פסקי דין על מאיר בן יוסף | פסקי דין על דליה יוספזון | פסקי דין על שושנה (יוספזון) כהן | פסקי דין על חנה (יוספזון) שדה | פסקי דין על חיים יוספזון | פסקי דין על עמיגור |

161/03 הפ     23/03/2004




הפ 161/03 מאיר בן יוסף נ' דליה יוספזון,שושנה (יוספזון) כהן,חנה (יוספזון) שדה,חיים יוספזון,עמיגור בע"מ




1
בתי המשפט
הפ 000161/03
בית משפט מחוזי נצרת
23/03/2004

כב' השופט בנימין ארבל

בפני
:
מאיר בן יוסף

בעניין:
המבקש
סולומון נתנה

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . דליה יוספזון

2 . שושנה (יוספזון) כהן

3 . חנה (יוספזון) שדה

4. חיים יוספזון

ע"י ב"כ עו"ד חגי תלמי ואח'

4 . עמיגור בע"מ
המשיבים

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
א. העובדות והמחלוקת:

1. המבקש הינו בנה של המשיבה מס' 1, ואחיהם של המשיבים 2-4. אביו של המבקש, נפטר בשנת 1970 והותיר אחריו, בין היתר, דירה ושלוש חנויות במגדל העמק. יורשיו היו אשתו - המשיבה מס' 1, שלושת ילדיו וכן אביו (סבו של המבקש) אשר נפטר אחריו בשנת 1973.

על פי הסכם בין היורשים, אשר זכה לאישור בית המשפט, הועברה הדירה הכלולה בעזבון האב למבקש, ואילו החנויות, הכלולות בעיזבון, הועברו לאם ולילדים האחרים (ר' מוצג נ/2).

2. המבקש והמשיבה מס' 1 ניהלו בצוותא בחנויות הכלולות בעיזבון, עסק של אטליז עד שנת 1978. נראה כי יחסי השניים לא התנהלו על מי מנוחות. על כן החליטו השניים לפרק את החבילה, וביום 15.4.78 חתמו על זכרון דברים, לפיו תפורק "השותפות" שביניהם. הצדדים לזכרון הדברים היו המבקש מצד אחד, ומצד שני המשיבים 1, 3, ו-4, כאשר נרשם כי המשיבה מס' 1, חותמת אף בשם בתה הקטינה - משיבה מס' 2.

3. ב"הסכם פירוק השותפות", אשר צורף כנספח א' לבקשה, הסכימו הצדדים כי עסק המשפחה המשותף יפורק ויעבור בשלמותו למבקש, כאשר לשם כך יועבר האטליז המשפחתי למבקש וכלשון זכרון הדברים:

"האטליז והחדר שבו נמצא האטליז, וכן הריהוט והציוד שבו, עוברים לבעלותו של הבן, והאם מוותרת לטובת הבן על חלקה בחנות. כדי למנוע ספק מוצהר בזה כי הויתור אינו תופס לגבי החנות השניה, הסמוכה שהיא נשארת בבעלותה המלאה של האם, אלא אך ורק לגבי האטליז."

דומני כי אין חולק על כך, כי "החדר" בו מצוי האיטליז, הינו החנות הרשומה בספרי רישום המקרקעין כתת חלקה 6 חלקה 31 בגוש 17446 (להלן: "החנות").

בזיכרון הדברים נקבע כי המבקש ישלם לאימו סך 120,000 לירות ישראליות, אשר ישולם ב- 60 תשלומים חודשיים על סך 2,000 ₪ כל אחד, ולשם כך ימסרו 60 שטרות או שיקים דחויים.

סעיף 11 לזיכרון הדברים קבע:
"תקף ההסכם הזה הוא מרגע מסירת 60 השטרות או הצ'קים כמפורט לעיל".

לטענת המבקש, הוא שילם למשיבה את כל התשלומים. המבקש החזיק בחנות עד שנת 1997 וניהל בה את עסקו. בשנת 1997 חלה המבקש, ומאז השכיר את החנות לאחרים. אין חולק על כך כי החנות לא נרשמה על שם המבקש.

4. בשנת 2003, או בסמוך לה, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, המשיבה מספר 1 החלה לטעון כי הזכויות בחנות שייכות לה, ובהתאם אף השכירה בעצמה את החנות לשוכר.

