פסקי דין על דוד אלפנדרי | פסקי דין על דוד פודים | פסקי דין על רבגון |

186/76 עא     15/12/1976




עא 186/76 דוד אלפנדרי נ' דוד פודים, רבגון בע"מ




(פ"ד לא (1) 609)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 186/76
השופטים: כבוד השופט ברנזון
,
כבוד השופט ויתקון
,
כבוד השופט שרשבסקי
המערער: דוד אלפנדרי

ע"י ב"כ עו"ד גב' ו' סמואל-סימון
נ ג ד

המשיבים: 1. דוד פודים

ע"י ב"כ עו"ד ד"ר ה' שיפטר
– בשם המשיב מס' 1
2. רבגון בע"מ
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט י' רוה), מיום 3.2.76, ב-ה"פ 8089/75.
פ ס ק - ד י ן

השופט ברנזון
: החברה המשיבה מס' 2 (להלן – החברה) היא חברה פרטית ובה שלושה בעלי מניות: המערער ואחיו יצחק אלפנדרי, שבידיהם ביחד שני שלישים של המניות, והמשיב מס' 1 (להלן – המשיב), אשר בידו השליש הנותר של המניות. האח יצחק אלפנדרי נמצא בחוץ-לארץ והמערער מיופה-כוח לפעול מטעמו בעניני החברה. באופן זה מצויים בידי המערער שני שלישים מכוח ההצבעה ובידי המשיב השליש הנותר.

המערער ועוד אדם אחד (שאינו נוגע לעניננו) הקימו את החברה במרץ 1959 והמערער היה למנהלה הראשון והיחידי. באופן רשמי הצטרף המשיב לחברה ביום 31.3.1960 על-ידי רישום רכישת מניותיו, ובאותו יום קויימה אסיפה כללית שלא מן המנין של החברה, שבה השתתפו המערער והמשיב, ובלשון הפרטי-כל של האסיפה: "כל בעלי המניות של החברה". סדר היום של האסיפה היה: "בחירת מנהל נוסף", ובפרטי-כל נרשם שבעלי המניות מוותרים על כל הזמנה בכתב ומסכימים לסדר היום הנ"ל. באסיפה נתקבלה ההחלטה הבאה:

"הוחלט פה אחד למנות את מר דוד פודים
כמנהל החברה. חתימתו של המנהל מר דוד פודים
הנ"ל בצירוף חתימתו של המנהל מר דוד אלפנדרי
מחייבות את החברה לכל דבר."

הודעה על מינוי מנהלים והשינויים שחלו בהם כנ"ל, בהתאם לסעיף 76 לפקודת החברות, נשלחה לרשם החברות, ובה צויין כמו-כן דבר חתימתם המשותפת של שני המנהלים כמחייבת את החברה לכל דבר.

בפועל – כפי שקבע בית-המשפט המחוזי – החל המשיב לפעול בחברה כבר באוקטובר 1959, אבל לעניננו כאן אין לכך חשיבות.

עד לשנת 1975 פעלו שני המנהלים בחברה מתוך הרמוניה. אולם מאז, לאחר שפרצה שריפה במפעל החברה, נתגלעו חילוקי-דעות ביניהם באשר לדרך ולצורה שבה יש להמשיך ולקיים את החברה והמפעל שבבעלותה ונוצר קפאון בניהול עניני החברה. כמו-כן, המערער הוא כעת כבן 65 שנה, ומפאת גילו והתרופפות בריאותו אינו רואה עצמו מסוגל להמשיך בפעילות רגילה בחברה. לפיכך, וכדי להוציא את החברה מנקודת הקפאון שהגיעה אליה עקב חילוקי-הדעות בין שני המנהלים הקיימים, התכוון המערער, באסיפה כללית שנתית של החברה, להעלות על סדר היום בחירת מנהל נוסף, שלישי. לפי יחסי הכוחות בהצבעה באסיפה כללית ברור שמנהל נוסף זה יהיה מנאמניו של המערער ושל אחיו, ובאופן זה יהיה להם רוב במועצת המנהלים ויוכלו להחליט בענינים השוטפים של החברה כאוות נפשם. אין תימה שהמשיב מתנגד לכך. לכן – כפי שקבע השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי – אם דרך זו לא תצלח בידי המערער, היה בדעתו להפעיל הסמכות שניתנה לאסיפה כללית על-ידי החלטה מיוחדת מיום 27.6.1959, שלפיה בוטל סעיף 76 של לוח א' (בצורתו המתוקנת בתקנות ההתאגדות של החברה) ותחתיו נקבע כי –

