פסקי דין על אהרון תורג'מן

1031/07 תד     24/10/2010




תד 1031/07 מדינת ישראל – פמ"ד נ' אהרון תורג'מן





בפני
כב' השופט יואל עדן

המאשימה:
מדינת ישראל – פמ"ד


נגד

הנאשם:
אהרון תורג'מן
<#2#>
נוכחים:
ב"כ המאשימה – עו"ד מלחם מכרם

הנאשם ובא-כוחו – עו"ד קאפח
בשם עו"ד אורון

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם מעבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, ולהרשיעו בכל שאר העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כפי שיפורט להלן.

האישום

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת מוות ברשלנות – עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 62(2) בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, סטיה מנתיב הנסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה ועבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה – מהירות סבירה.

2. הנאשם הואשם כאמור בכך שביום 19.12.2006 בשעה 13:30 או בסמוך לכך, נהג באוטובוס פרטי זעיר [להלן: "הרכב"] בכביש 12 מכיוון אילת לכיוון עובדה.

על פי כתב האישום, בהגיע הנאשם למקום בו קיימת עקומה שמאלה בכיוון נסיעתו והמהירות המותרת הינה 90 קמ"ש, הוא נהג ברכב במהירות מופרזת של 106 קמ"ש לפחות, אשר לא היתה סבירה בהתחשב בתנאי הדרך והעקומה בה נהג.
הנאשם סטה עם הרכב ימינה לעבר השוליים הימניים ובהמשך חזר אל הכביש, עבר לתוך נתיב הנסיעה הנגדי והחל לחזור לתוך נתיב נסיעתו המקורי. בשלב זה הרכב התהפך על צידו, נפל על הכביש והמשיך בהתהפכותו כאשר תוך כדי כך הוא נזרק לעבר השטח הסלעי שמעבר לשוליים הימניים. לבסוף, הרכב נעצר כשהוא הפוך על הגג בתוך השטח שמעבר לשוליים הימניים.

כתוצאה מהתאונה מצאו את מותם שלושה קטינים אשר נסעו ברכב.

כמו כן, כתוצאה מהתאונה נחבלו חבלה של ממש הנאשם [שברים ברגליים], קטין - שבר בעמוד שדרה, קטין נוסף - פגיעה באיברים פנימיים וקטין נוסף - נחבל חבלות קלות. לרכב נגרם נזק כבד.

על פי כתב האישום, התאונה על תוצאותיה הקטלניות ארעה עקב רשלנותו של הנאשם שהתבטאה ב- נהיגה ברכב במהירות מופרזת של 106 קמ"ש לפחות אשר לא היתה סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך באופן שיקיים את שליטתו המוחלטת ברכב, בכך שסטה מנתיב נסיעתו ימינה ובהמשך שמאלה כאמור, כאשר הדבר עלול לגרום להפרעה וסיכון, בכך שנהג ללא זהירות, בקלות ראש וללא תשומת לב מספקת לתנאי הדרך, בכך שלא נקט באמצעים סבירים למניעת התאונה, ובכך שלא נהג כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות המקרה.

תשובת הנאשם לאישום

3. הנאשם, בתשובתו לכתב האישום, הודה בנהיגה ברכב במקום ובמועד האמורים בכתב האישום. הנאשם כפר במהירות המיוחסת לו וטען כי נהג במהירות חוקית וסבירה.

ביחס לאופן קרות התאונה, כפר הנאשם בסטיה ימינה ובתיאור של אופן קרות התאונה, הנאשם הודה בכך שהרכב נעצר כשהוא הפוך על הגג בתוך השטח שמעבר לשוליים הימניים.

הנאשם הודה בתשובתו לכתב האישום בתוצאות התאונה.

הנאשם כפר ברשלנות המיוחסת לו ובנטען בכתב האישום ממנו עולה אחריותו לתאונה.

הנאשם טען כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של נהג שהגיע ממול, שנכנס לנתיב הנסיעה והפריע לדרכו של הנאשם.

העדים והראיות

4. העיד מטעם המאשימה בוחן תנועה – מר שייקה פלג, אשר באמצעותו הוגשו: סקיצה שערך במקום התאונה [ת/1], דוח רכב וממצאים [ת/2], תרשים קנה מידה של זירת התאונה וממצאים [ת/3], תמונות [ת/4 – ת/8], הודעת הנאשם [ת/9], מסמכים שערך ביחס לבדיקת הרכב וצמיגיו, מידות הרכב, בדיקת הגה הרכב, טופס לוואי לבדיקת כשל צמיג ודוח מסכם של בדיקת הרכב והצמיגים שערך [ת/10 – ת/12 ות/14 – ת/15], תרשים סדר ישיבת היושבים ברכב אשר ערך, תוך שהוא מציין כי חסר לו מיקום של נוסע אחד, אשר לא הצליח להגיע למסקנה היכן ישב [ת/13], דוח בוחן [ת/16] וקלטת וידאו של צילום מקום התאונה [ת/17].

מסקנות הבוחן כפי שעולות מת/16 הן כי מדובר בהתהפכות עצמית, כי על פי חישוב המהירות שביצע על פי סימני דחיפת הצמיגים, המהירות המינימלית של הרכב הינה 106.43 קמ"ש, כאשר נטען כי החישוב נערך עם נתונים לטובת הנהג, כי לא נמצאו ליקויי תשתית, כי נשללה הפרעה לנהג מן השמש, וכי לא נמצא כשל בגורם הדרך ולא בגורם הרכב.

הבוחן הגיע למהירות תוך שחזור אופן התרחשות התאונה על פי ממצאים בשטח וחישובים שביצע, אשר יודגש כבר עתה, כי בוצעו על פי מקדם חיכוך ממוצע.

על פי דוח הבוחן [ת/16], עדות הנהג מתאימה בדיוק רב לממצאים.
הבוחן נשאל והשיב בחקירתו בבית המשפט ביחס לרלבנטיות המהירות כדלקמן:

"ש. המהירות של רכב הנאשם רלבנטית לתאונה?
ת. היא לא הגורם לתאונה, אבל היא גורם לתוצאה בהחלט.
ש. אתה יכול להגיד בוודאות שמהירות פחותה ב-15 קמ"ש לא היתה גורמת לאבידות בנפש?
ת. לא יכול להגיד דבר כזה"
[פרו' עמ' 25 שו' 20-23].
בעדותו נשאל הבוחן ביחס לשולי הכביש ואמר כי "השוליים הם בגובה פני הכביש" וכי מדובר בכורכר [פרו' עמ' 23 שו' 14 ו-16]. הבוחן מוסיף בתשובה בחקירה הנגדית "זה לא אספלט, אבל בגלל שהוא בגובה פני הכביש, אין שום הפרעה בהתנגדות לחזרה לכביש" [פרו' עמ' 23 שו' 18].