על כן הגיש המבקש תביעה זו, על דרך המרצת פתיחה, ובה עתר לסעדים הצהרתיים כדלקמן:

"1. זכרון הדברים שנחתם בין המבקש למשיבים, ב- 15.4.78 תקף.
זכרון הדברים מצורף לתצהיר המבקש ומסומן "ג".
2. להצהיר כי המבקש הנו בעל הזכויות הבלעדי (חוכר לדורות) של חנות 281/6 הידועה כגוש 17446 חלקה 31 חלקה 6 על כל הצמוד לה המצויה במגדל העמק (להלן-"החנות").
3. להצהיר כי המבקש זכאי לרשום את זכותו זו בחברת עמיגור ו/או בלשכת רשום המקרקעין בנצרת."

5. המשיבות 1 ו-2 הגישו תצהירים נגדיים, ובהם טענו כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות.

כן טענו המשיבות כי זיכרון הדברים הותנה במסירת 60 שטרות או שיקים כמפורט בסעיף 11 לו - אך שיקים או שטרות כאמור, לא נמסרו מעולם, וכי המשיב אף מעולם לא שילם את סכום התמורה המוסכמת.

טענה נוספת שבפי המשיבים היא, כי המשיבה מס' 2 היתה קטינה במועד עריכת זיכרון הדברים, וכי ההתקשרות בעסקה בשמה מעולם לא אושרה על ידי בית המשפט, כנדרש על פי סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ד-1962. על כן ההסכם בטל לגביה.

ב. טענת ההתיישנות:

6. ביחס לטענת ההתיישנות, הפנני בא כוחם המלומד של המשיבים לכללים שגובשו בע"א 520/96, אחמד עבד אל עזיז חוסיין ואח' נ. מרים מיר, נד(3) 487, בו פיזר בית המשפט העליון את אי הבהירות שנוצרה, לנוכח הסתירות לכאורה בין הוראותיו של סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969, לבין הוראותיו של סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958.

שכן, בעוד סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין קובע:

"חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."

הרי סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות קבע:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים;
(2) במקרקעין - חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - עשרים וחמש שנה."

והנה, בע"א 520/96 קבע כב' השופט מצא כי:

"מטרתו של סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין.
...
משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים."

מאידך, על תביעה לאכיפת חיוב חוזי, אשר טרם נרשם בפנקסי המקרקעין, חלה הוראת סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, הקובעת תקופת התיישנות של 25 שנים.

7. על כן, לכאורה, התיישנה התביעה.

עם זאת, הלך בית המשפט צעד נוסף קדימה, בע"א 1559/99 שושנה צימבלר נ. רבקה תורג'מן, תקדין-עליון 2003 (2) 3096, בקבעו כי כאשר צד מתחייב להעביר זכות במקרקעין למשנהו, זוכה האחרון ב"זכות שביושר תוצרת הארץ". זכות זו, שמקורה בהוראותיו של סעיף 9 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969, יוצרת מערכת של יחסי נאמנות בין הקונה למוכר, אשר משמעה הוא הטלת חובת נאמנות על המוכר להעביר לרוכש את הזכות הרשומה בנכס (על ניתוח מקורותיה המשפטיים שמהותה של זכות זו, ראה בסעיפים 11-16 לפסק הדין).

בית המשפט הוסיף ובחן את הסוגיה, אימתי יחל מרוץ ההתיישנות כאשר קיימת מסכת יחסי נאמנות זו, בקבעו כי אין להחיל במקרה זה את הכלל הרגיל, לפיו מנין ימי תקופת ההתיישנות יחל, כאשר מתגבשות העובדות המהותיות, המזכות את הקונה באכיפת החוזה, והחל תחתן את הכלל לפיו "עילת התביעה נגד הנאמן נוצרת מן הרגע שבו הוא כופר במעמדו כנאמן או מן הרגע שבו הוא מפר את חובתו כנאמן".

על כן, על בית המשפט לבחון, לאחר שקבע כי אכן נוצרו יחסי הנאמנות, אימתי בדיוק נוצר רגע זה, בו יחל בפועל מרוץ ההתיישנות, בקבעו:

"במילים אחרות, כשמדובר בתביעתו של נהנה נגד נאמן, אין די בכך שהנאמן יכפור בחובת נאמנותו או יפר אותה, על מנת להתחיל את מירוץ ההתיישנות, אלא נדרש גם כי הנאמן יביא לידיעתו של הנהנה את עובדת הכפירה או ההפרה האמורה."

