פסקי דין על יהודה ויניוורטר

20216-05/10 מת     21/09/2010




מת 20216-05/10 מדינת ישראל נ' יהודה ויניוורטר








בית המשפט המחוזי בירושלים



מ"ת 20216-05-10 מדינת ישראל
נ' ויניוורטר(עציר)
21 בספטמבר 2010

בפני

כב' השופטת
חנה
בן עמי






המבקשת
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד שגיא אופיר


נגד

המשיב
יהודה ויניוורטר
(עציר)
ע"י ב"כ עו"ד יפית וייסבוך



החלטה


בקשה לעיון חוזר בהחלטתו של בית משפט זה (כב' השופט י' שפירא), מיום 2.6.10, במסגרתה נעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו.

1.
כתב האישום שהוגש נגד המבקש מייחס לו עבירה של ניסיון רצח, לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 3.5.10 תקף המבקש את אשתו, ויקטורי חתואל-ויניוורטר, ואיים להורגה. המתלוננת הזעיקה את המשטרה והמבקש נעצר, אולם שוחרר ביום 5.5.10 בתנאים מגבילים, ובהם איסור על הימצאות באזור ביתו. עוד נטען, כי על אף הצו, הגיע המבקש ביום 6.5.10 בשעת בוקר מוקדמת לבית, והחל לחנוק את המתלוננת שישנה אותה עת במיטתה. בנם של בני הזוג, ששמע את הרעש, נכנס לחדר ומשלא הצליח להפסיק את מעשיו של המבקש הוא הכה בו במחבט כדור-בסיס. בעקבות המכות השתחררה המתלוננת מאחיזת המבקש, אולם הוא דקר אותה בחזה בסכין שהיתה בידו, ולאחר מכן דקר אף את עצמו.
בעקבות המעשים נגרמו למתלוננת חבלות ושטף דם בשדה הימני.
2.
בדיון שנערך בפני
כב' השופט שפירא ביום 2.6.10, הסכים בא-כוח המבקש לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. עוד ציין, כי מאחר שאין בידו להציע חלופת מעצר, הוא שומר על הזכות לפנות בבקשה לעיון חוזר. בהתאם הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים נגדו.

3.
ביני לביני הוחלף ייצוגו של המבקש. באת כוחו דהכא, עו"ד וייסבוך, הגישה מטעמו בקשה לעיון חוזר בהחלטה. זאת, כנטען, משני נימוקים עיקריים: האחד, חומר הראיות בתיק אינו מקים ראיות לכאורה בעבירה של ניסיון לרצח, אלא בעבירה קלה יותר. השני, למבקש נמצאה חלופת מעצר ראויה בישיבה. במסגרת הדיון שנערך בבקשה טענה באת-כוח המבקש באריכות לכך כי אין ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לו, הן מאחר שהמבקש היה שיכור בעת האירוע, מה שכנטען מעקר את הכוונה הנדרשת לצורך העבירה, והן מאחר שלא ברור האם המבקש אמנם ניסה לדקור את המתלוננת או שמא היא נדקרה בעת שניסתה למנוע ממנו לדקור את עצמו. מכל מקום, כך נטען, מעשיו לכאורה של המבקש כלפי המתלוננת אינם תואמים את אורח חייו הרגיל.

4.
המשיבה התנגדה לשחרורו של המבקש לחלופת מעצר. לטענתה, נוכח ההסכמה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, וההחלטה שניתנה בהתבסס על הסכמה זו, לא ניתן לפתוח את הנושא לדיון מחודש, מה גם שלגופו של עניין, כנטען, אין ממש בטענות המבקש. לעניין חלופת המעצר נטען כי אין מקום לשחרר המבקש לחלופה שעה שאת המעשים המיוחסים לו הוא ביצע כאשר היה משוחרר בתנאים מגבילים, ותוך כדי הפרת אותם תנאים. באופן פרטני בהתייחס לחלופה המוצעת נטען כי היא אינה מספיקה בעבירות קלות, קל וחומר בעבירה החמורה המיוחסת למבקש.

5.
דין הערר להידחות. כפי שנקבע לא אחת, שינוי בייצוג של בעל דין אינו מהווה, כשלעצמו, עילה לחזרה מהסכמות דיוניות. משכך, ככלל, אין בעובדה כי הנאשם בחר להחליף סנגור כדי להצדיק חזרה מהסכמה שהושגה בדבר קיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 8649/05 זלצמן נ' מדינת ישראל
, תק-על 2005(4) 151, 153 (2005)).

