פסקי דין על בנק לאומי למשכנתאות בע"מ | פסקי דין על ציון שמואל | פסקי דין על בת-שבע שמואל | פסקי דין על יואב מזרחי | פסקי דין על מרים מזרחי |

101152/00 א     22/03/2004




א 101152/00 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ציון שמואל, בת-שבע שמואל , יואב מזרחי, מרים מזרחי




1
בתי המשפט
א 101152/00
בית משפט השלום תל אביב-יפו
22/03/2004
תאריך:
כב' השופטת דניה קרת - מאיר

בפני
:

בנק לאומי למשכנתאות בע"מ

בעניין:
התובע
נ ג ד
1. ציון שמואל

2. בת-שבע שמואל

4. יואב מזרחי

5. מרים מזרחי
הנתבעים
פסק דין

1. עילת התביעה:
כתב התביעה המתוקן הוגש כנגד הנתבעים לעיל ו- 3 נתבעים נוספים: עו"ד ציון ויטליה אשר היתה הנתבעת מס' 3, יקיר גרפינקל ומגדל חברה לביטוח בע"מ אשר היו הנתבעים 6 ו-7.

במהלך הדיון הגיע הבנק התובע (להלן: הבנק) להסדר עם הנתבעים 3, 6 ו-7.
בשלב ראשון הוגשה התביעה גם כנגד ניסים אהרון. ניסים אהרון (להלן: "ניסים") לא התגונן בפני
התביעה וניתן נגדו פס"ד על פי כתב התביעה.
כמו כן, ניתן פס"ד חלקי כנגד הנתבעים 1-2 בסכום קרן של 150,000 ₪.

על-מנת להתייחס לטענות הצדדים יש מקום לפרט את עילות התביעה של הבנק כנגד כל הנתבעים.
בכתב התביעה נאמר על-ידי הבנק כי ביום 01.12.98 נחתם הסכם מכר בין הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "המוכרים" או "שמואל") לבין ניסים, על פיו רכש ניסים מן המוכרים את זכויותיהם בבית מס' 7 בשכונת בני ביתך בעין העמק (להלן: "הסכם המכר והנכס" -בהתאמה).
בהסכם המכר תואר הנכס כבית בעל שני מפלסים, 7 חדרים + שני מקומות חניה כאשר 200 מ"ר בנויים על מגרש של 750 מ"ר. תמורת הנכס על-פי ההסכם היתה 300,000 דולר. ניסים פנה לבנק בבקשה לקבלת הלוואה על סך 750,000 ₪ למימון רכישת הנכס נשוא הסכם המכר.

בכתב התביעה נאמר כי על מנת לבצע הלוואות מעין אלה, דורש הבנק בדרך כלל כי תיערך שמאות לנכס הנרכש המהווה בטוחה להחזר ההלוואה. לכן, דרש הבנק גם במקרה זה כי תבוצע הערכת שמאי והערכה זו בוצעה על-ידי השמאי מר יקיר גרפינקל הנתבע 6 (להלן: "השמאי"). שמאי זה צורף לרשימת השמאים של הבנק בשנת 97' כמי שמורשה לערוך שמאויות באשר לנכסים המצויים בתל-אביב, גוש דן והשרון.

השמאי ביקר במקום ביום 24.12.98 והכין שמאות בה תואר הנכס כבן 202 מ"ר הבנוי על שטח של כ-730 מ"ר. עוד נאמר בשמאות, כי הבית כולל חדר מגורים מרווח, חדר משפחה, 4 חדרי שינה, מטבח גדול, פינת אוכל, שירותים כפולים ומרפסות מקורות. השמאי העריך את הנכס בסך 285,000 דולר.

ביום 31.12.98 חתם ניסים על הסכם משכנתא, חוזה הלוואה ומסמכים נוספים. כתנאי להעמדת ההלוואה על ידי הבנק חתמו שמואל ביום 03.01.99 על כתב התחייבות כלפי הבנק (להלן: "כתב ההתחייבות").
בהתאם למסמך זה הסכימו המוכרים כי ניסים ישעבד לטובת הבנק, כשיעבוד מדרגה ראשונה, את זכויותיו בנכס על פי הסכם המכר.

כמו כן חתמה עו"ד ויטליה ציון, הנתבעת 3 להלן: עו"ד ציון) אשר היתה אמורה לטפל בהעברת הזכויות בנכס מהמוכרים לרוכש, על אישור עורך דין. תצהיר הלווים נחתם בפני
עו"ד מרקורזה. ניסים חתם על הודעת משכון של זכויותיו החוזיות בנכס. מכוח הודעה זו רשם הבנק משכון על הזכויות החוזיות אצל רשם המשכונות.
לאחר חתימת כל המסמכים הדרושים, העמיד הבנק את ההלוואה לניסים באופן הבא: בהתאם להוראות המוכרים מיום 06.01.99 נפרעה ההלוואה שלהם לבנק טפחות בסך 216,731 ₪; ביום 14.01.99 שולם למוכרת שמואל בת-שבע סך של 266,634 ₪ בהתאם להוראות המוכר; ביום 14.01.99 הועבר סכום נוסף של 266,635 ₪ לעו"ד ציון.
העתקים מהוראות אלה צורפו לכתב התביעה.

לאחר 4 חודשים נודע לבנק באופן אקראי, ממכתב אשר נשלח על-ידי עו"ד ציון לבנק, כי ביום 15.02.99 נחתם בין המוכרים לניסים הסכם ביטול בו התיימרו לבטל את ההסכם (להלן: "הסכם הביטול"). באותו הסכם התיימרו הצדדים לקבוע כי הסכם המכר מבוטל וכי המוכרים ישיבו לניסים סכום של 60,000 דולר אותו שילם להם כתשלום ראשון.
הסכם הביטול איננו מתייחס להלוואה אשר הועמדה על-ידי הבנק ושולמה למוכרים, למעט אמירה סתמית על-פי הצדדים מתחייבים להגיש את ההסכם לבנק משכנתאות.

המוכרים או ניסים לא פנו לבנק וההלוואה מעולם לא נפרעה והיא מצויה בפיגור למעלה משנתיים. התובע פנה לעו"ד ציון ביום 01.06.99 והודיע לה כי הוא יעמוד על קיום האמור בכתב ההתחייבות.
בכתב התביעה פורטו ההליכים הקודמים בין הצדדים לפני הגשת כתב התביעה המתוקן.

לאחר תחילת ההליכים, לפני שהוגש כתב התביעה המתוקן, התברר לבנק כי ניסים יחד עם שמואל ניהלו משא ומתן למכירת הנכס עם רוכש פוטנציאלי חלופי. התמורה אשר היתה מקובלת על הצדדים בגין אותה עיסקה היתה בסך 130,000 דולר לגבי נכס בין שני חדרים אשר משתרע על 60 מ"ר בנויים בלבד.
ביתם של המוכרים, לגביהם נוהל אותו משא ומתן, איננו הנכס עליו הוצהר במסמכי ההלוואה אשר נחתמו על-ידי ניסים ואשר בגינו נערכה הערכת השמאי מטעם הבנק. התברר לבנק כי השמאי ערך שמאות לנכס אחר שונה בתכלית שהוא ביתם של הנתבעים 4 ו-5 (להלן: מזרחי).

לגירסת שמואל, עיסקת המכר אשר הוצגה לבנק היתה פיקטיבית. כספי הבנק חולקו באופן הבא: 60,000 דולר נמסרו לניסים באמצעות שמואל; כ-200,000 ₪ שולמו לבנק טפחות; 225,000 שולמו לצדדים שלישיים, כפי הנראה באמצעות שמואל; ו-100,000 נמסרו לשמואל אשר הפסיד סכום זה בהימורים.
כמו כן טען הבנק, כי תלושי השכר של ניסים אשר הוצגו לבנק, ועל בסיסם הסכים הבנק למתן ההלוואה, התגלו כמזוייפים.
בעקבות נתונים אלה שלח הבנק שמאי נוסף לשטח, את מר וירניק. מבדיקה שלו עלה כי פרטי הנכס בשומה אינם נכונים ותואר נכס אחר לחלוטין.
מסתבר כי הנכס השייך למוכרים הינו נכס של 78 מ"ר אשר שוויו 100,000 דולר בלבד. ההפרש בין השמאויות עמד אם כן על סך של כ-185,000 דולר.

בכתב התביעה נטען כי הנכס שהוצג לבנק כנשוא הסכם המכר איננו הנכס נשוא העיסקה בפועל. הבנק טען כי המוכרים, ניסים וכן הנתבעים 4 ו-5 ידעו את גודלו, מצבו וערכו האמיתי של הנכס. עוד ידעו כי אילו ידע הבנק את פרטי הנכס במקום הפרטים המטעים שנמסרו לו לא היה מעמיד את ההלוואה בסכום זה לניסים.
המוכרים וניסים חתמו ביניהם על הסכם פיקטיבי כפי שעולה מהמסמכים השונים.

לאור זאת טען הבנק כי בוצעו על-ידי שמואל והנתבעים -4 ו-5 מעשי תרמית כלפיו.

בכתב התביעה פירט הבנק את עילות התביעה כלפי הנתבעים השונים: כלפי שמואל נטען כי נערך על ידם מצג שווא וכי הם היו שותפים למעשי מרמה על-מנת להונות את הבנק, בכל הקשור למכירת הנכס ולהלוואה אשר נלקחה מאת הבנק.
עוד נטען כי קיימת לבנק עילת תביעה חוזית כלפי שמואל, שכן הם נהגו שלא בתום לב בעת שחתמו על מסמכי ההלוואה וכתב ההתחייבות.
כמו כן הפרו שמואל וניסים את ההתחייבויות החוזיות כלפיו בכך שהתיימרו לבטל את הסכם המכר בניגוד לתנאי כתב ההתחייבות, מבלי לקבל את הסכמת הבנק מראש ובניגוד להסכם ההלוואה.
כמו כן נטען כי שמואל קיבל מהבנק את כספי ההלוואה עקב התעשרות שלא כדין.

