוצאת כספים גדולה מהמעסיק, בעוד שאותו מעסיק אינו מוכן לשלם פיצויים לעובד שהתפטר מרצונו, אם לא בוצעו הפרשות.

6. נציין כי מעיון בסכומים שהצטברו בפוליסות, לגבי אותם עובדים שהתפטרו, ואשר שוחררו להם כספי הפיצויים בפוליסות, עולה כי מרכיב הפיצויים היה נמוך מסכום הפיצויים אשר לו הם היו זכאים מכח החוק, כמפורט בתחשיב הנתבע בסעיפים 62-63 לסיכומיו, וזאת בהתייחס לעו"ד ביטון ועו"ד מדיוני ועולה על סכום הפיצויים מכח החוק בהתייחס לעו"ד אטוס, לאור מרכיב הרווחים שנצברו על סכום הפיצויים המצוי בקופה.

איננו סבורים כי יש חשיבות לשאלה האם הסכום שהצטבר בפוליסת הביטוח הינו נמוך מסכום הפיצויים לפי החוק, או גבוה מהם, לאור רווחים שהקופה צברה, שכן ההסכמה לגבי כל אותם עורכי דין הייתה לשחרר את הפוליסות על הסכומים שהצטברו בהם, הא ותו לא.

(במאמר מוסגר נציין כי כאשר המדובר בעובדים על בסיס משכורת חודשית, הפיצויים מחושבים על בסיס שכר אחרון ולא על בסיס ממוצע 12 חודשים אחרונים, שהינו אופן החישוב לגבי עובד שעתי או יומי, שמספר שעות עבודתו או ימי עבודתו משתנה מדי חודש).

7. הננו קובעים כי על יסוד חומר הראיות שבפני
נו, לא הוכיח התובע קיומו של נוהג לשלם לכלל עורכי הדין השכירים המתפטרים מעבודתם במשרד הנתבע פיצויי פיטורין, ולכל היותר הוכח נוהג לשחרר לעורכי דין שהייתה להם פוליסת ביטוח מנהלים את מלוא הפוליסה, לרבות מרכיב הפיצויים, גם כאשר התפטרו.

8. עוד ובנוסף נציין, כי התובע, במועד התפטרותו, ובמועד בו קיבל את הצעת משרד עורכי הדין האחר, לא הסתמך על נוהג כלשהו, שכן במועד זה היה ידוע לו רק על תשלום הפיצויים לעו"ד אטוס, ואליו הוא גם התייחס בפני
יתו לנתבע, ונתונים לגבי עורכי דין נוספים הוא קיבל רק לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד, כך שהתובע לא יכול לטעון כי הסתמך על נוהג במועד התפטרותו (עו"ד ביטון ועו"ד מדיוני סיימו עבודתם לאחר התובע).

ברור שהסכמה לשחרר פוליסת ביטוח מנהלים לעו"ד אחד שהתפטר, והכוונה לעו"ד אטוס, אינה יכולה להוות נוהג, וזהו הנתון אליו התייחס התובע בעת שפנה לנתבע.

האם הוכיח התובע הבטחה מחייבת לתשלום פיצויי פיטורין

9. כפי שיפורט להלן, הננו סבורים שלא הייתה הבטחה מחייבת ולא הייתה הסכמה ברורה וספציפית לתשלום הפיצויים, אלא מעין אמירה של "יהיה בסדר" והתובע, כמשאלת לב, ביקש לראות באמירה זו משום התחייבות והאמין שאכן יקבל את פיצויי הפיטורין.

10. התובע התקבל לעבודתו כעובד שכיר במשרד הנתבע, לאחר שרואיין ע"י עו"ד דפנה אלבז הרשקוביץ – המנהלת האדמיניסטרטיבית של משרדו של הנתבע, אשר הינה אף אשת הנתבע.

תנאי עבודתו של התובע סוכמו עם עו"ד דפנה הרשקוביץ, ולכך חשיבות בהמשך, שכן הנתבע עצמו לא היה מודע לכך שלתובע אין ביטוח מנהלים, בטרם עודכן לגבי כך על ידי אשתו.

11. התובע החל עבודתו אצל הנתבע בחודש 1/02, שני הצדדים היו שבעי רצון מעבודתם המשותפת.

התובע סיים עבודתו אצל הנתבע ביום 20.6.06, וזאת עקב התפטרותו לצורך מעבר לעבוד במשרד עורכי דין אחר.

12. ראיון עבודה לצורך מעבר למשרד עו"ד אחר נערך לתובע ביום 30.4.06 והשכר שהוצע לו היה 8,000 ש"ח נטו.