8. ומן הפרט אל הכלל:
המבקש בענייננו טוען כי הינו זכאי, על פי זיכרון הדברים, לקבל את רישום הזכויות בחנות מן המשיבים. על פי טענתו, הוא רכש את הזכויות בחנות ביום 15.4.078, אולם אלה טרם נרשמו על שמו עד היום. על כן, לכאורה, נוצרה בין הצדדים מסכת של יחסי נאמנות קונטרוקטיבית, על פיה החזיקו המשיבות בזכויות בחנות עבור המבקש והתחייבו לרשמן על שמו. לטענת המבקש, וטענה זו לא נסתרה, הוא נתן אמון באימו, ולא עמד על רישום הזכויות על שמו (סעיף 9 לתצהירו). רק "בתקופה האחרונה" החלה האם, לטענתו, להתכחש להתחייבויותיה. על כן, מועד זה הינו מועד תחילת מרוץ ההתיישנות.

9. אציין, כי שני הצדדים גם יחד לא הבהירו אימתי החלה המחלוקת שביניהם לצוף על פני השטח. עובדה היא שאין חולק עליה, כי המבקש קיבל לחזקתו את החזקה והשימוש בחנות, והשתמש בה שנים רבות. על כן, סביר להניח כי, במהלך תקופה זו, לא הודיעה האם למבקש כי הזכויות לא תרשמנה על שמו. על כן, לכאורה, המועד הברור היחיד ביחס להתכחשותה של המשיבה מס' 1 לזכויותיו של המבקש הינו המועד בו השכירה את החנות לאחר - בשנת 2003.
נטל ההוכחה באשר לתחילת מירוץ ההתיישנות רובץ לפתחו של הטוען טענת התיישנות, המשיבים לא עמדו בנטל זה, ולא הוכיחוני כי אכן, במקרה דידן, חלפו 25 שנה מאז התכחשו לראשונה לזכויותיו של המשיב בחנות, על כן, אני דוחה את טענת ההתיישנות.

ג. ביצוע זכרון הדברים:

10. כאמור, טוען המבקש, כי פרע את מלוא התמורה בגין החנות. טענה זו לא פורטה כדבעי בתצהירו, פרט להערה סתמית (סעיף 7 לתצהיר).

מאידך, המשיבות מכחישות כי אכן המבקש שלם את סכום התמורה.

11. סכום התמורה האמור היה להשתלם ב- 60 תשלומים לשיעורין. להבטחתן אמור היה המבקש למסור שיקים דחויים לאימו. עוד הוזכר בזיכרון הדברים כי תוקפו יהא מרגע הפקדת השיקים.

אין חולק על כך כי שיקים לא נמסרו.

12. בחקירתו שכנגד טען המבקש, טענות שלא הופיעו בתצהיר עדותו, ולפיהן שולמה התמורה על ידי העברת חסכונותיו, אותם צבר במהלך שנות שירותו כקצין בצי הסוחר, ועת הפעיל את האטליז בשיתוף עם אימו. מאידך, האם עמדה בתוקף על כך כי לא קיבלה ולו אגורה.

המבקש לא הציג כל אסמכתא לתשלומים ששילם, בטענו כי לא נהג לקחת קבלות מאימו, וכי המסמכים הבנקאיים המעידים על התשלומים לא נשמרו, לא אצלו ולא בבנק. עם זאת, מציין המבקש את העובדה כי משך 25 שנה החזיק בחנות, כאשר המשיבות לא מחו על כך. לשיטתו, סביר כי לו - לא היה משלם את סכום התמורה, לא היתה האם שוקטת על שמריה תקופה כה ממושכת.

13. בבית המשפט העידו הן המבקש והן האם. עדויות שני הצדדים סבלו מבעייתיות. עדות האם היתה מבולבלת, כאשר קשה היה לקבל ממנה גירסה של ממש, לנוכח גילה וההתרגשות אשר ליוותה את עדותה. מנגד העיד המבקש בצורה רהוטה, אם כי תוכן עדותו לא זכה לאמוני.

14. גבי עדות האם, אציין כי האם, העידה תוך שניכר בה כי היא שרויה בהתרגשות רבה. האם הכחישה חתימה על כל מסמך שהוצג בפני
ה ולא ידעה אף לאשר את האמור בתצהירה, נרשם על פי דבריה (ר' עמ' 16).

נראה, כי לו היתה האם התובעת, קשה היה לבסס מסקנות עובדתיות בהסתמך על עדות רעועה זו.

עם זאת יש לציין כי בעדותה עמדה האם בתוקף על כך, כי המבקש לא שילם לה כל תמורה (ר' עמ' 17 שורה 11):

"עם מה הוא שילם? לא היה לו גרוש, זה לא אמת, הוא חולם. אני לא יודעת על מה את מדברת?"

