פסקי דין על יצחק פז | פסקי דין על אסף יניב

10825-06/10 רעא     21/09/2010




רעא 10825-06/10 יצחק פז נ' אסף יניב








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי מרכז



רע"א 10825-06-10 פז נ' יניב






בפני

כב' השופטת
ורדה פלאוט


מערער

יצחק פז


נגד


משיב

אסף יניב




פסק דין


1.
בפני
בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופטת ד"ר א. סורוקר), מיום 05.05.10, בה ניתן כנגד המערער צו זמני, לפיו נאסר על עליו "להיכנס ולהתגורר בדירה נשוא הסכסוך" בין הצדדים, וזאת עד להכרעה בתביעה העיקרית, בכפוף לתנאים הבאים: הפקדת פיקדון כספי או ערבות בנקאית מטעם המשיב בסך 15,000 ₪, תשלום לידי המערער סך 10,000 ₪, ומתן צו האוסר על המשיב לעשות כל דיספוזיציה בנכס.

בשל חשיבותו של העניין שבפני
, שעניינינו בשאלה, האם הטרדה או הרגזה חד פעמית, הבאה לידי ביטוי באופן של אלימות חמורה מצידו של דייר מוגן כלפי בעל הבית, מצדיקה מתן צו שמשמעו הרחקת הדייר מביתו לתקופה משמעותית, ניתנת רשות ערעור, והבקשה תידון כבערעור.

2.
העובדות הרלוונטיות-

המערער הינו דייר מוגן בדירת מגורים שבבעלות המשיב.

ביום 05.06.09 תקף המערער את המשיב, לאחר שהמשיב צילם את פתח דירתו של המערער. התקיפה היתה באמצעות אגרופים, משיכה בשערותיו של המשיב, ובהמשך נטל המערער אבן והיכה באמצעותה בראשו ובפני
ו של המשיב. כתוצאה מכך נגרמה למשיב חבלה חמורה וחבלות של ממש.

בעקבות כך, ועל פי הודאת המערער, הורשע המערער ביום 18.04.10 בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין התשל"ז-1977.


בנסיבות אלה, הגיש המשיב תביעה לפינויו של המערער בהתבסס על סעיף 131 (5) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב-1972 הקובע:

"... אלה בלבד הן עילות הפינוי... הדייר, או אדם אחר ברשות הדייר, דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו".

ואכן הצדדים הינם שכנים וגרים זה מעל זה באותו בניין.

במסגרת התביעה האמורה לעיל, הגיש המשיב בקשה למתן צו זמני, הוא הצו שניתן בסופו של יום, נשוא הערעור שבפני
.

3.
קביעות בית משפט קמא

על פי החלטת בית משפט קמא, משהורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה, מנוע הוא מלטעון להגנה עצמית, וזאת נוכח האמור בסעיף 42א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971, מה גם שהרשעה זו באה בעקבות הודאתו של המערער.
עוד קבע בימ"ש קמא, כי קמה למשיב הזכות לעתור לצו זמני ולצורך כך יש לבחון שני תנאים: הזכות הלכאורית המהותית ומאזן הנוחות. בימ"ש קמא מצא כי המשיב עמד בשני מבחנים אלה.
אשר על כן ניתן צו המניעה הזמני המותנה בתנאים כמפורט במבוא לעיל.

4.
טענות המערער-

לטענת המערער מדובר בצו מרחיק לכת מכוחו מפונה מדירתו אדם מבוגר, יליד שנת 1946, זאת בהחלטה שניתנה כלאחר יד, מבלי שנשמעו הוכחות וללא

פסק דין
. למערער אין מקום מגורים אחר והוא צפוי למצוא עצמו ברחוב.

לטענת המערער למתן הצו קדמו הליכים אלו:

ביום 11.02.10 דחה בימ"ש קמא את בקשת המשיב למתן צו מניעה האוסר על המערער להיכנס לדירה מהטעם שהמערער (המשיב כאן) "...עותר בבקשת הביניים לסעד זמני, להשיג את יעודו בתביעה העיקרית...".