כלפי הנתבעת 3 טען הבנק כי קמה לו עילת תביעה בגין רשלנות מקצועית שכן הופרה על-ידה חובת הזהירות הנדרשת מעורך דין סביר.
כנגד הנתבעים 4 ו-5 טען הבנק כי קמה לו עילת תביעה בגין תרמית, מצגי שווא וגזל. הבנק טען כי מזרחי שיתפו פעולה עם המוכרים וניסים בכך שבכוונה "אירחו" את השמאי גורפינקל בביתם והציגו אותו כנכס המיועד למכירה.
עוד נטען כי מזרחי היו שותפים למצג השווא אשר נעשה על-ידי שמואל ועשו יד אחת אתם במטרה להונות את הבנק, לרמותו ולגזול ממנו כספים.
כלפי נתבע 6 נטען כי קיימת נגדו עילת תביעה בגין רשלנותו המקצועית והפרת התחייבויותיו החוזיות כלפי הבנק.
הנתבעת 7 ביטחה את השמאי בביטוח אחריות מקצועית.

לאור זאת ביקש הבנק לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום סכום החוב בגין ההלוואה.
עוד התבקש בית משפט להצהיר כי הסכם המכר קיים ועומד בתוקפו בעוד שהסכם הביטול בטל ומבוטל.
2. טענות ההגנה של הנתבעים 1, 2, 4 ו-5:
בכתב ההגנה מטעם נתבעים 1 ו-2 נטען כי הנתבעת 2, שמואל בת-שבע, לא היתה פעילה ולא עשתה דבר בכל הקשור לתובענה אלא לפי בקשות והוראות של בעלה לשעבר הנתבע 1.
שמואל הודה בחלקים ניכרים מכתב התביעה. אולם, הוא טען כי לא לקח ולא הוביל את השמאי גורפינקל לבית מזרחי ואף לא היה נוכח במעמד הביקור.
עוד טען שמואל כי בתמורה למעורבותו בעיסקה הוא קיבל סך של 150,000 ₪ בלבד. לדברי שמואל יוזם כל המהלכים היה הנתבע 5 מר יואב מזרחי
.

לדברי שמואל פנה אליו יואב מזרחי
והכיר לו שני אנשים בשם יעקב ויוסי, אשר רקמו יחד עם יואב מזרחי
קנוניה במטרה להונות את התובע.
שמואל טען כי היה שרוי במצוקה כספית וכי פותה על-ידי יואב מזרחי
ליטול חלק במהלכים נשוא התובענה לאור הבטחות אשר קיבל מיואב מזרחי
, יעקב ויוסי כי יש להם קשרים בסניף בל"ל למשכנתאות ביד אליהו וכי הוא רק ירוויח מהעיסקה.
כתוצאה מתמימותו האמין לסיפורי הבדים של יואב מזרחי
.
יואב מזרחי
, יוסי ויעקב הצליחו לשכנע אותו כי מדובר בעיסקה חוקית אשר הוא לא יפגע ממנה. לדבריו, היה הוא עצמו צד פסיבי ותמים בכל הנוגע לעיסקה ועשה את כל מה שעשה בהתאם להוראות יואב מזרחי
, יעקב, יוסי ועו"ד ציון.

לדברי שמואל, היה חלקו בשלל 150,000 ₪ בלבד. יתר הכספים אשר התקבלו מהתובע חולקו בין ניסים לבין מזרחי ושותפיו לקנוניה - יעקב, יוסי ועו"ד ציון.

עוד נטען על ידי שמואל כי מעולם לא קיבל מעו"ד ציון סכום של 266,335 ₪. מסמך אשר נחזה להיות חתום על-ידו על-פיו קיבל לכאורה סכום זה מאת עו"ד ציון הינו מסמך מזויף.

בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 4 ו-5 נטען כי התביעה הוגשה שלא בתום לב. מזרחי הכחישו את האמור בכתב התביעה.
הנתבעים 4 ו-5 טענו שהם מתגוררים במושב עין העמק ובצמוד אליהם מתגורר שמואל, שהוא גיסו של נתבע 4 יואב מזרחי
ואחיה של נתבעת 5 מרים מזרחי
.
למיטב זכרונה של הנתבעת 5, הגיע שמואל ביום 24.12.98 עם אדם זר לביתם, כאשר באותה עת שהתה בו מרים מזרחי
לבד ואילו יואב מזרחי
היה בעבודה בין השעות 07:30 ועד לשעה 17:30.
רק מכתב התביעה המתוקן למדו הנתבעים 4 ו-5 כי אותו אדם זר אתו הופיע עם הנתבע 1 בביתם ביום 24.12.98, הינו השמאי מטעם התובע.
בעת הביקור הודיע שמואל לנתבעת 5 כי מדובר בקונה פוטנציאלי לביתו אשר עומד למכירה וכי אותו קונה מבקש להתרשם מתוספת אשר נבנתה לאחרונה בביתם של נתבעים 4 ו-5, מאחר ובכוונתו להרחיב את הבית במידה וירכוש אותו מאת שמואל.
היות ומדובר באחיה הגרוש, הרשתה לו הנתבעת 5 ולאדם אשר התלווה אליו לערוך סיור בביתה. לאחר מספר דקות עזבו אחיה והשמאי את ביתם של מזרחי.
עוד נטען כי ניסים מעולם לא היה בביתם ולא השתתף בביקור שערך השמאי.
כמו כן טענו הנתבעים 4 ו-5 כי מעולם לא היו חלק מהעיסקה ולא היו שותפים להסכם ההלוואה ולכן אין לבנק עילת תביעה כנגדם.
הנתבעים 4 ו-5 טענו כי התובעת התרשלה בכך כאשר לא טרחה לקבל מהחברה הממשכנת של הנכס אישור זכויות, באמצעותו תצליח לזהות את הנכס ולעמוד על גודלו וערכו.
לא ידוע לנתבעים 4 ו-5 על המעשים או המחדלים המיוחסים לניסים ולשמואל.
כמו כן נטען על ידי מזרחי כי לא קיבלו כספים כלשהם אשר ניתנו כהלוואה ע"י הבנק.
הנתבעים 4 ו-5 טענו כי הבנק לא צירף מסמך כלשהו המאמת או מאשר את חשדותיו כנגדם.
אין לכן לתביעה נגדם כל עילה ואין לה אחיזה במציאות.

3. תביעת הבנק כנגד ציון ובת שבע שמואל:
במסגרת תצהיר עדות ראשית של שמואל, אישר שמואל כי נחתם אכן הסכם מכר פיקטיבי בינו לבין ניסים לפיו התיימר ניסים לרכוש ממנו את זכויותיו בנכס.
שמואל אף אישר כי הסכם המכר מתאר למעשה נכס אחר מהנכס ששייך לו.
שמואל אישר גם את חתימתו על כתב ההתחייבות כלפי הבנק.
עם זאת, טען שמואל כי בתמורה למעורבותו בעסקה קיבל סך של 150,000 ₪ בלבד, וכי הקנוניה נרקמה למעשה על ידי מזרחי יחד עם שני אנשים ששמותיהם יוסי ויעקב.
במסגרת תצהירו ,אישר שמואל כי הסכים לקחת חלק בעסקה "אשר ריח לא טוב נדף ממנה" שכן הסתמך על דברי מזרחי, יוסי ויעקב על פיהם מדובר בעסקה חוקית וכי הוא לא יפגע ממנה .
עיקר טענתו של שמואל היא כי הוא היה צד פסיבי ותמים בכל הקשור לעסקה וביצועה.
עוד טען שמואל כי לא היה לו כל קשר לשמאי וכי לא הוביל אותו לביתו של מזרחי ואף לא היה נוכח במעמד אותו ביקור.
אינני רואה כל מקום לקבל את עדותו של שמואל על פיה יש לראות בו כצד תמים ופסיבי בלבד בעסקה.
שמואל אישר למעשה במסגרת תצהירו כי נעשתה תרמית כלפי הבנק. אין ספק כי ההלוואה ניתנה על יסוד השמאות, אשר איננה מתייחסת לנכס אותו התיימר שמואל למכור לניסים על פי הסכם המכר.
כלומר, הבנק נתן לניסים הלוואה על יסוד בטוחה שערכה פחות בהרבה מהשמאות אשר ניתנה לגבי הנכס האחר - ביתם של מזרחי.
יתרה מזאת, עולה מהודאתו של שמואל כי לא היתה למעשה כוונה של ממש לבצע את הסכם המכר וכי הכוונה היתה לקבל את כספי ההלוואה בלבד.
עובדה זו עולה במפורש מכך שבין שמואל לניסים נחתם הסכם ביטול כחודש לאחר העמדת כספי ההלוואה בו התיימרו, כביכול, לבטל את הסכם המכר תוך התעלמות מוחלטת מזכויות הבנק בנכס.
מקובלת עלי טענתו של הבנק, על פיה היה שמואל נדבך מרכזי "בפרשת העוקץ" אשר נעשתה כלפי הבנק, וכי פועלם של שמואל היה גורם בלעדיו אין בשרשרת הסיבתיות אשר הביאה להעמדת ההלוואה על ידי הבנק.

