פסקי דין על יגאל וינשטין | פסקי דין על וינשטיין יגאל איטום ושימור מבנים | פסקי דין על וינשטיין בינוי ואיטום 2002 ואח' | פסקי דין על יצחק שניר | פסקי דין על שניר יצחק ייעוץ ושווק |

1992-08/07 א     27/09/2010




א 1992-08/07 יגאל וינשטין, וינשטיין יגאל איטום ושימור מבנים בע"מ, וינשטיין בינוי ואיטום 2002 בע"מ ואח' נ' יצחק שניר, שניר יצחק ייעוץ ושווק בע"מ





בפני

כב' השופט יעקב שינמן
התובעים/ הנתבעים שכנגד

1. יגאל וינשטין

2. וינשטיין יגאל איטום ושימור מבנים בע"מ

3. וינשטיין בינוי ואיטום 2002 בע"מ
4. י.ו.ש. יעוץ באיטום מבנים בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מיכאל אוסטרובסקי
נגד
הנתבעים/התובעים שכנגד

1.יצחק שניר

2.שניר יצחק ייעוץ ושווק בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ארנון בן חור ויניב לנדאו

פסק דין
כללי
התובע והנתבע היו שותפים במסגרת חברות שעסקו בעיקר בעבודות איטום.
התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה כספית ע"ס 2,501,000 ₪, בין היתר בגין כספים אשר לטענת התובעים, חבים הנתבעים להם, עקב גניבת עבודות וכספים מאת התובעים.
הנתבעים הגישו ביחד עם כתב הגנתם, כתב תביעה שכנגד, ע"ס 323,356 ₪ בגין סכומים שחבים להם התובעים או בגין נזקים שגרמו להם.
רקע
התובע 1, יגאל וינשטיין (להלן: "התובע" או "מר וינשטיין"), הינו בעל מניות בין היתר בשלושת החברות: וינשטיין יגאל איטום ושימור מבנים בע"מ
(להלן: "התובעת 2" או "וינשטיין יגאל איטום ושימור מבנים"), וינשטיין בינוי ואיטום 2002 בע"מ (להלן: "התובעת 3" או "וינשטיין בינוי ואיטום 2002") וי.ו.ש. יעוץ באיטום מבנים בע"מ (להלן: "התובעת 4" או "י.ו.ש. יעוץ באיטום מבנים"),
הנתבע 1, יצחק שניר
(להלן: "הנתבע" או "מר שניר"), היה כ- 12 שנה שותף לעסקיו של התובע. הנתבעת 2, שניר יצחק ייעוץ ושווק בע"מ
(להלן: "הנתבעת 2" או "שניר יצחק ייעוץ ושווק"), הינה חברה העוסקת בביצוע עבודות איטום ובמתן ייעוץ לגביי איטום מבנים, אשר הוקמה ע"י הנתבע 1 ומנוהלת על ידו, והוא בעל מניותיה.
על פי הנטען בכתב התביעה, התובעת 2, הינה חברה שנוסדה לפני כ 15 שנה והיום איננה פעילה. לתובע בעלות ב 75% מסך מניות החברה ולנתבע בעלות ב- 25% מסך כל המניות בחברה, אשר הועברו אליו ע"י התובע 1 ללא תמורה.
באשר לתובעת 3, התובע הינו בעל מניות יחיד בחברה ומשמש מנהלה, ולטענת התובע, חברה זו באה בנעליה של התובעת 2 לכל דבר ועניין (הנתבע כופר בכך וטוען, כי חברה זו לא באה בנעליה של התובעת 2).
באשר לתובעת 4, התובע והנתבע הינם בעלי המניות בחברה זו כל אחד מחזיק במחצית מהמניות.

לפני כ 18 שנה, נחתם הסכם בין הנתבע לתובעת 2, בהסכם זה סוכמו תנאי עבודתו ועקרונות השותפות עם התובע (להלן: "ההסכם").

ביום 16.5.1998 וביום 27.12.1999, נפגע התובע בשתי תאונות דרכים ועקב כך נעדר תקופות ארוכות מעבודתו.
התובע לטענתו, נתן אמון מלא בנתבע בתקופה זו ומיעט להתערב בעבודה השוטפת וקיבל ללא חשד את דיווחיו והסבריו של הנתבע. בדיעבד התברר לתובע, כי הנתבע ביצע עבודת איטום, ובכלל זה במרינה בת"א, עבור חב' אתרים בע"מ (להלן: "אתרים"), אשר הייתה לקוחה ותיקה וגדולה, ללא ידיעתו של התובע ומבלי שהתובעים קיבלו על כך תמורה כלשהי. משהבין התובע כי זה קצה הקרחון, החל בבדיקות, ואז התברר לו כי הנתבע גונב באופן שיטתי כספים, עבודות, לקוחות וסחורה מהתובע, ומפר את ההסכם הפרה יסודית.
בנוסף גילה התובע, כי הנתבע שהציג עצמו כמהנדס מעולם לא הוסמך כמהנדס.
ומכאן התביעה.
טענות הצדדים
לטענת התובעים, הנתבע הקים חברה משלו- הנתבעת 2, ללא ידיעתו של התובע, בניגוד לסעיף 8 להסכם. הנתבע הוציא את חשבונית המס עבור חברת אתרים במרינה בת"א, באמצעות הנתבעת 2, וקיבל תמורתה סך של 11,097 ₪.
לטענת התובע, דווקא בתקופה בה נעדר מהעבודה עקב שתי התאונות, עסק הנתבע בגניבת כספים ועבודות, ברמאויות ובשקרים, לכאורה, בצורה מואצת, תוך שניצל את היעדרותו הממושכת של התובע מהמשרד והאחריות שניתנה לו במטרה לזכות ברווחים כספיים אישיים. עקב מעשי המרמה והגניבה, רכש הנתבע בית צמוד קרקע מפואר בשווי כחצי מליון דולר.
הנתבע הגדיל לעשות בכך שבמשך כל השנים, הציג עצמו כמהנדס מוסמך, גם כלפי התובע וגם כלפי קהל הלקוחות להם ערך חוות דעת אינספור, כאשר בפועל, לא הוסמך הנתבע מעולם כמהנדס ולעיתים אף הציג עצמו כיגאל וינשטיין.
במהלך החקירות שביצע, גילה התובע כי הנתבע ניצל בעל כורחה ובחלק מהמקרים אף בלא ידיעתה, את מזכירת החברה, הגב' שרית ציון, תוך שנהג לצוות עליה להשמיד ו/או להחביא מסמכים מפלילים, להעביר כספי החברה לחשבונו הפרטי וכו'.
הנתבע נמנע באופן שיטתי מלהוציא הזמנות כדין ללקוחות על העבודות שבוצעו ע"י החברה וכן מלנהל יומני עבודה כדין וכמקובל.
התובע פירט בכתב התביעה (סעיפים 19-23), שורה של ממצאים המעידים לטענתו על כוונותיו הזדוניות וגניבותיו לכאורה של הנתבע.
בנוסף טען התובע, כי הנתבע קשר קשרים עם לקוחות ועם קבלני משנה שעבדו במשך השנים עם החברה, וכי אנשים אלה שיתפו עימו פעולה והפכו אף לכלי עזר באמצעותו הצליח הנתבע לבצע מעלליו.
עוד טען התובע, כי לכיסוי חובותיו כתוצאה ממעשי הנתבע, נאלץ להוציא מכיסו הפרטי כספים רבים, והיות והנתבע שותף לעסקיו, עליו לשאת במחצית הסכומים בסך 450,000 ₪.
במהלך שנת 1999, רכשה החברה לשימוש הנתבע רכב חדש מסוג טיוטה לאנד קרוזר, בסך 242,000 ₪, הרכב נרשם על שם הנתבע ומאז הוא עשה בו שימוש קבע (להלן: "הרכב"). התובע ביקש מהנתבע למכור את הרכב עקב הקשיים הכלכליים אך הנתבע סירב לעשות כן ולכן על הנתבע להשיב את הרכב והעגלה הנגררת לתובעים ולחילופין על הנתבע להשיב את שווי הכספי הנכון ליום הגשת התביעה.
במעשיו של הנתבע, עשה הנתבע שימוש לרעה במעמדו כשותף ותפקידו בחברה, כמו הפרה חמורה של יחסי האמון אשר שררו בין הצדדים. הנתבע עשה שימוש ציני באמון זה לצורכי רווחיו האישיים, תוך שהוא מפר כל חובה חוזית ו/או חוקית כלפי התובע וכן את סעיף 254 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").
במעשי הנתבע יש הפרת אמונים קשה מעילה בתפקיד, הפרת הסכם גרימת נזק של ממש לתובע ועבירה על סעיפים 254,256 לחוק החברות.
כפועל יוצא של הנתבעים, נגרמו לתובעים נזקים ונתבעו סכומים כדלקמן:
בגין גניבת עבודות וכספים מאת התובעים סך של 727,043 ₪.
בגין רכישת סחורה על חשבון החברה וגניבת חומרים מהמחסן- 60,000 ₪.
בגין העברת כספים ללא אישור לחשבונה הפרטי של אשתו של הנתבע 23,080 ₪.
בגין מחצית חובות החברה- 450,000 ₪.
בגין פגיעה במוניטין בשם החברה 150,000 ₪.
בגין הפיכת חשבונות החברות ל"מוגבלים" עם אבדן אשראי – 100,000 ₪.
בגין נזקים אישיים ועגמת נפש- 200,000 ₪.
הוצאות בגין מעבר למשרד חדש- 82,280 ₪.
פיצוי גלובאלי בסך 1,000,000 ₪ בגין גניבות נוספות, המשך פגיעה במוניטין, בלאי ברכב וחובות נוספים.
הנתבע משך פיצויי פיטורין מקופת הגמל כלל ללא ידיעת התובע וללא אישורו.
סך כל הנזקים 2,819,003 ₪.
עוד ביקש התובע במסגרת כתב התביעה לפרק את השותפות וכן ליתן צו מניעה, ליתן צו עשה להשבת רכב החברה וכל ציוד אחר המצוי ברשותו.
לטענת הנתבע, לתובע אין עילה אישית כלפיו, שכן כל עסקיו מתנהלים במסגרת התאגידים (תובעות 2-4) ולא באופן אישי או עצמאי. לטענתו, אם רצה התובע להגיש תביעה בשם תובעות 2-4, היה עליו להגיש את התביעה במתכונת של תביעה נגזרת.
הנתבע טען בסיכומיו, כי אם לא תדחה/תמחק התביעה על הסף, יש למחוק את ה"פרשיות" המפורטות בסעיפים 5.4, 5.5, 5.6, 5.24, 5.26, 5.27, 5.29, 5.31 לתצהיר עדותו הראשית של התובע היות ומדובר בהרחבת חזית, שכן הסעיפים כוללים טענות עובדתיות חדשות אשר לא אוזכרו בכתב התביעה המתוקן.
הנתבע הכחיש את המיוחס לו בגין גניבת עבודות, רמאויות, שקרים ומעילה באימון התובע. ובין היתר הכחיש כי ביקש להעלים מהתובע את עצם ביצוע העבודה עבור חברת אתרים ואם היה מעוניין להסתיר את עצם ביצוע העבודה מהתובע, לא היה נותן הצעת מחיר ע"ש התובעת 3. לטענתו, התובע היה מודע לכך שאתרים לא מוכנה לעבוד עם התובעת 3 ועל כן, הציע לה את שירותי הנתבעת 2 אשר הוציאה את חשבונית המס, הנתבע התכוון לטענתו להעביר לתובעת 3 את התמורה שהתקבלה בגין ביצוע העבודה אך הגשת התובענה מנעה ממנו לעשות כן.
עוד טען הנתבע, כי הוא אכן בוגר הפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון והוסמך כמהנדס, לא היה לו כל קשר עם לקוחות החברה ולא ביצע עבורם עבודות פרטיות. לעניין חובות התובע בגינם נאלץ לשלם מכיסו הפרטי, טען הנתבע כי המדובר בחובותיו האישיים של התובע אותם מנסה הוא לגלגל לפתחו של הנתבע, הסכומים מופרכים ואין לנתבע קשר אליהם, בנוסף, הנתבע הינו בעל מניות ב-25% בחברה ולא ב- 50%, כך שבכל מקרה אינו נושא באחריות שווה לזו של התובע.
לעניין רכב הטויוטה טען הנתבע, כי הוא היה רשום על שמו ונמצא בבעלותו הבלעדית. הנתבע שילם בגינו סך של 50,000 ₪ ולגבי היתרה על פי הסכם בין הנתבע ובין התובעת 2, על התובעת 2 היה לשלם את היתרה עקב חובות אשר חייבת לו, גם בהסדר זה לא עמדה התובעת 2 ועל כן שילם הנתבע מכספו את יתרת החוב לחברת המימון והשלים את התשלום עבור המכונית. כמו כן טען הנתבע, כי על פי הסכם בין הנתבע והתובעות 2 ו 3 הרכב היה מבוטח ע"י החברה מאז רכישתו, הרכב נגנב מביתו של הנתבע וכאשר פנה לחברת הביטוח התברר לו כי התובע ביטל את הביטוח ואת המנוי לאיתורן מבלי ליידעו, לפיכך הרכב איננו עוד ברשותו והוא איננו זכאי לקבל פיצוי מחברת הביטוח ולפיכך הוגשה תביעה שכנגד.
הנתבע לא ביצע כל הפרה של סעיף 8(ג) להסכם המדבר על מניעת התקשרותו עם לקוחות התובעת 2 לתקופה של 18 חודשים מתום העסקתו בתובעת 2. הנתבע עבד בתובעת 2 כשכיר ועודנו בעל מניות בה בשיעור של 25%, מהון המניות של החברה. בחודש פברואר 2002 חדלה התובעת לפעול וכל הפעילות העסקית עברה בהסכמת בעלי המניות והדריקטריון של החברה, לתובעת 3. הנתבע החל לעבוד ולקבל תלושי משכורת מהתובעת 3, בה עבד כשכיר. לטענתו מאחר והתובעת 2 עמה חתם על ההסכם חדלה להיות פעילה, ומאחר והמשיך להיות מועסק על ידי התובעת 3 בלבד, אין תוקף להסכם אשר נחתם בין הנתבע לבין התובעת 2, כאשר היא חדלה לפעול לחלוטין בפברואר 2002.
עוד נטען בין היתר ע"י הנתבע, כי התובעות 2-4 נהנות ממוניטין אשר נצבר בזכות הנתבע בלבד.