הבוחן נשאל בחקירה הנגדית ביחס לקיומו של ממצא אובייקטיבי שסותר את הטענה שהנאשם נקלע למצב חירום ולכן בחר לרדת לשוליים, והשיב כי יש לו ממצא סותר וזוהי החזרה החדה שמאלה ואחר כך ימינה:

"ש. אני אומר לך שהנאשם נקלע למצב חירום, חש שהרכב האחר נוסע לקראת ויסטה מנתיבו ויפגע בו, ולכן בחר, למניעת התאונה, לרדת לשול. האם יש לך ממצא אובייקטיבי, בלי להתייחס לעדויות, שסותר את הטענה?
ת. השאלה תיאורטית ואני צריך להשיב תשובה מעשית. אני יכול להשיב שיש לי ממצא שסותר, וזו החזרה החדה שמאלה ואחר כך ימינה. נהג שיורד לשוליים כדי למנוע סכנה או שמתממשת לבוא, חזור אחר כך לכביש וממשיך את הנסיעה רגיל.
ש. אלא אם הוא לא מצליח?
ת. אין לו סיבה לא להצליח, השוליים הם בגובה פני הכביש.
ש. סלולים?
ת. הכורכר בגובה פני הכביש.
ש. זה לא אספלט כמו פני הכביש?
ת. זה לא אספלט, אבל בגלל שהוא בגובה פני הכביש אין שום הפרעה בהתנגדות לחזרה לכביש.
ש. אני מתקשה להבין. האם כוונתך להבין שמסקנתך שקיימת ראיה אובייקטיבית לכך שלא ברחתי ממפגע עם הרכב האחר, היא בעצם כך שאם כך היו פני הדברים לא היתה לי סיבה לאבד שליטה, הייתי בורח לשול וחוזר והכל היה עובר בשלום?
ת. זאת תשובה מעשית מתוך ממצאים, על סמך שאלה תיאורטית".
[פרו' עמ' 23 שו' 7 – 22]

עוד נשאל הבוחן אם היה קרע באחד הצמיגים והשיב שהיה והוא שלח אותו לבדיקה. מדובר בצמיג הקדמי הימני [פרו עמ' 23 שו' 23 – 28]. לעניין זה ראה בהמשך חוות דעת ד"ר איתמר שרון.

ביחס למרחק ממנו היה יכול הנאשם לראות את הרכב שבא ממול, נשאל הבוחן והשיב כי מדובר בלפחות 300 מ' [פרו' עמ' 18 שו' 13-14].

על פי מסמך שערך הבוחן ביום 19.12.2006 בשעה 14:30 – ביחס לדרך ומצבה – "כביש אספלט תקין ויבש, דו סטרי, נתיב 1 לכל כיוון, שוליים כורכר – מדרום לצפון עקומה מתונה שמאלה", והראות טובה.

עוד העידו מטעם המאשימה :

מר שניאור נבון – נוסע ברכב אשר ישב בקדמת הרכב בצד ימין [הודעתו במשטרה הוגשה בהמשך – נ/3].

ד"ר איתמר שרון אשר הגיש חוות דעת ביחס לצמיג הקדמי הימני של הרכב [ת/18], במסגרתה הגיע למסקנה כי גלגל זה לא כשל ולא איבד אוויר עובר לתאונה וכי חתך חודרני הקיים בדופן החיצוני של הצמיג נגרם במהלך ההתהפכות, כתוצאה מחבטה וחדירת גוף חד זר או מחלקי הרכב עצמו שנמעך לעבר הגלגל. מסקנתו של המומחה היא כי הגלגל לא גרם לתאונה, אלא נפגע במהלכה ובגללה.

מר אלכסנדר זוסמן ניימרק אשר ישב במושב האחרון בסוף הרכב.

מר אלחנתי סינטו אשר נהג ברכב – ג'יפ, אשר נסע בכיוון הנגדי לכיוון נסיעת הרכב ואשר ביחס אליו נטען במענה לכתב האישום, כי נכנס לנתיב הנסיעה והפריע לדרכו של הנאשם.

מר משה בן נוב אשר נסע בג'יפ בו נהג מר סינטו וישב לצידו.

כן הוגשו מסמכים רפואיים של נפגעים בתאונה, לרבות הנאשם [ת/19 – ת/22].

5. מטעם הנאשם העיד הוא עצמו ומומחה מטעמו – מר גדי ויסמן, אשר הוגשה חוות דעתו [נ/4].

על פי חוות הדעת של המומחה מטעם הנאשם, חישוב בוחן המאשימה בוצע על פי קביעת מקדם חיכוך אומדני ללא מדידה מדעית למרות שברשות המשטרה נמצא מכשיר למדידת מקדם החיכוך, הבוחן לא פעל לפי הנחיית המשטרה ביחס למדידת רדיוס מרכז הכובד של הרכב ולאור האמור אין להסתמך על קביעת בוחן המשטרה.

עוד טוען המומחה מטעם הנאשם, כי בדוח הבוחן אשר נערך כחודש אחרי התאונה, נרשם כי שול הכורכר היה בגובה פני הכביש, אולם ממצא זה לא נרשם בסקיצה שנערכה במקום התאונה ומיד אחריה. לטענתו, לאחר שירד הנאשם ימינה לשול הנמוך, בגלל מדרגה שבין השול הנמוך ובין כביש האספלט או בגלל ההפרש במקדמי החיכוך, לא הצליח הנאשם בכלל לחזור לאספלט ולכן איבד את השליטה ברכבו.

המומחה מוסיף כי התאונה על תוצאותיה, יכולה היתה להתרחש גם במהירות נמוכה יותר במקום ואף במהירות של 80 קמ"ש ומטה.

המומחה טוען כי משלא נמדד מקדם חיכוך באמצעות מכשיר, הרי שכל ערך בטווח של מקדמי חיכוך שבין 0.45 ועד 1 הוא אפשרי ובחקירתו הנגדית אומר המומחה כי לפי מקדם חיכוך של 0.5 המהירות היא 90 קמ"ש ולפי מקדם חיכוך של 0.55 המהירות 94 קמ"ש [פרו' עמ' 20 שו' 23 – 24].
טענות הצדדים בתמצית

6. ב"כ המאשימה טוען כי השאלה העיקרית השנויה במחלוקת היא האם סטייתו של הנאשם ימינה לעבר השוליים הימניים וההתהפכות שהתרחשה בהמשך נגרמו בשל רשלנותו או כטענת הנאשם, בשל סטיית הרכב האחר לנתיב נסיעתו.