עמ' 18 שורה 27:

"הוא לא נתן לי אגורה. אגורה לא קיבלתי ממנו. אני רוצה ללכת למכונת פוליגרף."

עמ' 19 שורה 3:

"מה את אומרת! נראה לך שאני לא זוכרת שקיבלתי כסף. עזבי מהשטויות שלו, את אשה פקחית."

עמ' 19 שורה 15-14:

"גברת, חצי אגורה הוא לא נתן לי. הוא עשה איתו ולא איתי, אני לא קיבלתי אגורה. אתם יכולים לשאול את מי שאתם רוצים מכירים את מאיר"

וכן עמ' 23 שורה 16:

"הוא לא שילם לי את הכסף בחיים שלו. הוא לא היה לו גרוש. אין לו עכשיו גרוש בנשמה, היה לו פעם? אף פעם."

15. כאמור, המבקש טען כי שילם את התמורה באמצעות תכניות חסכון שפרע. בניגוד לעמדת האם, אשר מכל עדותה, ניתן היה לדלות רק את העובדה כי לא קיבלה כל תשלום, טענה עליה עמדה בעיקביות, הרי דווקא עדותו של המבקש בסוגיה זו, לא היתה משכנעת.

בעדותו מערב הבן בין תקופות שונות, בהן העביר לטענתו, לאימו כספים על חשבון התמורה - לפני כריתת זיכרון הדברים ולאחריו כדבריו:

"שיקים לא נתתי. שילמתי את הכל במזומן, "קש מני", עם תוכניות חסכון בשהותי בים וגם בזמן עבודתינו בחנות."
(עמ' 8 שורות 12, 13)

אם אכן המבקש שילם הכל "קש מני" כדבריו, מדוע זה נרשם בזיכרון הדברים כי סכום התמורה ישולם בתשלומים לשיעורן למשך 5 שנים, כאשר הדברים טרחו להוסיף הוראה מפורשת, לפיה הפקדת השיקים, שנועדו לפרעון תשלומים אלה, הינו תנאי לתוקפו של ההסכם?

בהמשך עדותו, מוסר המבקש גירסה מבולבלת, באשר למקורן של תוכניות החסכון ודרך פרעונן:
"ש. תוכניות חסכון בבנקים, זאת אומרת שהכסף נפרע בבנקים?
ת. נכון, בנק לאומי ובנק הפועלים.
ש. ואם הכסף נפרע בבנק הלאומי ובבנק הפועלים, זה יצא מהחשבון שלך וזה צריך להראות בבנקים.
ת. לא, זה לא יצא מהחשבון שלי, זה הלך ישר אליה.
ש. תוכניות החסכון היו שלך
ת. לא רק שלי, על שמי ועל שם אחותי, על שמי ועל שמה, שם אימי. או שמי ושם אחותי."
(שם, שורות 16-22)

ואם בכך לא די, הרי משנשאל הכיצד פרע לאימו את הסכומים, התמונה מתערפלת:

"ש. כשאתה אומר ששילמת לאמא בתוכניות חסכון שפרעת?
ת. לא אני פרעתי, היא פרעה.
ש. אז אם עכשיו הבנתי אותך נכון, זה היה פרעון חד פעמי בשנת 78.
ת. לא, היו תוכניות שפגו ועוד שנה ועוד שנתיים, תשאל אותה.
ש. אמרת שלא הכל שילמת ב- 78 אמרת עוד שנה ועוד שנתיים, יכול להיות שמעבר לשנתיים?
ת. לא זוכר."
(עמ' 10 שורות 9-15).

16. כנגד הטענה, כי פרע את כל סכום התמורה, בתוכניות חסכון שהעביר לאימו, מצייר המבקש תמונה קשה, באשר לקשייו לפרוע חובות שהותיר אחריו אביו ביחס לחנות זו - כאשר לטענתו החובות נפרעו בערך בתקופה בה נחתם זיכרון הדברים ועד שנת 1980 (ר' עמ' 9 שורות 21 ועד הסוף).

יש לציין כי בעוד שהמבקש העיד כי אין בידיו כל שביב של ראיה באשר לתשלומים לאימו, הרי באשר לפרעון החובות שהותיר אחריו האב הוא מעיד כי "כל זה נמצא במקרה אצלו" (עמ' 9 שורה 3, ור' גם שם, בשורה 26). למבקש פיתרונים הכיצד זה שמר דווקא מסמכים אלה, ואילו האחרים מאותה תקופה נעלמו.