כתב התביעה שכנגד
בכתב התביעה שכנגד תובע הנתבע סך של 50,451 ₪ בגין תיק הוצל"פ 18-02130-02 שנפתח ע"י לא.י.ט.ט המרכז הישראלי לאספקת חומרי איטום ובידוד (להלן: "אי.טי.טי") כנגד התובעת 4, בגין שקים שלא כובדו. ביום 25.8.02 שילם הנתבע לזוכה בתיק ההוצל"פ, על התובעת 4 כחייבת עיקרית ועל התובע כערב להחזיר ביחד ולחוד את סכום הקרן בצירוף ריבית והצמדה מיום 25.8.02 בסך של 52,316 ₪.
כ"כ, התובעת 2, הייתה חייבת לא.ח.א.ב אספקת חומרים בע"מ (להלן: "אחאב") סך של 64,075 ₪, בגין חומרי איטום שנקנו. התובעת 2 לא שילמה את חובה,הוגשה תביעה כנגדה וכנגד הנתבע וניתן פס"ד כנגד הנתבעים. ביום 18.12.02 נפתח כנגד הנתבע תיק הוצל"פ בסך 87,040 ₪. על התובעת 2 לשלם לנתבע סכום זה בהיותה החייבת העיקרית של סכום זה.
התובע והתובעת 3 גזלו מהנתבע קומפרסור ששויו 12,000 ₪.
לנתבע נגנב הג'יפ- הרכב, שהיה בבעלותו בשווי 172,000 ₪, אשר נגנב מביתו, היות והביטוח בוטל ע"י התובע והתובעת 3, ללא ידיעתו ועל כן עליהם לפצותו.

מנגד טענו התובעים: (שהינם הנתבעים שכנגד), כי לא ניתן לייחס את סכום התביעה הכולל לכל ארבעת הנתבעים שכנגד, אלא שכפי שעולה מכתב התביעה הרי שכל נתבע, נתבע בגין חלק מאותו סכום כולו בלבד ולא בגין הסכום במלואו.
לטענת התובע, אם הנתבע נשא בחלק מחובות החברות לחב' אי.ט.ט, הרי שמחובתו כבעל מניות בחברה, כשותף מלא בה וכמנהלה לעשות כן. שכן הסכום בטל בשישים לעומת הסכומים בהם נשא עד היום התובע באופן אישי.
התובע טוען טענת קיזוז בגין כל סכום הנטען ע"י הנתבע, כנגד כל הסכומים בהם נשא התובע לכיסוי חובות החברות.
עוד נטען כי מאחר ועל פי הודאת הנתבע בעצמו, הוא ערב אישית לחוב הנטען, הרי שעליו לשאת במלוא סכום החוב הנטען ולחילופין חובה עליו לשאת בחלקו היחסי בחוב כערב אישי.
לעניין החוב של אחאב- שנוצר עקב רכישתו של הנתבע סחורה באופן אישי, ללא ידיעת התובע, וכנראה נועדה לצרכיו העסקיים האישיים של הנתבע. הנתבע כשותף בתובעת 2 וכמי שביצע בעצמו את העסקה עם אחאב הוא אשר טיפל לכל אורך הדרך בתביעתה של אחאב, ועקב רשלנותו ובהעדר הגנה מטעמו ניתן פס"ד על מלוא סכום החוב. החוב הנטען הינו של התובעת 2 בלבד ולא ניתן לחייב את שאר התובעים בגין חוב זה.
לעניין הקומפרסור והעגלה הנגררת- לתובעים קומפרסור אחד בחזקתם, ששויו 2000 ₪ בלבד ומעולם לא היה בבעלותו של הנתבע. לעניין העגלה- מדובר בגרוטאה והנתבע יכול לקחת אותה בכל עת.
לעניין הרכב, הוא מעולם לא היה בבעלותו של הנתבע, לטענת התובעים- מאחר והנתבע הינו בעל מניות ובעל זכות חתימה בחשבונה של החברה, הרי שהיה עליו לדאוג בעצמו להמשך תשלום הפרמיות ודמי המנוי לאיתוראן.

עדים ועדויות
מטעם התובעים הוגשו תצהירי עדותם הראשית של התובע, של הגב' שרית ציון אשר עבדה כפקידה ומנהלת משרד התובעים (להלן: "הגב' שרית ציון") ושל עו"ד בן אסולי (להלן: "עו"ד בן אסולי").
מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע ושל אחיו ברוך שניר(להלן: "מר ברוך שניר")., אשר עבד כשכיר עבור נתבעות 2 ו 3.
הנתבע הגיש מטעמו חוות דעת של המומחה רפאל ברוך (להלן: "מר רפאל ברוך").
לאחר שהסתיים שלב שמיעת העדויות, הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

דיון והכרעה
מעיון בחומר הראיות שהציגו הצדדים בפני
ובכלל זה לאחר בחינת העדויות שנשמעו ועיון בסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה העיקרית להתקבל בכל אותן פרשיות בהן הודה הנתבע במפורש כי לתובעים מגיעים הכספים הנטענים על ידם, ולעניין התביעה שכנגד דין התובענה להדחות, והכל כפי שיפורט להלן.
בטרם אדון בתביעה לגופה, מן הראוי "להסיר מעל סדר היום" של פסק הדין את טענת הנתבעים שנטענה בפתח סיכומיהם, לדחיית ו/או מחיקת התביעה על הסף, היות והתובענה הייתה אמורה להתברר כתביעה נגזרת, דינה להידחות.
הגם שאיני סבור כי יש ממש בטענה זו לגופה, הרי שלנתבעים במשך השנים, היו הזדמנויות רבות להגשת בקשה כזו ולעמוד על בירורה ועצם העלאת הטענה בשלב זה, לאחר שמיעת הראיות בתיק מהווה חוסר תום לב בניהול הליכים משפטיים, הרחבת חזית ולפיכך דין הטענה להדחות על הסף.
נטל השכנוע להוכחת תביעות הצדדים, ומהימנות המצהירים:
כידוע, על התובעים מוטל הנטל הבסיסי והראשוני, להוכיח את תביעתם. את נטל ההוכחה ניתן להרים באמצעות הצגת ראיות שונות או לפי מאזן ההסתברות, כי גרסת התובעים הינה הגרסה העדיפה או, כי הראיות שהוצגו בתמיכה לגרסתם, הינן ראיות עדיפות. נטל ההוכחה מורם ע"י הצד עליו מוטל נטל זה באמצעות אותן הראיות התומכות בגרסתו, ובין היתר באמצעות עדים המבססים והתומכים בגרסתו ועמדתו בקשר לאותן פרשיות מרמה נטענות, ופרשנותו של אותו חוזה שאותו שנכרת בין התובע לנתבע. לאור האמור, יש לבחון את השאלה האם הרימו התובעים את הנטל המוטל עליהם ובחינה זו תיעשה בין היתר תוך בחינת השאלה האם עדי התובעים היו עדים שעל בסיס עדותם ניתן להשתית את הוכחת התביעה.
בעניין מהימנות העדים, יאמר כבר עתה, כי שני בעלי הדין העיקריים- מר וינשטיין ומר שניר, העידו לפני ועדותיהם נמצאו בעיני כעדוית שלא ניתן לבסס על פיהן את תביעתם, האחד כלפי רעהו. שני הצדדים הגיעו לרמות של אנטגוניזים האחד כלפי השני דבר שגרר את שניהם במהלך עדותם, שלא לדייק, לסתור דברי עצמם, לסתור מסמכים שהגישו ופעמים אף לא להצמד לעובדות הנכונות.
כפי שכבר קבעתי בפסקי דין קודמים, הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. התרשמות בית המשפט מהעד, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה.
שני הצדדים שהיו שותפים במשך שנים גילו עוינות רבה האחד כלפי השני במהלך המשפט ופעמים הייתה לי הרגשה כי אמוציות הן אלו שעמדו מאחורי פתיחת הליך זה, לא פחות מאשר הרצון לקבל כספים האחד ממשנהו. התנהלות זו של הצדדים תחילתה עוד בטרם פתיחת ההליכים. כפי שהתברר במהלך המשפט, נהגו הצדדים האחד כלפי משנהו בדרך שלא נוהגים או שלא אמורים לנהוג שני בעלי מניות המנהלים ביחד חברה, שכן שיתוף פעולה שכזה מבוסס בין הייתר גם על יחסי אמון. יחסי אמון שכאלו אינם מתישבים עם העובדות שהתגלו לי במהלך שמיעת העדויות בתיק זה. כך למשל, מעיון בחומר הראייתי עולה בין היתר, כי הצדדים נהגו להסתיר האחד מרעהו פרטים ונתונים, עד כדי כך שהסתירו האחד מהשני, חברות איטום נוספות שהקימו עת היו שותפים:
כך בעוד שמר וינשטיין טען כנגד מר שניר שהקים בתקופת השותפות חברה מתחרה, הקים מר וינשטיין בעצמו בשנת 1988 חברה בשם: "וינשטיין איטום 1998 בע"מ" אשר שינתה שמה ל"י.י שירותים ואחזקה", כשנשאל התובע האם סיפר על כך לשניר, השיב:
"לא אמרתי את זה לשניר כמו שהוא לא אמר לי" (ראה עמוד 21 שורות 4-5 לפרוטוקול).
וכן בעוד שמר שניר הציג עצמו כמהנדס בפני
התובע, הודה הוא בפני
י כי "נכון שהצגתי עצמי כמהנדס בפני
התובע ולא בפני
ביהמ"ש. שילמתי את המחיר ואי אפשר להטיל עלי האשמות נוספות" (ראה עמוד 57 שורות 15-16 לפרוטוקול).
התובעים שהיו כנראה ערים לחולשת ראיותיהם ולעובדה כי הוכחת תביעתם התבססה בעיקר על "עדותו היחידה" של התובע (בהזדמנות זו כשעסקינן בענייני מהימנות ומשקל ההעדויות, יש להאיר כבר עתה, כי גם לגביי עדי התובעים האחרים -הגב' ציון ועו"ד בן אסולי, עדים אלה לא היה בעדותם דבר וחצי דבר לחיזוק טענות התובע) טענו והסבירו בסיכומיהם, כי ביקשו הם להעיד את כל אותם אלו שהנתבע ביצע להם עבודות ואשר תמורתן לא הגיעה לקופות החברות, אלא שעדים אלא סירבו ליתן תצהיר, והיות שהגיעו לחידלון כלכלי לא ערערו על החלטתו של כב' השופט שמואל ברוך ז"ל, אשר קבע כי ישמעו רק עדים שמסרו תצהיר.
ראשית, העובדה שאף אחד מאותם עדים רבים שהיו אמורים לתמוך בחשדות הגניבה והמרמה של מר שניר ב"פרשיות" המפורטות בתצהיר מר וישטיין, לא היה נכון ליתן תצהיר תומך בטענות התובעים, מעוררת תמיהה לכשעצמה; ושנית- כשרצה התובע לשנות במישרין או בעקיפין את החלטתו הנ"ל של כבוד השופט ברוך ז"ל, הוא ידע לעשות כן וכך אף עשה, לעניין עדותם של העדים עו"ד בן אסולי והגב' שרית ציון (ראה החלטת כב' הנשיאה השופטת גרסטל מיום 21.11.07 בתיק זה ששינתה מהחלטתו של כב' השופט ברוך ז"ל ואיפשרה לתובעים להגיש תצהירים של עדים שהסכימו להצהיר).
העובדה כי התובעים עצמם מודים שלא הביאו עדים להוכיח טענותיהם (תהא הסיבה לכך אשר תהא),היא הנותנת כי גם התובעים מבינים כי כשלו להוכיח תביעתם ועתה בסיכומיהם הם מנסים להסביר ולתרץ את כשלונם. לו העדויות של התובעים (אלו שהעידו) היו נמצאות מהימנות ונתמכות ע"י אסמכתאות, די היה בהן כדי להוכיח טענותיהם, אך משאלו נמצאו כעדויות שלא ניתן להשתית עליהן את התביעה, לא היו עוזרות עדויות תיאורטיות אחרות, שלא ברור מה היה נאמר בהן.
גם הטענה כי הנתבעים לטענת התובעים, לא טענו כנגד אוטנטיות המסמכים אשר צירפו כראיה ולפיכך היוו הם "ראשית ראיה", טענה זו אינה מקובלת עליי, שהרי במישור האזרחי אין די בראשית ראיה (שאינה נתמכת בעדות) על מנת להרים את הנטל המוטל על התובע להוכיח תביעתו אלא "במישור האזרחי, הכלל הוא שעל התובע להביא בפרשתו הוא "ראיות לכאורה" לביסוס עילת התביעה... עיונית, משמען של "ראיות לכאורה" בהקשר זה- כבמישור הפלילי- ראיות אשר אם ינתן בהן מלוא האמון ואם יוענק להן המשקל הראייתי הדרוש- יהיה בכוחן לשמש בסיס לקבלת התביעה". (ראה: י.קדמי "על הראיות" חלק רביעי, מהדורה משולבת המעודכנת, תש"ע-2009 בעמ'1754-1756).
יתר על כן, מעיון בחומר הראיתי שבפני
י עולה, כי לא הוכח ולא ברור, האם המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע התובע (בגינו הוא טוען שלא ערער על החלטת כב' השופט ברוך), נגרם לו בשל פעילות החברות או שמא בגלל התאונות שעבר או בעיות משפחתיות אליהן נקלע. בכל מקרה התובע לא הצליח להרים את הנטל שמצב זה אליו נקלע ושגרם לו שלא להציג את מלוא ראיותיו- כטענתו, נגרם לו עקב מעשיו הבלתי תקינים שבוצעו ע"י הנתבע.
טענת "מעשים דומים"
התובע, לא הצליח להרים את הנטל להוכחת מעשי המרמה או הגניבה, של הנתבע באותן "פרשיות" הנטענות (ועל כך יפורט בהמשך בהרחבה), ולפיכך גם הטענה ל"מעשים דומים", דינה להידחות. אכן הכללים בדבר "מעשים דומים" ו"שיטת ביצוע" נוהגים הן במישור הפלילי והן במישור האזרחי תוך התאמה המתחייבת מאופיו של ההליך שבו מדובר: פלילי או אזרחי.
במישור האזרחי, הוכחת "מעשים דומים" ו"שיטת ביצוע" מותרת כהוכחת כל עובדה אחרת- אם הם רלוונטים, לאמור: אם הוכחתם "שייכת לעניין" במובן זה שיש בכוחם לתרום לפתרון שאלה השנויה במחלוקת בין בעלי הדין (ראה לעניין זה: ע"א 104/64 מורגנווסר נ' ליטווינסקי, יח(3) 447, ע"א 104/62 לנגלייב נ' מלמד, טז 1886). (י. קדמי "על הראיות" חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת תש"ע-2009 בעמ' 720-723).
משלא הצליח התובע להרים את נטל ההוכחה לעניין טענות המרמה הנטענות, הם ניסו להתגבר על "חוסר" ראיתי זה ,ע"י העלאת טענת "מעשים דומים", טענה הנדחית בזאת שכן כל אותם מקרים מהם ביקשו התובעים להוכיח שיטה, לא הוכחו ולכן לא ניתן ל"גזור" מהם מסקנה של "מעשים דומים".
התובעים שהיו ערים לעובדה כי לא הצליחו להרים את הנטל המוטל עליהם להוכיח עילת תביעתם, בסיכומיהם הם אף מודים, במפורש כי לא הצליחו להוכיח את הנזקים אשר נגרמו להם ע"י הנתבעים (לו הייתה מוכחת תביעתם), ולפיכך ביקש לפסוק לו סכומים על פי אומדנה והערכה.
אלא שהכלי של הערכה ואומדנה, מאפשר לביהמ"ש לפסוק פיצוי לניזוק, כאשר בלתי אפשרי להוכיח את שיעור הנזק. בענייננו, יכול היה התובע להוכיח תביעתו ונזקיו, אך אלו לא הוכחו. מקרה נוסף בהם בית המשפט יכול לפסוק על פי הערה הינו מקרה של פסיקת נזק בגין עוגמת נפש אשר איננו נזק קצוב הניתן למדידה מדויקת (ראה לעניין זה בע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, (לא פורסם, 6.2.06). לא הוכחה עילת התביעה, לא הוכח הנזק ובלאו הכי לא הוכחה לי עוגמת נפש המזכה מי מהתובעים בפיצוי של עוגמת נפש, לפיכך נדחית אף התביעה לפסיקה על פי אומדנה והערכה.
התובעים הגישו תצהיר של רו"ח מטעמם, ד"ר עובדיה מנצור, להוכחת הנזק הנטען על ידם, אך משרו"ח לא התייצב לחקירה, נמשך התצהיר מתיק בית המשפט ואין לו כל ערך או משקל ראייתי (ראה לעניין זה פרוטוקול מיום 13.1.10 בעמודים 42- 43), אלא להפך. גם בעניין זה יש לראות את התובעים כמי שיכלו להציג ראיה והם נמנעו מהצגתה והחזקה הינה, כי התנהגות זו מצביעה על האפשרות כי עדות שכזו לו הייתה נשמעת הייתה פועלת לרעתם.
לסיכום פרק זה, גם אם הייתה מוכחת עילת התביעה, הרי משלא הוכח הנזק נדחית תביעתם של התובעים לפסיקת פיצויים, וכבר נפסק כי תנאי מוקדם להיווצרות הזכות לפיצויים, הוא נזק שנגרם לתובע, כתוצאה מהתרשלותו של המזיק או מהפרת החוזה. בהעדר נזק אין פיצויים (ראה ע"א 101/85 מנסור נ' עירית נצרת, פ"ד מא(3) 47, 52). התובע פיצויים, צריך להוכיח גם את היקף הנזק שנגרם לו (ראה ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת-שבע, פ"ד לה(2) 800, 807). "משלא הוכיח... את נזקו להנחת דעתו של בית המשפט, תביעתו לפיצויים צריכה להידחות" (דברי כבוד השופט ח' כהן בע"א 140/73 שרם נ' גרינברג, פ"ד כט(1) 194, 195).