לטענת המאשימה, יש לאמץ את ממצאי הבוחן מטעמה, בדבר תנאי הדרך, העדר ליקויים במערכת ההגה ובמערכת הבלמים והמהירות, לקבל את עדויות הנהג והנוסע ברכב שבא ממול ולקבוע בהסתמך עליהן כי אותו רכב נסע לאורך אותו קטע כביש רלבנטי, בתוך הנתיב שלו ולא סטה ממנו לעבר מרכז הכביש או לנתיב הנסיעה של הנאשם, לקבוע כי הוכח אופן נסיעת הנאשם כמתואר בכתב האישום, ליישם את כלל הדרך גם על מקרה בו רכב של נאשם סוטה לשוליים ימניים, כי לאור כלל הדרך נוצרת חזקה בדבר התרשלות הנאשם ולקבוע כי הנאשם גרם לתוצאות הקשות של התאונה עקב נהיגתו הרשלנית.

ב"כ המאשימה מוסיף כי כל נהג יודע כי ירידה לשולי כורכר טומנת בחובה סכנת התהפכות, כי לנאשם לא היתה כל סיבה לסטות לשוליים הימניים, אך הוא עשה כן בשל רשלנותו ובכך הוא החל את שרשרת האירועים שהסתיימה בתוצאה הנוראית ומשהרגיש הנאשם כי ראייתו קדימה מוגבלת, היה עליו להאט את מהירות רכבו לאלתר, באופן שיוכל להמשיך ולשלוט ברכבו ומעצם אי הפחתת המהירות עובר לכניסתו לעקומה, הכניס הנאשם את עצמו למצב מסוכן שבו מנע מעצמו את היכולת לשלוט ברכבו ולשמור אותו בכביש האספלט.

7. טענות ההגנה של הנאשם נסמכות בעיקרן על הטענה, כפי שנטענה במענה, בדבר כניסת הרכב שממול לנתיב הנסיעה והפרעה לדרכו של הנאשם ובנוסף, טענה בדבר דמעה בעין אשר נטען שהיתה לנאשם וטענה כי שולי הכביש יוצרים, כנטען, מצב מיוחד וחריג שאינו בתחום הציפיות של הנהג הסביר.

נטען כי התנהגות הנאשם נעדרת התרשלות וכי נהיגת מר סינטו ברכב שבא ממול ניתקה את הקשר הסיבתי בין אירוע התאונה לבין מעשהו של הנאשם, שניסה לחזור מן השוליים אל הכביש.

ב"כ הנאשם טוען כי אין לקבל את חישובי המהירות של הבוחן מטעם המאשימה, בין היתר, בשל כך שחישב לפי מקדם חיכוך ממוצע ולא לפי מכשיר וכי יש לקבל את חוות דעת מומחה ההגנה הטוען כי המהירות הינה 94 קמ"ש וגבוהה רק ב-4 קמ"ש מעל המותר.

ב"כ הנאשם טוען שקיימת אפשרות כי הנהג ברכב שבא ממול והנוסע לצידו תאמו גרסאות, בשים לב לכך שהם חברים לעבודה ושהיה ברור להם, כך כטענתו, כי אם יתברר שהנהג ברכב שבא ממול לא שמר על הימין וסטה לשמאל ואפילו היה זה בתוך הנתיב שלו, הוא עלול להמצא אחראי במידה זו או אחרת להתרחשות התאונה.

לטענת ב"כ הנאשם, העין הדומעת של הנאשם הינו מצב דברים שאין לנאשם שליטה עליו, נוצר במהלך הרגיל של הנהיגה ואין הוא מגלה כל רכיב של התרשלות מצד הנאשם וכי יש לקבוע כי לאור זאת נותק הקשר הסיבתי בין התנהגותו לאירוע התאונה.

נטען כי הנאשם נתן הסבר לסטיה לימין אשר מתקבל על הדעת ולפיכך, יש לזכותו וכי די אם הנאשם יצליח לעורר ספק סביר שמא בכל זאת נגרמה התאונה כתוצאה מהתנהגות נהג הרכב האחר, כדי להביא לזיכויו.

8. ייאמר כבר עתה, כי אני רואה את המחלוקת המרכזית בתיק זה בשאלה האם הסטייה ימינה של הנאשם נגרמה עקב התערבות גורם זר, אם לאו והאם התערבות הגורם הזר יש בה כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי שבין מעשה הנאשם לבין התוצאה של התאונה.

אין בידי לקבל את מסקנת בוחן התנועה ביחס למהירות בה נהג הנאשם, אך אין בכך כדי לגרוע ממסקנתי כפי שתפורט להלן בדבר אחריות הנאשם לקרות התאונה ברשלנותו.

גרסת הנאשם

9. גרסת הנאשם לתאונה במסגרת הודעתו במשטרה ת/9 היא כדלקמן:

"זכור לי שהגעתי לעקומה רחבה שמאלה, לא עקומה חדה אלא רחבה, היתה לי הפרעה בשדה הראיה, אני חושב שבגלל השמש נוצרה לי דמעה בעין ולא ניגבתי את הדמעה וביחד עם השמש היתה לי הפרעה בשדה הראיה. אני זוכר שבתוך העקומה הגיע רכב ממולי ואני לא יודע אם הרכב קצת התקרב לנתיב שלי או לא כי לא ראיתי טוב אבל אני סטית ימינה, ירדתי לשוליים, החזרתי את ההגה שמאלה לכביש, עליתי על הכביש ועברתי יותר מדי שמאלה אז החזרתי את ההגה ימינה ואז הרכב התהפך על הכביש והתגלגל לשטח ונעצר על הגג..."

[הודעת הנאשם ת/9 עמ' 1 שו' 13-20].

באשר לעצם הירידה ימינה ולמשך הנסיעה על הכורכר, הוא אומר בהודעתו:

"ש. מדוע סטית מהכביש ימינה לשול הכורכר?
ת. מדובר בעקומה וכביש צר והרכב שלנו רחב. כשראיתי את הרכב שבא ממולינו אני חששתי מהתנגשות אז לקחתי קצת את ההגה ימינה לשוליים וכשהרכב שם ממולי עבר אותי החזרתי את ההגה שמאלה ראיתי שהרכב עובר יותר מדי שמאלה וחששתי להתנגש בגדר ברזל שיש מצד שמאל אז החזרתי את ההגה ימינה ואחרי 2 שניות הרכב התחיל להתהפך.
ש. האם אתה יודע להשיב לי לאורך איזה דרך נסעת כששתי גלגלים ימניים על הכורכר?
ת. אני מעריך שנסעתי עם גלגלים ימניים על הכורכר בערך 3 – 4 שניות. אני ירדתי לפני שהרכב שבא ממול הגיע אלי ואיך שהוא חלף אותי חזרתי שמאלה"
[הודעת הנאשם ת/9 עמ' 2 שו' 33-41].