אין כל מחלוקת כי שמואל חתמו על כל המסמכים הנחזים להיות חתומים על ידם.
שמואל הודה במסגרת חקירתו הנגדית כי חתם על כל המסמכים הרלוונטיים לשם קבלת ההלוואה על ידי ניסים.
ב"כ הנתבעים 1-2 אישר במסגרת הפרוטוקול כי גם הנתבעת 2 חתמה על כל המסמכים שכן הנכס היה רשום על שמה.
אין גם מחלוקת כי שמואל חתמו על הסכם המכר בידיעה כי ההסכם הינו פיקטיבי שכן בהסכם, נספח א' לתצהירו של שמעוני מטעם הבנק, נאמר במפורש כי מדובר בנכס של שני מפלסים ו- 7 חדרים אשר התמורה בגינו היא בסך של 300,000 ₪.
במסגרת חקירתו הנגדית אישר שמואל כי חתם על ההסכם בעוד שידוע לו כי הנכס הוא בן 4 חדרים בלבד (עמ' 279 לפרו').
כמו כן, אישרו שמואל בחתימתם על הסכם המכר קבלה של 60,000$ על חשבון התמורה (ובנספח ד' 8 לתצהירו של שמעוני, אישרו כי קיבלו 120,000$). שמואל העיד שחתם על אישור זה שכן הוא נדרש על ידי הבנק כדי להיווכח ברצינות העסקה.
שמואל נשאל במסגרת חקירתו הנגדית אם האישור אשר ניתן במסגרת נספח ד' 8לתצהירו של שמעוני, בו הצהיר כי הוא קיבל מאת ניסים סכום של 120,000$ בגין מכירת הנכס, הינו אישור פיקטיבי ותשובתו היתה חיובית.
לדבריו, מישהו הכתיב לו את האמור באישור.
שמואל העיד כי הוא ידע מראש שעסקת המכר עם ניסים היא פיקטיבית, לא חוקית ולא כשרה (עמ' 302 לפרו'), אם כי לדבריו היה הכל ביוזמת יואב מזרחי
.
הפיקטיביות של העסקה עולה גם מהעובדה כי שמואל אישר שלא נעשה דיווח כלשהו לשלטונות מס שבח, כפי שהעיד גם עו"ד איהב פרח מטעם הבנק. עו"ד פרח העיד כי שמואל וניסים פנו אליו לצורך עריכת הסכם מכר מבלי שביקשו ממנו כי יטפל בדיווח לשלטונות המס.
בת/2, שאלון אשר נשלח לשמואל, נשאלה השאלה האם שולמו המיסים המתחייבים כתוצאה מעסקת המכר לניסים (שאלה 24). התשובה לשאלה זו היתה שלילית.

במסגרת התשובות לשאלון אישר שמואל כי לא נמסרה לניסים חזקה בנכס וכי לא שולמה לשמואל כל תמורה בגין הנכס (תשובות לשאלון 20-22). זאת בניגוד כמובן לאישור המצויין לעיל.
עוד יש לציין כי ההלוואה, אשר ניטלה לכאורה לשם תשלום התמורה על פי הסכם המכר, לא נפרעה מלבד מספר תשלומים בודדים.

מתוך עדותו של שמואל עולה במפורש כי הוא היה ער גם לעובדה שכל המסמכים הנלווים אשר הוצגו על ידי ניסים על מנת לקבל את ההלוואה, היו מסמכים מזוייפים.
שמואל נשאל אם זה נכון שתלושי השכר של ניסים אשר הוגשו לבנק הם מזוייפים, ותשובתו היתה: "אני יודע שהכל היה מזוייף" (עמ' 304 לפרו').
שמואל אישר כי תעודת הזהות של ניסים היתה מזוייפת שכן בתעודת הזהות אשר הציג ניסים לבנק נאמר כי הוא גרוש בעוד שהוא נשוי.
עם זאת, טען שמואל כי אין הוא יודע מי סידר לניסים את תעודת הזהות המזוייפת.
התברר במהלך החקירה הנגדית כי ניסים הוא חבר ילדות של שמואל והם גדלו יחד בעין העמק.
שמואל אישר כי ניסים הוא עצמאי אשר עובד עם משאית ואין הוא שכיר כאמור בתלושי השכר אשר הוצגו בפני
הבנק (נספח ד' לתצהירו של מר שמעוני).
בתלושי השכר הוצג ניסים כשכיר העובד בחברה בשם "צ.ש. ציוד כבד בע"מ".
במסגרת חקירתו הנגדית של שמואל הסתבר כי אחיו של שמואל, צדוק שמואל, שותף בעסק עם אדם בשם יאיר ושמו של העסק "יאיר צדוק בע"מ". מהות העסק הוא טרקטורים וציוד כבד.
קשה שלא לתהות על הקשר שבין השם צ.ש. ציוד כבד המופיע על תלושי השכר של ניסים שהוצגו לבנק לשם קבלת ההלוואה, לבין שמואל צדוק, אחיו של שמואל, שהינו בעלים של עסק המפעיל טרקטורים וציוד כבד.
בתלושי שכר אלה הוצג ניסים כמי שמרוויח שכר גבוה למדיי שיש בו כדי להצביע על יכולתו לעמוד בהחזרי ההלוואה.
שמואל אישר, כאמור, כי כל המסמכים היו מזוייפים וכך גם תלושי השכר.

בחקירתו הנגדית של שמואל התברר עוד כי הסכם החכירה של הנכס, נספח ט' לתצהירו של מר גינצבורג, אשר שימש כמזכיר הבנק בתקופה הרלוונטית, שהוצג בפני
השמאי כמתייחס לביתם של מזרחי, נמסר על ידו לידי השמאי. שמואל אישר כי מסמך זה היה בידו "אני יכול להגיד שכל המסמכים היו אצלי...המסמכים שקשורים לבית הזה כולם היו אצלי". (עמ' 273 לפרו').
בתחילה טען אמנם שמואל כי הוא איננו זוכר מתי הוציא את המסמכים מחזקתו ולמי העביר אותם, אבל הוא מניח כי הוא זה שהעביר אותם לשמאי (עמ' 274 לפרו').
אין לכן ספק כי שמואל לקח חלק פעיל גם בהטעייתו של השמאי, כדי שהשמאות אותה יערוך תתייחס לביתם של מזרחי בהנחה כי מדובר בנכס נשוא התביעה.

שמואל היה שותף לניסיון לבטל את הסכם המכר מבלי שפעולה זו תקבל אישור של הבנק ובניגוד לכתב ההתחייבות עליו חתם יחד עם הנתבעת 2. זאת לאחר שכספי ההלוואה כבר הועמדו על ידי הבנק.
שמואל אישר את החתימות על גבי הסכם הביטול בכל נוסחיו (נספח ג' לתצהיר מר גינצבורג, בו מצויין כי שמואל מתחייבים להחזיר לניסים סכום של 60,000$ ו- ת/3-ת/4 בהם לא מצויין סכום כלשהו). כזכור, העיד שמואל כי לא קיבל סכום כלשהו בגין העסקה ולכן ברור כי גם הסכם הביטול פיקטיבי כמו הסכם המכר.

לאור כל האמור לעיל, נראה כי שמואל יחד עם ניסים פעלו על מנת להונות את הבנק כדי לקבל את ההלוואה, וזאת על סמך עסקת מכר פיקטיבית שלא היתה כוונה כלשהי לבצע אותה.

אינני מקבלת לכן את טענתו של שמואל כי היה פסיבי כדבריו: "הייתי ראש קטן" (עמ' 297 לפרו') וכי חתם על מה שביקשו ממנו שכן רצה לגייס כסף להימורים, וזאת מבלי שקרא את המסמכים.
גם אם לא קרא את המסמכים, מוחזק שמואל כמי שקרא אותם והבין את משמעותם.
אמנם, מתוך עדותו עולה כי היו מתווכים כלשהם בין הבנק לבינו ובין ניסים בשם קובי ויוסי, אשר פרטיהם ואופן פעולתם לא התבררו באופן מלא במהלך הדיון.
אולם, אין בעובדה זו כדי להמעיט בדרך כלשהי מחלקו של שמואל בקבלת ההלוואה, על סמך מצגי שווא ומסמכים מזוייפים מתוך ידיעה ברורה על המהלכים המתבצעים.

לגירסתו של שמואל כי המהלך כולו היה פרי תכנונו של מזרחי, אתייחס בשלב מאוחר יותר. אולם, כבר בשלב זה עלי לציין כי גירסה זו איננה מקובלת עלי.