התביעה למתן חשבונות
אינני סבור כי הוכח לי ע"י התובעים כי הנתבעים הפרו את מחויבויותיהם או שקיימת בין הצדדים מערכת יחסים המאפשרת מתן סעד של מתן חשבונות. אך גם אם הייתי חושב שזכות כזו קיימת בנסיבות העניין לא הייתי נענה לבקשת התובעים שכן מדובר בסעד תיאורטי. בסיכומיו טענו התובעים, כי עיון בחשבונותיו של שניר, לרבות בנתבעת היה מצליח לשפוך אור על הפרשה והיה מאפשר לכמת את הנזק שגרם שניר במעשיו האמורים, אולם לטענתם, שניר עשה ככל אשר לאל ידו על מנת לסכל בירורה של התובענה ואף לא טרח לגלות את החשבוניות הרלוונטיות בטענה כי נגנבו.
אינני מקבל טענה זו. בפועל, מר שניר אינו יכול להמציא מסמכים, שאינם קיימים אצלו.
מן המפורסמות הוא, שבית המשפט אינו מעניק סעדים שאינם ניתנים להוצאה לפועל או למימוש; צו למתן חשבונות, מהווה הלכה למעשה "צו עשה", וביהמ"ש אינו "מצווה לעשות" או אינו "אוכף" ביצוע מעשה, מקום שהדבר בלתי אפשרי לביצוע;
במקרה שבפני
, כאמור, אין מקום לאכוף על הנתבעים "לבצע" מתן חשבונות, מן הטעם שהדבר בלתי אפשרי לביצוע. כדי לקבל סעד של צו למתן חשבונות, כמו זה שנתבע כאן, מוטל על התובעים להוכיח כאמור, כי לא רק שעומדת להם הזכות, אלא גם שחשבונות אלו לא הומצאו להם וכי הדבר אפשרי כיום, שאחרת בית המשפט ייתן

פסק דין
וסעד שאינו ניתן לאכיפה, ושיהיה בבחינת "אבן שאין לה הופכין"; וכאמור, סעדים כאלו, לא ניתנים ע"י בתי המשפט.
אשר על כן, הסעד למתן חשבונות, שאינו בר ביצוע, דינו להדחות.