"משרת מנהל תתפנה בכל מקרה שבאסיפה כללית של החברה יוחלט על פיטורי מנהל."

לפי זה ניתן לפטר מנהל על-ידי החלטה רגילה באסיפה כללית של החברה. ומאחר והמערער חולש על שני שלישים מכוח ההצבעה באסיפה הכללית, הרי שיוכל להדיח את המשיב ממשרתו כמנהל, במקרה וייתקל בקשיים במינוי מנהל שלישי.

בתגובה לכך הגיש המשיב בקשה על דרך המרצת-פתיחה ובה ביקש להצהיר שהחברה אינה רשאית להרחיב את הנהלתה מעבר למספר המנהלים הנוכחי שהוא שניים, ושהמערער אינו רשאי להצביע, בשמו הוא ובשם אחיו, בעד החלטה להרחבת ההנהלה, או בעד בחירת מנהלים מלבד המערער והמשיב. כן ביקש המשיב לאסור על החברה לקיים אסיפות כלליות במטרה להרחיב את ההנהלה. את בקשתו ביסס המשיב על הטענה, שהוא הצטרף לחברה על-פי הסכם שעשה עם המערער, אשר לפיו כל עוד ימשיך הוא להחזיק בשליש ממניות החברה, תהיה ההנהלה מורכבת משני מנהלים בלבד, היינו המערער והמשיב, החלטות בהנהלה תתקבלנה פה אחד ומשכורות המנהלים תהיינה שוות. במשך כל הזמן התנהלו עניני החברה על-פי תנאי הסכם זה, אך כעת רוצה המערער לשנות את המצב הקיים. במסגרתה של אסיפה כללית של החברה, בדעת המערער להשתמש בכוח ההצבעה של שני שלישים המרוכזים בידו ולבחור במנהל נוסף מטעמו. על-ידי כך ירכוש את השליטה בהנהלת החברה, דבר שיפגע בזכויות המשיב ויהווה עושק המיעוט. במילים אחרות, כל נסיון לשנות את מעמדו המשוריין של המשיב בחברה בתוקף ההסכם שעשה עם המערער לקראת הצטרפותו לחברה, יש בו משום עושק המיעוט ועל בית-המשפט להיחלץ לעזרתו ולמנוע זאת.

בית-המשפט המחוזי נענה לעותר, לאו דוקא מטעמיו, והצהיר שאין למנות מנהל נוסף ושאין לפטר את המשיב כמנהל אלא בדרך של החלטה מיוחדת. בית-המשפט דחה את טענת המשיב, שאת הצירוף המיועד של מנהל נוסף יש לראות כמעשה של עושק המיעוט. ובאשר להסכם בעל-פה, שהמשיב ביסס עליו את טיעונו, אמר בית-המשפט דברים לא לגמרי ברורים ועל-כל-פנים לא על-פיו הכריע במשפט. לדעת השופט המלומד, החלטת האסיפה הכללית מיום 31.3.60 היא בבחינת החלטה מיוחדת לפי סעיף 67(7) (ג) לפקודת החברות, 1929, ששריינה את מעמד המשיב כמנהל בחברה, ואין לשנותו אלא על-פי החלטה מיוחדת. ענין זה העלה בית-המשפט מיזמתו שלו, כשאף אחד מהפרקליטים של הצדדים לא נזקק לו. במצב הקיים בחברה, אין כמות אפשרות לקבל החלטה מיוחדת, שלה נדרש רוב של ¾ מקולות ההצבעה בחברה, בלי הסכמתו של המשיב. השופט המלומד היה ער לכך שכתוצאה מהחלטתו עלול המבוי הסתום בחברה להימשך ושכנראה אי-אפשר יהיה לצאת ממנו אלא בדרך של פירוק החברה. אבל הוא לא ראה לפניו מוצא להחליט אחרת מכפי שהחליט.