בעקבות ראיון זה וכ-10 ימים לאחריו, נערכה שיחה בין התובע לבין הנתבע, כאשר ברור כי באותה שיחה יידע התובע את הנתבע על תנאי ההעסקה שהוצעו לו במשרד האחר, הנתבע לא הסכים לשפר את תנאי שכרו של התובע אצלו ולהעלותם לגובה ההצעה של המשרד האחר.

אין גם מחלוקת כי במעמד אותה שיחה שאל התובע את הנתבע על נכונות לשלם לו פיצויי פיטורין אם יתפטר, אלא שהתובע עצמו הציג את השאלה ששאל את הנתבע כ"אם ינהג בו כמו שנהג בעו"ד יעקב אטוס".

בהחלט יתכן כי תשובתו של הנתבע הייתה חיובית, דהיינו כי ינהג בו כמו שנהג בעו"ד אטוס, אלא שבבירור ספציפי יותר שנעשה בסמוך לאחר מועד השיחה, הסתבר שלעו"ד אטוס הייתה פוליסת ביטוח מנהלים אליה הופרשו כספים גם במרכיב הפיצויים, ולתובע לא. בסיטואציה זו, כאשר עצם השאלה שהציב התובע בפני
הנתבע הייתה האם ינהג בו כמו בעו"ד אטוס, הרי גם אם התשובה הייתה חיובית או נוטה להיות חיובית כגרסת הנתבע, הרי משהסתבר לנתבע, לאחר שיחה עם אשתו, שהיא זו הממונה על ראיון העובדים וקביעת תנאי עבודתם, שלתובע אין פוליסת ביטוח מנהלים, הודע לתובע כי אין הסכמה לשלם לו פיצויי פיטורין, דהיינו גם אם בתחילה ניתנה לתובע תשובה חיובית בהתבסס על ההנחה כי הנתונים של התובע ושל עו"ד אטוס הינם זהים, הרי משהסתבר כי הנתונים אינם זהים, ולא ניתן לשחרר לתובע פוליסה ובה כספי פיצויים, ממילא אין בסיס להסכמה.

התובע, כשהציג לנתבע את השאלה האם ינהג כלפיו כפי שנהג בעו"ד אטוס, לא הבהיר כי לו אין פוליסת ביטוח מנהלים, בעוד שלעו"ד אטוס הייתה פוליסה כזו, וככלל נראה כי המדובר היה בשיחת גישוש ולא בשיחה המתקיימת לאחר הודעה סופית של התובע על התפטרותו.

גם אם עדותה של עו"ד סוסאן מהימנה, הן מאחר והננו סבורים כי עו"ד סוסאן הינה אדם ישר והגון, והן מאחר ולא נסתרה, עדיין עו"ד סוסאן לא נכחה בשיחה בין התובע ובין הנתבע, והמידע שקיבלה הינו מידע מפי התובע, ומשקף את הבנת התובע ואת רצונו ולא בהכרח את אופן התנהלות השיחה במדויק, מה גם שבתצהירה, עו"ד סוסאן מציינת כי המידע שמסר לה התובע הינו שהנתבע ישלם לו פיצויים, אולם התובע לא אמר לה שהדברים נאמרו בתשובה לשאלה האם ינהג בו כמו בעו"ד אטוס.

נבהיר בנקודה זו, שמסיבה זו, דהיינו מאחר ועו"ד סוסאן לא נכחה בשיחה הרלוונטית, הרי היא גם לא יכולה להעיד במדויק על אשר נאמר בשיחה זו אלא היא יכולה להעיד רק על מה שאמר לה התובע, ואלה דברים המשקפים, כפי שציינו לעיל, את הבנתו ואת משאלת ליבו ולא בהכרח את תוכן השיחה במלואה ובמדויק, אשר על כן אין באי חקירתה של עו"ד סוסאן בחקירה נגדית, כדי להביא למסקנות אותם מבקש התובע להסיק או כדי לשנות את מסקנותינו.

עדות הנתבע ספציפית לגבי הטענה כי במעמד שיחתו עם התובע וכאשר התובע שאל אותו על פיצויי הפיטורין, תוך התייחסות לאלה שניתנו לעו"ד אטוס, סבר שלתובע ביטוח מנהלים, מהימנה עלינו.

13. הצדדים חלוקים מתי במדויק הודע לתובע כי אין הסכמה לשלם לו פיצויי פיטורין לאור התנגדות עו"ד דפנה הרשקוביץ, אשת הנתבע, ומאחר ואין לו פוליסת ביטוח מנהלים, אולם ברור כי גם אם הדברים לא נאמרו לתובע יום או יומיים לאחר השיחה שערך עם הנתבע בנוגע להצעה מהמשרד האחר, הרי התובע ידע על אי הסכמה זו הרבה לפני עזיבתו את עבודתו במשרד הנתבע.