משלא הוכיחו התובעים נזק (למעט המקרים בהם הודה הנתבע), דין תביעתם להידחות ומתייתר הצורך לדון בשאלה האם הוכחה עילת התביעה, אך כדי למנוע כל ספק אפשרי בחנתי גם, האם הוכחו עילות התביעה והגעתי למסקנה כי גם הן לא הוכחו:
השאלה הראשונה הנדרשת לצורך הכרעה הינה, האם הוכיחו התובעים מעשי מרמה וגניבות כספים ולקוחות מהתובעות, ע"י הנתבעים?
כאמור, טענתם העיקרית של התובעים (אך לא היחידה) הינה, כי הנתבע ניצל לרעה את אמונו של התובע, עת היה בחופשת מחלה עקב שתי תאונות הדרכים שעבר, והחל מייצר לעצמו מערכת הנהלת חשבונות נפרדת ואישית לשירות שהעניק ללקוחות התובעים, תוך שלשול כספים לכיסו.
לטענתם, די בראיות שבתיק על מנת להסיק על דרך הפעולה של שניר, על מהימנותו ועל השיטתיות במעשה המרמה המתוארים, שכן, הוכחה שיטתיות מעשה המרמה של הנתבע דבר המהווה הוכחת "מעשים דומים", ובכך הוכחו כל עובדות.
כפי שכבר נאמר, גרסתו של התובע לפרשיות הנטענות, ולמעשי המרמה הנטענים שבוצעו לכאורה ע"י הנתבע, הינה בגדר השערה המבוססת על גרסה ועדות יחידה של בעל-דין. העדים היחידים מטעם התובע אשר נתנו תצהיריהם ונחקרו היו כאמור-הגב' ציון ועו"ד בן אסולי, עדים אלה, לא היה בעדותם דבר וחצי דבר לחיזוק טענות התובע בעניין זה (ופעמים היה בעדותם אף לתמוך בגירסת הנתבע). כך למשל העידה הגב' ציון כי קליינטים שקיבלו הצעות מחיר החליטו שלא לקחת את העבודה (ראה עמוד 11 שורות 23-24 לפרוטוקול), והיו מקרים שאנשים הזמינו עבודה וביטלו לאחר מכן (ראה עמוד 11 שורה 26 ועמוד 12 שורה 1), ולעניין נוהל ביטול ההזמנות, העידה: "כשלקוח מבטל הזמנה, או שהם שולחים פקס לביטול ההזמנה או שהם היו מתקשרים ואומרים לנו לבטל את ההזמנה" (ראה עמוד 16 שורות 2-5).
היינו מהמקובץ עולה, כי כל אותן הצעות מחיר ו/או הזמנות עבודה אשר נשלחו ע"י התובעים ואשר צורפו לכתב התביעה אין בהם כדי להוות ראיה כי עבודות אלו התבצעו בפועל.
כך גם לגביי עדותו של עו"ד בן אסולי, לא היה בה דבר לביסוס טענות התובע, אשר תצהירו רובו ככולו התבסס על פרשנויות ולא על עובדות שמקורן בידיעה אישית.
עדויות אלו כאמור, לא היה בהן בכדי לבסס את גרסת התובעים ולא היה בהן כדי לסייע לתובעים להרים את נטל ההוכחה להוכחת גרסתם לעניין גניבת הכספים והלקוחות. גרסת התובע לעניין מחלקות זו, לא נתמכה בראיות או בגרסת עדים נוספים, וככזו - לא תוכל לעמוד במבחן סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שעל-פיו נדרש בית-המשפט לנימוקים מיוחדים אם משתית הוא פסק-דין על יסוד עדות כזו לבדה בלא כל סיוע של עדות נוספת.
התובעים לא רק שלא צירפו כל הוכחה לכספים אשר הועברו לכאורה לידי הנתבעים, הם לא העידו אפילו עד אחד, שיאמת את אותן עשרות פרשיות נטענות, ובעניין זה כבר נקבע כי אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות.
טענת הנתבע להרחבת חזית : כאמור, טען הנתבע כי הפרשיות המפורטות בסעיפים 5.4, 5.5, 5.6, 5.24, 5.26, 5.27, 5.29, 5.31 לתצהיר עדותו הראשית של התובע דינן להימחק, היות והמדובר בהרחבת חזית אסורה.
איני מקבל טענה זו, התובעים פעלו כדין, כפי שקובעת תקנה 9 (5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כך שבכתב תביעתם ציינו את העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה בגינה הם הגישו את התובענה, ובתצהיר עדותו הראשית פורטו העובדות כדין, ולפיכך דין הטענה זו להדחות. אך כפי שכבר קבעתי, הגם שאיני מקבל את טענת הרחבת החזית, הרי שבלאו הכי התובעים לא הצליח להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת תביעתם בגין הפרשיות הנטענות.
טענת התחרות: טענת התובעים, כי סעיף 8 להסכם אסר על הנתבע להתחרות מולו ומול החברות התובעות, אף היא דינה להדחות:
סעיף 8 להסכם קובע: "סודיות ואי תחרות"
שניר מתחייב כי במקרה של הפסקת עבודתו בחברה מכל סיבה שהיא, לרבות פיטוריו או הפסקת עבודתו מסיבות שאינן תלויות בו:
א) הוא לא יעסוק בעצמו או עם אחרים, במישרין או בעקיפין, כשכיר או כעצמאי, בעבודות איטום ושימור מבנים באמצעות שיטות יחודיות של החברה, במידה ויהיו לחברה שיטות יחודיות כאלו. כמו כן מתחייב שניר כי לא יעביר בדרך כל שהי א את המידע בדבר שיטות יחודיות בהן עושה ו/או תעשה החברה שימוש ו/או כל מידע בנוגע לניהול החברה ו/או לגבי לקוחותיה והתקשרויותיה ו/או כל מידע אחר הנוגע לחברה, ניהולה, פעילותה, היקף עסקיה וכד'.
ב) הוא לא יעסוק כלל בעבודות של שימור ואיטום מבנים, שכיר או כעצמאי, במישרין או בעקיפין, למשך תקופה של 90 יום מתום העסקתו בחברה, למעט בעבודות יעוץ לעירית חולון.
ג) הוא לא יתקשר במישרין או בעקיפין, כשכיר או כעצמאי, בעצמו או יחד עם אחרים, עם לקוחות של החברה, לרבות חברות בת או חברות המסונפות ללקוחות החברה ו/או לקוחות אשר היו בקשרים עסקיים עם החברה במשך תקופת עבודתו של העובד בחברה, וזאת לתקופה של 18 חדשים מתום העסקתו בחברה.".
ראשית יאמר, כי ההסכם בסעיף 8 (א) אוסר על הנתבע לעסוק בשיטות ייחודיות של החברה. גם אם הייתי קובע כי לנתבע קיימת חבות שניתן להקישה מתוך המחויבות שהיתה לו כלפי התובעת 2, ואיני קובע כך, הרי שהמדובר באיסור תחרות וביצוע עבודות מתחרות באמצעות שיטות ייחודיות של החברה, שיטות כאלה לא נטענו ולא הוכחו, לא שהיו לתובעת 2 ולא שהנתבע השתמש בהם.
סעיף 8 (ב) להסכם, מדבר על איסור במשך 90 יום בלבד. לא הוכח לי ע"י התובע כי הנתבע עסק בעבודות של שימור ואיטום מבנים באותה התקופה של 90 יום מאז פיטוריו, אך גם אם היה עושה זאת, האיסור שבסעיף 8 (ב) הינו רחב ואינו מתייחס לידע ספציפי, ולכן על פי ההלכה הרווחת, ביהמ"ש לא יגביל את חופש העיסוק במקרים שכאלה.
לעניין סעיף 8 (ג) להסכם, המדבר על מניעת התקשרותו עם לקוחות התובעת 2 לתקופה של 18 חודשים מתום העסקתו בתובעת 2- הנתבע עבד אצל התובעת 2, עד פברואר 2002, שאז עבר לעבוד בתובעת 3. היות והתובעת 2 חדלה מלהתקיים, וכל סעיפי ההתחייבות הם כלפי התובעת 2 ולא כלפי התובעת 3, ולפיכך, גם בכך לא הייתה הפרה של ההסכם, ובכל מקרה, כפי שכבר צוין לעיל, גם אם הייתה הפרה, לא הוכח כל נזק שנגרם. ולא הוכח כי הנתבע התקשר עם לקוחות החברה בכלל או בתוך 18 חודש מאז הפסקת עבודתו בחברה. לא הוכח כי רשימת הלקוחות במקרה זה הינה סוד מסחרי שבתי המשפט אוכפים בגינה סעיפים חוזים המגבילים את חופש העיסוק.
לאור האמור, נדחית טענת התובע לעניין הגבלת חופש העיסוק של מר שניר לאחר שפוטר.
להלן אדון בכל אותן פרשיות אשר נטענו בתצהיר עדותו הראשית של התובע, אשר היוו לטענתו מעשה מרמה ע"י הנתבע:
הערה כללית: רוב רובן של הפרשיות הנטענות בתצהיר מר וינשטיין לא אוזכרו בסיכומי התובעים (למעט פרשת אתרים ופרנס), ובהתאם לדין יש לראות את התובעים במקרה שכזה, כמי שזנחו/ויתרו על טענה שלא אוזכרה בסיכומים. גם טענת התובעים כי מפאת "קוצר היריעה" ו"השיטתיות" של הנתבע, "נדרשו" התובעים רק לאותם המקרים המסמלים את השיטתיות (ס' 3 לסיכומי התשובה של התובעים), אין בה כדי להועיל לתובעים שכן וכפי שיפורט בהמשך, אותן הפרשיות לא הוכחו ולא בכדי לא אוזכרו בסיכומים.
מהראיות שהוצגו לפניי עולה, כי התובעים לא המציאו אסמכתא קבילה או ראיה, לעניין טענת הגניבות או המרמה של הנתבע, ואלו נשארו בגדר ספקולציות וחששות בלבד של התובע שלא הוכחו.
משקבעתי כי בעדותו של מר וינשטיין אין די, כדי להשתית תביעתו בכלל הרי שבלאו הכי אין בה די, גם בכל אותן פרשיות שיפורטו בהמשך. המסמכים שצורפו לתצהירו של מר וינשטיין לא הוכחו ולא הובאו עדים ומצהירים שיתמכו בטענותיו, ולא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע לא הובאו ומדוע לא היו מוכנים למסור למר וינשטיין תצהירים התומכים בחששותיו ובהשערות המרמה והגניבה בקשר לכל אותן פרשיות שפירט בתצהיר העדות הראשית שלו.
פרשת כנרת אוליאל: בסעיף 5.3 לתצהיר עדותו, טען התובע כי בוצעה עבודה ע"י התובעת 3, במשך ארבעה ימים בשווי 2000$, ובתובעת 3 התקבל רק סך של 400$ בלבד. הנתבע טען בכתב הגנתו כי לא קיבל כל תשלום מעבר לסכום זה, אך בפועל קיבל קיבל התובע מכתב מכנרת המעיד על השתלשלות הסיפור- שווי הפסד של 1,600$. לעניין זה טען מר שניר, כי מלוא הכספים שהתקבלו בפועל מגב' כנרת אוליאל הועברו על ידו לתובעת 2. אם לא טרח התובע 1 להוציא לגב' אוליאל קבלה/חשבונית/תעודת אחריות וטוען שהסכום הזה התקבל בחברה כ"כסף שחור" אין לו להלין, אלא על עצמו היות והוצאת קבלות/חשבוניות היו בסמכותו ובאחריותו, מתוקף אחריותו על ניהול התובעת 2 מבחינה משרדית ופיננסית. בנוסף, התובעת 2 נהגה לתת ללקוחותיה תעודות אחריות עם תשלום מלוא חובם לחברה. מהמכתב לא עולה כי לא נמסרה לגב' אוליאל תעודת אחריות, שכן יש להניח כי הייתה מתלוננת על כך, לפיכך מניח מר שניר כי גב' אוליאל שילמה את כל חובה כלפי התובעת 2, לטענתו הנתבעים לא קיבלו כל כספים מהגברת כנרת אוליאל שלא הועברו לתובעות.
הגב' כנרת לא הובאה לעדות ועל סמך עדותו היחידה של התובע לא ניתן להשתית את התביעה.
ייתר על כן גרסתו של מר שניר לא הופרכה כלל ועיקר בחקירה נגדית, לפיכך נדחית טענת התובע בעניין זה.
פרשת עמיאל בראון: בסעיף 5.4, לתצהיר עדותו, טען התובע כי המדובר בחשבונית עסקה שהוצאה ע"י הנתבע ללא ידיעתו באמצעות הנתבעת 2, חודש לפני פיטוריו בתאריך 26.11.02. חשבונית 508 שוחזרה ותוכנה מעיד כי הנתבע גבה סך של 590 ₪ בגין חוות דעת שהוגשה ע"י התובעת 4 בתקופה שבה עבד עבור התובעות. לעניין זה טוען מר שניר, כי מדובר בפרשייה שכלל לא אוזכרה בכתב התביעה. ולגופם של דברים טוען הנתבע כי אינו מכחיש כי מעת שפרץ הסכסוך בין הצדדים, שינה את התנהלותו והתחיל לעשות לביתו, לטענתו, היה מדובר בסכום זעום, שנטילתו לא הוסתרה מהתובע אלא נעשתה בגלוי, ובאשר למס' הטלפון הנייד המצוין בחשבונית- אשר צורפה לנספח יט לתצהירו של התובע, היה זה הטלפון האישי שלו אשר הועבד לרשותו ע"י התובעת 2 והוחזר לתובע עם פרוץ הסכסוך.
אני בדעה כי היה מר שניר לא צריך היה "לעשות לביתו", גם בידיעתו של התובע, ומשהודה בנטילת כספים אלו, הרי שמדובר בהודאת בעל דין ובמקרה שכזה אין צורך לחזור בסיכומים על הודאה ולפיכך אני קובע כי על מר שניר להשיבם לתובע, בתוספת ריבית והצמדה כדין.
פרשת ג'נח תעשיות משקאות בע"מ: בסעיף 5.5 לתצהיר עדותו הראשית טען התובע, כי המדובר בחוות דעת שהוכנה ע"י הנתבע תוך ניסיון להסתירה מידיעתו בתקופת ההתקשרות המקצועית. תוכן החשבונית שנמסרה מחברת ג'נח מעידה כי הנתבע גבה כסף בסך של 5,045 ₪ בגין חוות דעת שהוגשה ע"י התובעת 4, בתקופה שקדמה ליום 12.12.02, קרי בתקופה בה עבד עבור התובעות.
לטענת מר שניר, חוות הדעת האמורה, הודפסה תחילה על דף שנשא את הלוגו של התובעת 4 ולטענתו לא ביקש מהמזכירה לעשות שום דבר שונה מאשר בכל שאר חוות הדעת שהוציאה התובעת 4. לאחר שפרץ הסכסוך, הוציא לטענתו את החוות דעת בסופו של דבר על דף שנשא את הלוגו האישי שלו ואף הוציא בגין תמורת העבודה ששולמה חשבונית פרטית שלו.
גם בעניין זה, מודה מר שניר כי נטל כספים אלה לחשבונו הפרטי, ובגין כך הוצאה חשבונית פרטית שלו. כאמור משהודה הנתבע בנטילת כספים אלו, הרי שמדובר בהודאת בעל דין ובמקרה שכזה אין צורך לחזור בסיכומים על הודאת הנתבע בחובו, אשר על כן, אני מורה למר שניר להשיב את עלות חוות הדעת לתובעת 4.
פרשת בית הגב' גולדברג בתל אביב: בסעיף 5.6 לתצהיר עדותה הראשית טען התובע, כי באמצעות עו"ד בן אסולי, קיבל תצהיר מאת מר חיים ניגרין, כי הנתבע בעת ששימש עובד של התובעת 3, ביצע עבודה אצל הגב' גולדברג. לפי הצהרתו של חיים ניגרין המדובר בעבודות חדשות ונוספות על אלה שבוצעו בעבר. היקף העבודה הוערך ע"י התובע בכ- 20,000 ₪.
לטענת מר שניר, כל העבודות שבוצעו בבית הגב' גולדברג בת"א, בוצעו ע"י התובעת 2, ותמורתן הועברה במלואה לתובעות. עבודות נוספות בוצעו באתר זה ע"י מר ניסים יניב, קבלן ראשי שנשכר מטעם גב' גולדברג לביצוע עבודות שאינן קשורות כלל אליו או לתובע 1 או לתובעת 2. עבודות שנעשו בבית הגב' גולדברג מעבר לעבודות ששולם עבורן לתובעת 2 הן תיקונים במסגרת אחריות התובעת 2 וכי הנתבעים לא קיבלו כספים כלשהם ע"י הגב' גולדברג. כמו כן נטען בעניין זה ע"י מר שניר, באשר לתצהירו של מר ניגרין, כי מר ניגרין הודה בפני
ו כי חתם על אותו תצהיר רק לאור לחצו של התובע 1- מעבידו באותה תקופה, תוכן התצהיר ונוסחו הוכתבו למר ניגרין ע"י התובע 1 שאיים עליו כי אם לא ימלא אחר מבוקשו ימנע ממנו את קבלת פוליסת ביטוח המנהלים ואת הפיצויים המגיעים לו. מר ניגרין חתם על הצהרה לבקשת מר שניר, השוללת את האמור בתצהיר שהגיש התובע 1.
לא רק שהתובע לא הוכיח את הסכום המדויק אלא רק "העריך" את היקף העבודה, אלא שהתובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו וגם בעניין זה למותר לציין כי גם מר ניגרין (למרות שנתן לכאורה תצהיר) וגם הגב' גולדברג לא הובאו לעדות ולפיכך נדחית התביעה בגין פרשייה זו.
פרשת אריה כגן: בסעיף 5.7 לתצהיר עדותו, טען התובע כי מצא במשרדי התובעות 2-4 העתק מפרט שהפך להצעת מחיר עבור לקוח כגן אריה ע"ס 36,000 ₪, אשר הוצא ונחתם ע"י הנתבע, כאשר בסוף ההצעה ציין הנתבע "במידה והעבודה תבוצע ע"י החתום מטה, יקוזז הסה"כ בגין מפרט זה", הנתבע שינה את הנוסח הסטנדרטי לפיו: "במידה והעבודה תבוצע ע"י החברה, יקוזז הסה"כ בגין מפרט זה". לטענת התובע גילוי זה מעיד על שיטת פעולה קבועה מטעם הנתבע לכך שהוא גנב לכאורה עבודות וכספים מהנתבעות 2-4. בפועל לטענת התובע נעשתה העבודה עבור הלקוח והנתבע לקח לעצמו את הכסף אך העלים את החשבוניות. לטענת מר שניר, מסיבות התלויות במר אריה כגן לא יצאה העבודה המדוברת לפועל ולא בוצעה כלל ודמי הייעוץ שנתקבלו ממר כגן הועברו לתובעת 4.
גם בעניין זה לא הרים התובע את הנטל המוטל עליו, שהריי אם טוען התובע כי העבודה בוצעה אצל מר אריה כגן, היה עליו להביא את עדותו לעניין זה או להוכיח כי העבודה בוצעה (יומני עבודה, קניית חומרים לביצוע העבודה וכד') ולכל הפחות תצהיר של מר כגן התומך בטענתו זו, ומשלא נעשה כן וגירסתו של שניר בעניין זה לא נסתרה, נדחית הטענה בגין פרשייה זו.
פרשת חברת יצחקי מחסנים בע"מ- פרויקט צמרות:בסעיף 5.8 לתצהירו טען התובע, כי בתאריך 26.9.02, ניתנה הצעת מחיר מטעם התובעת 4 בידיעתו, ובסמוך לכך הוצאה הזמנה לביצוע העבודה. לטענתו הנתבע נתן לו להאמין כי בפועל העבודות לא תבוצענה מאחר והלקוח בעייתי בתשלומים. בספטמבר 2002 קיבל לטענתו הודעה מחב' יצחקי לפיה התובעת 3 מתבקשת להוציא חשבונית.
לטענת התובע, במקרה זה לא בוצעה כאן גניבה על מלוא סכום המעילה היות ותפס את קיום המעילה מבעוד מועד. עוד טען בהקשר זה כי לקוח זה הפך להיות לקוחו של הנתבע, מיד בסמוך לסיום העסקים של הנתבע אצל התובעות, תוך פגיעה בעיקרון אי התחרות שהוסכם בסעיף 8 לחוזה. לטענת מר שניר, חברת יצחקי לא קיבלה כל שירות באופן אישי ממנו, בעת היותו עובד התובעת 2 ו 3, וכן מעולם לא הייתה לקוחה שלו באופן עצמאי לאחר עזיבתו את התובעת 2 ו 3. העבודה שעליה מתרעם התובע 1, בוצעה עבור התובעת 3 ע"י קבלן משנה בשם שטוף, ואף נתקבלה מפרעה מחברת כרמית (חברת בת של יצחקי) לתובעת 3. בכל אופן הנתבעים לא קיבלו כספים מחברת יצחקי. בעניין זה לא רק שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטלת עליו, ע"י העדתו של בעלי חברת יצחקי, אלא שאף לא נקב בכל סכום ולא המציא כל אסמכתא לנזק שנגרם לו לטענתו. אשר על כן נדחית אף הטענה בגין הפרשייה האמורה בעניין חברת יצחקי.
פרשת אדגר מימון: בסעיף 5.9, לתצהירו, טען התובע כי אדגר מימון הזמין חוות דעת שהיקף הזמנתה הוסתר ע"י הנתבע. הנתבע קיבל 1600 עבורה בשני שיקים, מתוחם לקח בהיחבא הנתבע שיק אחד שעמד על סכום 800 ₪ לכיסו- שיק שהיה דחוי ועל שמו. לטענת מר שניר, התובעת 4 התקשרה עם חברת ש.א שמאות בע"מ בעסקה לפיה הפנתה חברת ש.א שמאות לקוחות לתובעת 4, עבורם ביצעה התובעת 4 בדק בית בלבד טרם רכישת דירות יד שנייה. התובע 1 היה מודע לעסקה זו ואף הסכים לה היות והיא הכניסה כספים לתובעת 4 ולא אליו באופן אישי, הכספים הועברו לתובעת 4 ישירות ע"י חברת ש.א שמאות. באשר לסכסוך שהתגלע בין התובעת 4 למר מימון, הוא נבע מכך שמר מימון דרש שיבוצעו בדיקות נוספות עבורו מעבר לבדק הבית שביצעה עבורו התובעת 4, וסירב לשלם עבורם את התוספת הכספית הראויה. לאור דרישת התובעת 4 לקבל כספים נוספים עבור ביצוע בדיקות נוספות שלח מר מימון שיק ע"ס 800 ₪ ישירות אליו, אך הוא מעולם לא נפדה על ידו והשיק נשאר ברשותה של התובעת 4. התובעת 4 והוא לא העניקו שום שירותים נוספים לטענתו ולמיטב ידיעתו התובעת 4 החזירה שיק זה למר מימון. באשר לסכום בו פוצה מר מימון- טוען התובע 1 כי מר מימון פוצה בסך של 12,000 ₪ ע"י התובעת 4- זוהי אמירה שיקרית לטענתו, הוא פוצה בסך של 5,900 ₪ בלבד כהחזר על הוצאותיו ולו היה לתובע 1 הוכחות על גובה הפיצוי היה ממציאן לידי ביהמ"ש. גם כאן, מר ויינשטיין לא רק שלא המציא כל אסמכתא שיש בה כדי להרים את הנטל להוכחת טענתו בעניין פרשייה זו ולא לעניין הסכום ששולם, אלא אף לא העיד הביא תצהיר של מר מימון וגרסתו של מר שניר כלל לא הופרכה, אשר על כן נדחות טענותיו של מר ויינשטיין אף בעניין זה.
פרשת העבודה שבוצעה בבורסת היהלומים ברמת גן:בסעיף 5.11 לתצהירו טען התובע כי במהלך 2002 נודע לו כי בוצעה כביכול עבודה ע"י התובעת 3 בבית היצירה שהוקם באותה העת ליד הבורסה ברמת גן. משלא זיהה התובע את העבודה, ערך בירור שהעלה כי העבודה בוצעה ע"י הנתבע באמצעות קבלן משנה מר פטר שטוף ו/או בנו יונתן אשר עבדו במהלך השנים איתו ועם התובעת 3. לטענתו הסתבר לו כי העבודה בוצעה לבסוף ע"י הנתבע שניסה לקבל את כל התמורה בגין עבודה זו בהיחבא ותוך הפרת החוזה, אולם כשהתחוור לו כי התובע יודע על קיום העבודה טען הנתבע כי התכוון ליידע אותו והתכוון לקזז את התמורה מול קבלן המשנה – שייקה מזור לו היו חייבים כספים באותה העת. לטענת מר שניר, העבודה בוצעה ע"י התובעת 3 כקבלנית משנה של חברת שייקה ומשה איטומים באמצעות שחף החזקות בע"מ כקבלן משנה. התובעת 3 התובעת 3 הייתה חייבת כספים לחב' שייקה ומשה איטומים בגין עבודות אחרות שבוצעו ולכן שייקה ומשה איטומים לא שילמה לתובעת 3 עבור ביצוע העבודה בבורסה והצדדים התקזזו בגין חובם. התובע 1 ידע על כך.
גם כאן לא הרים התובע 1 את הנטל המוטל עליו להוכחת טענותיו כנגד מר שניר, לא הובאה כל עדות התומכת בגרסתו ולא הומצא ע"י מר וינשטיין כל תצהיר תומך מטעם מר מזור, אשר על כן נדחות הטענות של מר וינשטיין גם בעניין זה.
פרשת יצחקי מחסנים בבאר יעקב:בסעיף 5.12, טען התובע כי בתאריך 24.9.02, הוצאה מטעם התובעת 3 הצעת מחיר לעבודות איטום בבאר יעקב עבור יצחקי מחסנים בע"מ. בסמוך לכך הגיע פקס למשרד התובעת 3 שתוכנו הצעת מחיר מאושרת בכתב ידו של נציג יצחקי מחסנים. ב 30 לאוקטובר הגיעה ההצעה כשהיא חתומה ומאושרת לביצוע שלושה ימים לאחר מכן, כך שהעבודה תבוצע ב 4.11.02. בתאריך 30.11.02 הגיע פקס נוסף למשרדי התובעות הנושא את התאריך 30.10.2002, לעומת זאת בפקס הופיע התאריך 31.10.02 באופן המעיד על פברוק תאריכים. הפקס מבטל את ההזמנה מיצחקי מחסנים. לטענת התובע המסמך "נשתל" במשרד ביום 19.11.2002 ע"י הנתבע בניסיון להסוות את ביצוע העבודה בפועל. שווי העבודה הוערך ע"י התובע בכ 80,000 ₪.
לטענת מר שניר, ההזמנה המדוברת אכן בוטלה ע"י חברת יצחקי מחסנים בע"מ ביום 31.10.02, בניגוד למה שחושב התובע 1, טוען מר שניר כי אינו יכול לשלוט בכל מהלכיהן של כל החברות שאי פעם ביקשו מהתובעת 3 הצעת מחיר באשר לעבודה כלשהי, ואין לו שליטה על שיקול דעתן לגבי שכירת התובעת 3. כ"כ טוען מר שניר כי נספח מ' אינו מהווה תצהיר כדין אלא הוא קטע גזור שאין בו ממש, שיתכן והוא חלק מתוך מסמך שלם גדול יותר שלא הובא מטעמים השמורים עם התובע 1, התובע לא תמך דברים אלה בתצהיר עדותה הראשית של הגב' ציון.
גם כאן לא הצליח מר וינשטיין להרים את נטל ההוכחה, לא רק שהתובע רק העריך את שווי העבודה ב "כ 80,000 ₪", ולא הביא כל אסמכתא התומכת בטענה זו, אלא שהתובע לא העיד כל עד בתמיכה לטענותיו אלו, לפיכך נדחות טענותיו של מר וינשטיין בגין הפרשה דנא.
פרשת דיין יעקב: בסעיף 5.13, לתצהירו טען התובע כי בתאריך 26.11.01 אושרה ונחתמה הצעת מחיר ע"י הנתבע. הזמנה זו מעולם לא בוטלה והתמורה לעבודה מעולם לא הגיעה לתובעות. שווי העבודה – 3,000$. לטענת מר שניר, הזמנת העבודה בעניין זה לא יצאה לפועל מעולם, והעובדה שלא הייתה הודעת ביטול אינה מעלה ואינה מורידה.
משלא המציא התובע כל תצהיר ו/או לא העיד כל עד בתמיכה לטענותיו אלו, ולא הוכיח כל נזק, נדחית הטענה אף בעניין זה.
פרשת חברת עשור חזי 2001 חברה לייזום בע"מ: בסעיף 5.14 לתצהירו טען התובע, כי סיפור המעשה החל במשלוח מכתב תכנון וכתב כמויות איטום באמצעות התובעת 4 ובידיעתו של התובע. תמורת התכנון התחייבה לקוח לשלם סך של 7,000$. על חשבון סכום זה ועם מסירת כתב הכמויות התחייב הלקוח לשלם סך של 11,396 ₪, כאשר בירר התובע לטענתו עם הנתבע טען הנתבע כי קיים סכסוך עם הלקוח ועל כן הם לא צפויים לקבל את שכר העבודה. בדיעבד התברר לתובע לטענתו כי הלקוח הזמין את ביצוע העבודה מאת הנתבע ו/או הנתבעת 2 באופן אישי, ללא ידיעתו של התובע. שווי העבודה 695,904 ₪ אותה התכוון הנתבע לבצע באמצעות קבלן משנה אשר נתן לתובעת 3 הצעת מחיר ע"ס 462,290 ₪. בידי התובעת 3 היו אמורים להיוותר 233,614 ₪ שהם הרווח הנפסד שלה. בפועל הוצאה חשבונית עסקה ע"ס 9,740 ₪. לטענת מר שניר, העסקה הנ"ל לא יצאה לפועל ומר וינשטיין לא המציא כל מסמך שמראה אחרת. הצעות מחיר מועברות כדבר שבשגרה בחיי העסקים ואין בהם כדי להוכיח את ביצועה של עבודה זו או אחרת. החנות שהייתה אמורה להירכש ע"י הפרויקט הייתה אמורה להירכש ללא כל קשר לעבודות האיטום שאולי הייתה התובעת 3 מבצעת עבור חברת עשור חזי ולא היוותה שום חלק מעסקת ברטר, אותה המציא התובע 1 במוחו הקודח.
אכן אני בדעה כי אין בשליחת הצעת מחיר בכדי להעיד על ביצוע העבודה ו/או חלק ממנה. התובע לא העיד ולא תמך טענתו זו בכל אסמכתא המעידה על נזק שנגרם לו כתוצאה מטענותיו בעניין זה. לאור האמור נדחות אף הטענות הנטענות בפרשה זו.
פרשת משפחת מור: בסעיף 5.15 לתצהירו טען התובע כי הנתבע קיבל עבודה שביצע בתק' העסקתו אצל התובעות עבור משפחת מור ע"ס 36,000 ₪ במזומן, כחלק מתשלום עבור עבודה שבוצעה ע"י התובעות, הכסף מעולם לא הגיע לתובעות. לטענת מר שניר כל תמורה שהתקבלה בגין ביצוע עבודה זו, הועברה לידי התובעת 2, כפי שכבר נקבע בפס"ד מיום 23.12.03 בת.א 2305/99- נקבע כי מר מור לא שילם לתובעת 2 את הסכום של 36,000 ₪, לא נקבע כי מור שילם את הסכום הזה לידיו של מר שניר, והוא העלימו מהתובעת 2. גם בעניין זה לא הצליח התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ובנקל היה יכול לעשות כן ע"י העדתו של מר מור- משלא נעשה כן תביעתו של מר וינשטיין בגין פרשה זו נדחית.
