פסקי דין על שרה היינס | פסקי דין על טוני בר אל

29755-12/09 תק     19/09/2010




תק 29755-12/09 שרה היינס נ' טוני בר אל








בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו



ת"ק 29755-12-09 היינס נ' בר אל






בפני

כב' השופטת
לימור ביבי-ממן


תובעת

שרה היינס


נגד


נתבעת

טוני בר אל



פסק דין


במרכזה של התביעה אשר בפני
עומד משא ומתן לכריתתו של הסכם להשכרת דירה ברחוב בן צבי 50 בגבעתיים
(להלן:"הדירה") .

1.
אין חולק כי התובעת הציעה להשכרה את הדירה וכי ביום 3/11/09 הגיעה הנתבעת בלווית אחותה לדירה ולאחר מספר שאלות ותשובות ובדיקת הדירה מצאה אותה מתאימה לצרכיה.

2.
עוד אין חולק כי במעמד זה לחצו התובעת והנתבעת ידים וסיכמו כי הדירה תושכר לנתבעת. זאת ועוד, במעמד זה מסרה הנתבעת לתובעת שיק על סך 500 ₪ וזאת, בעבור תיקון האסלה בחדר השירותים.

3.
זאת אף זאת, אין עוררין כי ביום 10/11/09 הועבר לנתבעת נוסח הסכם שכירות אשר הוכן על ידי עורך דינה של התובעת בדף הנלווה לו צויין כי :"ככל שישנן הערות ניתן להשיגני במשרד בהתאם לפרטים המפורטים מטה".

מכאן חלוקות הגירסאות –

4.
לטענת התובעת, הוסכם במעמד הפגישה הראשונה (דהיינו ביום 3/11/09) כי מועד תחילת השכירות יהיה ביום 15/11/09 . בנוסף ,לטענת התובעת , במועד מאוחר יותר ביקשה הנתבעת לדחות את מועד תחילת ההשכרה ליום 26/11/09 והתובעת הסכימה. עוד , לטענת התובעת, הואיל ולא התקבלה כל תגובה לטיוטת הסכם השכירות אשר הועברה על ידי עורך דינה של התובעת, ניסתה התובעת לעמוד בקשר טלפוני עם הנתבעת והצליחה לעשות כן רק לאחר שהתקשרה מטלפון "חסוי" וזאת,
רק ביום ה – 18 או ה – 19 לנובמבר שאז הודיעה לה הנתבעת כי היא חוזרת בה מההסכמה וכי לא תשכור את הדירה.

5.
לטענת התובעת , היא הסתמכה על ההסכמה בינה לבין הנתבעת ולפיכך, דחתה כל פניות מאוחרות אשר היו לשם שכירת הדירה.

6.
בנוסף , טענה התובעת כי לאחר שנמסרה לה הודעת הנתבעת במסגרתה חזרה בה הנתבעת מכוונתה לשכור את הדירה, היא פעלה שוב לשם השכרת הדירה ולבסוף השכירה את הדירה החל מיום 1/12/09.

7.
במסגרת התביעה, טענה התובעת כי התנהלות הנתבעת כפי שפורטה, מהווה ניהול מו"מ בחוסר תום לב ומשכך, תבעה את הנזקים אשר נגרמו לה ובכלל זה – הפסד חודש שכירות בסך 4250 ₪, עוגמת נפש ובזבוז זמן בסך 1000 ₪ , עמלות והוצאות בסך – 500 ₪.

8.
הנתבעת מנגד טענה
כי – כבר בפגישה הראשונה בין הצדדים הוסכם כי הדירה תושכר החל מיום 26/11/09 . כן, טענה הנתבעת, כי השיק אשר נמסר לתיקון האסלה נמסר רק בפגישה השניה בין השתיים ביום 8/11/09 וזאת, טרם הועברה אליה טיוטת הסכם השכירות.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי היתה לה כוונה כנה לשכור את הדירה ומשכך, מסרה כאמור את השיק בסך 500 ₪ לתיקון האסלה וכן, פנתה מספר רב של פעמים בכדי לקבל מידות של הדירה וזאת, על מנת להתאימה לחפציה.

9.
לטענת הנתבעת טיוטת ההסכם אשר הועברה לה בסיכומו של דבר ביום 10/11/09 היתה כדבריה:"דרקונית" וכללה סעיפים אשר אינם סבירים ובכלל זה – המצאת שטר חוב על סך 30,000 דולר ארה"ב בחתימת 2 ערבים , הפקדת 9 שיקים לפקודת התובעת ללא זמן פרעון ע"ס 4,250 ₪ כל אחד , הפקדת 2 שיקים ללא זמן פרעון וללא סכום , המצאת כתב ערבות נוסף בחתימת שני ערבים וביטוח הדירה בגבול אחריות של 1 מיליון ₪.
לענין זה טענה הנתבעת כי , משקיבלה את טיוטת ההסכם ולאחר שעיינה בה, החליטה שההסכם אינה מתאים לה ומשכך, הודיעה לתובעת ביום 12/11/09 כי היא אינה מעוניינת לשכור את הדירה.