באותו יום, 11.02.10, נודע למערער לראשונה כי המשיב הגיש כנגדו בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, וביום 04.02.10 ניתן צו האוסר על המערער להיכנס לדירה עד לדיון במעמד שני הצדדים שנקבע ליום 08.02.10. ביום 08.02.10 ניתן הצו בהעדר המערער.
ביום 18.02.10 הגיש המערער בקשה לביטול הצו שניתן בהעדרו, אך לא עמד על בקשתו זו מהטעם שבמקביל עמד כנגדו צו האוסר עליו להתקרב לדירה במסגרת התיק הפלילי.

עם סיום ההליך הפלילי התחדש הדיון במסגרת הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, וביום 06.05.10 נקבע ע"י בימ"ש (בפני
מותב אחר, כב' השופטת עירית וינברג- נוטוביץ) כי הבקשה להרחיק אדם מדירתו היחידה ולמעשה "לקבוע עובדות בשטח" אינה ההליך הראוי. לפיכך נדחתה הבקשה, כדברי ביהמ"ש "אין אני נעתרת לבקשה. המשיב מורחק מביתו כ-11 חודשים והגיעה העת כי ישוב לדירתו היחידה".

ביום 29.04.10 הגיש המשיב את הבקשה למתן צו מניעה זמני במסגרת תביעת הפינוי.
ביום 06.05.10 נקבע כי אין מקום למתן הצו במעמד צד אחד, וע"כ נקבע דיון במעמד הצדדים.
ביום 09.05.10 התקיים דיון וניתן הצו נושא הערעור שבפני
.

לגישתו של המערער טעה בימ"ש קמא בכל אלה:
-
לא ניתן ליתן סעד זמני הזהה לסעד הסופי המבוקש.
-
לא התקיימו התנאים למתן סעד זמני ע"פ תקנה 362 לתקסד"א, שכן בימ"ש קמא התייחס רק לשני תנאים מתוך שלושה.
-
בנסיבות העניין לא מתקיימת עילת פינוי של הטרדה או הרגזה, שכן אין מדובר בהתנהגות קבועה ומתמדת אלא באירוע חד פעמי.
-
בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה לטובת המערער אשר זוהי דירתו היחידה ומצבו הכלחכי בכי רע.

5.
לטענת המשיב-

החלטת בימ"ש קמא נכונה וראוייה ומאזנת כיאות בין האינטרסים השונים. מדובר באלימות כה קשה וקיצונית אשר איננה מאפשרת בשום אופן להתיר למערער לחזור לדירתו באופן שיתגורר בסמוך למשיב.




6.
דיון

אין ספק כי מדובר בנסיבות קיצונית, ומתוך שכך מגיעים אנו לתוצאה בשלב זה, שאף היא קשה וקיצונית, ומשמעותה שהמערער אינו רשאי לשוב ולהתגורר בדירתו היחידה.

יחד עם זאת, לא מצאתי פגם בהחלטת בית משפט קמא. בימ"ש קמא שקל את השיקולים הנכונים, ערך את האיזונים הראויים וקבע את הערבויות הראויות בנסיבות העניין. התוצאה היא החלטה שקולה ומאוזנת.
מיותר לציין כי ההחלטות השונות שניתנו כמתואר לעיל, אינן עומדות לבחינה שיפוטית במסגרת

פסק דין
זה.

להלן אנסה לתת מענה לכל אחת מטענותיו של המערער.

7.
הסעד הזמני זהה לסעד הסופי-

אין אני סבורה כי טענה זו נכונה. מעיון בכתב התביעה עולה כי המדובר בסעד שמשמעו פינוי דייר מוגן מדירת מגורים. בהליך זה יקבע, בין היתר, אם יש למערער הגנה או הגנה מן הצדק, וכן מהם התנאים לפינוי, אם בכלל.
הסעד הזמני שונה- בקשה לאסור על המשיב להיכנס לדירת המגורים עד להכרעה בתביעה העיקרית, כאשר במקביל נאסר על המשיב לעשות כל דיספוזיציה בנכס.
אשר על כן נדחית הטענה.