פרשת קובי צימרמן: בסעיף 5.16 לתצהירו טען התובע, כי בתאריך 25 לאפריל 2002 הוצאה חוות דעת מטעם התובעת 4 בחתימת הנתבע בכותרת הכוזבת "יצחק שניר
- מהנדס יועץ איטום". חוות הדעת בוצעה אך לא יצאה חשבונית מס מהתובעת 4, ומעולם לא התקבל כסף בחברה תמורת העבודה. שווי העבודה 850$. לטענת מר שניר, הוא ומר צימרמן מכרים וותיקים עקב קשרי עבודה ביניהם וחוות הדעת הוצאה לו על גבי נייר לוגו של התובעת 4 כעזרה אישית, ללא כל כוונה לקבל תמורה בגין חוות הדעת, בכוונה שהמזמין שהעסיק את מר צימרמן (מרצפות דן) יקבל את מסקנות חוות הדעת ויזמין מהתובעת 2 את ביצוע העבודה עפ"י המלצת חוות הדעת והעברת מלוא התמורה בגין הביצוע לתובעת 2, עבודה זו לא יצאה לפועל ולפיכך הנתבעים לא קיבלו כל תמורה בגינה.
גם בעניין זה, משלא העיד מר וינשטיין את מר צימרמן לא הרים את נטל המוטל עליו להוכחת תביעתו כי אכן שולמו הכספים ו/או שולמו לידי מר שניר, לפיכך נדחית אף טענה זו בגין הפרשה דנא.
פרשת משפחת הירשברג: בסעיף 5.17 לתצהירו טען התובע, כי בתאריך 18.5.200 הוצאה הזמנת עבודה מטעם התובעת 3 ע"ס 18,882 ₪ בגין שתי עבודות איטום שבוצעו עבור משפחת הירשברג ע"י החברה. בפועל רק סך של 9520 ₪ מהתמורה התקבלה אצל התובעת 3, הסכום שלא הגיע לידי התובעת 3 עמד על 9,362 ₪, לטענת התובע סכום זה נלקח ע"י הנתבע בהיחבא. לטענת מר שניר, כל התמורה שהתקבלה מעבודה זו, מבני משפחת הירשברג, הועברה לתובעת 2 ומעבר לזאת לא שולם דבר נוסף ע"י משפחת הירשברג.
מלבד העובדה כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת טענתו זו, משלא העיד את מר הירשברג, לעניין הסכומים שהועברו על ידו לצורך ביצוע העבודה, התובע לא הוכיח כל נזק נטען.
אשר על כן, נדחות הטענות בעניין הפרשה דנא.
פרשת גיורא אינגברג: בסעיף 5.18 לתצהירו טען התובע כי בתאריך 6.5.02 הוצאה הזמנה על סך 21,060 ₪ בגין עבודת איטום שבוצעה אצל גיורא אינגברג, בפועל שולם לתובעת 3 סך של 2,340 ₪, ואילו הסכום שלא התקבל במשרדי התובעות 2-4 עמד על סך 18,720 ₪. לטענת מר שניר, כל תמורה שהתקבלה בגין ביצוע עבודה זו הועברה לידי התובעת 2 או התובעת 3.
גם בפרשה זו לא הצליח התובע להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו משלא הציג כל אסמכתא המוכיחה נזק נטען ומשלא העיד כל עד התומך בגרסתו בפרשה דנא, אשר על כן נדחות הטענות בגין פרשה זו.
פרשת משה שמוחה: בסעיף 5.19 לתצהירו טען התובע כי בתאריך 3.12.2002 הוצאה מטעם התובעת 4 הצעת מחיר ע"י הנתבע ללא ידיעתו. הצעת המחיר הוערכה ע"י התובע על סך 24,000 ₪. בגין עבודה זו לא הגיע תשלום כלשהו למשרדי התובעות 2-4 לטענת התובע למיטב ידיעתו לקח הנתבע את הכסף לכיסו הפרטי. לטענת מר שניר, העבודה הנ"ל לא התבצעה כלל ואין בהוצאת הצעת מחיר מטעם התובעת 4 כדי להוכיח אחרת.
גם בעניין זה, אין בהוצאת הצעת מחיר כדי להוות אסמכתא על ביצוע העבודה, התובע לא הרים את הנטל כי כספים כלשהם התקבלו אצל מר שניר ולפיך נדחית הטענה גם בעניין פרשה זו.
פרשת אורי בן דור: בסעיף 5.20 לתצהירו טען התובע כי בתאריך 5.12.02 הוצאה מטעם התובעת 3 מפרט ע"י הנתבע ללא ידיעתו. הצעת המחיר הוערכה ב 23,500 ₪. בגין עבודה זו לא הגיע לטענת התובע תשלום כלשהו למשרדי התובעות 2-4. למיטב ידיעתו של הנתבע, הנתבע לקח את הכסף לכיסו ו/ו לטובת הנתבעת 2. לטענת מר שניר, העבודה בפרויקט זה החלה ע"י התובעת 4 ולא על ידו באופן אישי, אך נפסקה באמצע לאחר שהלקוח לא שילם כסף תמורתה.
משלא העיד מר וינשטיין את מר אורי בן דוד בעניין זה ומשלא הומצאה כל אסמכתא התומכת בגרסתו זו, אין לתובע אלא להלין על עצמו ואני קובע כי גם בגין פרשה זו דין התביעה להידחות.
פרשת צור בראל: בסעיף 5.21 לתצהירו טען התובע כי בגין לקוח בשם צור בראל נתן מר שניר חוות דעת מקצועית אשר בגינה לא נתקבל תשלום, עלות חוות דעת כזו 1000$, הנתבע הוא זה ששלח את המסמך ולא גבה את הכסף עבור התובעת 4. לטענת מר שניר, עבור הוצאת חוות הדעת לא נגבה כל תשלום ובוודאי שלא נלקח לכיסם האישי של הנתבעים שום תקבול עבורה.
משלא העיד התובע את מר בראל לעניין ומשלא הוצגה כל אסמכתא לעניין גביית התשלום, אני קובע כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה גם בגין פרשה זו, ודינה להדחות.
פרשת עינת גרינברג: בסעיף 5.22 לתצהירו טען התובע, כי מר חיים ניגרין צילם תמונות המעידות כי היו תיקונים חדשים שבוצעו ע"י הנתבע ובגינם נדרש תשלום נוסף שלא הגיע לתובעות 2-4, למיטב ידיעתו של התובע שווי העבודות כ- 8,000 ₪. לטענת מר שניר, התוכן בתצהיר של מר ניגרין נכתב לאחר שאיים התובע 1 על מר ניגרין. מר ניגרין מפריך האמור בתצהיר באמצעות הצהרה עדכנית מיום 8.3.06. בנוסף הצילומים בנספח סג' לתצהיר התובע אינם מוכיחים את טענתו, הם מראים שבמקום מבוצעות עבודות ותו לא. לטענתו הוא לא הכחיש שבוצעו במקום עבודות ע"י התובעת 3 אלא יידע את התובע 1 כי אלו תיקונים במסגרת עבודה שכבר שולם עליה כסף ע"י גב' גרינברג. משלא הופרכה גרסתו של מר שניר ע"י התובע, ע"י העדתה של הגב' גרינברג אין לתובע אלא להלין על עצמו, ואני קובע כי גם בעניין זה דין תביעתו של מר וינשטיין להידחות.
פרשת רחוב גרוזברג: בסעיף 5.23 לתצהירו טוען התובע כי גם כאן צילם חיים ניגרין תמונות המעידות כי היו עבודות חדשות שבוצעו ע"י התובעת 3 ובגינם נדרש תשלום נוסף שלא הגיע לתובעת 3, למיטב ידיעתו של התובע המדובר בעבודות חדשות אשר שוויין כ 5,000 ₪. לטענת מר שניר, הצילומים בנספח סד' לתצהיר התובע אינם מוכיחים את טענתו, הם רק מראים שבמקום מבוצעות עבודות ותו לא. העבודות שבוצעו ברח' גרוזברג בוצעו במסגרת אחריות החברה על עבודות שביצעה בעבר ולא התקבל בגינן שום שכר נוסף ע"י מי מהנתבעים.
התובע לא רק שלא העיד את מר ניגרין בעניין זה אלא שלא המציא כל אסמכתא כי נתקבלו כספים כלשהם ע"י מר שניר שלא הועברו לתובעת 3, לפיכך נדחית גם התביעה בגין פרשה זו.
פרשת חברת הרמן בורג בע"מ: בסעיף 5.24 לתצהירו טוען התובע, סיפור הפרשה החל בחשבונית סחורה שנמסרה לתובעת 3 המעידה על סחורה שהוזמנה ע"י התובעת 3 ולא הגיעה בפועל ליעדה, לטענתו בשיחת טלפון שקיים עם הספק נמסר לו כי הנתבע אסף את הסחורה מהספק בפועל.
בהמשך נטעם כי המזכירה הגב' ציון העבירה אישור לבנק המזרחי בו התנהל חשבון הבנק של התובעת 3 לבצע את העברות הבנקאיות לפק' אילנה שניר רעייתו של הנתבע ועל פי דרישת הנתבע ללא אישורו מראש, סה"כ הועברו 23,080 ₪ שהם אובדן רווחים לתובעות 2-4. לטענת מר שניר, הסחורה הנדונה בסעיף זה הוזמנה ע"י ועבור התובעת 2 ולא נאספה מהספק על ידו, אלא ע"י עובדי החברה. לתובע 1 אין שום מסמך המאשש את טענתו. עוד טען, כי התובע 1 חתום על שתי ההוראות לבנק, נספחים ע' ו-עא' לתצהירו, המורות לפקידת הבנק להעביר את הכספים לחשבונה של אשתו (המדובר בהחזר כספים ששילם מכיסו הפרטי עבור התובעת 2, היות וחשבונותיה היו מוקפאים). התובע 1 ידע על העברות אלו וניתן לראות בחתימתו על בקשות אלו כראיה ברורה לעך היות וחזקה כי אדם יודע על מה הוא חותם. גם בעניין זה, לא המציא התובע כל אסמכתא כי הנתבעים קיבלו סחורה כלשהי של התובעים ולא העיד כל עד בעניין כדי לתמוך בגרסתו זו. ולעניין החתימה על העברות הבנקאיות- משחתם על הוראות ולא כפר בדבר חתימתו, נדחית אף טענה זו כי לא ידע על העברות הכספים לאשת הנתבע. אשר על כן דין הטענה גם בעניין זה להידחות.
פרשת עיריית פתח תקווה: בסעיף 5.26 לתצהירו טען התובע, כי בתאריך 23.2.03 הוזמנה עבודה מטעם עיריית פ"ת שהגיעה לידי משרדי התובעת מס' 3 ושהיו ממוענים לידי מר שניר ולנתבעת מס' 2. לטענת התובע גנב הנתבע את הלקוח מאת התובעות 2-4 בניגוד למוסכם בחוזה ההתקשרות עליו היה חתום. הערכת הנזק 60,000 ₪. לטענת מר שניר, עד סיום עבודתו בתובעות לא ביצע עבור עיריית פ"ת שום עבודה פרטית ולא הגיש לה הצעות מחיר עבור שום עבודה, הצעת המחיר הועברה לעיריית פ"ת לאחר סיום עבודתו בנתבעות, כאשר גיבושה לקח כיממה ולא מס' חודשים כטענת התובע. לעניין הטענה כי פעל בניגוד לחוזה ההתקשרות טוען כי חוזה ההתקשרות האישי שלו היה עם התובעת 2 ולא עם התובעת 3 ו 4.
התובע לא רק שלא הוכיח טענתיו לעניין זה ולעניין חוזה ההתקשרות, כפי שכבר קבעתי לעיל, נדחית הטענה.
פרשת קופת חולים מכבי: בסעיף 5.27 לתצהירו טען התובע, כי במסגרת יחסי העבודה שהיו בין התובעות ובין קופת חולים מכבי, הוכן ע"י התובעת 4 בתאריך 11. לפברואר 2000 כתב כמויות למכרז ומפרטי עבודה תואמים, אולם התובעת 4 מעולם לא קיבלה כסף בגין עבודה זו. התחוור לתובע לימים, כי הנתבע המשיך לפעול בהיחבא מול הלקוח ולקיים את העסקה שנרקמה עוד בתקופה בה עבד בתובעות 2-4. לטענתו הגיע לידיו שני סכמות חתומות ע"י הנתבע לטובת הלקוח מהן עולה כי העבודה עברה לשלב הביצוע, ללא ידיעתו. חוות הדעת שהוכנה מטעם התובעת 4 מעולם לא נגבתה, שוויה מוערך בסך 30,000 ₪. לטענת מר שניר, התובעת 4 עסקה בייעוץ בלבד ולא בביצוע, ומעולם לא ביצעה עבודות לקופ"ח מכבי אלא נתנה ייעוץ בלבד. לאחר שסולק מהתובעת 4 פנו אליו מקופ"ח מכבי וביקשו שיכין מפרט טכני וכתב כמויות לקבלני ביצוע וכך עשה. קופ"ח מכבי בחרה את קבלן הביצוע מתוך מאגר קבלני הביצוע העומד לרשותה. התובע 1 גם יסכים כי לא הגיוני להלין על אשמתו של הנתבע כי התובעת 3 לא קיבלה מכרז שניהלה קופ"ח מכבי ואשר הוא לא התחרה בו כלל. לטענתו לא הייתה שום מניעה מבחינתו לתת יעוץ לאחר הפסקת עבודתו עבור התובעות שכן חוזה ההתקשרות האישי היה עם התובעת 2 בלבד ולא עם נתבעים 3 ו 4.
משלא העיד התובע את הגורמים הרלוונטיים בקופ"ח, הן לעניין חוות הדעת והכספים ששולמו בגינה ומשלא המציא כל אסמכתא כי אכן שולמו כספים עבור אותה חוות דעת, אין לתובע אלא להלין על עצמו, ודין הטענה להידחות. לעניין חוזה ההתקשרות כפי שקבעתי לעיל נדחית הטענה.
פרשת רונן גדליה: בסעיף 5.28 לתצהירו, טען התובע, כי המדובר בלקוח שהזמין עבודה מהתובעת 3 בתאריך 20.6.2002. העבודה שהוזמנה מטעם הלקוח נעשתה על פי הצעת המחיר המופיעה ברישומים לפי חישוב לפי 80 מטר. התחוור לתובע כי הנתבע שיצג כל העת את התובעת 3 מול הלקוח, רשם בהזמנה 80 מ"ר אולם בפועל ביצעה התובעת 3 עבודה בגין גודל מקלט של 122 מ"ר. לטענתו לא כל הכסף הגיע לתובעת 3, שכן למיטב ידיעתו גבה הנתבע סכום כסף משלים בנפרד. אובדן ההכנסה 8,000 ₪. לטענת מר שניר, כל הכספים שהתקבלו ממר גדליה הועברו לתובעות. העובדה שבסופו של דבר בוצעה עבודה גדולה יותר מכפי זו שתוכננה בפועל אינה מלמדת אחרת. הנתבעים לא קיבלו דבר באופן אישי. משלא המציא מר וינשטיין תצהיר של מר גדליה בעניין זה ומשלא הוצגה לי כל ראייה התומכת בטענתו זו של מר ויינשטיין אני קובע כי דין הטענה בגין פרשה זו להדחות.
פרשת בנימין שלמה: בסעיף 5.29 לתצהירו טען התובע, כי בתאריך 6.11.2002, נתקבלה במשרדי התובעת 3 הצעת מחיר מקבלן משנה בשם אורי שמאי לביצוע עבודת איטום ברמת השרון. לטענתו נמסר לו ע"י הגב' ציון כי הנתבע ביקש "להחביא" במגירה את הצעת המחיר האמורה. למיטב ידיעתו היקף העבודה הכולל מטעם קבלן המשנה עמד על 24,000 ₪, המשמעות היא שהיקף העבודה היה בקירוב 40,000 ₪ לפחות, ולפיכך שווי הרווח הנפסד עומד לתובעות על סך 15,000 ₪.
לאחר מכן, התברר כי התובעת 3 הוציאה הצעת מחיר ללקוח, והתברר בדיעבד ע"י קבלן המשנה- אורי שמאי, כי העבודה בוצעה בפועל ע"י מר שניר ו/או באמצאות הנתבעת 2- אובדן הרווח הינו 5,000 ₪, בגין 20% מהיקף העסקה שהוא רווח מקובל בענף. לטענת מר שניר, הנתבעים אכן ביצעו עבודה עבור בנימין שלמה, אך לא היה כנגדם כל איסור לעשות זאת שכן אף לטענת התובעות נתנה התובעת 3 הצעת מחיר וחוזה ההתקשרות האישי שלו הוא עם התובעת 2 בלבד. התובע לא הביא תצהיר של מר בנימין שלמה לעניין ביצוע העבודה והעברת הכספים למר שניר, וכפי שכבר נקבע לעיל נדחית הטענה בעניין הגבלת עבודתו של מר שניר לאחר סיום חוזה ההתקשרות שלו. אשר על כן, דין הטענות הנטענות בגין פרשה זו להדחות.
פרשת א.דורי :בסעיף 5.30 לתצהירו טען התובע, כי התובעת 4 הכינה מפרטים ותכננה את עבודות האיטום בפרויקט מגדל איילון השייך לחברת א.דורי. זו סירבה לשלם כ- 140,000 ₪ בגין העבודות. לאחר מסכת תביעה שנמשכה כשלוש שנים הגישה חברת א.דורי תביעה שכנגד. מאחר ומר שניר היה עד מרכזי, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, בו ויתר התובע על כל תביעותיו, מחשש שיפסיד בתביעה מייד עם התגלות העובדה שמר שניר אינו מהנדס אזרחי מוסמך- הנזק הכספי שנגרם לתובעות 2-4 עמד על 150,000 ₪ +הוצאות בסך 50,000 ₪. לטענת מר שניר, כל הפן הפיננסי והמשפטי של ניהול התובעות היה באחריות התובע 1 והוא טיפל באופן בלעדי גם בתביעה שהגישה א.דורי נגד התובעת 2, ללא שהוא נועץ בו כלל או יידע אותו על מהלכה של התביעה. התובע 1 לא צירף פס"ד או החלטה על תשלום כלשהו שביצע כדי לגבות את האמור בסעיף זה לגביי התשלומים שכביכול שילם, אם בכלל שילם, כדי לסיים את התביעה, לטענתו הופתע לגלות שפרשה זו נסגרה ולדעתו היה להם סיכוי גדול לזכות בתביעה ולהדוף את התביעה שכנגד. לא ברור לי כיצד מגלגל התובע הסכמות פשרה שלו לפתחו של הנתבע 2, ומשלא הוכח לי כל קשר סיבתי לנזק שנגרם בפועל לתובע, שאף הוא לא הוכח, כתוצאה מהמעשים הנטענים כנגד הנתבע 2, דין הטענה להידחות על הסף.
פרשת א.כצ'ר בנייה (מלון פלאזה נהריה): בסעיף 5.31 לתצהירו טען התובע, כי לקראת סוף שנת 2002, ביצעה התובעת 3 עבודה בהיקף של למעלה מ- 200,000 ₪, מיד עם עזיבתו של שניר בדצמבר 2002, היה אמור הלקוח לשלם לתובעת 3 כ-100,000 ₪, אולם הלקוח עיכב חלק מהתשלום ואילו חלקו הנוסף ע"ס 20,000 ₪ סירב לשלם, ורק לאחר שנתחוור לו שמר שניר ממשיך את העבודה בפועל הסכים לשלם במסגרת הסכם פשרה. עם גילוי המסמכים התברר כי הלקוח שילם סכומים של 14,348 ₪+ 49,676 ₪+ 64,706 ₪.לטענת מר שניר, העיכוב בתשלום אם אכן היה כזה, לא ידוע לו ובוודאי שאינו באשמתו ואין בינו לעזיבתו שום קשר ישיר או עקיף. לטענתו, הוא עזר לתובעות גם לאחר שדרכיהם נפרדו על מנת שישולמו להן מלוא הסכומים עבור פרויקטים שהוחל בביצועם עוד טרם עזיבתו את התובעות, לאחר שדרכיהם נפרדו, ביצע לטענתו עבודות נוספות עבור א.כצ'ר בנייה ולא היה כנגדו כל איסור לעשות כן, שכן חוזה ההתקשרות שלו היה עם תובעת 2 בלבד.
משלא העיד התובע נציג מחברת הבנייה, ומשהגיע התובע להסכם פשרה עימה, אין לתובע אלא להלין על עצמו. כפי שכבר נקבע לעיל, הטענה לעניין הגבלת עבודתו של הנתבע 2 לאחר סיום היחסים בין הצדדים, נדחית. לאור כל האמור אני קובע כי גם בגין בפרשה זו דין טענות התובע להדחות, משלא הוכח ע"י התובע כל נזק.
פרשת יהב גלסמן: בסעיף 5.32 לתצהירו טען התובע, כי קיימת הזמנה על סך 1,200$ בפועל לא נתקבל כל תשלום, שווי העבודה כ- 5,520 ₪.לטענת מר שניר, לא זכור לו שם הלקוח ולא בוצעה עבורו כל עבודה על ידו, אם בוצעה עבודה והתקבלה תמורה היא הועברה לתובעות, הנתבעים לא קיבלו באופן אישי תשלום כלשהו ממר יהב. גם כאן, משלא הגיש התובע תצהיר של מר גלסמן, לא הוכח כי ההזמנה בוצעה בסופו של יום, ולפיכך דין טענת התובע בעניין זה להדחות.
פרשת משפחת דנינו: בסעיף 5.33 לתצהירו טען התובע כי התקבל תשלום של 2,400 ₪ בלבד. בפועל מחיר המינימום לאיטום גג מרוצף הינו 1,000$, שווי ההפסד כ- 3,000 ₪.
לטענת מר שניר, לא זכורה לו עבודה ו/או לקוח זה וכי כל סכום שהגיע אליו, אם בכלל, הועבר לתובעות.
התובע לא הרים את נטל ההוכחה גם בעניין פרשה זו, התובע לא העיד אף אחד ממשפחת דנינו אשר יאשר כי הועברו למר שניר כספים כלשהם, לאור האמור נדחית הטענה בעניין פרשת משפחת דנינו.
פרשת אבי הורוביץ:בסעיף 5.34 לתצהירו טען התובע, כי הנתבע רשם בכתב ידו כי קיבל במזומן 3,000 ₪. לטענת מר שניר, לא זכורה לו עבודה ו/או לקוח זה וכי כל לתשלום שהגיע אליו, אם הגיע, הועבר לתובעות. לא ברורה טענתו של התובע, התובע לא העיד את אבי הורוביץ, לא ברור עבור מה נתקבל סכום זה אם בכלל, התובע לא הרים את הנטל גם להוכחת נזק בעניין זה ולפיכך דין הטענה להידחות.
פרשת צבי מנשה: בסעיף 5.35 לתצהירו טען התובע, כי סוכם על 3,567 ₪, בפועל נתקבל, 2,340 ₪ בלבד, שווי ההפסד 1,227 ₪. לטענת מר שניר, הוא אינו זוכר לקוח ו/או עבודה זו וכי כל תשלום שהגיע אליו אם הגיע, הועבר לתובעות.
התובע לא הציג תצהיר של מר צבי מנשה ולא הוכיח כי הועברו כספים מעבר לסכום שסוכם, אי לכך דין הטענה להדחות אף בפרשה זו.
פרשת דמיאל אריה: בסעיף 5.36 לתצהירו טען התובע כי קיימת הזמנה וכן הצעה אך בפועל מעולם לא התקבל כסף תמורת העבודה, שווי העבודה 30,000 ₪. לטענת מר שניר, למיטב זכרונו עבודה זו לא יצאה לפועל ולא התקבלה בגינה כל תשלום, ומכל מקום הנתבעים לא קיבלו באופן אישי כספים כלשהם. התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו כי העבודה בוצעה בעניין פרשייה זו, משלא הציג התובע תצהיר של מר דמיאל, לא הוכח כי בוצעה כלל עבודה כלשהי. לאור האמור אני דוחה טענה זו בעניין פרשת דמיאל אריה.
פרשת שמעון סימנטוב: בסעיף 5.37 לתצהירו טען התובע, כי בפועל שולמה רק מחצית מהתמורה, וזאת על אף שהוצא כתב אחריות מטעם החברה. שווי ההפסד 2,500 ₪.לטענת מר שניר, מדובר בעבודה שבוצעה לפני זמן רב ופרטיה אינם זכורים לו, כל התשלומים שהתקבלו עבור ביצוע העבודה הועברו לתובעות, ומכל מקום הנתבעים לא קיבלו באופן אישי כספים כלשהם. התובע לא הוכיח כי הועברו לידי מר שניר כספים נוספים מעבר לתשלום שהתקבל בפועל, התובע בחר שלא להביא תצהיר של מר שמעון סימנטוב, ואי העדתו של עד זה עומדת לו לרועץ, אשר על כן דין הטענה בעניין זה להדחות.
פרשת לימור יצחייק: בסעיף 5.38 לתצהירו טען התובע, כי העבודה בוצעה אך מעולם לא הגיע תשלום לחברה, שווי העבודה – 7,020 ₪.לטענת מר שניר, הוא אינו זוכר לקוחה ו/או עבודה זו כלל, ומכל מקום הנתבעים לא קיבלו באופן אישי כספים כלשהם. בעניין זה לא רק שלא הוכח כי העבודה בוצעה, אלא שלא הוכח כי התקבלו כלל כספים ע"י מר שניר. לאור האמור דין הטענה גם בפרשה זו להדחות.
פרשת טיירו ירמיהו: בסעיף 5.39 לתצהירו טען התובע כי הוצאה הזמנה על 53 ₪ לכל מ"ר, ובסה"כ 3,710 ₪. בפועל התקבל 2,500 ₪ בלבד. שווי ההפסד 1,200 ₪. לטענת מר שניר, העובדה שהתובע הוסיף בכתב ידו על גבי הקבלה את המילים "אמור להיות 5,500 ₪" לא אומרת דבר, להוציא את העובדה שהתובע מרשה לעצמו לסלף מסמכים ע"י הוספת פרשנויות מטעמו. כל שהתקבל מלקוח זה הועבר לתובעות, הנתבעים לא ביצעו באופן אישי עבודה עבור לקוח זה ולא קיבלו כספים כלשהם. גם כאן, אילו רצה התובע להוכיח את הנטען על ידו היה עליו להגיש תצהיר של טיירו ירימיהו לעניין העברת כספים למר שניר, אשר על כן משלא הוכח כי כספים כלשהם הועברו למר שניר דין טענה בעניין פרשה זו להידחות.
פרשת אתרים: לעניין זה נטען ע"י התובעים, כי ביום 15.10.2002, בהיותו של התובע במשרדו, נתקבל פקס מאת חברת אתרים, אשר הייתה לקוחה גדולה וותיקה של התובעת 3, לתיקון עבודה שבוצעה לכאורה ע"י התובעת 3, במהלך יוני 2002. התובע ידע כי העבודה לא בוצעה בפועל ע"י התובעת 3 היות והצעת מחיר שניתנה ע"י התובעת 3 לא הושלמה בהזמנת העבודה, ומבדיקתו הסתבר לו כי הנתבע הציג עצמו כאילו התובעות הם שביצעו את העבודה כאשר בפועל הוא השתמש בקבלני משנה ואת התמורה שלשל לכיסו, והוציא חשבוניות על שם הנתבעת 2. מנגד נטען ע"י הנתבע, בעניין זה, כי התובעת 2 עבדה עם חברת אתרים בעבר, ומשלא הייתה מרוצה מהשירות סיכמה עם הנתבע שקבלן משנה של התובעת 2 יבצע את העבודה. ביום 3.3.02 ניתנה ע"י הנתבע הצעת מחיר, והעבודה בוצעה ע"י קבלן משנה של התובעת 2 בחודש יוני 2002 וחשבונית מס הוצאה ע"י הנתבעת 2 בגין העבודה. הנתבע התכוון להעביר את הכספים לתובעת 2, אך בשל תובענה זו שהוגשה נבצר ממנו לעשות כן.
ברור שטיעוניו אלו של הנתבע, אין בהם כדי לכפר על העובדה כי הוא מחזיק כספים שאינם שייכים לו ובעניין זה, אני קובע כי משלא כופר הנתבע בעצם קבלת הכספים מחברת אתרים, ולאור הצהרתו כי התכוון להעביר כספים אלה לתובעת 2, על הנתבע להעביר סך של 11,097 ₪ (9404 ₪ +מע"מ) כשהם צמודים למדד ונושאי ריבית מיום 11.8.2002, לתובעת 2 בצירוף ריבית והצמדה מיום 3.3.02 ועד למועד התשלום בפועל.
פרשת פרנס: לעניין זה נטען בכתב התביעה, כי ביום 3.6.2002, נתן הנתבע ללקוח הצעת מחיר לביצוע עבודות איטום, ללא ידיעתו של התובע. ביום 11.11.02 הגיע למשרדי התובעים מכתב דרישה המופנה לנתבע לתיקון העבודה אשר בוצעה עבור הלקוח, התובע טען כי לא ידע על כך דבר ובספרי החברה אין שום תיעוד בקשר לאותה עבודה. עוד טען כי המזכירה שרית גילתה לתובע כי הנתבע ביקש ממנה להחביא את המסמכים ואז השמיד אותם.לגרסת הנתבעים, העבודה עבור מר פרנס הייתה וולונטרית בלבד כמפקח על עבודה שביצע קבלן אחר, וכי הנתבעים לא קיבלו כל שכר עבור עבודה זו. מר פרנס ראה בנתבע כאחראי לתיקונים לאור העובדה כי התובעת ביצעה את עבודות האיטום המקוריות בעבר, ותקופת האחריות תמה. התובעת דרשה על העבודות הנוספות תשלום, מר פרנס סירב ובחר לתת את ביצוע העבודות לקבלן אחר, והתובעת כמחווה של רצון טוב התנדבה לפקח על ביצוע התיקונים.
כאשר נשאל מר וינשטיין מדוע לא לקח תצהיר מפרנס ומדוע לא הזמינו לעדות, השיב, כי: "פרנס הוא לקוח שלו, אין לי קשר איתו. הוא סירב לתת לי תצהיר..." (ראה עמוד 26 שורות 1-2 לפרוטוקול). כאמור לעיל, משלא העיד התובע את מר פרנס להוכחת גרסתו בעניין זה ו/או משלא המציא התובע כל אסמכתא לכך שהתקבלו כספים כלשהם ע"י מר פרנס ישירות לנתבע, אין מנוס אלא לדחות תביעתו בעניין רכיב זה.
הרכב:
על פי הנטען בסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית של התובע בעניין הרכב, בתאריך 31.3.99 נרכשו שני רכבים מסוג לאנד קרוזר ע"י התובעת 2, אחד מהם יועד לשימושו של מר שניר כמנהל בתובעת 2 כאשר מחיר הרכישה היה 242,203 ₪ (לעיל ולהלן: "הרכב").
באשר לשאלת בעלותו של הרכב, קבע סעיף 5 ג לחוזה ההתקשרות בין הנתבע לתובע כי: "עם הפסקת עבודת שניר בחברה, יחזיר העובד לרשות החברה את הרכב הנ"ל". לצורך ההזדכות במס דרש רואה החשבון של התובעות 2-3 כי בסמוך למועד הרכישה ייחתם תצהיר המעיד על גמירת דעתה של התובעת 2 שלא להעביר את הבעלות על הרכב לידי מר שניר ולאפשר לו זיקה קניינית מוחלשת לשימוש, וכך לשון התצהיר:
"הרינו להצהיר כי רכב מסוג טיוטה שנת ייצור 1999 שמספרו 89084-27 רשם על שם המנהל אך בבעלות הקניינית ברכב הינה בידי החברה על אף הרישום במרשם. ידוע לנו כי בהתאם להצהרה זו הרכב בבעלות החברה לכל דבר ועניין, לברות גביית מיסים שהחרה חייבת או תהיה חייבת. הננו מסכימים כי רשויות המס יודיעו למנהל משרד הרישוי כי הרכב בבעלות קניינית של החברה...".