נדון תחילה בטענות המשיב בבית-המשפט המחוזי, ששימשו יסוד לבקשתו, ושהוא חוזר ומעלה אותן לפנינו. הטענה בדבר עושק המיעוט לא נתקבלה, כאמור, על דעת השופט המלומד. הוא לא שוכנע בכך ואמר:

"נראה לי שהמשיב מס' 2 (המערער לפנינו) רואה את עצמו נאלץ להכניס את השינויים המבוקשים לא מתוך כוונות רעות כלפי המבקש (המשיב לפנינו), אלא מתוך נימוקים אישיים בעלי משקל."

לזה יש להוסיף, כי במצב שנוצר בחברה הנתונה במבוי סתום, מינויו של מנהל נוסף אינו פוגע בה, כי אם להיפך. הכוונה היא להוציא את החברה מן הסבך אליו נקלעה עקב חילוקי-הדעות בין המנהלים, דבר שהוא לא רק לטובת המערער המייצג את הרוב, כי אם לטובת החברה בכללותה. והרי הכלל הוא, שאין לפסול החלטה או פעולה של הרוב, אלא אם הוכח כי השימוש בסמכות הרוב לא נעשה בתום-לב ולטובת החברה ככלל. ראה גואר על חוק החברות המודרני, מהדורה שלישית, ע' 570. את הכלל הזה הסביר שומר המגילות לורד אברשד (evershed) בענין 2 greenhalgh v. arderne cinemas (1950) all e.r. 1120, 1126, (1951) ch. 286; 94 sol. jo. 855 (c.a.). לאמור:

"ראשית, כעת ברור כי הדיבור 'בתום-לב לטובת החברה ככלל', אינו משמיע לנו שני דברים כי אם דבר אחד. פירושו שבעל המניות חייב להתבסס על מה שלפי דעתו הכנה הוא לטובת החברה ככלל. שנית, הביטוי 'החברה ככלל' אין פירושו החברה כיחידה עסקית, בנפרד מחבריה. פירושו החברים כגוף שלם."

בהמשך דבריו, אומר שומר המגילות, כי המקרים, שבהם הצליחו לפסול החלטות מיוחדות של חברה, היו כאשר נמצא שהתוצאה היתה יצירת הפליה בין הרוב והמיעוט של בעלי המניות, במטרה להעניק יתרון לרוב שנמנע מהמיעוט. אבל יצויין, כי בין פסקי-הדין ששימשו יסוד למסקנות הנ"ל של שומר המגילות היה פסק-הדין בענין shuttleworth v. cox bros. & co. (maidenhead), ltd., (1927) 2 k.b. 9; 96 l.j.k.b. 104; 136 l.t. 337; 43 t.l.r. 83 (c.a.). שבו הוכרה זכותו של הרוב בחברה להיפטר ממנהל לא-מתאים שמונה לכל ימי חייו. על-ידי הוספת הוראה בתקנות החברה שמנהל לא יהיה כשיר אם יידרש על-ידי המנהלים להתפטר. על-אחת-כמה-וכמה במקרה שלפנינו, שאין המערער כבעל הרוב רוצה לשנות את התקנות במכוון נגד המשיב וברצונו רק להשתמש בתקנה קיימת, המסמיכה באופן כללי את האסיפה הכללית לפטר מנהל.