עוד ובנוסף ברור כי התובע לא אמר לנתבע, והוא אף אינו טוען כך, במעמד אותה שיחה בתאריך 10.5.06, בה הודיע לו על ההצעה שיש לו ממשרד אחר, כי עניין פיצויי פיטורין מהווה מבחינתו שיקול בכלל או שיקול מכריע בפרט באשר לשאלה האם יתפטר מעבודתו, אם לאו.

כמו כן, שיקוליו של התובע כפי שנמסרו לעו"ד סוסאן (עיין סעיף 12 ל-ת/1) לא נמסרו בהכרח ע"י התובע לנתבע בשיחה ביום 10.5.06, ואף לגרסת התובע, הוא אמר זאת לנתבע רק לאחר שנאמר לו כי אין הסכמה לשלם לו את הפיצויים מאחר ואין לו פוליסה שניתן לשחרר.

14. בנסיבות אלה, איננו סבורים כי ניתנה לתובע הבטחה מחייבת ב-10.5.06, עוד בטרם הודיע התובע על התפטרותו ממשרד הנתבע, ולכל היותר נאמר לו באותו מועד כי "יהיה בסדר" אלא שהתנהגות ה"סמוך" הישראלית עדיין אינה יוצרת חוזה/הסכם/הבטחה מחייבת.

לתובע היה ברור לפני מועד סיום העסקתו כי אין הסכמה ואין התחייבות לשלם לו את פיצויי הפיטורין, וככל שתשלומם של אלה היה אכן שיקול מכריע מבחינתו אם יתפטר, אם לאו, הוא יכול היה להודיע למשרד האחר כי אין באפשרותו להתחיל לעבוד שם, כך שהוא היה ממשיך לעבוד אצל הנתבע.

התובע לא דאג לקבל התחייבות בכתב, תשובה לפנייה במייל, וכד' ממנה יעלה בבירור כי קיימת הסכמה בלתי מותנית וספציפית לתשלום פיצויי פיטורין שתחשיבם מבוסס על הוראות החוק, למרות שהוא מתפטר.

לו היה התובע דואג לשלוח מייל או מכתב לנתבע (כשם שידע להתכתב במחשב עם עו"ד סוסאן), ניתן היה ללמוד מהמייל שהיה נשלח בזמן אמת ומתשובתו של הנתבע בזמן אמת (הסכמה או הכחשה) מה הייתה במדויק כוונת הנתבע לעומת הבנת התובע.

אם אכן הייתה הבטחה והתחייבות ברורה של הנתבע, כפי שהבין אותה התובע, לא הייתה מניעה להעלותה על הכתב, וניתן היה לצפות מהתובע שיעשה כן, אם המדובר בהחלטה כה כבדת משקל מבחינתו אשר היוותה בסיס לקבלת ההחלטה לעבור למשרד אחר, לגרסתו.

גם באשר לטענה של התחייבות בעל פה, איננו סבורים כי נכרת הסכם מחייב העומד בדרישות המסוימות וגמירות הדעת, לא דובר על סכום בין הצדדים, לא דובר על אופן תשלום וכד'.

נראה מסיכומיו של התובע כי התובע מתייחס לדיבורים בסגנון "יהיה בסדר" או "אין לך מה לדאוג" כאל הבטחה מחייבת, שכן התובע טוען בסיכומיו שהנתבע, גם לאחר שהבהיר לו כי אין הסכמה לתשלום הפיצויים מאחר ועו"ד דפנה הרשקוביץ מתנגדת לכך כי אין לו פוליסת ביטוח מנהלים, עדיין המשיך לומר לו שאין לו מה לדאוג והתובע סבור שיש לראות בכך המשך הבטחתו של הנתבע לתשלום פיצויים (עיין סע' 18 לסיכומי התובע).

הננו סבורים כי התובע, כעו"ד, היה צריך לדאוג להתחייבות ולהסכם מחייב ולא להסתמך על מילים כגון "יהיה בסדר" או "אין לך מה לדאוג", ולראות בהן הסכם מחייב.

איננו סבורים כי אומד דעתו של הנתבע מצביע על הסכמה או התחייבות ברורה לתשלום פיצויי פיטורין בתחשיב שייערך לפי חוק פיצויי פיטורין.

15. פניית התובע במכתב דרישה לנתבע הייתה כ-8 חודשים לאחר סיום עבודתו ותשובת הנתבע באותו מועד הייתה, כי לא הייתה התחייבות לשלם לו פיצויי פיטורין.

16. באשר לטענות התובע שעניינן הימנעות הנתבע מלחקרו בפרוטרוט בחקירה נגדית, נציין כי הנתבע, עוד בטרם חקירת התובע, הבהיר כי המדובר בהבדלי גרסאות מהותיים, ולכן בחר להתמקד בחקירה קצרה.