כעת, משנגנב הרכב (ביום 5.3.03) תובע התובע את הנתבע על הנזק לחברה שנגרם מאובדן הרכב והעגלה הנגררת הנלווית לו, על סכום ששוויו בעת הגניבה 200,000 ₪.
ואילו הנתבע תובע את התובע בכתב התביעה שכנגד וטוען כי הרכב היה בבעלותו וכי על התובע לפצותו היות והתובע לא הורה לתובעת 3 לבטח את רכבו ובגין הפסקת תשלום התובע לאיתוראן.
גם בעניין זה עדותם של שני בעלי הדין הייתה בלתי ברורה ועל שתיהן לא ניתן להשתית קביעות עובדתיות או משפטיות.
מהמסמכים שהוצגו לי אין ספק בעיני, שהבעלות ברכב הייתה והינה של החברה והוא נמסר לשימושו של הנתבע. בשלב מסוים משנקלעה החברה לקשיים המשיך הנתבע שניר, לשלם חלק מהתשלומים החודשיים בגין הרכב (בגין מימון שנלקח לצורך רכישתו מבנק הפועלים סניף ככר רבין) ובנוסף כנראה שבעת הרכישה נעשה שימוש בכרטיס האשראי שלו למימון חלק קטן (כ- 25,000 ₪ או 50,000 ₪). תשלומים אלו אינם מקנים לנתבע זכות בעלות אלא לכל היותר זכות לתבוע מהחברה את הסכומים ששילם (תביעה שלא הגיש ולא הוכיח כמפורט בהמשך).
לאור הסכסוך שהתגלע בין וינשטיין לשניר, החליט וינשטיין לבטל את הביטוח והאיתורן ומשנגנב הרכב נותרה החברה ללא פוליסה בתוקף ולכן לא קיבלה ואינה זכאית לקבלת דמי הביטוח ולנוכח תוצאה זו אין לתובעות ולוינשטיין אלא להלין על עצמם ולשאת בתוצאה של ביטול הביטוח והאיתורן.
כך מעיד ומשיב מר וינשטיין בעניין זה:
"ש. האם שניר שילם עבור הרכב?
ת. הוא שילם מהויזה של החברה..." (עמוד 28 שורה 32 ועמוד 39 שורה 1).
ומשיב הוא בהמשך, על השאלה:
"ש. האם בשנת 99' שניר שילם במועד הרכישה מכספו האישי 50 אלף שקל?
ת. זה לא נכון. הוא השתמש בויזה שלו..." (ראה עמוד 39 שורות 4-5 לפרוטוקול).
ובהמשך עדותו מודה וינשטיין, כי התובעת 2 אשר הייתה אמורה לשלם את יתרת תשלומי הרכב לא עשתה כן, וכך העיד:
"החברה הייתה בקשיים כלכליים, הייתה הלוואה שלא עמדנו בהחזרים שלה, וביקשתי ממנו, הרכב שלי כבר לא היה כי הלך בתאונת דרכים, וביקשתי למכור את הרכב כי אני לא מסוגל לממן את החזר ההלוואה והביטוח וכל הדברים הנוספים. בפועל בגלל שלא שילמו עיקלו את הרכב. הוא סירב למכור את הרכב כמו שהיה צריך להיות.". (ראה עמוד 39 שורות 11-16 לפרוטוקול).
ועוד הוא מודה , כי אכן הוא ביטל את הביטוח ואת המנוי לאיתורן:
"ש. האם נכון שאתה ביטלת את הביטוח ואת המינוי לאיתורן ולא הודעת על כך לשניר?
ת. שניר הודיע לבית המשפט שהרכב באחריותו ובבעלותו, ואז ביטלתי". (ראה עמוד 39 שורות 22-23 לפרוטוקול).