אינני מקבלת גם את גירסת שמואל על פיה לא היה לנתבעת 2, שמואל בת שבע, כל קשר לאירועים נשוא התובענה.
הגב' שמואל בת שבע הינה גרושתו של שמואל מזה שנים רבות.
מטעמה של הגב' שמואל לא הוגש כל תצהיר. רק שמואל עצמו התייחס בתצהירו לטענתו בכתב ההגנה על פיה, כאמור, לא היתה לגב' שמואל מעורבות כלשהי בפעולות אשר בוצעו לשם קבלת ההלוואה.
לא ניתן כל הסבר לאי הופעתה של הגב' שמואל אשר הינה נתבעת בתיק. ההלכה היא כי הימנעותה מלהעיד יוצרת חזקה שעדותה לא היתה תומכת בגירסת הנתבעים 1-2.
גם לגופו של עניין, עולה מחומר הראיות כי הגב' שמואל היתה מעורבת באופן אקטיבי בחתימה על כל המסמכים אשר שימשו בסיס לקבלת ההלוואה, וזאת על פי הצהרת בא כוחה במהלך הדיון.
יש לכן לראות גם את הגב' שמואל כמי שידעה את תוכנם של המסמכים ואת העובדה כי אין הם מתארים בדרך נכונה את הנכס אשר אמור היה להימכר.
אמנם, שמואל טען במהלך עדותו כי חתימתה של גב' שמואל נדרשה, שכן הנכס היה עדיין רשום על שם שני הנתבעים. זאת למרות שעל פי הסכם הגירושין אמור היה הנכס לעבור על שמו. אולם, שמואל לא יכול היה להמציא את הסכם הגירושין וגם לא ניתן על ידו הסבר של ממש מדוע במהלך כל השנים לא נרשם הנכס על שמו.
מקובלת עלי גם גירסת הבנק כי אילו היה אכן ממש בגירסה זו, סביר כי הגב' שמואל עצמה היתה מציגה את ההסכם בפני
בימ"ש. אולם, הגב' שמואל נמנעה כאמור ממתן עדות.
כמו כן, מקובלת עלי טענת הבנק כי גם אם נכונה העובדה שחתימתה של גב' שמואל על המסמכים נדרשה שכן היא היתה עדיין רשומה כבעלת הנכס, אין בכך כדי לפתור אותה מחבות בגין מעשי התרמית.
בעת החתימה על הסכם המכר, ניתן היה לראות בבירור כי הנכס המתואר בו כנכס בן 7 חדרים ו- 200 מ"ר בנויים, איננו עולה בקנה אחד עם הנכס הרשום על שמה. עוד עולה בבירור כי לא התקבל כל תשלום בסך 60,000$ למרות הרשום בהסכם, או סכום של 120,000$ כפי שרשום באישור נספח ד' לתצהירו של מר שמעוני.
אין גם ספק כי הגב' שמואל ידעה, כמו שידע שמואל עצמו, שהתמורה בגין הנכס בסך 300,000$ אשר היתה רשומה בהסכם המכר, איננה תמורה ריאלית.
בחתימה על כתב ההתחייבות, ידעה הגב' שמואל כי ניתנת הלוואה על ידי הבנק לשם רכישת הנכס.
עוד יש לציין כי הגב' שמואל לא חתמה באופן אקראי על מסמכים סמוך למקום מגוריה בצפון הארץ, אלא נסעה במיוחד לבת-ים כדי לחתום על הסכם המכר, כפי שעולה מחקירתו הנגדית של שמואל (עמ' 280 לפרו').
על כתב ההתחייבות חתמה הגב' שמואל בפני
עו"ד מרקוזה בחיפה ועל האישור להעברת הכספים לסילוק ההלוואה בבנק טפחות חתמה בפני
עו"ד איהב פרח ביוקנעם עלית.
מכאן, עולה כי הגב' שמואל שיתפה אכן פעולה באופן אקטיבי בכל הדרוש כדי לחתום על המסמכים הרלוונטיים לשם קבלת ההלוואה.
עובדה זו, יחד עם הימנעותה מלהעיד, מביאה למסקנה כי אין לקבל את גירסת שמואל על פיה לא היתה מעורבת במעשי התרמית כלפי הבנק.
יתרה מזאת, עולה מנספחים י' 1-2 לתצהירו של שמעוני כי סכום של 266,634 ₪ מתמורת ההלוואה הועבר על ידי הבנק לחשבון הבנק של הגב' שמואל, כפי שגם העיד שמואל במהלך חקירתו הנגדית.
הגב' שמואל אף משכה בעצמה את הכספים מבנק הפועלים, לקחה אותם בשקית והעבירה אותם לגורמים אחרים, כפי שעולה מחקירתו הנגדית של שמואל (עמ' 283 לפרו').
גם בעובדה זו יש כדי להפוך את הגב' שמואל לצד אקטיבי בקבלת ההלוואה במצגי שווא ובתרמית.
כמו כן, עולה כי כשליש מסכום ההלוואה הועבר לבנק טפחות לצורך סילוק הלוואה שנטלו שמואל, אותה היתה גב' שמואל חייבת להחזיר באופן אישי.
שמואל אישר בחקירתו הנגדית כי הלוואה זו שלו ושל גב' שמואל, סולקה מכספי ההלוואה אשר העמיד הבנק (עמ' 271 לפרו').
לאור זאת, נסתרת גם טענתו של שמואל כי התקבל על ידו סכום של 150,000 ₪ בלבד "כחלקו בשלל".
בכל מקרה, העובדה כי התקבלו בידי שמואל רק חלק מכספי ההלוואה, אין בה כדי לשלול את עילת התביעה כלפיהם בגין מלוא כספי ההלוואה אשר הועמדו על ידי הבנק. זאת לאור העובדה כי על יסוד המצגים אשר נערכו על ידם, בידיעה כי הינם מצגי שווא העולים כדי תרמית, נתן הבנק לניסים את כספי ההלוואה.
מעשים אלה מקנים לתובע עילת תביעה בגין עוולת תרמית על פי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
די במצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או מתוך קלות ראש, בכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו.
באשר לשמואל - בוודאי שהיתה ידיעה של ממש בדבר אי אמיתות המצגים הכוזבים אשר הוצגו לבנק. באשר לגב' שמואל - היתה לפחות קלות ראש, תוך התעלמות מהעובדות המוטעות אשר הוצגו לבנק במסגרת המסמכים עליהם חתמה.
כמו כן, קמה לתובע עילת תביעה בגין הפרת התחייבויות שמואל במסגרת כתב ההתחייבות, אותו לא היתה להם כמובן כל כוונה לקיים.
יש לכן לחייב את הנתבעים 1-2 בגין הנזק שנגרם לבנק. בעניין זה נראה כי סכום התשלום הנכון הינו סכום ההלוואה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום מתן הסכומים ועד ליום התשלום בפועל, כאמור בסעיף 124 לסיכומי התובעים. פס"ד זה חופף את פסה"ד החלקי שניתן כנגד שמואל.
מסכום זה יש להפחית את הסכום אשר שולם במסגרת הפשרה עם השמאי, ואת הסך של 3,500 ₪ אשר שולם על ידי ניסים במסגרת הליכי ההוצל"פ אשר ננקטים כנגדו למימוש פסה"ד, כשוויים בעת התשלום בפועל.
עוד יש לציין כי הבנק נקט בהליכים למינוי כונס נכסים לצורך מימוש הנכס לאחר שההלוואה הועמדה לפרעון מיידי.
הנכס נמכר ותמורתו נגבתה על ידי כונס הנכסים. לאור העובדה כי שמואל סירבו לחתום על בקשה לפטור ממס שבח באופן עקבי בדיון, יחולו גם מיסים בגין המימוש וכך גם הוצאות כינוס.
לאור זאת, לא היה בידי התובע בזמן כתיבת הסיכומים מידע באשר לתמורה שהתקבלה בגין המימוש.
במסגרת הפסיקתא אשר תוגש על ידי הבנק, יפורט סכום המימוש הידוע היום ובהתאם לכך תקבע יתרת חובם של הנתבעים 1-2 .
כך גם יפורטו סכומים אשר התקבלו, אם התקבלו, במסגרת פסה"ד החלקי אשר ניתן כנגד שמואל.
הנתבעים 1-2 ישלמו לתובע, ביחד ולחוד, את יתרת החוב כמפורט לעיל.
כמו כן, ישלמו הנתבעים 1-2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪ + מע"מ, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
כמו כן, מאושר בזאת כל צו זמני שהוא בתוקף ביום מתן פסה"ד ויש לו עדיין רלוונטיות.

4. תביעת הבנק נגד יואב ומרים מזרחי
:
בכתב התביעה טען הבנק, כאמור, כי מזרחי שיתפו פעולה עם שמואל וניסים בכך ש"אירחו" בכוונה את השמאי בביתם והציגו אותו, יחד עם שמואל וניסים, כנכס עליו נדרשת להיערך השומה. הבנק טען כי מזרחי שיתפו פעולה על מנת להטעות את הבנק ותרמו תרומה מכרעת להצגת מצג בלתי מהימן או לא אמין, מתוך כוונה כי הבנק יעמיד הלוואה לצורך רכישת הנכס בסכומים גבוהים בהרבה מערך הנכס הנטען.

הבנק טען כי מזרחי צפו או היו צריכים לצפות כי הבנק יסתמך על המצג שהציגו לו יחד עם שמואל וניסים, וכי הבנק יתן את ההלוואה על סמך הערכת השמאי. מכאן, עולה כי הפעולה אשר יוחסה בכתב התביעה למזרחי היא המצג באשר לביתם ככל שהדבר קשור לעריכת השמאות המוטעית על ידי השמאי גרפינקל.

במסגרת הסיכומים נוספה טענה נוספת מטעם הבנק, על פיה לא נעשה אירוח השמאי בביתם של מזרחי מתוך רשלנות בלבד אלא בכוונה תחילה לרמות את הבנק. הוכח, לטענת הבנק, שיואב מזרחי
היה יוזם מעשה העוקץ כמי שכיוון את המעורבים בפרשה.
הבנק למד על תפקידו המרכזי ועל מעורבותו של יואב מזרחי
במעשה העוקץ, מעדותו של שמואל.
הבנק טען כי עדותו של שמואל בדבר היותו של יואב מזרחי
מתכנן העוקץ, מקבלת חיזוק מכריע ממעורבותם של מזרחי בניסיון לביצוע מעשה עוקץ דומה כנגד בנק אחר, באמצעות הסכם מכר פיקטיבי אשר הוצג במהלך הדיון כ- ת/5.

לפני שאתייחס לטענת הבנק בדבר עדות שיטה, אתייחס בשלב ראשון לטענות הבנק באשר לעדות ישירה בדבר היותו של יואב מזרחי
יוזם ומתכנן התרמית כלפיו.

העדות הישירה היחידה המתייחסת לטענה זו ולתפקידו של יואב מזרחי
בתרמית כלפי הבנק, הינה עדותו של שמואל, גיסו של יואב מזרחי
.
בתצהירו טען שמואל, כאמור, כי היוזם של העסקה היה יואב מזרחי
אשר פנה אליו והכיר לו שני אנשים ששמותיהם הפרטיים הם יעקב ויוסי שיודעים להשיג כסף.
עוד טען שמואל כי מזרחי ידע שהוא שרוי במצוקה כללית ולכן פיתה אותו ליטול חלק בעסקה.
שמואל ציין באופן כללי כי מזרחי עשה "עסקאות וקומבינות אפלות" בדומה לעסקה נשוא התביעה, ביחס לביתו עם אותו בנק ועם אותם פקידים.