בענייננו, משהוסכם כי קימות ראיות לכאורה בעניינו של המבקש, ועל בסיס האמור ניתנה ההחלטה בעניין המעצר, אין בחילופי ייצוג כדי לאפשר העלאת טענות כנגד קיומן של ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למבקש, והמקרה דנן אינו נמנה עם אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהכלל האמור. למעלה מן הדרוש, ועל מנת להפיס דעתו של המבקש, אציין כי מקריאת חומר הראיות עולה כי קיימות די והותר ראיות למיוחס לו. כך, בהודעתה של המתלוננת מיום 6.5.10 היא מסרה כי ביום האירוע היא התעוררה בשעת בוקר, כאשר המבקש גהר מעליה וניסה לחנוק אותה בשתי ידיו. המתלוננת נאבקה בו והצליחה לצרוח, אז נכנס לחדר בנה ומשהוא לא הצליח למשוך את המבקש ממנה הוא הכה אותו באלה. משזו נשברה ירד הבן כדי להביא מקל. בשלב זה נכנס בנה השני לחדר וניסה להוציא מידו של המבקש סכין מטבח גדולה שהחזיק בידו, ושכוונה למתלוננת. אף שהבן הצליח להסיט את הסכין מכיוונה של המתלוננת היא נדקרה ממנה בחזה. מהודעתה של המתלוננת עולה עוד, כי היא ניסתה להוציא את הסכין מידיו של המבקש עת דקר את עצמו, רק לאחר שנדקרה בעצמה, ומשכך אין ממש בטענות המבקש לפיהן המתלוננת נדקרה בזמן שניסתה למנוע ממנו לדקור את עצמו (שם, עמ' 1-2).

גם בהודעתו של הבן אבישי מאותו המועד צוין כי המבקש גהר על המתלוננת וחנק אותה, וכן דקר אותה בסכין שהייתה בידו, ורק לאחר מכן ניסה לפגוע בעצמו (שם, עמ' 1).

מכל מקום, מאחר שאין חולק על קיומן של ראיות לכאורה לכך שהמבקש חנק את המתלוננת, אין בסוגיית הראיות לעניין הדקירה כדי לשנות מהמסקנה בדבר ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת למשיב.

באשר לקיומה של חלופת מעצר – כפי שנקבע לא אחת, על מנת להורות על שחרור נאשם לחלופת מעצר, נדרש כי בית המשפט ליתן בו אמון בסיסי:

"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם. שהרי אין חלופת מעצר אלא אם יש עילת מעצר, ואין עילת מעצר אלא אם יש יסוד סביר לחשש בדבר מסוכנות הנאשם, הימלטות מן הדין או שיבוש הליכי משפט... התנאים המגבילים של חלופת המעצר, יהיה זה מעצר בית ותהיה זו ערבות כספית, לעולם אינם מסלקים את החשש במידה מספקת, אלא אם הם מתאספים לאמון שהנאשם יקיים את תנאי השחרור, המפורשים והמשתמעים. אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה"
(בש"פ 507/00
מזרחי נ' מדינת ישראל

, פ"ד נד(1) 385, 391 (2000)).

עוד כפי שנקבע –

"שחרור בערובה הוא מעין חוזה אמון בין המשוחרר לבין בית המשפט. המשוחרר מתחייב לכך שיעמוד בתנאים ובית המשפט, בהנחה שהוא נותן בו אמון – מורה על שחרורו. כל האמצעים הנוספים, יהיו אלו מפקחים בשר ודם או איזון אלקטרוני, אינם אלא חישוקים שנועדו להבטיח את קיומו של החוזה, אולם אינם יכולים להוות את בסיסו..."

(בש"פ 9854/06 9856/06 9857/06
עאטיאס נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 13.12.2006)).

לפיכך, משמתן אמון כאמור הוא בלתי אפשרי, אין מקום לבחינת חלופת מעצר, וממילא אין מקום להורות לשירות המבחן לערוך תסקיר לצורך בחינת חלופה מוצעת, ולהגביר את העומס המצוי עליו גם כך. בניגוד למעצר ממש, כלל חלופות המעצר, מחייבות את רצונו הטוב ושיתוף הפעולה של הנאשם, ואת נכונותו לכבד את התנאים שנקבעו בעניינו. בענייננו, על רקע מעשיו של העורר, שלכאורה ביצע המעשים המיוחסים לו בעת שהיה משוחרר למעצר בתנאים מגבילים על רקע אלימות קודמת שהפעיל כלפי המתלוננת, ובנוסף הפר צו הרחקה שיפוטי שהוצא נגדו, לא ניתן ליתן בו האמון הנדרש, ולו על מנת לבחון האפשרות של חלופת מעצר בעניינו.

למרבה הצער, התופעה של בני זוג אלימים שחוזרים ותוקפים את בנות זוגם, תוך הפרת צווים שיפוטיים בעניינם, היא חזון נפרץ. למרבה המזל זאת הפעם לא הסתיים האירוע בתוצאות קטלניות, אולם אין ערובה כי שחרורו של המשיב בשנית למעצר בית בתנאים מגבילים לא יביא לתוצאה אחרת.

במאמר מוסגר ולמעלה מן הדרוש יצוין, כי אף אם היה מקום לבחון חלופת מעצר בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי בחלופה המוצעת יש כדי לאיין המסוכנות הגבוהה הנשקפת ממנו לכאורה.

6.
אשר על כן הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג בתשרי תשע"א, 21 בספטמבר 2010, במעמד הצדדים.


חנה בן עמי
, שופטת








מת בית משפט מחוזי 20216-05/10 מדינת ישראל נ' יהודה ויניוורטר (פורסם ב-ֽ 21/09/2010)