הנאשם נשאל בחקירתו במשטרה האם הרכב שבא ממולו חצה את הקו הלבן בנתיב נסיעתו ותשובתו היא כי הוא לא זוכר בדיוק, לא כל כך התמקד בגלגלים שלו אלא יותר בגגו כדי לחשב אם הוא עובר אותו, ובלשונו:

" לא זוכר בדיוק. לא כל כך התמקדתי בגלגלים שלו אלא יותר על הגג שלו כדי לחשב אם אני עובר אותו. מה שאני זוכר מעל הגג של הרכב שבא ממולי זה שהוא לא היה צמוד לקו הצהוב שבכיוון נסיעתו".
[הודעת הנאשם ת/9 עמ' 2 שו' 46-47].

ביחס לדמעה בעין אומר הנאשם בהודעתו:

"ש. אמרת לי שהיתה לך דמעה בעין והפרעה מהשמש. איך זה משתלב בסיפור שלך?
ת. הדמעה עם השמש גרמה לי לראות מטושטשת וזה גם לא נתן לי לראות בדיוק את הסיבוב ואת הרכב שבא ממול ולחשב את המרחקים והמרווחים, כל מה שסיפרתי לך קודם היה תוך כדי ראות מטושטשת.
ש. מדוע לא ניגבת את הדמעה ובכך היית נמנע מראות מטושטשת?
ת. לא יכולתי כי הכל היה תוך כדי נסיעה ותוך כדי התקדמות לעקומה"

[הודעת הנאשם ת/9 עמ' 2 שו' 50-55].
מהודעת הנאשם במשטרה עולה כי הוא מכיר את הכביש ונהג בו בעבר פעמים רבות:

"ש. האם כבר נהגת בכביש הזה בעבר?
ת. אני נהגתי הרבה פעמים בכביש הזה..."

[הודעת הנאשם ת/9 עמ' 2 שו' 59-60].
הנאשם מאשר העדר בעיית ראות, איננו זוכר בעיות בכביש ואיננו זוכר אם היה משהו בדרך בכביש או ברכב שגרם לו לסטיה ימינה, שמאלה ושוב ימינה עד להתהפכות:

"ש. האם היו בעיות של מזג אויר, ראות/או כביש?
ת. לא היו בעיות של ראות, אני לא זוכר בעיות בכביש.
ש. האם היה משהו בדרך, בכביש או ברכב שגרם לך לסטיה ימינה לשול הכורכר ואחר כך שמאלה ושוב ימינה עד להתהפכות?
ת. לא זוכר".
[הודעת הנאשם ת/9 עמ' 3 שו' 26-30]

10. בביהמ"ש מעיד הנאשם ביחס לתאונה כדלקמן:

"... התקרבתי לעקומה שמאלה, כביש צר ללא שוליים ובאמצע העקומה הבחנתי ברכב שהגיע ממולי ולפי הערכתי הרכב קצת הפריע לי בנתיבים ומכיוון שבאותו זמן היה לי טשטוש בראיה, היה לי דמעה בעין מהשמש כנראה, והיה לי טשטוש ולא יכולתי להבחין בודאות ולשער כמה אני יכול לברוח מהרכב שבא מולי מבלי לסטות לשול לכורכר. מאיות אחדות של שניה לפני שהרכב הגיע ממולי, הייתי צריך לרדת לכורכר כדי למנוע תאונה חזיתית וכשניסיתי לחזור לכביש כנראה הגלגל הימיני שהיה על הכורכר נגרר על הכורכר ולא נאחז על הכביש, לא היתה לו אחיזה מלאה וניסיתי לסטות עוד טיפה שמאלה ולראות שאולי הרכב כן יחזור לכביש ואז שהוא נאחז בבת אחת הרכב סטה לשמאלה בבת אחת לכיוון הגדר ברזל שהיתה גדר מניעת ירידה לתהום שהיתה מצד שמאל שלי, והיתה לאורך שמאל הכביש. החזרתי את ההגה ימינה לחזור לכביש לאמצע הנתיב שלי ואז הרכב איבד שליטה והתהפכנו"
[פרוטוקול עמ' 2 שו' 17 – 26].

הנאשם שולל תקלה ברכב:

"אני לא יכול לתלות את התאונה בתקלה ברכב כי לפי נהיגתי שהרגשתי ברכב לא היתה תקלה, אלא אם כן היה משהו פנימי שאני לא יודע. הרכב היה תקין".

[פרוטוקול עמ' 3, שו' 31-32].

ביחס למיקום הרכב שבא ממול מעיד הנאשם:

"אני לא אוכל לצייר בוודאות איפה היה, באיזה מקום בנתיב כי לפי הערכתי כשהסתכלתי על הרכב מקדימה הוא היה קצת רחוק מהקו הצהוב שמימינו ואני לא אוכל להעריך בוודאות מדוייקת איפה היה ממוקם הרכב בכביש ורק לפי השערתי הוא הפריע לי קצת בנתיב שלי ולכן אני לא רוצה לנקוט דברים חותכים שאראה על הציור כך ולא אחרת".
[פרוטוקול עמ' 4, שו' 4 – 8].

ביחס לפרק הזמן בו נסע על השוליים מעיד הנאשם בחקירתו:

"זה היה משהו בערך כמו 2, 3 שניות, זמן מאד קצר, רק לחלוף את הרכב ולחזור לנתיב"

[פרוטוקול עמ' 4, שו' 21 – 22].

הנאשם מאשר שידע כי מדובר בכביש צר שהשוליים הם מכורכר ולא מאספלט [פרוטוקול עמ' 5, שו' 17 – 20].

ביחס לדמעה בעין, לטשטוש שהיה לו וליכולתו לומר מה היה מסלול התנועה של הרכב שבא ממול, אומר הנאשם בחקירתו הנגדית – כי לא ראה טוב, היה לו טשטוש בעין אחת, כי הוא לא ראה בוודאות גמורה שהרכב עבר לכל הנתיב שלו אלא רק ראה והעריך שיכולה להיגרם תאונה מהמשך נסיעה רגיל במסלולו.

הנאשם גם אומר כי לא ידע בוודאות אם הרכב שממול חצה את הקו הלבן. [פרוטוקול עמ' 8 שו' 15 עד עמ' 9, שו' 3].
מהירות הנסיעה

11. בוחן התנועה הגיע למסקנה כי מהירות נסיעת הרכב בעת התאונה היתה כאמור 106.43 קמ"ש, תוך שהוא מציין כי החישוב נעשה לטובת הנהג.