על מנת להסביר את המניע של מזרחי כיוזם העסקה, טען שמואל כאמור כי כספי ההלוואה, מעבר לסכום של 150,000 ₪ אשר התקבל על ידו חולקו בין יוזמי הקנוניה, ניסים, מזרחי, עו"ד ציון, יעקב ויוסי.
בטענה זו אין אמת שכן כבר נקבע על ידי לעיל שכספי ההלוואה הועברו כלהלן:
סכום של כ- 216,000 ₪ הועבר ישירות לבנק טפחות לשם כיסוי הלוואה שנטלו שמואל מאותו בנק. כמו כן, העביר הבנק סכום של 266,000 ₪ ישירות לחשבונה של גב' שמואל ויתרת ההלוואה הופקדה בנאמנות אצל עו"ד ציון.
באשר לסכום של 266,000 ₪, אשר הועבר ישירות לחשבונה של הגב' שמואל, העיד שמואל במסגרת חקירתו הנגדית כי הגב' שמואל משכה את הכסף מהחשבון ולקחה את הכסף בשקית אליה הביתה. מסכום זה העיד שמואל כי קיבל 150,000 ₪.
שמואל העיד כי הוא ויואב מזרחי
הלכו לביתה של גב' שמואל והיא מסרה להם את השקית עם הכסף.
גרסאותיו בעניין זה היו סותרות.
בתחילת החקירה העיד שמואל כי הוא ומזרחי לקחו את השקית ויצאו מביתה של גב' שמואל. שמואל נשאל "מה עשית אח"כ עם הכסף". התשובה היתה: "אני לא יודע". (עמ' 284 לפרו').
לאחר מכן אמר שמואל כי כל הכספים הגיעו למעשה לידיו של מזרחי ואליו עצמו הגיע מסכום זה רק סכום של 150,000 ₪.
"ש.איך שאר הכסף התחלק?
ת. זה רק בערך אני יכול להגיד לך ולא במדוייק היות ולא היתה לי נגיעה ממשית בכסף".
שמואל העיד כי הוא ומזרחי נסעו עם הכסף שהיה בשקית לעין העמק וכל אחד ירד בביתו.
לאחר מכן אמר שמואל כי מזרחי הלך עם השקית של הכסף לביתו ובאותו שלב לא קיבל את הסכום של 150,000 ₪ ממזרחי, בניגוד לעדותו לעיל.
שמואל נשאל כיצד קיבל אם כן את הסכום של 150,000 ₪ מאותו סכום שמשכה גב' שמואל מחשבון הבנק שלה. תשובתו לכך היתה כי הוא קיבל אותו במזומן.
שמואל נשאל:
"ש. אבל איפה קיבלת אותו?
ת. אני לא בטוח אם קיבלתי... לא זה לא נכון. אני לא קיבלתי את הכסף במכה אחת. קיבלתי חלק מהכסף מויטליה (עו"ד ציון - ד.ק.) חלק מהכסף שהיה מיועד לבת שבע ויואב לקח אותו, אז חלק מהכסף סה"כ קיבלתי 150,000 ₪ בפעמיים בוא נגיד (עמ' 286 לפרו').
שמואל נשאל על ידי בימ"ש כמה כסף קיבל ממזרחי לאחר שלקחו את השקית מגב'' שמואל.
בתשובה לכך ענה כי קיבל 40,000 ₪. אולם לאחר מכן לא זכר אם זה היה באותו יום שחזרו מביתה של גב' שמואל או יום מאוחר יותר.
שמואל גם לא זכר אם את יתרת הכסף, אשר השלים את הסכום ל- 150,000 ₪, קיבל לפני כן או אחרי כן.
באותו שלב הופיעה גירסה חדשה, על פיה קיבל את הסכום הנוסף של 110,000 ₪ מעו"ד ציון, אבל גם מיואב מזרחי
.
לאחר מכן העיד "את הכסף אני קיבלתי מיואב. אני לא קיבלתי שקל מויטליה" (עו"ד ציון - ד' ק').
מכל האמור לעיל עולה כי לא ניתן לתת אמון בגירסתו של שמואל, לא באשר לזהות הנטענת של נותן הכסף ולא באשר לזהות הנטענת של מקבל הכסף.
כל מה שברור מעדותו של שמואל הוא ששמואל עצמו קיבל סכומי כסף מתוך הסכום אשר הועמד על-ידי הבנק כהלוואה, וכך גם גברת שמואל.

כפי שכבר ציינתי לעיל, עבר כשליש מסכום ההלוואה לחשבון נאמנות אצל עו"ד ציון. על-פי עדותה הגיע למשרדה אותו יוסי ושמואל עצמו התקשר אליה וביקש לשחרר את הכסף שהיה בנאמנות ליוסי. לדבריה, אמרה לשמואל כי אין היא יכולה לשחרר את הכסף בלי אישור בכתב ואילו שמואל אמר לה שהוא לא רוצה לבוא מרחוק.
עו"ד ציון העידה כי אמרה לשמואל שהיא מבקשת לראות את החתימה שלו בכתב. לאחר מכן נשלח אליה פקס עם חתימה הנחזית להיות חתימתו של שמואל.
בפועל, לפי עדותה של עו"ד ציון, כאשר קיבלה את האישור מאת שמואל שחררה את הכסף ליוסי (עמ' 381-382 לפרוטוקול).

שמואל אישר בחקירתו הנגדית כי הוא חתם על אישור העברת סכום של 266,000 ₪ בנאמנות לעו"ד ציון. שמואל גם אישר כי הוא חתם על המסמך בו אישר כי קיבל את הסכום לעיל. עם זאת טען שמואל בעדותו כי הוא חתם על המסמך מבלי לדעת אם הוא נכון או לא, שכן לא הוא קיבל את הכסף ואין הוא יודע כמה יוסי ויעקב, אשר לקחו בפועל את הכסף, קיבלו מסכום זה.
שמואל גם לא ידע לומר איזה חלק מסכום זה הגיע ליואב מזרחי
(עמ' 300 לפרוטוקול).
מעדות זו עולה כי אין בפני
ראיה ישירה כלשהי לטענתו של שמואל, על פיה קיבל יואב מזרחי
סכום כלשהו מכספי ההלוואה - לא מהסכום אשר התקבל ישירות בחשבונה של גב' שמואל, אותו הוציאה לטענתו במזומן בשקית מהבנק, ולא מהסכום אשר הועבר על-פי אישורו בכתב על-ידי עו"ד ציון לאותם יוסי ויעקב בלתי ידועים.

יש לציין כי יוסי ויעקב לא זומנו לעדות על-ידי שמואל במהלך הדיון.

התוצאה היא כי אין למעשה בסיס לעדותו של שמואל, אשר פעל יחד עם ניסים חברו מעין העמק בחתימה על הסכם המכר הפיקטיבי, על-פיה יואב מזרחי
הוא המתכנן והוא מי שפעל מאחורי הקלעים.

אין אדם פועל ומתכנן מאחורי הקלעים בפעילות שמטרתה לקבל הלוואה בתרמית מאת הבנק - אם אין לו תועלת כספית מפעילות זו.
משלא הוכחה התועלת הכספית ומשעולה מחומר הראיות כי לשמואל עצמו הועברו באופן ישיר או באמצעות אשתו או באמצעות עו"ד ציון כספי ההלוואה - הרי ששוב אין בסיס להנחה כי יואב מזרחי
הוא זה שתכנן את המעשה.
כפי שכבר ציינתי לעיל, אין בפני
עדות ישירה כלשהי באשר לחלקו הנטען של יואב מזרחי
בתכנון או "בקבלת השלל".
לעדי הבנק לא היתה כל עדות ישירה על חלקו של יואב מזרחי
אלא עדות שמיעה בלבד, על פיה סיפר השמאי למר שמעוני כי הוא שמע שיואב מזרחי
היה מעורב בנושא.
גם עו"ד ציון העידה כי לה עצמה לא היה כל קשר עם משפחת מזרחי.

לא ניתן לקבוע ממצא פוזיטיבי על סמך עדותו של שמואל. במהלך הדיון התברר כי בין שמואל לבין גיסו, יואב מזרחי
, קיימת יריבות הן על רקע משפחתי והן על רקע עיסקי. שמואל העיד כי הוא נזקק לכספים לצורכי הימורים ואין להוציא מכלל אפשרות סבירה, כי עדותו נועדה על מנת להסיט את משקל הכובד של מעשי התרמית אשר נעשו על-ידו, אותם למעשה אישר במהלך החקירה הנגדית, אל אחותו וגיסו הנתבעים 4 ו-5.

מטעם הנתבעים 4 ו-5 העיד ניסים, אשר לא התגונן כאמור בפני
התביעה ונגדו ניתן

פסק דין
.
מטרת העדתו של ניסים היתה כמובן לתמוך בגירסתם של הנתבעים 4 ו-5 על-פיה לא היה יואב מזרחי
קשור בעיסקה.
אמנם, בעדותו של ניסים התגלעו אכן סתירות ותמיהות רבות.

כך למשל, ניסה ניסים לטעון במהלך החקירה הנגדית כי הוא ביקש לקנות בפועל את ביתו של שמואל שהוא חברו מילדות והיה חייב הרבה כסף. ניסים גר במושב שנים רבות ולדבריו נמכרו שם בתים דומים ב-210,000 דולר. בהסכם המכר נרשם כאמור כי תמורת הבית תהיה 300,000 דולר. כאשר נשאל מדוע אם כן הסכים לשלם את הסכום הנקוב בהסכם, טען כי השמאי העריך את הנכס בסכום גבוה בהרבה מהסכום שהוא חשב שיש לשלם עבור הנכס.
עוד העיד ניסים כי הוא ראה את השמאות שערך השמאי מטעם הבנק ולכן הסכים לשלם את הסכום הגבוה יותר.
לאחר מכן טען כי שמואל הוא זה שאמר לו שהשמאי היה ועשה בדיקה והעריך את הבית בסכום זה.