מעבר לנדרש יש להעיר כי יתכנו מקרים בהם הסעדים (הזמני והקבוע) יהיו זהים ואעפ"כ יעתר ביהמ"ש לסעד הזמני המבוקש. ודוק, גם בפסיקה המצוטטת ע"י המערער, מתוך בש"א 3421/05 מנהל מקרקעי ישראל נ' רגב אילת בע"מ (עמ' 7 לבקשה), נקבע כי:

"... הכלל הוא שבדרך כלל לא ינתן צו ביניים אם בדרך זאת יקבל המבקש- התובע את כל מבוקשו, וההליך בתיק העיקרי יהיה בבחינת הליך מיותר..."
(ההדגשה שלי ו.פ).

בעניינינו, כאמור, גם לאחר מתן הצו הזמני, ההליך העיקרי אינו מתייתר.
מכל מקום, כאמור, מדובר באחד מהשיקולים שעל בימ"ש לשקול, אך לא במניעות
מוחלטת מלתת צו מניעה מקום שיש זהות בין הסעדים השונים.



8.
התנאים למתן הצו-

אין אני סבורה כי בית משפט שקל רק חלק מהתנאים הנדרשים, וכי שגה בעניין זה. ההיפך מכך. נראה כי בית משפט קמא שקל את כל השיקולים הרלוונטים.

ראיות מהימנות לכאורה- אכן, משהורשע המערער בתקיפת המשיב במסגרת ההליך הפלילי, יש בידי המשיב ראיה לכאורה לקיומה של עילת פינוי על פי סעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר , הקובע : "הדייר... דרכו להטריד או להרגיז את שכניו, לרבות בעל הבית שהוא שכנו" מה לנו יותר מהרגזה או הטרדה מאשר תקיפת בעל הבית על ידי הדייר באופן שגרם לחבלה חמורה?!

מאזן הנוחות- גם בעניין זה אני רואה עין בעין את מסקנות בית משפט קמא, לפיהן מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיב. כאמור, המשיב מתגורר בשכנות למערער. המשיב נפגע כתוצאה מתקיפתו ע"י המערער באופן חמור, ולדבריו לא יוכל לנהל חיי שיגרה אם יחזור המערער להתגורר בשכנותו. טענה זו הינה סבירה. הנה כי כן, אם עלינו להכריע בין מגורי המשיב בדירתו לבין מגורי המערער בדירתו, אך מובן הוא כי יש להעדיף את טענות המשיב אשר לא חטא ולא פשע על פני טענות המערער אשר פגע באופן חמור במשיב. בעניין זה אין אלא לומר למערער, המתלונן על כך שהורחק מביתו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה.

הבקשה הוגשה בתום לב- בין אם הדבר נאמר במפורש בהחלטת בית משפט קמא, ובין אם לאו, הרי שעם הרשעת המערער בדין, מנוע הוא מלטעון כי המשיב הגיש בקשתו שלא בתום לב. אינני מקבלת את טענות המערער כי המשיב מבקש מאז שרכש את הנכס לסלקו ממנו (ר' סעיף 9 לבקשה), אך גם אם תחושתו הסובייקטיבית של המערער בעניין זה נכונה, היה עליו להקפיד כי לא תמצא למשיב עילה לסילוקו. מנסיבות העניין נראה כי המערער לא הקפיד בכך, וזאת בלשון המעטה.

אם לא די בכל אלה, התוצאה לפיה נמנע המערער להתגורר בשכנות למשיב בנסיבות החמורות אותן יצר הוא עצמו, עולה בקנה אחד עם ההגיון והשכל הישר. היטיב לבטא זאת המלומד כב' השופט בר אופיר בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר", בעמ' 246:

"עיקר הדברים הוא שנוכחות הדיירים בשכנות לביתה של בעלת הבית מכבידה במידה משמעותית על אורח חייה. בנה של הדיירת הודה במעשיו ואף הורשע. אירועים אלה, יש בהם כדי להקים חשש אמיתי בליבה של בעלת הבית העולה כדי הטרדה המכבידה במידה משמעותית על אורח חייה".

