פסקי דין על מאיר אלמליח | פסקי דין על גבריאל נסים אסדו

5131-11/07 א     18/10/2010




א 5131-11/07 מאיר אלמליח נ' גבריאל נסים אסדו





בפני

כב' הסגן נשיא סאאב דבור
תובע
מאיר אלמליח
נגד
נתבע

גבריאל נסים אסדו

פסק דין
מבוא ורקע עובדתי

1. על שולחנו של בית המשפט מונחת תביעה ותביעה שכנגד ביחס לזכויות במשק מס' 40 הכלול במקרקעי המשבצת של המושב ספסופה (להלן: "המשק").

העובדות מפי התובע

2. התובע הינו חבר מושב ספסופה (להלן: "המושב") ובעל זכות נחלה לגבי המשק. התובע, יחד עם אשתו לעבר, רכשו את זכות הנחלה במשק בשנת 1985. השניים התגוררו במשק עד שנת 1990 ואז העתיקו את מקום מגוריהם זמנית לאנגליה. במהלך אותה תקופה בה שהו בחו"ל, ייפו הם את כוחו של אחי התובע, מר יוסף אלמליח, לנהל עבורם את המשק.

3. בשנת 2002 שבו התובע ואשתו ארצה. לימים התגרשו השניים והוסכם ביניהם כי מלוא הזכויות במשק יועברו לתובע.

4. בסמוך למשקו של התובע, שוכן משק מס' 38 השייך לגב' פיבי אסידו. הנתבע הינו אחד מבניה של הגב' אסידו.

5. לטענת התובע, בשנת 1995, או בסמוך לכך, הקים הנתבע במשק 38 בית קירור גדול. תוך כדי כך, השתמש הוא בשטח מסויים מתוך משקו של התובע לשם אחסנת ציוד וחומרי בניה. כמו כן, פלש הוא לקטע מהדרך הציבורית שבין שתי החלקות. גם לאחר סיום הבניה, המשיך הנתבע להחזיק באותו שטח. או אז, פנה אליו אחיו של התובע וביקשו לפנות את השטח. אלא מה, לאור הפצרותיו של הנתבע, הגיעו ביניהם הצדדים לידי הסכם, הוא ההסכם מיום 15/01/99 – נספח ג' לכתב התביעה (להלן: "ההסכם") שכותרתו – "הסכם החלפת שטח במשק אלמליח מאיר משק ארבעים 40".

6. לטענת התובע, ימים אחדים לאחר עריכת ההסכם ביקר התובע בארץ וכאשר הוצג ההסכם בפני
ו, הודיע הוא שמבחינתו אין להסכם כל תוקף.

7. זוהי גירסתו הראשונה של התובע כפי המובא בכתב התביעה.

8. במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו, חזר הוא על טיעוניו אם כי ביתר פירוט. לטענתו, בשלב כלשהו בסמוך לאחר שהחל להתגורר בנחלה, ביצע ויקטור אסידו – אחיו של הנתבע – עבודות עפר נרחבות בנחלת אסידו כדי להכשיר את השטח לבניית בית קירור. תוך כדי כך, הוא פלש לקטע מהדרך הציבורית שבין שתי הנחלות וחסם קטע מהדרך הציבורית וכן השתלט על שטח של כ- 200 מ"ר בחלקתו (להלן: "שטח הפלישה"). הוא מחה על כך בפני
ויקטור ואף התלונן בפני
ועד האגודה. מעבר לכך, הוא הזניח את הטיפול בעניין, בין היתר, בהיות השטח המדובר זניח.

9. בשלב כלשהו בתחילת שנת 1999 קיבל התובע שיחת טלפון מאחיו יוסי במהלכה הסביר לו את הפצרותיו של הנתבע ופנייתו אליו לוותר בשמו של התובע לטובת הנתבע על אותו שטח פלישה תמורת תשלום סכום מסוים. או אז, נתן התובע את הסכמתו בהתאם בהבינו שהכוונה היא אך ורק לאותו שטח פלישה של ה- 200 מ"ר. עד לאותו שלב, לא ידע התובע על קיומו של הסכם כתוב והוא סבר שהמדובר בהסכם ג'נטלמני בעל פה.