אשר להסכם בעל-פה, שלטענת המשיב עשה עם המערער לקראת הצטרפותו לחברה ושהעניק לו מעמד משוריין של מנהל בחברה עם משכורת שווה לזו של המערער, מהתבטאויותיו של השופט המלומד קשה לרדת לסוף דעתו. מצד אחד, אומר הוא, כי מסקנתו הבסיסית בענין ההחלטה המיוחדת משחררת אותו מן הצורך לקבוע עמדה לגבי ההסכם הזה. מצד שני, קובע הוא, כי "ברור שלהחלטה מיום 31.3.60 קדם הסכם והוא מצא את ביטויו באותה החלטה". עם זאת, ממשיך השופט המלומד ואומר, כי אין בדעתו ובאפשרותו לקבוע מתי הגיעו הצדדים להסכם זה "ושנקבע (בו) במפורש שהמשכורות של שני המנהלים תהיינה שוות". גם לא ברור איזו משמעות ייחס השופט המלומד להסכם זה: האם הוא נעשה על-ידי המערער כאורגן של החברה ומטעמה על-מנת לחייבה בו, או שזה היה הסכם אישי ובאורח פרטי של בעל מניות המתקשר בהסכם עם מי שעתיד גם הוא להיות בעל מניות בחברה? ומה הוא טיבו של ההסכם: האם הוא הסכם להעסקת המשיב כמנהל בחברה? והיות והוא לזמן בלתי-קצוב, כלום אפשר לבטלו על-ידי מתן הודעה מוקדמת סבירה? המערער מעלה גם טענה אחרת כנגד ההסכם הזה המיוחס לו ולמשיב. הטענה היא שאין להוכיח את ההסכם בעדות בעל-פה בהיותו נוגד את התקנה המאפשרת פיטורי מנהל, והרי התקנות מהוות הסכם בכתב בין החברה לבין החברים ובין החברים לבין עצמם, והסכם כזה בכתב אין לסתרו אלא על-ידי מסמך בכתב. השופט המלומד לא דן בטענה זו, כשם שלא דן בשאלות האחרות הנוגעות להסכם, והשאיר את כולן ללא מענה, כי מבחינתו שלו לא ראה צורך בכלל לקבוע עמדה לגבי ההסכם. לענין זה אשוב בסוף פסק-הדין.

וכעת לשאלה המרכזית בערעור זה: האם ההחלטה פה-אחד של בעלי המניות באסיפה הכללית שלא מן המנין של החברה מיום 31.3.1960 בדבר מינויו של המשיב כמנהל נוסף למערער וצירופו של המשיב כבעל זכות חתימה ביחד עם המערער, האם החלטה זו היא בבחינת החלטה מיוחדת ומהווה חלק מתקנות החברה ועל-כן, לפי סעיף 12 לפקודת החברות, 1929, אין לבטלה או לשנותה אלא על-ידי החלטה מיוחדת אחרת? ומהו דין התיקון מיום 27.6.1959 שנעשה בתקנות החברה, שלפיו רשאית האסיפה הכללית לפטר מנהל? כאמור, הגיע השופט המלומד, מיזמתו שלו, לכלל דעה כי ההחלטה הנדונה מיום 31.3.1960 נופלת בגדרו של סעיף 67 (7) (ג) לפקודת החברות. לכן ההחלטה היא בבחינת החלטה מיוחדת ומתוך כך רכש המשיב לעצמו מעמד משוריין של מנהל בחברה, שאין לשנותו אלא על-פי החלטה מיוחדת, דבר שבמצב הקיים אין להשיגו אלא בהסכמת המשיב המקיים בידו שליש מכוח ההצבעה באסיפה כללית של החברה. בא-כוח המשיב הרחיק לכת בבית-המשפט המחוזי וטען כי, מאחר ובתקנות החברה בוטלו סעיפים 77-85 של לוח א' הדנים בתור חילופין של המנהלים, והוראות אחרות בדבר מינוי מנהלים אין בתקנות החברה, אין בכלל באפשרותה של האסיפה הכללית לבחור מנהלים אלא בדרך של החלטה מיוחדת. את הטענה הזאת דחה השופט המלומד, ובצדק. הוא הצביע על הכלל, העולה מפסקי-הדין באנגליה, כי לכל חברה סמכות טבעית למנות מנהלים, לרבות מנהלים נוספים, אלא אם סמכות זו מוגבלת בתקנות, וסיכם את דעתו לאמור:

"ההלכה היא איפוא שבכל מקרה ומקרה יש לבדוק את תקנות החברה, שמא הוגבלה שם זכות האסיפה הכללית לבחור מנהלים או להוסיף מנהלים. ואם אין הגבלה כזו, קיימת זכות זו של האסיפה הכללית והיא משתמשת בה ברוב רגיל."

