פסקי דין על רחל טיב | פסקי דין על יעקב רפאילוב

32961-01/10 תט     17/10/2010




תט 32961-01/10 רחל טיב נ' יעקב רפאילוב








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"ט 32961-01-10 רפאילוב נ' טיב





מספר בקשה:26

בפני

כב' הרשם
אבי שליו

המבקשת :
רחל טיב


נגד

המשיב :
יעקב רפאילוב



החלטה

ההליכים וטענות הצדדים :
1.
בפני
התנגדות לביצוע שטר בגין שיק על סך של 130,000 ₪ שנמשך ע"י המבקשת ביום 5.1.09 לפקודת "עצמי". במקביל הוגשה ע"י המבקשת בקשה לקבוע כי האזהרה כפי המצויינת בתיק ההוצל"פ לא נמסרה לה.
2.
בתצהיר שתמך בהתנגדות, טענה המבקשת כי אינה מכירה את המשיב ואין לה כל עסק עמו בהיותו "איש קש" שנדרש להגיש את השיק לביצוע בשם איתן אבולעפיה, מאחר והאחרון הוא פושט רגל.
לגבי נסיבות מסירת השיק, נטען כי המבקשת מסרה אותו לבנה, יהודה טייב כ"פקדון – לא להפקדה" במסגרת עסקת מקרקעין. המבקשת טענה כי אסרה לסחר את השיק והפנתה לכך כי חתימת ההיסב על גב השיק היא של אותו אבולעפיה.
ההתנגדות נתמכה גם בתצהיר בנה של המבקשת, שהבהיר שהשיק התקבל אצלו מהמבקשת כשהוא ריק לחלוטין מלבד חתימה, כשיק בטחון שנמסר על ידו בעסקת מקרקעין שרכש ממר מרדכי אוחנה. נטען כי התמורה בגין השיק שולמה במזומן עוד לפני זמן פרעונו ועל כן היה על מר אוחנה להשיב את השיק.
3.
באשר לנסיבות מסירת האזהרה טענה המבקשת כי מדובר בהונאה, שהרי לא קיבלה את האזהרה ומעולם לא סירבה לקבל אותה.
4.
יצוין כבר עתה כי ההתנהלות בתיק זה חרגה מעבר לסביר ובמסגרתו התנהלו דיונים בהתנגדות ואף במסגרת העיקולים. עדיין, מסיבות השמורות עם הצדדים - רב הנסתר על הנגלה.
דיון :
5.
ראשית, באשר לאיחור הנטען בהגשת הבקשה. המבקשת טענה כי לא קיבלה את האזהרה והנטען באישור המסירה שבתיק ההוצל"פ כי לכאורה סירבה לחתום על האזהרה - אינו אמת.
6.
מצופה היה כי מי מהצדדים יבקש לזמן את השליח שמסר האזהרה לחקירה, אולם זה לא נעשה. דווקא המבקשת היא שצרפה התצהיר לבקשתה, אולם הסתפקה בהכחשה גורפת של האמור בו. הניסיון לבסס טענות בהסתמך על מסמכים שקיימים ככל הנראה בתיק ההוצל"פ, אולם לא הוגשו לבית המשפט, לא צלח. משהועברה ההתנגדות לבית המשפט, לא עברו עמה מסמכים בגין הליכים אחרים שננקטו בהוצל"פ וככל שב"כ המשיב ניסה לבסס ממצאים על מסמכים אלה, היה עליו להגישם לבית המשפט (המהווה ערכאה אחרת מההוצל"פ) ולא להפנות את בית המשפט לתיק ההוצל"פ, אף אם כיהן במקביל כרשם ההוצל"פ.
7.
לאחר ששמעתי את עדות המבקשת בנדון לא מצאתי שנסתרה טענתה כי לא קבלה את האזהרה. ציון בהסכם מכר בדבר עיקול שהוטל על דירת המגורים שלה אינו מספק, שכן המבקשת טענה כי חשבה שהוא מתייחס לענין אחר.