10. התובע הוסיף והטעים בתצהירו כי, למיטב זכרונו, בתחילת שנת 2002 ראה הוא שהנתבע הקים ובנה מסלעה באותו שטח פלישה ועל ידי כך, סיפח הוא לחלקתו שטח של כ- 500 מ"ר מחלקת התובע! רק אז, כאשר התובע "הקים מהומה", הזמין אותו הנתבע אליו והראה לו את ההסכם אשר נחתם בין הנתבע לבין אחי התובע ומכוחו פעל הנתבע.

11. התובע פיזר טענות לכל עבר באשר לתוקפו של ההסכם. הוא טען בדבר היות ההסכם, הסכם מותלה בהסכמת המנהל והאגודה ומשזו לא ניתנה, אין להסכם כל תוקף. כן, ההסכם נערך בחריגה מהרשאה ותוך חריגה מייפוי הכוח שהתובע הפקיד בידי אחיו. ועוד כהנה וכהנה טענות, כפי המפורט בכתב התביעה.

12. מכאן טענותיו של התובע בפני
י ועתירתו לפנות את המקרקעין המצויים בתחום משקו ולהחזיר את החזקה בהם לידיו. כן, התובע עותר להורות לנתבע לפנות את הדרך הציבורית שעוברת בין שני המשקים, כולל המסלעה, ולסלק ידו מתחומה.

הטענות מפי הנתבע

13. הנתבע התנגד לתביעה. לטעמו, הקמתו של בית הקירור הסתיימה עוד בשנת 1990 כך שאין לכך כל קשר לשטח נשוא המחלוקת.

14. לדידו, התביעה אינה אלא ניסיון חסר תום-לב להתנער מהסכם שנחתם והושלם לפני שנים רבות, וזאת בהרשאת התובע ובהסכמתו ומכוח דיני השליחות. התובע לא רק שלא הביע התנגדות להסכם אלא ההפך הוא הנכון, בעת החתימה על ההסכם התקשר אחיו אליו לאנגליה, בנוכחות הנתבע, וקיבל את אישורו להסכם.

15. הנתבע אף הסביר את הרקע להסכם ואת הצורך לקבל את השטח שבמחלוקת. לטעמו של הנתבע, אף שולמה תמורה בסך של 13,000 ₪ ורק לבקשת אחיו של התובע, לא נרשם סכום זה בהסכם; אותם כספים שולמו לביטוח לאומי על מנת להסיר צו עיכוב יציאה מן הארץ ו/או מאסר שהיו תלויים נגד התובע (בשל חוב מזונות) ומנעו ממנו את ביקורו בישראל, כך לדידי הנתבע.

16. הנתבע אף הסביר שבאותו מעמד כאשר נפגש הוא עם אחיו של התובע בשטח הרלוונטי על מנת להסביר לו את הדברים, התקשר יוסי לתובע והסביר לו את מהות העסקה ופרטיה וביקש את הסכמתו. הסכמה ניתנה ויום למחרת הוכן ההסכם, נחתם ואף שולמה התמורה המוסכמת.

17. במהלך חודש נובמבר 2001 בנה הנתבע את המסלעה התוחמת את השטח שבמחלוקת. לאחר מכן, ביקש הנתבע לטפל באיחוד המגרשים וברישום הנחלה. או אז, החל התובע להתנגד וסירב לשתף פעולה.

18. לטעמו של הנתבע, התובע נתן את הסכמתו להסכם כאשר זה נחתם ורק כאשר חזר ארצה, בשנת 2002, הביע הוא את התנגדותו ורצה להתנער מאותה הסכמה.

19. לגישתו של הנתבע, הוא מחזיק בשטח נשוא התביעה על פי הסכם שריר וקיים אשר נחתם והושלם לפני הרבה זמן. ההסכם נחתם על ידי הצדדים ומכוח הרשאה ואין להתכחש לו.

20. הנתבע התנגד לכל הטענות אותם העלה התובע כנגד תוקפו של ההסכם.

21. ביחס לטענה של חסימת הדרך הציבורית; לטעמו, המדובר בדרך בין נחלות שאיננה פעילה ולא היתה פעילה מעולם. לא רק שהנתבע לא חסם את הדרך כי אם הוא זה אשר פעל לסלילת חלק ממנה על חשבונו.