כאמור אין מחלוקת כי הרכב היה רשום על שמו של הנתבע (כך גם מאשר התובע בעמוד 39 שורה 19 לפרוטוקול), אך ברור שרישום זה לא הוכיח את הבעלות שהייתה ונותרה של החברה. עוד כאמור מעיון בעדויות ובראיות הצדדים לא ניתן לקבוע באיזה חלק השתתף הנתבע בתשלום בפועל של הרכב, הנתבע לא הציג כל אסמכתא כי שילם תשלום כלשהו על הרכב, ובכלל זה לא הוכיח איזה סכום כולל שילם.
לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה כי הרכב היה בבעלות התובעת 2 וגם אם הנתבע שילם תשלומים כלשהם אין הדבר הופך אותו לבעלים של הרכב. הרכב הגם שהיה רשום ע"ש הנתבע היה בבעלות התובעת 2 וכבר נקבע כי הרישום של רכב במשרד הרישוי הינו רישום דקלרטיבי ולא קונסטיטוציוני ומתוך הראיות שהיו בפני
עולה כי הרכב נרכש ע"י החברה ומעולם לא התקבלה החלטה להעבירו לנתבע באופן אישי. החלטה חד צדדית של הנתבע אינה מספקת ולכן דין תביעת הנתבע בעניין זה להידחות.
התובע ביטל על דעת עצמו את הביטוח ואת המנוי לאיתורן ומשום כך החברה אינה זכאית לתגמולי הביטוח ולפיכך אין לתובע אלא להלין על עצמו שכן אם היה ביטוח הרי ברור שתגמולי הביטוח היו עוברים לתובעת 2 לאחר גניבת הרכב שהינו אירוע ביטוחי המזכה את המבוטח בתגמולי הביטוח.
לאור האמור גם תביעת התובעות וגם תביעת הנתבע לעניין הרכב נדחית.
פרשת בנק הפועלים: לאור קשייה הכלכליים של התובעת 2 ולאור היותו של התובע ערב אישית לתובעת 2, קיבל התובע בתאריך 12.12.00 מכתב דרישה מבנק הפועלים לתשלום חובות בגין התובעת 2 וביניהם דרישה לתשלום חוב על סך 305,392 ₪ בגינו הוגשה תביעה כנגד התובע וכנגד הנתבע כערבים אישית וכן כנגד התובעת 2 וכנגד אשת התובע כערבה אישית נוספת.
לטענת התובע, הנתבע היה חתום אף הוא כערב לטובת התובעת 2. הנתבע נמנע מלהפעיל את ערבותו לטובת התובעת 2.
ביום 1.3.01 הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר בין היתר כנגד התובע והנתבע שנפתח ע"י בנק הפועלים בגין החוב האמור, אולם מר שניר סירב להשתתף בהוצאות המשפטיות שנדרשו לניהול התביעה ובלית ברירה מצא עצמו התובע מייצג גם הנתבע כערב של התובעת 2. במסגרת גביית החוב בוצעו לטענת התובע עיקולים בביתו הפרטי וכי הבנק בחר לפעול רק מולו לאור הביטחונות שהיו לו אותה עת, לפיכך נאלץ למכור את דירת אימו, תוך ספיגת עלויות אישיות של פגיעה רגשית ונפשית לו ולמשפחתו. עלות כל החזר החוב משוערך ליום הגשת התביעה- 1,380,000 ₪. לטענת התובע, בהיותו של הנתבע שותף לעסקיו בתובעת 3 לכל דבר ועניין, עליו לשאת בתשלום מחצית מהסכומים הנ"ל בסך 690,250 ₪.
לא רק שהתובע טען את טיעוניו בעלמה, שכן התובע לא המציא כל אסמכתא כי אכן שילם סכום כלשהו לבנק הפועלים בגין החוב הנטען, ודי היה בכך בכדי לדחות טענה זו, אלא שבענייננו התובע גם לא הצליח להוכיח מה היה מעמדו של הנתבע. מהעובדות לא ברור אם הנתבע היה ערב? ערב לכל החוב? או שמא נתן בטחונות אישיים בגובה מסוים.
מעבר לכך שהתובע לא הוכיח שאכן שולמו על ידו הסכומים הנטענים לבנק ולכן לא ברור מה החלק שהיה צריך הנתבע לשלם אם הייתי קובע שיש לו חבות, אף איני קובע ואיני מסכים שמתקיימים בענייננו יחסי שותפות בין הצדדים.
בענייננו, המדובר בחברה שלקחה התחייבות כלפי הבנק אשר כל אחד מהצדדים העמיד בטחונות בהתאם ליכולתו, אין בפני
י כל טענה שנטענה ע"י התובע באשר הנתבע נטל על עצמו לשאת בחובות החברה ובחובות בהם יישא התובע, וכך גם לגביי טענות הנתבע בתביעה שכנגד בעניין התשלומים שביצע לחברת אי.טי. טי ולחברת אחאב. ומכאן שגם התביעה שכנגד בגין טענות אלה נדחית.
התובע שבפני
י, מר וינשטיין, עושה ניסיון להשליך הלכות שקשורות להרמת מסך וליישם אותם בענייננו, על מנת לחייב את הנתבע, אלא שהלכות אלו בדרך כלל קשורות למקרה בו צד שלישי נפגע והוא מבקש הרמת מסך ההתאגדות ולא במערכת יחסים בין בעלי מניות המתנהלת במסגרת חברה.
הדברים נכונים גם לגבי סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 להלן: "חוק החברות"), וגם לסעיף 252 לחוק החברות, בו מדובר על אדם אחר, משמע על צד שלישי ולא על מי שהיה בעל מניות ומנהל בחברה.
אמנם קיימת חובת זהירות, ובלאו הכי דיני הנזיקין ודיני החוזים חלים כאשר קיים מגע בין שני אנשים, אך זאת למקרה שפעולות אלו נעשות באופן אישי ולא במסגרת הפעולות שעושה אותו צד הנתבע עבור החברה.
עוד יואר בעניין זה, כי גם אם היה מקום לחייב את הנתבע הרי שהיה מקום לחייבו לכל היותר ב-25% בהתאם לחלקו היחסי .
כפי שיפורט בהמשך, מהטעמים האמורים גם לא קיבלתי טענות הנתבע להשתתפות בתשלומים ששילם (לאי.טי.טי ולחב' אחאב) וגם מטעם זה יש להכיל דין שווה על שני הצדדים.
התובענה שכנגד
לאור דחיית טענת התובע שכנגד לעניין הרכב, נותר הדיון בתובענה שכנגד, בטענות הקשורות עם חברת א.י.ט.ט וחברת אחאב. באשר לשתי פרשיות אלה, לאחר בחינת הראיות בתיק, הגעתי למסקנה כי דין טענות אלה אף הן להדחות, שהרי אמנם ההסכם בין הצדדים אינו קובע כי על שניר להשתתף בחובות החברה אך משערב באופן אישי הנתבע לחובות ומשלא נקבע כי אם שניר ישלם את החובות על מר וינשטיין לשפותו וכאמור איני סבור כי יש להכיל על יחסיהם את דיני השותפות, אני קובע כי דין התביעה שכנגד להדחות אף היא, והכל כפי שיפורט להלן:
ראשית יש לזכור כי קבעתי שאין לבסס גם את התביעה שכנגד על עדותו היחידה של מר שניר והתובעים שכנגד גם הם בסיכומיהם טענו בלשון "רפה" בעניין זה (ס' 72+73 לסיכומי התובעים שכנגד) ונוצר הרושם המשתמע כי גם הם ויתרו או זנחו תביעתם שכנגד; ושנית לא הוצגה לי ראיה ולא הוכח, כי בין הצדדים סוכם על השתתפות במקרה שכזה.
באשר לחב' א.י.ט.ט טוען הנתבע, כי הוכח כי שילם סך של 50,451 ₪ בגין חובותיה של התובעת 4 לחברת א.י.ט.ט בגין שיקים שלא כובדו, חוב אשר ערבו לו אישית הן התובע והן הנתבע.
התובע בסיכומי תשובתו לא התייחס לטענה זו, וגם במהלך עדותו לא הכחיש תשלום זה, וכך הוא מעיד בעניין זה:
"אתה לא מתכחש ששניר שילם לחברת itt , נכון?
ת. אני לא מכחיש ולא מאשר. אני לא זוכר" (ראה עמוד 41 שורות 3-4 לפרוטוקול).
הנתבע אמנם, צירף בנספח יח לתצהיר עדותו הראשית אסמכתא לכך כי אכן שולם חוב זה, אך משלא הוסכם בין הצדדים כי יהא על מר וינשטיין להשיב למר שניר את החוב אשר ערב לו אף הוא באופן אישי, דין הטענה להדחות.
גם את הטענה כי הנתבע שילם לאחאב סך של 23,000 ₪ עקב היותו ערב אישית לחובות התובעת 2 בגין חומרי איטום שנקנו, לא הכחיש אמנם התובע, וכך הוא העיד בעניין אחאב:
"ש. לגבי החוב לחברת אחאב. אתה יודע שהדירה של שניר עוקלה בגלל החוב הזה?
ת. אני יודע שלי עיקלו 80 אלף שקל בגלל החוב האישי שלו. אני לא יודע מה עוקל לו".
בעניין זה צירף התובע שכנגד בנספח יג' לתצהיר עדותו הראשית, אסמכתא לכך כי אכן שולם על ידו סך של 23,000 ₪, במסגרת הסכם פשרה בין הנתבע לאחאב, גם בעניין זה, משלא הוסכם בין הצדדים כי יהא על מר וינשטיין להשיב למר שניר את החוב אשר ערב לו אף הוא באופן אישי, דין הטענה להדחות.
באשר לטענת הנתבע, כי התובע והתובעת 3 גזלו מהנתבע קומפרסור ששויו 12,000 ₪, טענה זו לא הוכחה ע"י ראיה כלשהי ולפיכך דין טענה זו אף היא להדחות.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנתבעים ישלמו ביחד ולחוד :