אשר למקרה שלפנינו, הזכיר השופט המלומד כי –

"קיימות שתי החלטות: ההחלטה הראשונה מיום 27.6.59 המתוארת כהחלטה מיוחדת והיא קובעת את זכות האסיפה הכללית להדיח מנהל ברוב רגיל, וההחלטה, פה אחד, מיום 31.3.60, בה מונה המבקש (המשיב) כמנהל נוסף וכן הוחלט שהחתימות של שני המנהלים ביחד מחייבות את החברה לכל דבר."

זהו תיאור עובדתי נכון של המצב. אך בבוא השופט המלומד להתחקות על טיבה של ההחלטה מיום 31.3.60, חוששני שהוא סר מן הדרך המותווית על-פי העובדות והחוק גם יחד. לגבי החלטה מיוחדת, נאמר בסעיף 66 (4) לפקודת החברות, שזוהי החלטה אשר נתקבלה על-ידי הרוב הדרוש לשם קבלת החלטה שלא מן המנין (כלומר, על-ידי רוב של לא פחות מ-3/4 של החברים הרשאים להצביע ושהצביעו) באסיפה כללית שעליה נמסרה הודעה כהלכה של לא פחות מ-21 יום "והמציינת את הכוונה להציע את ההחלטה בתור החלטה מיוחדת". אבל, בהסכמת כל החברים אפשר להציע ולקבל החלטה כהחלטה מיוחדת באסיפה שניתנה עליה הודעה של פחות מ-21 יום. דבר אחרון זה נעשה במקרה זה כאשר כל חברי החברה הסכימו לוותר על הודעה מוקדמת בדבר קיום האסיפה הכללית. כמו-כן, ההחלטה שנתקבלה באסיפה הכללית מיום 31.3.60, מאחר ונתקבלה פה אחד, הרי שזכתה ברוב הדרוש של ¾ לקבלת החלטה מיוחדת. אבל, מה שחסר הוא שלא הוצא ולא הוחלט לקבל את ההחלטה כהחלטה מיוחדת. ואכן, ההודעה שנשלחה לרשם החברות בעקבות ההחלטה היתה הודעה רגילה לפי סעיף 76 לפקודת החברות על השינוי שחל במנהלי החברה, ובהודעה עצמה נאמר שהיא בהתאם לסעיף זה של הפקודה. זה ותו לא. לא בפנקסי החברה ולא אצל רשם החברות נרשמה ההחלטה כהחלטה מיוחדת. אף-על-פי-כן, ראה השופט המלומד לשייך את ההחלטה כהחלטה מיוחדת שנתקבלה במסגרת סעיף 67 (7) (ג) לפקודה, הקובע לאמור:

"ההחלטות שכל חברי החברה הסכימו להן, אך אשר מלבד הסכמה כזו לא יכלו להיות בעלות תוקף לגבי מטרתן אלא אם נתקבלו בתור החלטות מיוחדות או החלטות שלא מן המנין, הכל לפי הענין."