המומחה מטעם הנאשם מעיד כאמור לעיל כי המהירות היתה 94 קמ"ש.

בקביעת המהירות הסתמך בוחן התנועה על ממוצע מקדמי חיכוך. למקדם החיכוך השפעה מהותית על התוצאה החישובית של המהירות ולפיכך, קביעת מהירות על פי ממוצע מקדמי חיכוך הינה בעייתית כאשר עסקינן בהליך פלילי אשר נדרשת בו רמת הוכחה מעל לספק סביר. בוחן התנועה הסתמך על מקדם חיכוך של 0.7. כפי שעולה מתשובותיו בחקירתו הנגדית, חישוב לפי מקדם חיכוך 0.6 משנה את התוצאה למהירות של 98.54 ומקדם של 0.45 משנה את המהירות ל-85.34 קמ"ש.

הבוחן טוען כי לא יתכן שבכביש אספלט יהיה מקדם חיכוך של 0.45 ]ר' לעניין זה עמ' 14-15 לפרו']. גם אם אקבל את ההנחה כי מקדם חיכוך של 0.45 אינו יכול להיות בכביש אספלט, עדיין אין מדובר במדידה בפועל של מקדם החיכוך באמצעי כזה או אחר, אלא בשימוש במקדם ממוצע.

עסקינן במשפט פלילי. אם מבקשת המאשימה להוכיח מהירות של כלי רכב, עליה לעשות זאת בראיות שיביאו למסקנה הנדרשת מעל לספק סביר, וקביעה על פי ממוצע אינה מאפשרת מסקנה מעל לספק סביר.

גם את דברי הנאשם ביחס למהירותו אינני מוצא כמאפשרים קביעת המהירות. הוא נוקב במהירות "בערך".

מכל האמור, אני קובע כי לא הוכחה בפני
מהירות הנסיעה, וממילא לא הוכח כי המהירות אינה סבירה לתנאי הדרך.

על פי דברי בוחן התנועה, כאמור לעיל, לא המהירות היתה הגורם לתאונה.

אמנם במהירות נמוכה מאוד ודאי שהתאונה היתה נמנעת, אולם לא הוכחה המהירות בפועל ולא הוכח כי היא היתה הגורם לתאונה עצמה, ועובדה זו מאשר גם בוחן התנועה מטעם המאשימה.

שולי הכביש

12. הבוחן בדוח ת/16 קובע בסעיף 4: "שולי כורכר בגובה פני הכביש". הבוחן ביקר במקום בסמוך לאחר התאונה – ביום התאונה וגם לאחר מכן. מכאן, שעדותו הינה עדות ישירה של מי שהיה במקום בזמן אמת.

כאמור לעיל, המומחה מטעם הנאשם טוען כנגד קביעה זו של הבוחן כי היא לא מופיעה בסקיצה שנערכה במקום התאונה ומיד אחריה.

המומחה מטעם הנאשם לא הגיע למקום כדי לבדוק את נתוני זירת התאונה. יצויין כי הוא אף לא בדק את הרכב [ר' פרו' עמ' 12].

המומחה מבקש ללמוד על ההפרשים בין הכביש לשוליים מהתמונות שבתיק החקירה וטוען כי ההפרשים לא תקינים ומפנה לתמונות 3 ו-1 [מתוך ת/7] [ר' פרו' עמ' 21].

בחוות דעתו לא הפנה לתמונות וטען כי ראה אותן רק בדיון.

עיון בתמונות מראה על הפרש גובה מזערי.

אני מוצא כי יש לקבל את גרסת בוחן התאונה לעניין זה, על כי השוליים בגובה הכביש, למעט הפרש מזערי.

אין בידי לקבל מסקנה לפיה להפרש גבהים כאמור היתה יד בגרימת התאונה.

אין זה ברור כיצד יכול היה המומחה מטעם הנאשם, בחוות דעתו, לקבוע כי בגלל מדרגה שבין השול הנמוך ובין הכביש מאספלט לא הצליח הנאשם לחזור בבטחה לאספלט ולכן איבד את השליטה ברכבו, שהרי אותה עת על פי עדותו שלו טרם היו בפני
ו התמונות מתיק החקירה [פרו' עמ' 21 שו' 23 "את התמונות ראיתי רק הבוקר"].

העובדה כי המומחה מטעם הנאשם לא ביקר בזירת התאונה לצורך בדיקת הנתונים במקום [עמ' 12 לפרו'] ודבריו כי "אני נכנסתי לתיק הזה בשנת 2009 כ-3 שנים אחרי התאונה" מביאים למסקנה כי קיים קושי של ממש בקבלת חוות דעתו, ככל שעניינה הסתמכות על נתונים שבשטח.

מסקנתו של המומחה מטעם הנאשם בדבר קיומה של מדרגה אשר בגללה לא הצליח הנאשם לחזור בבטחה לאספלט, לא רק שאינה נשענת על ממצא כי מדרגה כזאת אכן קיימת, אלא שהיא נטענת באופן כללי, ללא ביקור במקום, ללא תיאור של גובה המדרגה הנטענת, והסבר מדוע היה בכך כדי להביא לכך.

זאת ועוד, הנאשם, באף שלב, לא בהודעתו במשטרה, ולא בחקירתו בבית המשפט, לא תלה את התאונה או את הקושי לחזור לכביש, בהפרשי גבהים. הנאשם מתייחס לכך שלגלגל לא היתה אחיזה מלאה על הכורכר (פרו' עמ' 2 שו' 22-23),

לפיכך יש לדחות את מסקנות מומחה הנאשם בענין זה, ואני קובע כי ככל שהיה הפרש גובה הוא היה מזערי, ולא הוא היה הגורם לתאונה.

יש לדחות את טענת ב"כ הנאשם בסיכומיו כי זהו מצב חריג שאיננו נמצא בתחום הצפיות של הנהג הסביר.

נהג הנוסע בכביש אשר שוליו הם כורכר, מוחזק כמי שעליו לצפות מצב בו הוא יורד לשוליים, ועליו לעלות מהם חזרה לכביש. הכביש, בשני צידיו, כעולה מהתמונות, הינו כזה שמעבר לקו הצהוב שבצידיו מתחילים שולי כורכר. מצב של ירידה לשוליים הינו מצב שנמצא בגדר הצפיות הסבירה.

מצב הדרך והרכב

13. בוחן התנועה היה במקום התאונה בסמוך לאחריה וממצאיו כמתואר לעיל הינם כי הכביש היה תקין ויבש, וקיימת עקומה מתונה שמאלה.

בוחן התנועה בדק גם את הרכב, הגה הרכב והצמיגים, ומסקנתו הינה כי לא נמצא כשל בגורם הדרך ולא בגורם הרכב.