17. משיבה מס' 2, אשר העידה גם היא, היתה קטינה במועד חתימת זיכרון הדברים. עם זאת במענה לשאלות ב"כ המבקש, היא מעידה כך:

"אמא שלי כל הזמן טענה שהוא לא שילם לה ושהוא היה אצלי הוא הודה בפני
"
(עמ' 14 שורה 27).

וכן:

"אמר שמעולם לא שילם לאימא החנות לא שלו וכשדובר על הקטע של הגירושין הוא אמר אשתו שתלך לבקש את החלק של החנות שלה, שתלך לאמא."
(עמ' 13 שורות 12-13).

עדות זו, נשמעה כנה ואמיתית. בדברים שהובאו מפי המבקש יש משום הודאת בעל דין, הסותרת את האינטרס שלו, ואת תביעתו.

18. כאמור, גירסתו של המבקש אינה סבירה. הגירסה עומדת בניגוד להוראות זיכרון הדברים, ואינה נתמכת בכל ראיה אובייקטיבית שהיא.
הואיל והמדובר בעדות יחידה של בעל דין, הרי על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971:

"פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:
...
(2) העדות היא של בעל דין או של בן זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;"

לדעתי, לא אוכל לנמק מדוע זה אקבל את עדותו של התובע, כראיה היחידה התומכת בגירסתו.

19. הנטל, להביא בפני
בית המשפט ראיות, אשר יהא בהן כדי להוכיח את גירסתו של המבקש מוטל היה על כתפיו. המבקש לא נשא בנטל זה.

נכון אמנם כי עצם העובדה שהוא החזיק בחנות שנים רבות, יש בה משום תמיכה בגירסתו של המבקש, אולם לנוכח העדויות שנשמעו באולמי, באשר לעובדה כי הוא ואימו לא יכלו להסתגל לעבודה יחדיו בעסק משותף, ולנוכח העובדה כי ביחסי משפחה עסקינן, הרי סביר כי משהשניים החליטו להפריד את עסקיהם, תניח האם לבנה לנהל עסקיו בחנותה. מצב דברים זה סביר ומקובל בין בני משפחה קרובים.

20. לנוכח האמור, אני קובע כי גירסת המבקש, לפיה פרע את סכום התמורה לא הוכחה כדי מידת הראיה הנדרשת במשפט אזרחי.

ד. עוללות וסיכום:

21. אכן, המשיבה מס' 2 היתה קטינה בעת ההתקשרות בזכרון הדברים. על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב- 1962, עסקה במקרקעין אשר תוקפה טעון ברישום, טעונה אישור בית המשפט. בהעדר אישור אין תוקף לעסקה (ר' ע"א 112/79 ישראלה שרף ואח', נ. מנחם ומרסל אבער, פד"י לד (3) 178).

על כן, כל עוד לא פנו הצדדים לבית המשפט בבקשה לאשר את ההתקשרות בשם המשיבה מס' 2, אין זיכרון הדברים מחייבה. לא הובאו בפני
כל ראיות כי אכן המשיבה מס' 2 עצמה הסכימה, לאחר מכן, להתקשר בעצמה בהסכם, נהפוך הוא - כעולה מחקירתה שכנגד, היה ברור לה כי אחיה לא שילם את התמורה, וכי הטענה כי היה ברור לה כי החנות שלו אינה נכונה (עמ' 14 שורה 31).

22. אף סבו המנוח של המבקש זכאי לחלק בעזבון בנו - אבי המבקש. אין לדעת מי יורשיו של הסב, זאת בניגוד לנטען בסיכומי המבקש. אף אין לקבל את הטענה הלא נכונה, המופיעה לראשונה בסיכומי המבקש, כאילו הסב נפטר לפני האב.

בנסיבות אלה - אין המבקש זכאי לבוא ולטעון בהודעתו דידן, כי יש לחייב את המשיבים להעביר לו את זכויות הסב.

23. לנוכח האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.
המבקש יישא בהוצאות המשיבים 1-4 בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ועליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום כ"ד באדר, תשס"ד (17 במרץ 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.
__________________
בנימין ארבל
, שופט








הפ בית משפט מחוזי 161/03 מאיר בן יוסף נ' דליה יוספזון,שושנה (יוספזון) כהן,חנה (יוספזון) שדה,חיים יוספזון,עמיגור בע"מ (פורסם ב-ֽ 23/03/2004)