ניסיונות ב"כ המשיב לייחס למבקשת ידיעה מוקדמת ולבסס את "כלל הידיעה" לא שכנע אותי. כידוע, כלל זה מבוסס על חובת תום הלב ומניעות הנוצרת בפני
בעל דין לטעון כי אין המצאה כדין (ראה לדוג' : רע"א 1415/04 סרביאן נ' סרביאן, פ"ד נט(2), 440, 444). אמנם בנה של המבקשת אישר בחקירתו כי הודע לאימו מהבנק אודות הטלת העיקול, אולם לא הובררו תאריכים מדוייקים ולא מצאתי שבמקרה דנן הוכחה ידיעה פוזיטיבית של ההליכים שננקטו בהוצל"פ וכי יש לזקוף כנגד המבקשת את אותה מניעות.
הפסיקה החמירה ביישום כלל הידיעה עת מדובר בהמצאת אזהרה בהוצל"פ וזאת נוכח החובה להסביר לחייב את זכותו להתנגד לביצוע השטר (ראה : רע"א 2793/01 לאופר נ' גבאי, פ"ד נו(1) 668 והפסיקה המפורטת שם).
8.
הדברים אינם חפים מספקות, אולם בנסיבות האמורות, אף אם הייתי מגיע למסקנה אחרת בדבר ההמצאה או ידיעה קודמת, סבורני כי היה מקום להאריך את המועד להגשת התנגדות מכח תקנה 528 לתקנות סדר דין אזרחי, התשמ"ד – 1984. זאת בהתחשב בעובדה כי ברור שהמבקשת ובנה התכחשו לחבות והתכוונו להתנגד לביצוע השיק וכי למבקשת הגנה לכאורה הטעונה בירור שכן היא עורבה בעניינים לא לה. נעילת שערי בית המשפט בפני
נתבע אינה עניין של מה בכך ודחיית הבקשה על רקע האיחור כשבפי המבקשת טענות הגנה ממשיות, עלולה לגרום לה לטעמי עוול גדול ולפגוע בזכות הגישה לערכאות (ראה לענין זה רע"א 8292/00 יוספי נ' לוינסון, תק – על 2001(1) 1121 ורע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה, תק-על 2001(2) 217, 218).
9.
ועתה להתנגדות גופא. ההלכה היא שבבחינת ההתנגדות, די אם הנתבע מראה הגנה לכאורה ובית המשפט אינו בוחן את מהימנות המבקש (ראה י. זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 676; ע"א 356/85 מגן נ' הבנק הבינלאומי הראשון, פ"ד מא(3) 319, 321). דלתות בית המשפט תפתחנה בפני
המבקש אם תצהירו, שלא התמוטט בחקירתו הנגדית, מגלה הגנה דחוקה בפני
התובענה (ראה ע"א 169/82 כץ נ' מלינה בע"מ, פד"י ל"ט(1) 511, 518).
10.
בחינת סיחור השיק והעברת הבעלות בו מראה את הפגם שהועלה כבר בתחילת הדיון (עם היוודע העובדה שחתימת ההיסב שעל גב השיק אינה של המבקשת). נטען שהמבקשת מסרה את השיק לבנה כשהוא חתום על החלק, ללא חתימה נוספת על גבו. משצוין שם הנפרע לפקודת "עצמי", מי שיכול היה לסחר את השיק היה המבקשת, באמצעות חתימה על גבו. משאין סיחור כדין, המשיב אינו בגדר אוחז השטר בעל זכות התביעה בגינו (ראה סעיף 1 ו- 37 לפקודת השטרות).
11.
סעיף 30 (ד) לפקודת השטרות קובע :