22. אלה הן טענותיו של הנתבע על קצה המזלג. בהתבסס על אותה מסכת עובדתית, ביסס הנתבע כתב תביעה שכנגד למתן צו עשה ולאכיפת ההסכם אשר הושג בין הצדדים ולחייב את התובע לסייע בידו להשלים הליכי העברת הזכויות.
הראיות בתיק

23. הצדדים לא השכילו לסיים את המחלוקות ביניהם בדרכי פשרה. אי לכך, התיק נקבע להגשת תצהירי עדות ראשית ולשמיעת הוכחות.

24. מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית אחד הוא תצהיר העדות הראשית שלו עצמו (הוגש וסומן ת/1). כמו כן, העידו מטעמו של התובע שני עדים: הגב' דינה אדר, סגנית מנהלת מחלקת חוזים חקלאיים במחוז הצפון בממ"י וכן את מר אלקבץ מרדכי, יו"ר ועד הנהלת האגודה של מושב ספסופה. מטעם הנתבע הוגשו שני תצהירי עדות ראשית. האחד של הנתבע בעצמו (הוגש וסומן נ/1) והשני של מר משה אסידו (הוגש וסומן נ/2). המצהירים נחקרו על תצהיריהם.

25. בסוף ישיבת ההוכחות, הורה בית המשפט לצדדים לסכם את טענותיהם בכתב. הסיכומים הוגשו.
דיון

26. כאמור לעיל, הצדדים העידו בפני
י ונחקרו כל אחד בתורו על תצהירו. בחקירתו של התובע בפני
י, שטח הוא בפני
בית-המשפט יותר מגרסה אחת; התובע היה בלתי עקבי ולא שמר על קו רציף ובהיר דיו. עדותו של התובע הכילה סתירות. התובע השאיר אצל שומעו רושם של מי שאינו מקפיד על עקביות ותיאורים בהירים ועובדתיים.

27. עדותו של הנתבע נשמעה עליי אמינה ומהימנה ומצאתי לתת בה אימון ולאמצה. הנתבע נשאר דבק בגרסתו, עקבי והותיר רושם חיובי.

28. טרם אכנס לדיון מעמיק בטיעוני הצדדים, מצאתי מחובתי לשתף את הצדדים בשאלה אשר ליוותה אותי לאורך כל הדרך ולא מצאתי לה תשובה ולו ברמז בטיעוני הצדדים. ישאל השואל; מדוע לא הוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו של מר יוסי אלמליח, אחיו של התובע, או לכל הפחות מדוע לא זומן הוא למתן עדות! לא עסקינן בעד שולי שאין בינו לבין המקרה ולא כלום כי אם בעד מרכזי שהיה ביכולתו לשפוך אור על העובדות ועל ההתרחשויות אף על-פי סדר הבאתם מפי התובע.

29. התובע בחר שלא להעיד את אחיו. תשובה מספקת המניחה את הדעת לאותה הימנעות, לא ניתנה. הרבה דיו נשפך בסוגיה זו ולא אחת נקבע כי, הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה, בהגיון ובניסיון החיים, לפיה, דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, היתה פועלת לחובת הנמנע (לעניין זה ראה, למשל בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1), 736; ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 602; קדמי, על הראיות, חלק שלישי, עמוד 917, עמ' 1648 ואילך; ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605 ועוד).

30. ומכאן לטיעוני הצדדים.

31. ההסכם מיום 19/01/99 הוא גולת הכותרת בתיק זה. שאלת תוקפו של ההסכם היתה שנויה במחלוקת בין הניצים; האם זה נחתם בחריגה מהרשאה כפי שזו ניתנה בייפוי הכוח!, האם התובע בכלל ידע אודותיו ונתן את הסכמתו!, האם עסקינן בהסכם בלתי חוקי או הסכם פיקטיבי ולמראית עין או הסכם שאין לו תוקף או הסכם מותלה באישורים למיניהם או בהסכם פסול מחמת אי חוקיותו והיותו בסתירה לתקנת הציבור ועוד כהנה וכהנה שאלות ותהיות באשר לאותו הסכם! – בכך אעסוק בפרק שלהלן.