כבר ראינו כי ההחלטה הנדונה לא נתקבלו בהחלטה מיוחדת בתור שכזו, מכיון שביחס אליה חסר אלמנט יסודי בדבר ציון הכוונה להציע ולקבל את ההחלטה כהחלטה מיוחדת. ההחלטה גם לא נרשמה בפרטי-כל האסיפה הכללית כהחלטה מיוחדת, בהודעה לרשם החברות לא צויין שזוהי החלטה מיוחדת, כנדרש לפי סעיף 67 (7) (ב) לפקודה, והיא לא נרשמה על-ידו בתור שכזו. כמו-כן, כפי שכבר נאמר וכפי שקבע השופט המלומד, ההחלטה לא דנה בענין שהצריך החלטה מיוחדת, שהרי בהעדר הוראה מגבילה בתקנות החברה לגבי מינוי מנהלים, רשאית האסיפה הכללית של חברה למנות מנהלים ומנהלים נוספים בדרך של החלטה רגילה: ראה automatic self-cleansing filter syndicate co., ltd. v. cuninghame, (1906) 2 ch. 34; 75 l.j.ch. 437; 94 l.t. 651; 22 t.l.r. 378; 50 sol. jo. 359; 13 mans. 156 (c.a.).; barron v. potter, potter v. berry (1914) 1 ch. 895; 83 l.j.ch. 646; 110 l.t. 929; 58 sol. jo. 516; 21 mans. 260; sub nom. re british seagumite co., ltd., barron v. potter, potter v. berry, 30 t.l.r. 401 [4]; worcester corsetry, ltd. v. witting, (1932) (1936) ch. 640; 105 l.j.ch. 385 (c.a.). על שום מה שייך איפוא השופט המלומד את ההחלטה הנדונה כהחלטה הנופלת במסגרת להחלטות המוסכמות על-ידי כל החברים בעלי זכות הצבעה אך ורק שלא באסיפה כללית ואמר שהדברים הם קל וחומר: אם הסכמה פה-אחד מחוץ לאסיפה כללית מספיקה, מדוע לא תספיק הסכמה כזו כשהיא ניתנת באסיפה כללית שלא מן המנין? חושבני, שבקושיה זו שהציג השופט המלומד ישנה התעלמות מן העיקר האמור בסעיף הנדון, והוא – שקודם כל, ההחלטה עצמה, לפי מהותה או ענינה, חייבת להיות כזאת שכדי שיהיה לה תוקף תתקבל כהחלטה מיוחדת או החלטה שלא מן המנין. אין לקבל את הדעה שגם בענין שלגביו די בהחלטה רגילה בלבד ואשר לא הפקודה ולא התזכיר או התקנות של החברה דורשות החלטה מיוחדת או החלטה שלא מן המנין, די יהיה בעצם התקבלותה של החלטה פה-אחד כדי לתת לה את התוקף המיוחד הקבוע בסעיף 67 (7) (ג). לא כל החלטה המתקבלת פה-אחד, אם באסיפה כללית של החברה שלא מן המנין ואם מחוצה לה, הינה החלטה מיוחדת. אין זה דבר בלתי-רגיל שגם החלטה רגילה מתקבלת ברוב מיוחס או פה-אחד. בשל כך בלבד אין היא נעשית החלטה מיוחדת. כדי שתיפול במסגרת סעיף 67 (7) (ג) דרוש אלמנט נוסף, והוא שנשוא ההחלטה הוא כזה, אשר לפי החוק או לפי ההוראות הפנימיות של החברה אין לקבלו אלא בהחלטה מיוחדת. כאמור, בענין הנדון זה לא היה כך. על סדר היום של האסיפה שלא מן המנין מיום 31.3.60 עמד מינוי של מנהל נוסף. בהעדר הוראה מיוחדת בענין זה בתקנות החברה, הוא לא הצריך קבלת החלטה מיוחדת וניתן היה להחליט בו ברוב רגיל. העובדה שההחלטה נתקבלה פה-אחד, והדבר צויין בפרוטוקול של האסיפה, אינה משנה את אפיה של ההחלטה, שנשארה החלטה רגילה. הדיווח שנעשה לרשם החברות לא היה דיווח על החלטה מיוחדת, כי אם דיווח המחוייב על-פי החוק על השינוי שחל במנהלי החברה. גם ענין זכות החתימה של המנהלים באותה החלטה אינו מסוג הדברים המצריכים קבלת החלטה מיוחדת, והעובדה שהזכירו זאת גם בהודעה לרשם חברות אינה הופכת את ההחלטה להחלטה מיוחדת. כמדומה לי, שבכלל אין חובה לדווח על כך לרשם החברות, ואם דיווחו שלא כנדרש, אין בכך כלום.