נציין כי לעיתים הימנעות מחקירה נגדית אין בו כדי להעיד על העדר מחלוקת אלא, כפי שנפסק ב-ע"א 1598/03 פרי ניר (הדס 1987) בע"מ נ' זאב וקסלר:
"אל מול העיקרון שלפיו רואים הימנעות מחקירה נגדית כהעדר מחלוקת באותה נקודה, ניצב העיקרון שלפיו אין צורך לחקור עדים בנושאים שבהם עמדתם ברורה לחלוטין.
עו"ד זהיר, המחליט לקצר את חקירתו הנגדית, מצהיר לפרוטוקול, והדברים נעשים לעיתים קרובות, כי יקצר את החקירה מבלי שדי בכך להודות בנכונות הדברים. אין פגם בהצהרה כזו. עם זאת, גם בהעדר הצהרה כזו, נבחנת המשמעות של אי חקירה נגדית בנושא מסוים במכלול ובהקשרה."

ועיין גם בפסק הדין בעניין דוד אפללו אליו קיימת הפניה בפסק הדין בעניין וקסלר הנ"ל.

הנתבע תמך עדותו בעדותה של עו"ד דפנה הרשקוביץ, במסמכים שונים המתייחסים לפוליסות ביטוח מנהלים של עו"ד אחרים, וכן הסביר עוד קודם לחקירת התובע את עמדתו בנוגע לחקירה, ואיננו סבורים כי יש להגיע למסקנה שגרסת התובע והתייחסותו לשיחה מיום 10.5.06 הינן נכונות רק מאחר והחקירה בעניין הייתה קצרה.

איננו סבורים כי סירובו של הנתבע לעבור בדיקת פוליגרף אמורה לעמוד לו לרועץ, כאשר לא אחת נפסק כי קיימים ספקות ביחס לאמינות מכשיר הפוליגרף (עיין לדוגמא בדב"ע 4/70/97 אונ' ת"א נ' ההסתדרות הכללית החדשה) ומכל מקום, גם תשובה חיובית לשאלה האם הנתבע ינהג בתובע כמו בעו"ד אטוס אינה מהווה התחייבות לשלם לתובע פיצויי פיטורין, כאשר מתברר כי לתובע אין פוליסת ביטוח מנהלים כמו לעו"ד אטוס.

מאחר ותוצאות בדיקת הפוליגרף אינן בהכרח האמצעי הבטוח והיעיל ביותר לגילוי האמת, ובמצטבר על אשר נאמר לעיל, אין לזקוף לחובת הנתבע את סירובו לבצע בדיקת פוליגרף.

17. באשר למועד מתן ההודעה על התפטרות התובע, הרי לו התובע היה פועל בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורין ולהתפטרות, תשס"א – 2001, ונותן הודעה בכתב לנתבע על התפטרותו, כנדרש בסעיף 2 לחוק זה, לא היו צריכים הצדדים להתייחס רבות לשאלה האם התובע התפטר ב-10.5.06 או רק מס' ימים לאחר מכן, לאחר שחתם על הסכם עם המשרד האחר אליו עמד לעבור.

מכל מקום נציין כי אם אכן הודיע הנתבע על התפטרותו רק לאחר 15.5.06, מועד חתימת ההסכם בינו ובין המשרד החדש, הרי תקופת ההודעה המוקדמת עד ליום 20.6.06 הינה כחודש (ולמעשה כ-5 ימים מעבר לכך).

איננו סבורים כי עבודת התובע ימים ספורים מעבר לתקופת ההודעה המקודמת הנדרשת על פי החוק, יכולה להביא למסקנה כזו או אחרת בנסיבות תיק זה, למעט רצונו של התובע לסיים את יחסי העבודה ברוח טובה ולהשלים משימותיו.

18. לאור האמור לעיל, נדחית תביעת התובע אשר לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח הסכם מחייב לתשלום פיצויי פיטורין, למרות שהתפטר, ואף לא הוכיח נוהג לתשלום פיצויי פיטורין כאשר לעובד המתפטר אין פוליסת ביטוח מנהלים שניתן לשחררה.

בנסיבות העניין, איננו סבורים כי יש ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ג אלול תש"ע, 2 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.

נציג עובדים
והב פנחס

נציג מעבידים
דב נתיב

עפרה ורבנר
- שופטת
בבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה
ס"ע 6249-12-08
2 ספטמבר 2010
1 מתוך 10









סע בית דין אזורי לעבודה 6249-12/08 מיכאל דאוד נ' צבי הרשקוביץ (פורסם ב-ֽ 02/09/2010)