32. צא ולמד. התובע לא טען כנגד עצם העסקה. כן, לא טען לאי חתימה על ייפוי הכוח הנוטריוני. טענותיו מופנות כנגד תוקפו של ההסכם, וכאמור, בהקשר זה העלה הוא כל טיעון אפשרי.

33. להלן אבחן את טיעוניו של התובע אם כי, לטעמי, מלבד העלאת הטענות, לא טרח התובע לבססן כדבעי.
המועד בו ידע התובע את דבר ההסכם

34. התובע לא ידע לספק תשובה אחת באשר למועד בו הובא לידיעתו דבר קיום ההסכם. כך למשל, בחקירתו הנגדית בפני
י בפרוטוקול הדיון מיום 05/05/09 בעמ' 3 שם, העיד:

"4 ימים בערך אחרי שהנתבע התחיל לבנות את המסלעה, התברר לי לראשונה, כי אחי עשה הסכם בכתב עם התובע. לפני כן, לא היה ידוע לי על הסכם בכתב ולא על הסכם כלשהו". (ראה בין השורות 10-11).

מיד לאחר מכן, ובתשובה לשאלת בית המשפט, חזר בו התובע וכך העיד:

"לשאלת בית המשפט אני משיב, כי אני כן ידעתי על הסכם בע"פ כי אחי דיבר איתי בהזדמנות אחת דרך הטלפון. רק ב- 2002, 4 ימים אחרי שהנתבע התחיל לבנות מסלעה נודע לי על הסכם בכתב אך לפני זה היה ידוע לי על הסכם בעל פה. לא היה הסכם בעל פה". (שורות 12-14)

35. האמור אף הינו מנוגד לגרסתו הראשונה של התובע כפי שזו באה לידי ביטוי בכתב התביעה בסע' 4.ד., שם נכתב כי: "ימים אחדים לאחר עריכת ההסכם ביקר התובע בארץ ובעת שהותו במושב הציגו בפני
ו אחיו והנתבע את ההסכם לאישורו...."). התובע אף הופנה אגב חקירתו הנגדית לאותה סתירה ולא ידע ליישב בין הסתירות הגם שבא כוחו נחלץ לעזרתו!.

36. לא למיותר לציין שהתובע בחר לא להעיד את אחיו וזאת על-אף שהיה בעדות זו כדי להאיר את עינינו של בית המשפט ולהביא תמונה ברורה דיה גם בהקשר זה. מחדל זה עומד בעוכריו של התובע. מחדלו של התובע מקבל הוא משנה משמעות אל מול העובדה כי המדובר הוא בעדות הנוגעת לנקודה עיקרית הניצבת בעין הסערה ולא בעדות שיש בה ללמד על נקודה שולית וחסרת משמעות.

37. ממהלך עדותו של התובע בפני
י, ניתן לדלות כי הוא ידע על קיום הסכם בע"פ בין הצדדים והמתייחס לשטח של 200 מ"ר אשר היה נתון במחלוקת בין הצדדים טרם עזיבתו את הארץ. כך הוא הבין מאחיו, לטעמו. אלא מה? אם כך הם פני הדברים, ישאל השואל מדוע בכלל נוצר הצורך לפנות אליו ולקבל את אישורו לאותו הסכם אם באמת ובתמים סבר הוא שהמחלוקת מתייחסת לאותו שטח פלישה!!! איזה היגיון מסתתר מאחורי עסקה מעין זה לאשר פלישה שכבר קיימת ואף אושרה על ידי התובע בכך שהזניח את העניין! הדברים אמורים במיוחד נוכח העובדה כי הנתבע אף הציע לשלם עבור אותה פלישה – שכאמור אושרה בשתיקה מצד התובע!

38. גרסתו זו של התובע חסרת כל היגיון ומשוללת בסיס ואין בידי לקבלה. התובע ידע גם ידע במה מדובר ובאיזו חלקה עסקינן.
האם מדובר בהסכם אשר נעשה תוך חריגה מהרשאה?