נותרה איפוא ההחלטה המיוחדת מיום 27.6.59 אשר לפיה רשאית אסיפה כללית של החברה, ברוב רגיל, להדיח מנהל ממשרתו. השופט המלומד דחה את הטענה כי בכוונה העלימו את קיומה של ההחלטה הזאת מהמשיב. מה שקרה הוא זה, שכחדשיים לאחר הצטרפותו הרשמית של המשיב להנהלת החברה על-פי ההחלטה מיום 31.3.60 העביר עורך-הדין החברה לרואה-החשבון שלה העתק מהמסמכים החשובים של החברה, ולא כלל בתוכם את העתק ההחלטה המיוחדת מיום 27.6.59. המשיב ביקש לראות בהשמטה זו מעשה תרמית מכוון כלפיו. אבל השופט המלומד שלל זאת וקבע שזה נעשה מתוך שכחה ורשלנות, ולא בזדון. מכל מקום, סבורני שאין לענין זה חשיבות כל-שהיא. ראשית, הדבר נעשה כחדשיים לאחר ההצטרפות הפורמלית של המשיב להנהלת החברה, ואז לא היה בכוחו לשנות דבר גם לו ידע על קיומה של ההחלטה. שנית, וזה העיקר, החלטה מיוחדת היא מן הדברים שחובה לדווח עליה לרשם החברות, ולפי סעיף 243 (3) לפקודת החברות ניתן לכל אדם, תמורת תשלום אגרה, לעיין במסמכים השמורים אצל הרשם. מכאן הכלל הידוע, שכל אדם הבא במגע או בקשר עם החברה מיוחסת לו ידיעה על המסמכים המצויים אצל הרשם, גם אם בפועל לא עיין בהם ולא ידע את תכנם. לא-כל-שכן, אדם המצטרף לחברה כבעל מניות בשליש מהונה ואף מנהל בה ואם הוא לא טרח לברר את המצב במקום שנועד לו אצל הרשם, אין הוא יכול להלין אלא על עצמו. אמנם אפשר להשקיף על חברה פרטית של שניים-שלושה אנשים וכדומה לשותפות, שבה יש חובת נאמנות גדולה לשותפים אחד כלפי השני. אבל, משנקבע שמצד המערער לא היתה כל כוונת זדון להסתיר מהמשיב את ההחלטה המיוחדת מיום 27.6.59 והיתה פתוחה לפניו דרך חוקית להגיע אל כל המסמכים הרשמיים והפתוחים של החברה ולעמוד על תכנם, אין טרונייתו בענין זה כלפי המערער טרוניה.

לבסוף, מאחר ולא הוברר כדבעי בפסק-הדין נשוא הערעור דבר קיומו, תקפו, תכנו המדוייק, היקפו ותוצאתו של ההסכם שהמשיב טוען לו, נראה לנו שאין מנוס מלהחזיר את הענין לבית-המשפט המחוזי לשם החלטה בענינים אלה, על-סמך חומר הראיות שהובא לפניו ושמיעת טענות באי-כוח הצדדים.

אשר על כן אנו מחליטים לקבל את הערעור ומבטלים את פסק-הדין נשוא הערעור ומחזירים את הדין לבית-המשפט המחוזי כאמור לעיל. המשיב ישא בהוצאות הערעור של המערער ובהן שכר טרחת עורך-דין בסך 3,000 ל"י.

ניתן היום, כ"ג בכסלו תשל"ז (15.12.1976).








עא בית המשפט העליון 186/76 דוד אלפנדרי נ' דוד פודים, רבגון בע"מ, [ פ"ד: לא 1 609 ] (פורסם ב-ֽ 15/12/1976)