במהלך החקירה הנגדית נאמר לניסים כי הסכם המכר נחתם כבר ב-01.12.98 ואילו השמאי ביקר בנכס רק ב-24.12.98 והוציא את השמאות מספר ימים לאחר מכן. בעקבות זאת ענה ניסים כי השמאות אכן לא היתה בפני
ו בעת חתימת הסכם המכר, אבל שמואל אמר לו מה נכתב בשמאות.
לדבריו: "ציון (שמואל) בא ואמר לי שהשמאי היה אצלו בבית והעריך את הנכס בהרבה יותר ממה שאני חושב ... הוא אמר לי 360,000 דולר" (עמ' 413 לפרוטוקול).

ב"כ הבנק הצביע על סתירה זו במהלך סיכומיו, כסיבה שלא להאמין לגירסתו של ניסים בדבר אי היות יואב מזרחי
המתכנן והיוזם של התרמית. הסתירה בעדות אמנם קיימת - גם בנושא זה וגם בנושאים אחרים. אולם, מאחר ואין בפני
כל תשתית ראייתית פוזיטיבית למעורבותו של יואב מזרחי
בתכנון קבלת ההלוואה מהבנק, מלבד עדותו של שמואל אשר לא היתה אמינה עלי בנושא זה, הרי שאין בסתירות בעדותו של ניסים אשר העיד לגבי אלמנט שלילי - העדר שיתוף פעולה של יואב מזרחי
במעשי התרמית - כדי לתמוך בגירסתו הבלתי אמינה של שמואל.

עוד טען הבנק כי אין לקבל את עדותו של ניסים בדבר העדר חלקו של יואב מזרחי
במעשי התרמית, לאור העובדה שעדותו, על פיה שמואל הוא זה שקיבל את הכספים אשר התקבלו באמצעות עו"ד ציון למעט 40,000 ₪ אשר נמסרו לו עצמו וכי לכן כביכול לא קיבל מזרחי חלק מהשלל, הינה עדות שמיעה. גם בעובדה זו אין כדי לבסס קביעה פוזיטיבית על פיה יואב מזרחי
הוא זה שקיבל את הכסף, כפי שטוען הבנק בסיכומיו. זאת לאור העובדה כי ראינו כבר לעיל ששמואל הוא זה אשר נתן אכן הוראה לעו"ד ציון להעביר את הכספים שהתקבלו על-ידה לאותו יוסי בלתי ידוע. גם מעדותו של שמואל כלל לא היה ברור כי יואב מזרחי
קיבל סכום כלשהו מכספים האלה.

הבנק גם טען כי עדותו של ניסים מתייחסת רק לכספים שהתקבלו באמצעות עו"ד ציון. לכן, אין בה לטענת הבנק כדי לשלול את עדותו של שמואל באשר לחלוקת כספי ההלוואה האחרים אשר התקבלו באמצעות גב' שמואל, ואשר לפיה קיבל מהם יואב מזרחי
חלקים נכבדים.
מסקנה זו היא שוב מסקנה שלילית, המתבססת על עדותו של שמואל בנושא חלוקת הכספים אשר כאמור לא היתה אמינה בעיני.

הבנק הצביע על עדות נוספת של ניסים שיש בה כדי לגרום לעדותו להיות בלתי אמינה.
ניסים העיד כי התמורה האמיתית בגין הנכס היתה רק 180,000 דולר ולא 300,000 דולר כפי שנקבע בהסכם המכר.

ניסים הופנה למסמך ת/11. מכתב זה נכתב על-ידי ניסים בכתב ידו, לכל המעונין, ביום 10.09.00. שם נאמר על ידו כי מימיו לא היה בביתם של בני הזוג מזרחי ולא ידע על המזימה של ציון שמואל
ללכת עם השמאי לביתם. עוד נאמר על-ידו במכתב, כי באחת השיחות אשר היו לו עם שמואל שאל אותו איך הבנק אישר לו משכנתא בסכום של 750,000 ₪ בעוד שהבית לא שווה סכום זה. ניסים אישר כי הסכום אשר נכתב בהסכם הוא אכן סכום פיקטיבי (עמ' 417 לפרוטוקול). אולם, אין בעדות זו כדי ליצור תשתית ראייתי הקושרת את יואב מזרחי
לעסקת המכר הפיקטיבית.
כאשר נשאל ניסים על-ידי בית משפט מדוע נכתב בהסכם 300,000 דולר ענה "כדי שהבנק יתן הלוואה של 180,000 דולר". באשר לסכום של 300,000 דולר הסביר ניסים "זה היה ביני לבין ציון ה-300,000 דולר".
אין לכן ספק כי ניסים ושמואל הם אלה שקבעו את תנאי העיסקה על מנת לקבל את ההלוואה מהבנק.

עוד היפנה הבנק למסמך ת/5, כמבסס שיטה ממנה ניתן ללמוד על חלקו של יואב מזרחי
בתכנון התרמית.
הבנק טען כי ממסמך זה עולה למעשה שיטה וכי הוכח שבני הזוג מזרחי היו מעורבים בניסיון לבצע מעשה עוקץ נוסף.
אין מחלוקת כי בני הזוג מזרחי חתמו על ת/5, שהוא הסכם מכר בינם לבין הנתבעים 1 ו-2 מיוני 99', בו ביקשו לקנות את ביתו של שמואל בסכום של 252,000 דולר.

גב' מזרחי העידה בחקירתה כי מזרחי ושמואל סיכמו ביניהם לרכוש את ביתו של שמואל בסכום של 150,000 דולר בלבד, למרות הסכום שהיה רשום בת/5.
כמו כן העידה גב' מזרחי כי סוכם שבשלב ראשון ישולם סכום של 100,000 ₪, אותו היה אמור יואב מזרחי
לקבל מהעבודה. תשלום יתרת התמורה תבוצע אך ורק עם מכירת ביתם של בני הזוג מזרחי עצמו.
לתנאי תשלום אלה אין כל זכר בהסכם ת/5.
מעדותו של יואב מזרחי
מסתבר עוד כי הסכום היחיד אשר ננקב בהסכם ת/5 כסכום אשר שולם, 75,000 דולר, לא שולם וגם הגב' מזרחי העידה כי היא המומה מעצם השאלה שכן סכום זה לא שולם על ידי מזרחי לשמואל.

גב' מזרחי העידה כי היא איננה נוהגת לקרוא מסמכים לפני שהיא חותמת עליהם והתרשמתי מכלל עדותה כי עדות זו הינה נכונה.
עם זאת, עדותו של יואב מזרחי
על פיה לא קרא את ההסכם ת/5 כאשר חתם עליו שכן המשקפיים לא היו אתו, לא היתה אמינה עלי שכן היא בלתי סבירה לחלוטין. זאת במיוחד לאור העובדה כי חתימתו בראשי תיבות מופיעה בת/5 ליד הסכום של 252,000 דולר.
יש כמובן לקבל את טענת הבנק כי גם אם לא קראו הנתבעים 4 ו-5 את ת/5, הרי שהם מוחזקים כמי שיודעים את תוכן המסמך. האמור ב-ת/5 אינו עולה כאמור בקנה אחד לא עם שוויו של הנכס ולא עם טענות הנתבעים 4 ו-5 באשר לתנאי התשלום אשר סוכמו לטענתם בעל-פה עם שמואל.

אין ספק כי האמור לעיל ואי גילוי הסכם המכר ת/5, למרות ציון עיסקת המכר במסגרת תצהירי הנתבעים 4 ו-5, מעוררים סימני שאלה.

עם זאת, נראה כי לא ניתן לקבוע על סמך ת/5 כי מזרחי התכוונו לקבל מבנק דיסקונט הלוואה בתרמית וכי יש בת/5 כדי ללמד על כך שהם היו שותפים בקבלת ההלוואה נשוא התביעה.
בסיכומי הנתבעים 4 ו-5 טען בא כוחם כי אין כל מקום לטענת הבנק בדבר הפיקטיביות של אותה עיסקה. זאת לאור העובדה כי בשנת 98' נקלעו הנתבעים 4 ו-5 לקשיים כספיים ולכן, כפי שהעיד יואב מזרחי
, ביקשו למכור את ביתם שהוא מרווח יותר ולרכוש את הנכס הקטן יותר השייך לנתבעים 1 ו-2 אשר נמצא קרוב לביתם.
עוד ציין ב"כ מזרחי כי מזרחי הגישו הצהרות לרשויות המס ונערכה עבורם שומה. כאשר נודע להם כי הוטל עיקול על הנכס, ביקשו לבטל את העיסקה ואף דיווחו לרשויות המס על הצהרת ביטול, עליה חתמו גם הנתבעים 1 ו-2 לאחר משא שכנוע של כל בני המשפחה, כפי שהעידו נתבעים 4 ו-5.

יש לציין כי דיווח על העיסקה נשוא ת/5 לשלטונות המס בעת כריתתה ודיווח גם בעת הביטול, מבחינים את ההסכם ת/5 מעיסקת המכר נשוא התביעה שבפני
, אשר לא דווחה כאמור לשלטונות המס.

יתרה מזאת, יש לזכור כי הצד השני לעיסקה נשוא ת/5, שגם בה ננקב מחיר שאיננו מתאים לשווי הנכס, היה שמואל שכבר היה מעורב בעיסקה דומה, קודמת, היא העיסקה נשוא התביעה שבפני
.

לאור זאת לא ניתן בהכרח להתייחס לעיסקה ת/5, שהינה עיסקה מאוחרת לעיסקה נשוא התביעה, כאל "עיסקת עוקץ" ובוודאי לא כעיסקה דומה לעיסקה בה היו מעורבים שמואל וניסים, כבסיס למסקנה בדבר שיטת פעולה של מזרחי.

טענה נוספת אשר הועלתה על ידי הבנק הינה הטענה כי מזרחי היו מעורבים במירמה נוספת בקבלת הלוואה בסך 600,000 ₪ מהבנק התובע בינואר 99'.