המומחה מטעם המאשימה, ד"ר איתמר שרון בדק את הצמיג הקדמי הימני בו היה חתך והגיע למסקנה כי הוא נגרם במהלך ההתהפכות.

אני מוצא את מסקנות בוחן התנועה ומומחה המאשימה כמסקנות מבוססות, הנשענות על בדיקה פיזית של הממצאים בשטח ושל חלקי הרכב, ואני מאמצן.

כנגד ממצאים אלו לא העמיד הנאשם ראיות של ממש, ואין בפני
כל ממצא או ראיה אשר יביאו למסקנה בדבר כשל בדרך או ברכב אשר היה הגורם לתאונה.

עוד בענין זה יש להפנות לעדות הנאשם כמצוטט לעיל לפיה הרכב היה תקין וכי הוא אינו יכול לתלות את התאונה בתקלה ברכב.

מסקנתי, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות שבפני
, כי תשתית הדרך והרכב היו תקינים, הראות היתה טובה, ולא היה במי מהגורמים האמורים כדי לגרום לתאונה.

הרשלנות

14. בעבירה של גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, אשר ענינו גרם מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תוך כדי שימוש ברכב, יש לבחון את התקיימות היסודות של קיומה של חובת זהירות, הפרתה, קיומו של נזק וקשר סיבתי לו.

"ההלכה באשר להוכחת ביצוע של עבירת גרם מוות ברשלנות בניגוד לסעיף 304 לחוק סוכמה בע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (1) 769 ולא שונתה מאז (חרף תיקון 39 לחוק העונשין) (וראה דנ"פ יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385; וכן ע"פ (ת"א) 71688/04 בית רוזנר א.מ. בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.06) בפסקה 14), ולפיה היסודות שיש לבחון (כפי שנקבעו לעניין האחריות הנזיקית לעוולת הרשלנות בנזיקין) הם: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות- התרשלות, נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.
לענייננו, אין מחלוקת כי המשיב גרם במישרין למות המנוח. השאלות העיקריות המציבות עצמן לדיון בפני
נו הן האם הפר המשיב את חובת הזהירות כלפי המנוח, ובמילים אחרות האם התרשל כלפיו באופן נהיגתו; וכן האם נתקיים קשר סיבתי- משפטי בין התנהגותו של המשיב לבין מותו של המנוח"

[ע"פ (מחוזי ת"א) 70642/08 מדינת ישראל נ' תגדיה (לא פורסם, 2008)].
חובת הזהירות המושגית ענינה קטגוריות של מזיקים, ניזוקים ופעולות, וחובת הזהירות הקונקרטית ענינה בחינה של העובדות הקונקרטיות, ושאלת התקיימות חובת זהירות במקרה הפרטי של המזיק והניזוק שלפנינו בנסיבות ובנתונים הספציפיים.

השאלה הנבחנת הינה האם אדם סביר, יכול היה לצפות בנסיבות הקונקרטיות את התרחשות הנזק.

ראה ע"א 145/80, שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פד' לז(1) 113, וע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד' לט(1) 113.

הגדרת היסוד הנפשי של הרשלנות לפי סעיף 21(א) לחוק העונשין קובעת:

"רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט".

לנהג ברכב חובת זהירות מושגית כלפי נוסעי רכבו, ולנאשם אשר נהג ברכב חובת זהירות קונקרטית כלפי הנוסעים ברכבו, הוא הפר אותה באופן הנהיגה המתואר לעיל, בכך גרם לתוצאה הקשה של התאונה, וקיים קשר סיבתי ברור בין אופן נהיגתו לבין התוצאה, קשר סיבתי אשר כפי שיפורט להלן, לא הוכח כי נותק באמצעות מעשה או מחדל של גורם מתערב זר.

הנאשם ידע כי מדובר בכביש עם שולי כורכר, כביש אשר הוא הכיר, והיה עליו לצפות מצב אפשרי של ירידה לשוליים.

כלל הדרך

15. אין מחלוקת כי הנאשם נהג ברכב, אין מחלוקת בדבר האופן שבו אירעה התאונה, כמתואר בכתב האישום בדבר סטיה לשול הימני, עליה שמאלה לכביש וחזרה ימינה והתהפכות הרכב תוך שהוא נזרק אל מעבר לשוליים הימניים.

תאור הנאשם את האירועים מאשר את המהלך העובדתי של קרות התאונה כפי שמתואר בכתב האישום, והנאשם מודה בתשובתו לכתב האישום בתוצאת התאונה.

בנסיבות אלו, המסקנה העולה מהראיות בדבר היעדר ליקוי בתשתית או ברכב כגורם אפשרי לתאונה, מביאה לכך שיש להחיל על נסיבות המקרה את החזקה העובדתית בדבר "כלל הדרך".

כלל הדרך הינו חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, לפיה משהוכחה נהיגה אשר במהלכה אירוע כגון סטיה לא מוסברת מהנתיב, ונשללו גורמי התשתית והרכב, קמה חזקה בדבר נהיגה רשלנית ולא זהירה, ומועבר אל הנאשם נטל הבאת הראיות להראות מה הנסיבות אשר בעטין סטה, וכי לא התרשל.

"במסגרת העובדות שהוכחו בבית-המשפט קמא מתבקש הסבר מפי המערער לאופן נהיגתו, ומאחר והמערער לא נתן הסבר כלשהו, יש להסיק כי שורש כל הרע נעוץ בנהיגתו, אף כי לא ניתן להגדיר בדיוק מה הפסול שהיה בנהיגה זו. העובדות המובילות בהכרח למסקנה זו הן אלה השוללות את האפשרות שסיבת התאונה נעוצה במצבו המכני של הרכב, בתנאי הכביש, הראות, מהירות הנסיעה או כל הפרעה אחרת לנהיגה, שום שעפ"י דברי המערער עצמו"

[ע"פ 69/74 (מחוזי י-ם) רוזנבלום נ' מדינת ישראל, פס"ם
תשל"ו (2) 385 בעמ' 388].

"... עצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם (החובה מס' 2 בדברי השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 28/49, זרקא נ. היועץ המשפטי, פד"י ד', 504, 523). הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים"

[רע"פ 1713/97 בוקובזה נ' מ"י (לא פורסם, 1993)].