9.
ההלכה שנפסקה בע"א(ת"א) 3309/04 מדני נ' מסיקה (להלן פרשת מדני נ' מסיקה)-

ברוח הדברים האמורים לעיל, נקבע בפרשת מדני נ' מסיקה, בסעיף 8 לפסה"ד:

"אנו סבורים שהתקיפה הקימה עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק, וזאת לנוכח מערכת היחסים העכורה בין שתי המשפחות. בנסיבות העניין שלפנינו, נוכחות בני משפחתה של המשיבה בשכנות לביתה של המערערת, מכבידה במידה משמעותית על אורח חייה של זו האחרונה, עסקינן במקרה חריג ... שבו תקפו בעלה ובנה של המשיבה את בנה של המערערת, דקרו אותו בסכין וגרמו לו פצעים קשים. בנה של המשיבה הודה במעשיו ואף הורשע. מקובל עלינו שיש באירועים הללו כדי להקים חשש אמיתי בליבה של המערערת, העולה כדי הטרדה המכבידה במידה משמעותית על אורח חייה".

אכן, כטענת המערער, העובדות בפסה"ד הנ"ל אינן זהות לחלוטין לעובדות בעניינינו. שם בוצעה התקיפה ע"י בני משפחתו של הדייר והמדובר היה בחנות ולא בדירה. אני גם ערה לכך שמדובר ב

פסק דין
ולא בהחלטת ביניים. אף על פי כן אני סבורה כי בימ"ש קמא יישם באופן נכון את ההלכה המנחה שנקבעה ב

פסק דין
זה. ואבאר, תקיפת המשיב ע"י המערער שהוא הדייר בנכס הינה בבחינת קל וחומר לעובדות המקרה בפרשת מדני נ' מסיקה. אם העילה האמורה בסעיף 131(5) לחוק הגנת הדייר מתקיימת כאשר עסקינן בתקיפה שבוצעה ע"י בני משפחתו של הדייר, קל וחומר שהיא מתקיימת כאשר עסקינן בתקיפה שבוצעה ע"י הדייר עצמו. ומכל מקום, החוק מתייחס לשני המקרים.
באשר לשתי האבחנות האחרות, אינני סבורה שיש בהן כדי לשנות את התוצאה. מדובר בעניינינו ב"הטרדה" או "הרגזה" מהסוג הקיצוני ביותר, היינו תקיפה הגורמת לחבלה חמורה אשר חס וחלילה יכולה הייתה להסתיים בתוצאות קשות יותר. כפי שאמר בצדק בית משפט קמא "גם אם מדובר באירוע חד פעמי, הרי שיש לשקול את מידת עוצמתו ואת תוצאתו...". כאמור, מדובר באירוע חמור ביותר אשר מביא אכן לתוצאה חמורה ביותר מבחינתו של המערער, אך כאמור בהרחבה לעיל, הנזק שעלול להיגרם למשיב אם חס וחלילה יחזור אותו אירוע על עצמו- ואין לנו כל דרך להבטיח שכך לא יהיה- עלול הנזק למשיב להיות גדול לאין ערוך מהנזק הנגרם למערער כתוצאה ממתן הצו הזמני.

10.
הערבויות שהפקיד המשיב-

אם אין די בכל האמור לעיל, ערך בימ"ש קמא איזונים ראויים בעת שחייב את המשיב בהפקדת ערובה בסך 15,000 ₪ להבטחת כל נזק, ובתשלום בסך 10,0000 ₪ במזומן לידי המשיב, סכום שיש בו כדי לסייע למערער במציאת מקום מגורים חלופי עד למתן

פסק דין
בתביעה העיקרית.

11.
לסיום, לא נותר לי אלא לקוות כי בית משפט קמא יסיים את הדיון בהקדם האפשרי לנוכח המציאות הקשה שנוצרה מבחינת המערער, עם מתן הצו.

12.
אשר על כן נדחה הערעור.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות. אלה יוכלו להילקח בחשבון עם פסיקת ההוצאות בהליך העיקרי המתנהל בפני
בית משפט קמא.


ניתן היום,
י"ג תשרי תשע"א, 21 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.














רעא בית משפט מחוזי 10825-06/10 יצחק פז נ' אסף יניב (פורסם ב-ֽ 21/09/2010)