10.
הדיון :

במסגרת כתבי הטענות
– הוצגו – טיוטת הסכם השכירות וכן, הסכם השכירות אשר נחתם בסיכומו של דבר עם שוכרת חלופית אשר נמצאה על ידי התובעת.
כמו כן, העידו בפני
התובעת והנתבעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות , הראיות אשר הוצגו על ידי הצדדים ולאחר שכאמור העידו בפני
התובעת והנתבעת , החלטתי לקבל את התביעה אם כי לא במלואה ולהלן טעמי.

11.
בפתח הדברים ראוי להבהיר כי הסכם שכירות לתקופה הקצרה מעשר שנים, אינו מסוג המסמכים אשר הכתב הינו תנאי לתוקפם ומשכך, משסיכמו הצדדים את עיקרי ההסכם ובכלל זה את מועד תחילת השכירות, סכום השכירות החודשי , הנכס המושכר
וכן, "לחצו ידיים" דהיינו , הביעו גמירות דעתם באופן חיצוני – לכאורה חרגו ההליכים בינהם מגדר המשא ומתן ולמעשה נכרת בינהם הסכם. נקטתי בלשון "לכאורה" הואיל והן התובעת והן הנתבעת, סברו כי טרם הושלמו בינהן הליכי המו"מ וכי סיום הליכים אלו הותנה בחתימה על הסכם כתוב . משכך, הצדדים גילו דעתם כי לא היה בהסכמתם בעל פה משום הסכם מחייב ולפיכך, אין אני נדרשת לשאלת הפיצוי בגין הפרת הסכם זה – ככל שאכן נכרת.

12.
לגופם של דברים, כאמור התובעת והנתבעת תמימות דעים כי הנתבעת ביקשה לשכור את הדירה והביעה דעתה באופן חד וברור – ובכלל זה אף משכה שיק על סך 500 ₪ לשם תיקון האסלה בדירה.

בהקשר למועד תחילת השכירות, נתתי אמון בעדותה של התובעת ובהתאם לה מועד תחילת השכירות היה בתחילה ביום 15/11/09 ולאחר מכן, שונה המועד ליום 26/11/09 וזאת, הואיל ובהתאמה לעדותה של התובעת הוצג בפני
הסכם שכירות אשר נחתם על ידי התובעת לאחר מסירת ההודעה על ידי הנתבעת ובהסכם זה מועד הכניסה לדירה הינו ביום 1/12/09 דהיינו – השכרת הדירה ומסירת החזקה בה נעשו במהירות. זאת ועוד, השכרת הדירה בתכיפות כה רבה יש בה אף כדי לתמוך בטענת התובעת ובהתאם לה דחתה פניות להשכרת הדירה במועד בו סברה כי יש בדעת הנתבעת לשכור את הדירה.

13.
זאת ועוד, תמוהה "לשון המעטה" בעיני, התנהלות הנתבעת מהמועד בו קיבלה לידיה את הסכם השכירות. בהקשר זה גם באם אראה עם הנתבעת "עין בעין" לענין ה"דרקוניות" בהסכם זה (ובמאמר מוסגר אציין כי אין כך פני הדברים ) הרי שהיתה פתוחה בפני
הנתבעת האפשרות לפנות אל התובעת אל או בא כוחה ולבקש תיקונים להסכם זה. תשובת הנתבעת לשאלת בית המשפט בהקשר זה כי לא ביקשה לתקן את ההסכם כי :"היה לה קשה מדי" ו:"לא התאים לה להכנס לדברים כאלה" – הינה בלתי מספקת ורב הנסתר בה על הגלוי.

לא למותר להוסיף ולציין, בהקשר זה, כי עיון בהסכם השכירות אשר נחתם בסיכומו של דבר, העלה כי בהסכם חלו שינויים בסעיפים עליהם הצביעה הנתבעת כ"דרקוניים" – עובדה המלמדת כי , ככל שהיתה הנתבעת פונה אל התובעת, היו נערכים בטיוטת ההסכם תיקונים.
זאת ועוד, לאור הסבריה הקלושים, עד כדי בלתי קיימים של הנתבעת בהקשר זה הינני מוצאת עדותה של התובעת, לענין המועד ואופן מסירת ההודעה בדבר התנערותה של הנתבעת משכירת הדירה ובהקשר זה הנני מאמינה כי אמנם היה זה ב – 18 או ב – 19 לנובמבר ובשיחה אשר התקיימה ביוזמת התובעת.