"יש להוסיף בהקשר זה כי הנטל להוכיח את אשמתו של נאשם מעל לכל ספק סביר רובץ לעולם על התביעה, אולם משהוכח שהרכב בו נהג המערער סטה לפתע ללא הסבר לצידו השמאלי של הכביש הרס תחנת נוסעים וחלף ועבר לתוך השטח משמאלו של הכביש, הרי על הנאשם הנטל להסביר מה היו הסיבות המיוחדות שהביאו אותו לנהוג ברכב באופן המתואר שהיא לכאורה רשלנית, ומה גם שבידיו מירב הידיעות על הסיבות הביא אותו לסטיה המפתיעה ממסלול נסיעתו"

[רע"פ 489/93 דרעי נ' מ"י (לא פורסם, 1993)].
"הרשעת המבקש יסודה בכך שהמבקש לא הציג ראיות מהימנות להפרכת ההנחה העובדתית, המבוססת על ניסיון החיים, כי סטייתו ממסלול נסיעתו נבעה מהתרשלותו".
[רע"פ 6368/02 אלקיים נ' מדינת ישראל (לא
פורסם, 1992).
העובדות בענין רע"פ 6368/02 בו הוחל כלל הדרך, כללו סטיה ימינה לשוליים הימניים של הכביש, ובהמשך סטיה שמאלה לתוך מסלול הנסיעה הנגדי ופגיעה חזיתית ברכב אחר.

בענייננו הוכח בפני
כי הנאשם סטה עם רכבו ימינה לשולי הדרך, עלה שמאלה לכביש, פנה ימינה והתהפך. נהיגה כאמור, יוצרת את החזקה כי היא נובעת מהתרשלות הנאשם, והנטל עליו לסתור חזקה זו.
גורם מתערב זר – מבחן הצפיות – הגעת רכב ממול הינה בגדר הצפיות הסבירה

16. הנאשם טוען כי התנהגותו נעדרת התרשלות וכי נהיגת הנהג ברכב אשר הגיע ממול ניתקה את הקשר הסיבתי בין אירוע התאונה לבין מעשהו של הנאשם, שניסה לחזור מן השוליים אל הכביש.

נטען כי הנהג האחר, גם אם לא חדר לנתיבו של הנאשם, היה במרכז הכביש, והפר את החובה המוטלת עליו להשתמש ככל האפשר בחלקו הימני של הכביש, כתוצאה מכך היה הנהג האחר הגורם לתאונה, ובנסיבות אלו אין למצוא דופי בהתנהגות הנאשם.

17. גרסת הנאשם הן במשטרה והן בביהמ"ש, אינה כזו המאפשרת להסתמך עליה בקביעת מיקומו של הרכב שבא ממול ומרחקו מהקו הצהוב שמימין לו בכיוון נסיעתו.

הנאשם אומר כי ראייתו היתה מטושטשת, וכי אף לא התמקד בגלגלי הרכב שממול. הנאשם מוסיף כי התמקד בגג הרכב, וקביעתו בדבר העובדה שהרכב לא היה צמוד לקו הצהוב, לא באה עקב מבט בגלגלי הרכב, אלא, כלשונו של הנאשם: "מעל הגג של הרכב".

הנאשם עצמו אומר שנסע במהירות של 110 קמ"ש ולקראת העקומה האט ל – 100 קמ"ש, ובשילוב המהירות עם הטשטוש בראיה כאמור לעיל ודברי הנאשם המצוטטים לעיל, אני קובע כי לא ניתן להסתמך על עדותו של הנאשם ביחס למיקומו של הרכב האחר אשר בא ממול, בנתיב הנסיעה.

ביחס לחציית קו ההפרדה הלבן, על ידי הרכב שבא ממול, אין בפני
י כל ראיה או תחילת ראיה.

18. מנגד אני מוצא את עדויות הנהג ברכב שבא ממול והנוסע שלצידו, מהימנות, ולא מצאתי בחקירה הנגדית כדי לפגום באמינותן.

עצם העובדה שנהג הרכב שממול סב על עקביו כדי לבדוק את אשר אירע עם הרכב בו נהג הנאשם, אין בה כדי להעיד על חלק כלשהו מצידו בגרימת התאונה.

הנהג מעיד כי הגיע לעליה עם סיבוב ימינה, נצמד לימין כמה שיותר, ופתאום ראה רכב שמגיע במהירות, וכאשר ראה אותו ירד הרכב האמור לשוליים. הנהג מעיד כי כלי הרכב היו רחוקים האחד מהשני, וכי בשבריר השניה שהיו אחד מול השני ראה "נהג מבוהל". כשהסתכל במראה כשחלף ראה אבק של גלגלים "כאילו הוא ירד לשוליים".

"המשכתי לנסוע אבל התחושה שלי לא היתה בריאה, נראה לי כאילו הוא לא השתלט או משהו, הוא פשוט נעלם לי מהמראה כבר", הוא אמר ליושב לידו כי יש לו "הרגשה לא טובה לגבי זה", הוא חיכה עד שיהיה קו מקווקו ואז ביצע פניית פרסה, נסע וראה את הרכב הפוך מימין, רץ למטה והחל להוציא אנשים מתוך הרכב, וחברו נשאר למעלה להזעיק עזרה [פרו' עמ' 41-42].

הנהג חוזר מספר פעמים בעדותו כי היה צמוד לימין, היה על הקו הצהוב "אולי הייתי טיפה מימין לו" (פרו' עמ' 45 שור 18-19 ועמ' 46 שו' 1).

הנהג מעיד מספר פעמים כי כלי הרכב היו רחוקים האחד מהשני, וכי הם לא היו צמודים, וכי נכנס לעקומה בזהירות ולא במהירות.

אני נותן אמון בעדותו של הנהג ברכב ממול, אשר היתה אמינה ולא נסתרה.

עדותו מתיישבת גם עם עדותו המהימנה של שותפו לעבודה אשר ישב לצידו.

לא מצאתי ממש בטענות ב"כ הנאשם בדבר תאום גרסאות, בשים לב לכך שהם חברים לעבודה. טענות אלו כמו גם הטענות בדבר "יסורי מצפון" אשר הביאו את הנהג לשוב, הינן בגדר ספקולציות ואין בפני
כל ראיה לתמיכה בהן.

אל מול העדויות האמינות של הנהג והנוסע לצידו, אין בפני
כל ראיה של ממש או עדות אשר ניתן להסתמך עליה בדבר מיקום הרכב שממול בנתיבו, וכאמור לעיל לא ניתן להסתמך על עדות הנאשם לענין זה.

19. מסקנתי מהראיות שבפני
הן כי הנהג ברכב ממול נסע כשהוא צמוד לימין הדרך בכיוון נסיעתו, וכי לא היתה התרשלות בנהיגתו.

20. אני קובע כי הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה על כי נהיגתו הרשלנית היא שגרמה לתאונה. לא הוכחה בפני
כל פעולה של גורם מתערב זר אשר יכול והיה בה כדי להביא לניתוק הקשר הסיבתי.