"האוחז שטר לפקודתו שהעביר את השטר בעד ערך בלא היסב, העברתו נותנת לנעבר אותה זכות קנין בשטר שהיתה לו למעביר, ובנוסף על כך רוכש הנעבר את הזכות לקבל את היסבו של המעביר."
בע"א 537/89 רמטקס ביח"ר לאריגה בע"מ נ' שטיינר, פ"ד מו(4) 573, נאמר כי הדין מכיר גם במצבים בהם מי שאינו אוחז הוא בעל זכות על-פי השטר כגון יורש של הנפרע (שכן השטר לא סוחר אליו). בדומה, נפרע שמכר שטר בלא להסב אותו, מעניק לנעבר את זכויותיו שלו על-פי השטר מכח סעיף 30(ד) הנ"ל והנעבר, אף על-פי שאינו אוחז, זכאי על-פי השטר. במקרים אלה, חייב התובע שאינו אוחז לטעון ולהוכיח את הנתונים (העובדתיים והמשפטיים) המבססים את זכותו. על הנעבר מכח מכר לטעון ולהוכיח כי השטר נמכר לו, וכי המוכר אחז בשטר.
בדרך כלל, יש זהות בין ה"אוחז" ובין הבעלים, אך מקום שהאחיזה והבעלות התפצלו, יש ההבדל בהתנהלות, האוחז תובע מכוח ה"אחיזה" בלבד ואילו תובע שאינו "אוחז" המסתמך על בעלות, חייב לטעון בכתב הטענות ולהוכיח בראיות את העובדה שמי שהעביר לו את השטר היה "אוחז" ואת דרך העברת השטר אליו.
(ראה גם ש. לרנר, דיני שטרות (מהדורה שנייה, 2007), עמ' 211).
עיון בפרק ו' לבקשה דנן לביצוע שטר מראה כי המשיב טוען שהוא "אוחז בשיקים" ולא כך הוא.
12.
במסגרת הדיון הועלו אפשרויות בנוגע לנסיבות החזקת השיק בידי המשיב. בנה של המבקשת, מר טייב טען כי התקשר עם מר אוחנה בעסקה לרכישת מקרקעין וכי בינו לבין המוכר הוסכם כי התשלומים ישולמו במקביל למכירת שטחים. במסגרת זו נטען כי שולם למוכר סך של כ-300,000 דולר והשיק נשוא התובענה היווה חלק מהבטחונות לתשלום הראשון.
המוכר, מר אוחנה רכש חלק מהמקרקעין מנכדתו של הבעלים ד"ר שטיין, וכי השיק הגיע לידי בתו של אותו ד"ר שטיין, שמר אבולעפיה קשור אליה. האחרון מסר את השיק למשיב בחתימת היסב על גב השיק.
בשלב זה רב הנסתר על הגלוי, לא נעלם ממני כי לא הוצגו ע"י המבקשת ובנה אסמכתאות אודות העסקה והתשלומים ששולמו בפועל (במקום השיק). לא פורטו פרטים חיוניים רבים בנוגע לאופן העסקה (ראה חקירת מר טייב בעמ' 10 לפרוטוקול) ועוד סתירות כאלו ואחרות. אולם, מסכת ההתנהלות של כל הצדדים טעונה בירור והוכחה. הסתייגויותיו של ב"כ המשיב אודות חוסר מהימנות המבקשת ובנה אינן ראויות להתברר בשלב מקדמי זה ודי בקושי האמור בנוגע לאחיזה לעיל כדי להצדיק מתן רשות להתגונן.
13.
ולבסוף, נטען כי טענה זו לא נטענה מיוזמת המבקשת בהתנגדות אלא הועלתה בדיון. על אף שניתן לדלות טענה זו מסעיף 4 לתצהיר המבקשת, נפסק כי בית המשפט רשאי להעלות טענות משפטיות מיוזמתו ובלבד שניתנה לבעלי הדין הזדמנות להגיב עליהן (ראה : י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 333). הדברים מקבלים משנה תוקף עת עסקינן בטענה היורדת לשורשו של ענין ומהווה חלק מעילות התביעה השטרית. לא מצאתי שנפגעה זכותו של המשיב להגיב לטענה (ולבקשתו אף אפשרתי סיכומים בכתב בהתייחס לכך).
סיכום :
14.
נוכח האמור לעיל, ניתנת למבקשת רשות להתגונן.
15.
הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 2,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל, תהיינה לפי התוצאות בתיק העיקרי ולא תחולנה במקרה של פשרה.
16.
המזכירות תקבע קדם משפט בפני
שופט (בביהמ"ש השלום בת"א) ותשלח העתק ההחלטה לצדדים.




ניתנה היום,
ט' חשון תשע"א, 17 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.














תט בית משפט שלום 32961-01/10 רחל טיב נ' יעקב רפאילוב (פורסם ב-ֽ 17/10/2010)