הבנק טען כי לצורך קבלת ההלוואה הציג מזרחי לבנק תלושי שכר של יואב מזרחי
בחברת "כרמל צור הנדסה בע"מ", כפי שעולה בנספחים י"ב1-3 לתצהירו של מר גינצבורג.
לאור בדיקה של חוקר פרטי נמצא כי תלושי שכר אלה מזויפים. הם נושאים מספר תיק ניכויים זהה לזה המופיע בתלושי השכר של ניסים אשר הוצגו לבנק, למרות שמדובר במעסיקים שונים.
את חברת "כרמל צור הנדסה בע"מ" עצמה לא ניתן לאתר. מנהל החברה הינו נחום מזרחי תושב עין העמק ואחיו של מר יואב מזרחי
.
יואב מזרחי
עצמו הודה בעדותו כי תלושי שכר אלה היו מזויפים וכך גם דפי החשבון שהוצגו לבנק לשם קבלת ההלוואה.

בחקירתו הנגדית הסביר יואב מזרחי
כי לפני שפנה לבנק לאומי בבקשה לקבלת ההלוואה על סכום של כ- 600,000 ₪, ביקש להגדיל את ההלוואה שהיתה לו בבנק טפחות, אולם בנק טפחות לא אישר את בקשתו. לאחר מכן ראה מודעות בעיתון בדבר חברות אשר יכולות לעזור בקבלת הלוואות וראה את שמה של חברת "מרום השקעות". הוא התקשר על פי המודעה בעיתון וקבע עם האנשים בחברה ששמם יוסי ויעקב. פגישה זו היתה בסוף שנת 98', לפני שפנה לבנק לאומי לשם קבלת ההלוואה.
לדבריו, פנה לבנק לאומי לאחר שיעקב ויוסי ביקשו ממנו מסמכים, תלושי משכורת של אישתו. לאחר שהביא להם את המסמכים, התקשרו אליו יוסי ויעקב ואמרו לו כי "זה לא מסתדר".
יואב מזרחי
העיד כי ביקש מיוסי ויעקב מהם לשלוח בחזרה את המסמכים (עמ' 518 לפרו').
זמן מה לאחר מכן התקשר אליו יוסי ואמר לו כי אפשר לבצע את המשכנתא וכי על יואב מזרחי
להגיע לת"א תוך כמה ימים לבנק התובע לשם חתימת המסמכים.
עוד העיד יואב מזרחי
כי יוסי אמר לו שכל המסמכים נמסרו בבנק לפקיד בשם ארז.
לאחר שחתמו מזרחי קיבלו את ההלוואה ע"ס 600,000 ₪. חלק מהסכום עבר ישר לבנק טפחות ואת ההפרש קיבלו מזרחי לידם.
יואב מזרחי
העיד כי לאחר כשנה פנתה המשטרה לאישתו וגם הוא עצמו זומן לחקירה. שם אמתו אותו עם אותו יוסי עליו קרא דרך המודעה בעיתון. בשלב זה אישר יואב מזרחי
כי הוצגו בפני
ו במשטרה המסמכים אליהם התייחס הבנק לעיל, אשר היו מסמכים מזוייפים. יואב מזרחי
העיד כי זו היתה הפעם הראשונה בה ראה את המסמכים ובהם תלושי השכר המזוייפים בהם נאמר כי הוא שכיר.
עוד העיד מזרחי כי שילם עמלה של 10% ל"מרום השקעות" בגין סידור ההלוואה.

אינני רואה מקום לקבל את טענת הבנק כי הוכח על ידי האמור לעיל קשר ישיר בין יואב מזרחי
לבין זיוף המסמכים.
מקובלת עלי עדותו של מזרחי, כי מי שסידר לו את ההלוואה היו אותם יעקב ויוסי אשר אמרו לו בשלב ראשון כי אין אפשרות לקבל את ההלוואה, וכי רק לאחר מכן התקשרו אליו על מנת לבקש ממנו כי יחתמו על מסמכים שהועברו על ידם ישירות לבנק.

בהחלט יש מקום לטענת הבנק כי תשלום עמלה בשיעור 10% והעובדה כי הבנק הסתפק לכאורה בתלוש שכר של אישתו כאשר מזרחי הוא מקבל ההלוואה, היו צריכם לעורר נורה אדומה אצל מזרחי באשר למהות המסמכים שהוצגו לבנק.
עם זאת, אין מדובר בהתעלמות שיש בה כדי תרמית. זאת במיוחד לאור העובדה כי גם אם מזרחי לא פרעו באופן שוטף את ההלוואה וכי הבנק נאלץ לנקוט כנגדם בהליכים, הרי שבסופו של דבר, משלמים מזרחי את הלוואה. אין הלוואה זו דומה לאותה הלוואה אותה נתן הבנק על פי הסכם המכר הפיקטיבי בין שמואל לניסים.
לאור האמור לעיל, לא ניתן לראות בקבלת הלוואה זו כמעשה עוקץ ומירמה מצידם של מזרחי שיש בה כדי לקשור אותם עם מעשי התרמית נשוא התביעה.

יש לבחון עתה את טענתו של הבנק, שהיא למעשה הטענה המופיעה בכתב התביעה, על פיה שיתפו הנתבעים 4 ו-5 פעולה עם שמואל וניסים בכך שבכוונה תחילה "אירחו" את השמאי בביתם והציגו את ביתם יחד עם שמואל וניסים כנכס עליו נדרשת להיערך השומה.
נראה כי גם טענה זו של הבנק לא הוכחה.

גם ניסים וגם שמואל העידו כי לא היה להם כל קשר לשמאי, כי לא הובילו אותו לבית מזרחי וכי לא היו נוכחים במעמד ביקור השמאי בביתם של הנתבעים 4 ו-5.
בתצהיר עדות ראשית מטעם השמאי כנתבע, העיד השמאי כי ביום 24.12.98 נסע יחד עם שותפו דאז שלומי חדד לעין העמק לשם ביצוע השמאות. בכניסה לישוב חיכה להם לטענתו אדם אשר הציג עצמו כניסים והוביל אותם לנכס אותו ביקשו להעריך. בבית היו אישה וילדים ולמיטב זכרונו היה גבר נוסף שאת זהותו איננו יודע.
הוא ושותפו היו בבית כ-3/4 שעה כובדו בקפה ושאלו שאלות רבות. עוד נאמר כי האישה שהיתה בבית הבינה את מטרת הביקור שכן שיתפה פעולה, הראתה לשמאי את הבית והשיבה לשאלות מקצועיות שונות.
יש לזכור כי תצהיר זה הוגש על-ידי השמאי כאשר היה עדיין נתבע ועילת התביעה כנגדו היתה רשלנית בביצוע עבודתו.

בתצהירה של הגב' מזרחי נאמר כי בדצמבר 98' הגיע אחיה שמואל לביתה כאשר היתה עם ילדיה בבית. בעלה היה באותה עת בעבודה ושמואל אמר לה, כאמור, כי האדם המתלווה אליו הוא קונה פוטנציאלי. בטרם הספיקה להכין לו קפה עזבו שניהם את הבית לאחר ביקור של 5 דקות. אותו קונה פוטנציאלי לא פנה אליה בשאלות ורק בכתב התביעה נודע לה שהוא השמאי.

השמאי העיד בחקירה ראשית מטעם הבנק לאחר שהבנק הגיע אתו להסדר. במסגרת חקירה זו אישר השמאי את תצהירו אשר צורף לבקשת הבנק לצו מניעה (כנספח ו' לתצהירו של מר גינזבורג מטעם הבנק). בתצהיר זה נאמר, כי לאחר תיאום טלפוני עם ניסים נפגש ביום 24.12.98 לפנות ערב עם אדם שהציג עצמו כניסים, בכניסה לישוב עין עמק כאשר שותפו מר חדד הצטרף אליו. אותו אדם נסע בטנדר לפניהם ועצר ליד אחד מהבתים בישוב, אשר התברר לאחר מכן כי הוא ביתם של הנתבעים 4 ו-5.

כאשר נכנס עם שותפו לבית היו שם אישה וילדים ולמיטב זכרונו גם גבר. מי שהציג עצמו כניסים הציג אותו ואת שותפו כשמאי מקרקעין והם שהו בבית כ-3/4 שעה. כמו כן נערך תשריט של הבית והאישה נשאלה שאלות באשר לתוספת הבניה ומידע רלוונטי אחר. לכן טען השמאי באותו תצהיר כי אין ספק שהנוכחים בבית ידעו שהוא שמאי וכי מטרת הביקור היתה הערכת שווי הבית. השמאי הכחיש כי הוא ושותפו הוצגו כקונים פוטנציאלים של הבית.

יש לזכור כי גם תצהיר זה ניתן בשלב שבו השמאי עצמו היה נתבע, ואילו הנתבעים 4 ו-5 טרם צורפו כנתבעים לכתב התביעה המתוקן.