14.
לכלל האמור לעיל אוסיף כי הנתבעת נמנעה מלהביא כעדה בפני
את אותה הגב' עמליה ניסים – אשר נטלה חלק הן בפגישה הראשונה בין הצדדים והן, בשיחות טלפון אשר התקיימו בינהן. הימנעותה של הנתבעת מהבאת עדה אשר נמצאת ב"הישג ידה" יש בה משום חזקה כי היה בעדותה בכדי לפגוע בגירסתה ויש בכך, כדי לחזק את גירסתה של התובעת לענין השתלשלות האירועים.

15.
התנהגותה של הנתבעת כמפורט לעיל – ובכלל זה – מחד, הצגת מצד חד משמעי בדבר רצון שכור את הדירה , מצג עליו הסתמכה התובעת ומאידך, התנערותה ללא כל הסבר המניח את הדעת מכוונתה זו,תוך שהיא אף אינה מוסרת הודעה בתוך זמן קצר לתובעת ומאפשרת לה הקטנת נזקיה- מהווה התנהגות חסרת תום לב במסגרת משא ומתן.

16.
משקבעתי כי התנהגותה של הנתבעת מהווה התנהגות חסרת תום לב במשא ומתן, הנני נדרשת לשאלת הפיצוי הראוי לתובעת בגין התנהגותה זו של הנתבעת .

סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי ) תשל"א – 1971 , קובע כי :

"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדר מקובלת ובתום לב.
(ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא תום לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10 , 13 ו – 14 לחוק החוזים (תקופות בשל הפרת חוזה) , תשל"א – 1970, יחולו בשינויים המחוייבים".

מלשונו הפשוטה של סעיף זה עולה כי הסעד אשר ינתן במקרה של הפרת החובה לנהוג בתום לב במשא ומתן הוא פיצוי בעד הנזק אשר נגרם לנפגע עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה. בהתאם ללשון החוק, קבעה הפרשנות המסורתית של הסעיף כי הפרת החובה לנהוג בתום לב במו"מ מזכה את הצד הנפגע בפיצויי הסתמכות (המכונים גם פיצויים שליליים).

בהקשר זה , בפסקי דין אשר ניתנו בשנים האחרונות, חל שינוי מסויים במגמה האמורה ונקבע כי
ניתן לפצות את הנפגע בפיצויים קיום (המכונים גם פיצויים חיוביים) ואולם, זאת רק במקרים חריגים בהם הצדדים הגיעו לשלב כה מתקדם עד כי תנאי החוזה העתיד לבוא ידועים ורק חוסר תום לב מצד אחד הצדדים מנע את כריתת ההסכם "ברגע האחרון" (ראה לענין זה – ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 וכן, ע"א 8170/00 ברנדר יוסף נ' עלריג נכסים ואח , פ"ד נז (1) 158)

17.
במקרה שבפני
הואיל והן התובעת והן הנתבעת אינן מעוניינות בקיום ההסכם בינהן עוד, הנני נדרשת רק לפסיקת הפיצויים השלילים ולקציבתם.

18.
בחינת נזקיה של התובעת, כפי שהוכחו בפני
, מעלה כי לתובעת נגרמו נזקים כדלקמן:

א.
כאמור קיבלתי גירסתה של התובעת ובהתאם לה רק בשלב מאוחר יותר הוסכם כי מועד תחילת השכירות יהיה ביום 26/11/09 וכן, כי באם היתה יודעת מראש כי אין בדעת הנתבעת לשכור את הדירה היתה מוצאת בנקל שוכר אחר החל מיום 15/11/09 ומשכך,
תחילה, נגרם לתובעת הנזק הנעוץ בהפסד מחצית חודש שכירות בסך – 2,125 ₪.

ב.
לתובעת נגרמו עוגמת נפש וכן, הוצאות הנובעות מהצורך לשוב ולהראות את הדירה , לענין זה , התובעת לא הביאה בפני
כל תיעוד בדבר שיעור הנזקים אשר נפסק לה , על אף האמור הרי שהואיל ופיצוי בגין עוגמת נפש מסור לשיקול דעתו של בית המשפט הנני פוסקת
לתובעת פיצוי על דרך האומדנה בסך 500 ₪.

19.
אשר על כן ולאור כל האמור והמפורט לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת נזקיה כמפורט בסעיף 18 לעיל, בסך 2,725 ₪ וכן, הוצאות משפט בסך של 500 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועל לביצוע התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין .
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים .

ניתן היום,
י"א תשרי תשע"א, 19 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.












תק בית משפט לתביעות קטנות 29755-12/09 שרה היינס נ' טוני בר אל (פורסם ב-ֽ 19/09/2010)