39. התובע ניסה לפגוע בתוקפו , בכוחו ובמוצקותו של ייפוי הכוח אשר נתן בידי אחיו. לטענתו, אחיו פעל בחריגה מהרשאה. לטעמו של התובע, הוא לא קרא את ייפוי הכוח לפני החתימה ולא התכוון ליתן בידי אחיו הרשאה לפעול למכירת חלק מזכויותיו בנחלה לא כל שכן כאשר יש בכך משום הפרת הוראות המנהל והאגודה השיתופית באשר לביצוע עסקה בחלק מהנחלה.

40. יש לציין, כי התובע לא טרח לצרף העתקו של ייפוי הכוח הנוטריוני לתיק בית המשפט. הנתבע דאג לצירופו של אותו ייפוי הכוח – נספח ו' לתצהיר העדות הראשית מטעמו. מעיון באותו ייפוי כוח, סע' 33 שם, ניתן להיווכח שאותו סעיף אף הובלט והודפס בשונה מיתר הסעיפים, וזה נוסחו של הסעיף:

"....להרוס את הבית ו/או לבנות בית אחר לחתום על כל מסמך הקשור לכך להשכיר ו/או למכור את המשק בשלמות או בחלקים, כל זאת עפ"י שיקול דעתו הבלעדי של מיופה כוחי. ככלל רשאי מיופה כוחי לבצע כל פעולה בכל הקשור למשק כאילו אני ביצעתיה".

41. מכאן, התובע הכשיר את פועלו של אחיו באותו משק כאשר הפקיד הוא בידיו את אותו ייפוי כוח נוטריוני. יצויין בהקשר זה, כי התובע לא טען נגד חתימתו על ייפוי הכוח ולא התכחש לאותה חתימה. ראה עדותו בעמ' 6 לפרוטוקול הדיון בשורה 7-10:

".... שאול הלוי הגיע ללונדון והוא בא עם הייפוי כוח מוכן, התקשר אליי להיפגש איתו במלון הילטון באנגליה, נפגשתי איתו והוא סיכם הכל עם אחי, אני סמכתי על אחי, אפילו לא קראתי על ייפוי הכח, אבל אני חתמתי על ייפוי הכח ויצאתי, זה היה "שניה". אני מאשר שהחתימות הן שלי על ייפוי הכח ושל גרושתי".

42. יצויין, אותו ייפוי כוח נוטריוני נחתם בתאריך 07/08/1992; זאת הרבה לפני החתימה על ההסכם נשוא המחלוקת אשר נחתם ביום 15/01/99 .

43. עיננו הרואות, גם אם בהסכם בעל פה עסקינן וגם אם בהסכם בכתב, התובע ידע את דבר קיומה של אותה הסכמה וזו נעשתה בהתאם להרשאה כפי שזו ניתנה בידיו של אחי התובע בהתאם לייפוי הכוח הנוטריוני ואשר אף קיבלה את אישורו של התובע (טלפונית).

44. כאמור לעיל, התובע אינו מתכחש לחתימתו על ייפוי הכוח הנוטריוני. אכן העלה הוא טענה מפוקפקת כי לא קרא לפני החתימה על מה הוא חותם אולם, טענה זו לא תישמע מפיו של התובע וחזקה על מי שחתימתו מתנוססת על מסמך כלשהו כי הוא קרא והבין על מה הוא חותם. הלכה מושרשת היא מזה זמן רב כי, חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ראו למשל, ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591, 594). לפיכך נפסק, כי על-פי רוב "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4) 29, 38.

45. בענייננו, אחיו של התובע חתם על ההסכם מול הנתבע מכוח אותו ייפוי כוח נוטריוני עליו חתום התובע. לא רק שהתובע לא הביא את אחיו למתן עדות בהקשר זה (ראה התייחסות לעיל ביחס לאי העדת עד רלוונטי). באותו ייפוי כוח, הסמיך התובע את אחיו לפעול בשמו בכל הקשור לנחלה ובין השאר, לבצע בה כל עסקה (ראה סע' 33 לייפוי הכוח המצוטט לעיל).

46. בכך, טענתו של התובע כי ההסכם נחתם תוך חריגה מהרשאה אין לה על מה לסמוך ונפסלת היא מניה וביה.