לתובעת 2- סך של 590 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 26.10.02 ועד למועד התשלום בפועל (בגין פרשת עמיאל בראון).
לתובעת 4- סך של 5,045 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 12.12.02 ועד למועד התשלום בפועל (בגין פרשת ג'נח).
לתובעת 3- סך של 11,097 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מיום 11.8.02ועד למועד התשלום בפועל(בגין פרשת אתרים).

למניעת ספק כל הסכומים הנ"ל כוללים מע"מ.
בהתחשב בתוצאות אליהן הגעתי (קבלה חלקית של התביעה ודחיית התביעה שכנגד) אני מחייב את הנתבעים שניהם ביחד ולחוד לשלם בנוסף :

לכל אחד מהתובעים 2,3,4 (שהם גם הנתבעים שכנגד)- הוצאות משפט בסך של 1,000₪ (בסה"כ 3,000₪)+ שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ (בסה"כ 18,000 ₪)+ מע"מ.

לתובע 1 (שהינו הנתבע שכנגד 1)- שכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ +מע"מ.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים.
ניתן היום, י"ט תשרי תשע"א, 27 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.

בית המשפט המחוזי מרכז
ת"א 1992-08-07 וינשטין ואח'
נ' שניר ואח'
1 מתוך 29








א בית משפט מחוזי 1992-08/07 יגאל וינשטין, וינשטיין יגאל איטום ושימור מבנים בע"מ, וינשטיין בינוי ואיטום 2002 בע"מ ואח' נ' יצחק שניר, שניר יצחק ייעוץ ושווק בע"מ (פורסם ב-ֽ 27/09/2010)