בחקירתו הנגדית העיד השמאי כי מי שפנה אליו לבצע את השומה היה בחור בשם יוסי שהוא לא זוכר את שם משפחתו. אותו יוסי אמר לו כי הוא דואג להעביר את העיסקה, הוא עוסק במתן הלוואות ויש לו חברה כלשהי בבת ים. עם אותו יוסי ביצע יחד עם שותפו כ-5-6 שומות למשכנתאות (עמ' 208 לפרוטוקול). אותו יוסי, אשר כלל לא נזכר בתצהירו של השמאי, קישר אותו עם פקיד הבנק. הבנק לא הזמין את השומה לגבי הנכס נשוא התביעה וגם לא שילם עבורה. יתרה מזו, גם יוסי עצמו לא שילם.
אותו יוסי גם לא הסביר לו, לטענתו, מה מטרת השומה.
במהלך חקירתו הנגדית לא זכר השמאי איזה מסמכים היו בידו כאשר הלך לערוך את השומה. עם זאת, העיד כאמור שמואל כי הוא זה מסר לשמאי את חוזה החכירה של הנכס.
כאשר נשאל מי קיבל את פניו במושב על מנת להוביל אותו אל הבית, אשר התברר בסופו של דבר כי הוא ביתם של מזרחי, אמר השמאי "הלוואי וידעתי". לדבריו, היתה שם גברת אותה הוא לא מזהה באולם והיו שם ילדים.
עוד נכח לדבריו אותו גבר שהוביל אותו ואת שותפו עם טנדר לבית וגבר נוסף שהיה בתוך הבית.
השמאי העיד כי חשב שהוא הולך להעריך בית שמבקשים לקחת בגינו משכנתא. אולם, מלבד חוזה החכירה לא ראה שום מסמך. לאחר מכן אמר, כי הגברת שהיתה בבית או מישהו אחר אמרה לו שהם מבקשים מהבנק כסף לתקן ולשפץ את הבית.
הוצגה בפני
השמאי גירסתה של גב' מזרחי, כפי שהופיעה בתצהירה כאמור לעיל. לדבריו יש חלקים נכונים בעדותה וחלקים שאינם נכונים. השמאי אישר כי הוא לא ביקש ממנה להזדהות אבל הוא שאל אותה לדבריו שאלות על הבית, וכמו כן שתו קפה.
עם זאת כאשר נשאל אם האישה היא זו שעשתה את הקפה אמר כי יש לדייק, שכן לא נאמר על ידו בתצהיר כי האישה היא זו שעשתה את הקפה אלא כי שתו קפה. מכאן עולה כי כבר לא ברור שאת הקפה עצמו הכינה הגב' מזרחי. "אני לא יודע מי עשה לי את הקפה...אמרתי שהכינו לי כוס קפה, לא אמרתי גב' מזרחי" (עמ' 239 לפרוטוקול).

השמאי העיד כאמור כתצהירו כי נעשה על ידו תרשים. אולם, תרשים זה לא הגיע לבנק ולמרות שהשמאי העיד כי הוא שומר לעצמו העתקים - לא צורף אותו תרשים גם לחוות הדעת שלו.
יתרה מזאת, למרות עדותו של השמאי כי שותפו הוא זה שערך את המדידות לא הוזמן השותף לעדות. יש לציין כי טענתו של השמאי על-פיה שהה בבית כ-3/4 שעה מתבססת בין היתר על העובדה כי היה צורך למדוד ולהכין תרשים. בהעדר תרשים אשר צורף לחוות הדעת או בהעדר העתק ממנו, כאשר לא הוזמן השותף להעיד, שוב אין בסיס לעדותו של השמאי בדבר ביקור שערך כ- 3/4 שעה בבית מזרחי.

השמאי אף העיד באופן חד משמעי כי אין הוא זוכר את הגברת מזרחי וכך גם לגבי יואב מזרחי
. השמאי הסביר את אי הזכרון בכך שהוא ראה אלפי פנים בשנה. אולם, לאחר מכן נשאל השמאי באופן מפורש באשר למר מזרחי: -
"ש. אבל את האדם הזה שבחיים שלך לא נתקלת בו חוץ מאשר באולם בית משפט.
ת. נכון.
ש. הגב' מזרחי יושבת לידו?
ת. אני לא טוען שהם לא היו בבית או כן היו בבית אני טוען שאני לא יכול לזהות אותם. אני לא אמרתי שהם לא היו בבית או כן היו בבית אני טוען שאני לא יכול לזהות אותם. אני לא אמרתי שהם לא היו בבית או כן היו בבית..." (עמ' 239 לפרוטוקול).

מכאן עולה כי השמאי כלל לא זכר בבירור מי היה בבית, האם הגב' מזרחי היתה בבית, האם מר מזרחי היה בבית, ולדבריו, עליהם חזר פעמיים, אין לו למעשה ידיעה של ממש בנושא זה. אין לכן כל משמעות לטענת הבנק כי השמאי פגש אדם נוסף בבית וכי ברור שאותו אדם הוא יואב מזרחי
.

סביר בהחלט באותה מידה כי את מי שפגש השמאי בבית כאותו גבר אחר - היה אחד מהשניים - או שמואל או ניסים. כזכור, השמאי העיד כי האדם אותו פגש בכניסה לישוב הציג את עצמו בפני
ו כניסים. אולם, אין הוא יודע את זהותו האמיתית. לכן, יתכן בהחלט כי גם ניסים וגם שמואל היו נוכחים בעת ביקור השמאי, לגביו העידו שניהם כי לא לקחו אותו לבית מזרחי. ברור כי לפחות עדות אחד מהם אינה נכונה שכן השמאי הובל על ידי אדם כלשהו לבית מזרחי.
ההנחה ההגיונית ביותר היא כי עדות שניהם אינה נכונה וכי הן שמואל והן ניסים נכחו בביקור אם כי רק שמואל דיבר עם אחותו שהיתה בקומה אחרת.

על רקע כל האמור לעיל, נראה כי יש לקבל את עדותה של הגב' מזרחי באשר לביקורו של השמאי.

בניגוד לאמור בסיכומי הבנק, לא נאמר על-ידי גב' מזרחי בסעיף 8 לתצהירה כי היא היתה בסלון בעת שאחיה, שמואל, פנה אליה, אלא כי אחיה הגיע יחד עם אדם זר לביתה ולאחר שנכנסו לסלון פנה אליה אחיה וטען כי האדם המתלווה הוא קונה פוטנציאלי אשר ברצונו להתרשם מתוספת הבניה שבנו.
עדות זו יכולה בהחלט לעמוד בקנה אחד עם עדותה של גב' מזרחי במסגרת החקירה הנגדית, על פיה היתה בקומה התחתונה אשר כלל לא נזכרה בחוות דעתו של השמאי כקומה בה ביקר.

בחקירתה הנגדית העידה גב' מזרחי כי בעת הביקור החליפה חיתול לבנה "אני הייתי בחדר עם הילד כשאחי קרא מרים זה אני באתי עם עוד מישהו" (עמ' 493 לפרוטוקול). הגב' מזרחי חזרה ואמרה כי השמאי ואחיה היו רק בחלק אחד של הבית ולא ירדו לחדרים, שהם במפלס אליו יש לרדת 3 מדרגות על מנת להגיע אליו. הגב' מזרחי העידה כי היא לא ראתה מה הם עשו למעלה והם היו שם זמן קצר ביותר.
הגב' מזרחי עמדה על דעתה כי לא היתה במטבח כפי שנאמר על ידה בתשובה לפרטים נוספים אלא היתה במפלס התחתון.

עדותה של הגב' מזרחי היתה אמינה עלי והתרשמתי כי כלל לא הקדישה מחשבה לכניסת אחיה לבית יחד עם אדם זר.
לאור עדותו של השמאי כי את מר מזרחי לא ראה מעולם, אלא באולם בית המשפט; כי אין הוא זוכר מי היה בבית ומי לא היה בבית; לאור העובדה כי אותו תרשים אשר נערך לכאורה לא צורף לחוות הדעת, וכי השותף אשר היה אתו לכאורה לא הוזמן לעדות - יש בהחלט מקום לגירסתה של הגב' מזרחי באשר לאירועים באותו יום.

באשר להעדרו של יואב מזרחי
, מקובלת עלי עדותם של עדי ההגנה הבלתי תלויים העובדים יחד עם מר מזרחי. על פי עדותם של מר משה סייר ומר ראובני גדעון, עבדו באתר העבודה של חברת גילטק בין ה-15.12.98 עד ל-30.12.98, משעות הבוקר ועד השעה 17:30.
אינני רואה כל סיבה שלא לקבל את גירסתם באשר לעבודות שבוצעו ובאשר לשעות העבודה. גם אם לא היו בידם רישומים מדוייקים ויומני עבודה. זאת במיוחד לאור העובדה כי לא הונחה בפני
תשתית ראייתית חיצונית לטענה כי מר יואב מזרחי
היה בבית בעת ביקור השמאי, מלבד עדותו הבלתי ברורה לחלוטין של השמאי ועדותו הבלתי אמינה של שמואל אשר העיד כי בכלל לא היה במקום בעת הביקור ולמרות זאת ראה שם את יואב מזרחי
.

לאור כל האמור לעיל, אין מקום לקבל את טענת הבנק על פיה תכננו הנתבעים 4 ו-5 את "אירוחו" של השמאי בביתם מתוך כוונה כי תוכן על ידו חוות דעת מוטעית באשר לנכס בגינו העמיד הבנק את ההלוואה לניסים.
בסיום סיכומי התשובה מטעם הבנק נאמר על ידו כי הראיות ברורות וחד משמעיות. עם זאת בכל מקרה של התלבטות, אם ככל שתהיה, יש לזכור שאנו מצויים במשפט אזרחי ועל בית המשפט להכריע על פי מאזן הסתברויות בלבד ולא מעבר לכך.

טיעון זה של הבנק מקובל עלי לחלוטין. במקרה הנוכחי, ככל שהדבר מתייחס לראיות אשר הוצגו בפני
באשר לחלקם של הנתבעים 4 ו-5 במעשי התרמית כלפי הבנק, נראה שגם על פי מאזן ההסתברות לא הוכיח הבנק את החלק הנטען לגביהם בדרך המאפשרת קביעה פוזיטיבית באשר לפעולותיהם של הנתבעים 4-5.

לכן, דין התביעה כנגד הנתבעים 4 ו-5 להידחות.

הבנק ישלם את הוצאות הנתבעים 4-5 בסכום כולל של 15,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ט באדר, תשס"ד (22 במרץ 2004) במעמד הצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי
מותר לפרסום מיום 22/03/2004.
דניה קרת - מאיר
, שופטת








א בית משפט שלום 101152/00 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' ציון שמואל, בת-שבע שמואל , יואב מזרחי, מרים מזרחי (פורסם ב-ֽ 22/03/2004)