47. ועוד בהקשר זה; הוראות סעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה – 1965 קובעות: "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח". מכאן, פעולותיו של השלוח – אחיו של התובע – מחייבות הן את השולח; וגם אם לא היתה כוונה משותפת לשניהם, כוונותיו של השלוח הן על העליונה. קרי, גם אם נצא מתוך הנחה כי טענתו של התובע לפיה, חשב הוא שהמדובר באותו שטח של 200 מ"ר אליהם פלש הנתבע מקודם (טענה אשר נדחתה על ידי בהיותה משוללת כל היגיון) עדיין, פעולתו וכוונותיו של השלוח כלפי הנתבע הן אלה המחייבות.
האם בהסכם למראית עין עסקינן?.

48. נפנה בעניין זה להוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים") הקובע:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד - בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

ראה לעניין זה פסק הדין בעניין ע"א 630/78 יוסף ביטון נ' דוד מזרחי לג (2) 576, שם נאמרו הדברים הבאים:

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בעניין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו (ראה planiol et ripert, traite pratique de droit civil, vol. vi, no. 333 גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד, בטל. זוהי התורה הידועה של סימולציה (simulation) המקובלת במשפט הקונטיננטאלי, ואשר המחוקק נתן לה ביטוי בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים."
שם בעמ' 581 .

כן, ראה בספרה של פרופ' שלו "דיני חוזים" – החלק הכללי, התשס"ה – 2005, בעמ' 257 שם:

"עניינו של סעיף 13 הוא, אם כן, בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. השאלה מה היתה כוונתם בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה שהתשובה לה נלמדת ממכלול נסיבות המקרה. הנטל להוכיח כי החוזה נכרת למראית עין מוטל על שכמו של הטוען טענה זו".

49. על רקע המובא לעיל, מלבד הטענה הערטילאית בדבר היות ההסכם בטל בשל היותו הסכם למראית עין, לא נטען ואף לא הוכח בפני
י מאומה באותו הקשר. יתירה מכך, אף הוכח בפני
י כי כוונת הצדדים כלפי חוץ תואמת היא את כוונתם האמיתית, כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי בשטח ובחריגה לתוך נחלה 40, כפי המוסכם.

50. ברי כי, לא די היה בהעלאת הטענה מבלי למצוא לה חיזוקים ואסמכתאות ומבלי לנטוע אותה בקרקע פוריה שתסייע לה לפרוח.
האם עסקינן בהסכם פסול מחמת אי חוקיותו והיותו בסתירה לתקנת הציבור כן, מחמת היותו הסכם המתולה באישורים למיניהם?

51. התובע, כדרכו, לא ידע לבסס את טענותיו כדבעי. כמובא לעיל, גב' דינה אדר, סגנית מנהלת מחלקת חוזים חקלאיים, הוזמנה למתן עדות מטעמו של התובע. מעדותה למדים אנו כי יש הבדל בין המושג "תיקוני גבולות" לבין "פיצול חלקה" ובעוד שלא ניתן לפצל חלקה, כן ניתן לבצע תיקוני גבולות. וכדבריה של העדה בפרוטוקול הדיון מיום 02/11/09 בעמ' 11 באמצע:

"המושג תיקוני גבולות בין חלקות א' – מתקנים הגבול של חלקות א' בהסכמה בין שני הצדדים או לא בהסכמה אם זה על פי החלטת בית המשפט".

ובהמשך באותו עמוד:

"אם שני שכנים רוצים לתקן את הגבולות ביניהם הם צריכים לפנות למינהל ולהסביר עם מפה ואנחנו נבדוק את זה".

כן, ראה בהמשך בעמ' 12 בתשובתה לשאלת בית המשפט:

"לשאלת בית המשפט לפיה, אם שני שכנים מסכימים ביניהם על תיקון גבול כך שהגבול ישונה ויעבור בחלקה x בחריגה של 5 או 10 מטר אני משיבה כי זה אפשרי אנחנו מתחכים אם זה סביר אין נוהל מפורש לגבי זה".

52. יוצא איפוא, גם לפי העדויות מטעמו של התובע, ניתן לבצע תיקוני גבולות בכפוף לבדיקת המנהל ובדיקת סבירות הפעולה.

53. בהסכם העומד בבסיס המחלוקת כך, בין היתר, נכתב: " ..... יוסי אלמליח יתן אפשרות לחרוג לתוך שטח המקביל בין השטחים של משק 40 ומשק 38 לפי הסימון במפת..... הגבול החדש יהיה ....." (ההדגשה לא במקור).

54. לפי לשון ההסכם, ברי כי כוונת הצדדים היתה לתיקון הגבולות.

55. האם בענין של אי-חוקיות מדובר ומהי אותה אי-חוקיות?! איך ההסכם מנוגד לתקנת הציבור?! – התובע בחר להאדיר את תביעתו בהעלותו את טיעוניו אולם, לא מצאתי כל ביסוס לאותם טיעונים.

56. חיזוק ותימוכין לכך, ניתן למצוא גם בעדותו של עד התביעה, מר אלקבץ מרדכי – יו"ר ועד הנהלת האגודה של מושב ספסופה. בין היתר, העיד העד ואישר כי היו דברים מעולם ונעשו עסקאות דומות של תיקוני גבולות בהסכמת הצדדים. ראה לעניין זה עדותו בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 02/11/09 .

57. לא ניתן לחתום

פסק דין
זה מבלי להתייחס לטענה נוספת מפיו של התובע לפיה, להסכם אין תוקף בהיותו חסר מסוימות ומשמעות ובהיותו מותלה באישורים למיניהם.

58. גם לטיעון זה לא מצאתי אחיזה. בקצירת האומר, אפנה בעניין זה להוראות פרק ג' לחוק החוזים ובפרט לסעיפים 26 ו- 27 העוסקים בהשלמת פרטים וחוזה על תנאי. יוצא איפוא, גם אם הסכם חסר פרטים מסוימים הניתנים להשלמה הרי כי אז אין בכך כדי להוביל למסקנה לפיה, אין להסכם תוקף. כך גם בהקשר לאישורים למיניהם ובעיקרם הסכמת ואישור המנהל – שכמובא לעיל, אין היא בלתי ניתנת להשגה.

הדרך הציבורית

59. מכאן לתביעתו של התובע ברכיבה השני הלא היא, פינוי וסילוק יד מהדרך הציבורית העוברת בין שני המשקים, כולל המסלעה. לטעמי, גם בהקשר זה, התובע לא עמד בנטל המוטל על שכמו ולא הצליח לבסס את טיעוניו כדבעי.

60. ראה בהקשר זה עדותו של עד התביעה, מר אלקבץ מרדכי בעמ' 15 לפרוטוקול באמצע:

"כשיבואו לבצע את הכביש נדע חד משמעית אם בוצע מהלך שמצביע על השתלטות.
כשאני מסתכל על המקום אני יכול לומר איפה יהיה הכביש מטר כאן או מטר כאן כשיבוא מודד וירצו לבצע את הכביש ונדע אם יש השתלטות.
היום אני לא יודע על השתלטות."

61. התובע לא השכיל להביא ראיה לתמיכה בטיעוניו, לא צירף מפת מודד שיהא בה כדי להצביע על פלישה כלשהי וגם לא עדות של צד כלשהו שיהא בה כדי לתמוך בטיעון זה או אחר. ושוב, דווקא העד מטעמו, מר אלקבץ, לא נחלץ לעזרתו ולא יכול היה לאשר כי מדובר בפלישה או השתלטות.

לסיכום

62. על סמך האמור לעיל, אין בידי לקבל את התביעה והיא נדחית בזאת על ידי. כפועל יוצא, התביעה שכנגד מתקבלת במובן זה שההסכם מיום 15/01/99 תקף ושריר ועל הצדדים לפעול בשיתוף על מנת להוציאו לאור ולהביא לרישומו כפי שמביאים הסכם לתיקון גבולות לרישום.

כן, אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן, ישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.

ניתן היום, 18 אוקטובר 2010 , בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בצפת
ת"א 5131-11-07 אלמליח נ' אסדו
1 מתוך 13








א בית משפט שלום 5131-11/07 מאיר אלמליח נ' גבריאל נסים אסדו (פורסם ב-ֽ 18/10/2010)