21. למעלה מן הצורך אוסיף כי גם אם הייתי מניח כי הרכב ממול נסע שלא בימין הדרך אלא באמצע נתיבו (ואין בפני
ראיות למסקנה כאמור), גם אז אין בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין נהיגת הנאשם לתוצאת התאונה.

הגעה של כלי רכב ממול, ואף במרכז הנתיב, אינה בבחינת אירוע לא צפוי.

על הטוען לקיומו של גורם מתערב זר אשר ניתק את הקשר הסיבתי, להראות כי אותו גורם מתערב זר יצר סכנה בלתי צפויה.

"נזכיר בראשית הלכה שמכבר, ונדע כי התנהגות הנפגע - לרבות התאבדות - וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, והוא - שעה שהפוגע כאדם מן היישוב היה יכול - נורמטיבית - לצפות מראש את שאירע בפועל. ראו למשל: ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל [1], בעמ' 574 ואילך; ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 37; ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד [3], בעמ' 538; ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס [4], בעמ' 801; ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד [5], בעמ' 437; דנ"פ 983/02א יעקובוב נ' מדינת ישראל [6], בעמ' 393-391. הנה-כי-כן, רשלנות חמורה מצדו של הנפגע, ואפילו מעשה התאבדות - באשר הם - אין בהם כדי לנתק קשר סיבתי-משפטי שבין מעשה לבין תוצאה. השאלה היא - לעולם - שאלת הצפיות הראויה, וביתר דיוק: קביעת גדריה של חובת הצפיות הראויה. 28. הסדר החברתי ושיטת המשפט מניחים כי השכל הישר ידריך נהגים בנהיגתם לצפייה אימתי צפויה סכנה לעוברי דרך, וכך, משיעמדו על קיומה של סכנה ינקטו הנהגים אמצעי זהירות מוגברים במקום שתנאי הדרך מחייבים כי כך יעשו, עם זאת לעתים בוחר המחוקק שלא להותיר עניין זה לשיקול-דעתו של הנהג, ורואה הוא לנכון להכתיב כללי התנהגות שהכול חייבים לציית להם"

[ע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פד' נז (5) 506,
עמ' 518].
"נהג הנוהג בכביש, אפילו בתנאים האופטימאליים שתוארו, עשוי להיתקל באירועים שונים, שאף כי אין לומר שחובה עליו לצפות איזה מהם באופן ספציפי, הרי הם מהווים חלק מהסיכונים הרגילים והנורמאליים, הכרוכים בנהיגה בדרכים"

[ע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל מ (3) 141, עמוד 154. הגם ששם נקבע כי המהירות היתה הגורם לתאונה, העיקרון ישים לעניננו].
שיחרור המזיק הראשון מאחריותו לאירוע יהיה רק בנסיבות בהן התערבותו של הגורם המתערב איננה בגדר הצפיות.

"מבחן הצפיות קובע, כי אשמו של מזיק הינו גורם מכריע - ובענייננו, גורם ממשי לנזק של הניזוק - אם המזיק, כאדם סביר, צריך היה לצפות, כי אשמו יביא לנזקו של הניזוק. על-כן, אם בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין צד שלישי ובין הניזוק עצמו - כי אז יש בכך כדי להפסיק את הקשר הסיבתי-משפטי, אם התערבותו של אותו גורם זר אינה בגדר הצפיות הסבירה (ע"א 576/81 [19] הנ"ל בעמ' 7; ע"פ 402/75 [22])"

[ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פד' מב (2) 844, עמוד 866].

המבחן הישים הינו האם נהג סביר יכול היה לצפות הגעת כלי רכב ממול, ואף במרכז הנתיב, והתשובה לכך הינה חיובית. אין מדובר באירוע כה קיצוני עד שאין לצפותו.

אדגיש כי אין בפני
ראיה לנסיעת הנהג ממול במרכז הכביש, ודאי שלא בצידו השמאלי של נתיבו או חציה לנתיב הנגדי.

הדמעה בעין

22. כמתואר לעיל, הנאשם טוען לטשטוש בראיה עקב דמעה בעינו.

כלשון הנאשם: "הדמעה עם השמש גרמה לי לראות מטושטשת"
על פי כיוון הנסיעה, השמש היתה בגבו של הנאשם בשעת התאונה ולא ממולו.

גם אם היתה דמעה בעינו וראייתו טושטשה, מחובתו של הנאשם היה להאט מיד את מהירות נסיעתו ולעצור את רכבו.

הנאשם לא עשה כן, והוא אומר במפורש כי לא בלם.

כך נשאל והשיב בהודעתו במשטרה ת/9 עמ' 2 שורות 66-67:

"ש. האם בשלב כלשהוא מהשלבים שלפני ההתהפכות אתה בלמת?
ת. לא, בשום שלב לא נגעתי בבלמים".
מכל הנימוקים לעיל ועל בסיס ההלכות המפורטות לעיל, אין לראות גם לא בדמעה בעין כגורם אשר יש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי. על הנאשם היה לבלום את הרכב והוא לא עשה כן.

ככל שאכן הנאשם היה מבוהל כנטען על ידי הנהג ברכב ממול, לא היה זה בשל אופן הנהיגה ברכב ממול, ואם היה זה בשל הדמעה בעין, היה עליו לפעול מיידית לבלימת הרכב ובכך למנוע את התוצאה, והוא לא עשה כן.

הכרעה

23. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח, מעל לספק סביר את העובדות המפורטות בכתב האישום, למעט המהירות.

הוכח בפני
מעל לכל ספק סביר כי הנאשם סטה מנתיב נסיעתו כאמור בכתב האישום, גרם לתאונה ולתוצאותיה ברשלנותו, ולא עמד בנטל להוכיח קיומו של גורם מתערב זר אשר ניתק את הקשר הסיבתי.

לא הוכח בפני
כי הנהיגה היתה במהירות שאינה סבירה לתנאי הדרך.

אשר על כן אני מרשיע את הנאשם בעבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית – עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 62 (2) בצירוף סעיף 38 (2) לפקודת התעבורה, וסטיה מנתיב הנסיעה, עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה.

אני מזכה את הנאשם מהעבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה.
<#4#>

ניתנה והודעה היום ט"ז חשון תשע"א, 24/10/2010 במעמד הנוכחים.
יואל עדן
, שופט
החלטה

1. לאור הסכמת הצדדים, אני מורה על קבלת תסקיר שירות המבחן וכן חוות דעת הממונה על עבודות שירות.

התסקיר וחוות הדעת יוגשו עד 7 ימים לפני הדיון.

2. מובהר בזאת כי אין במשלוח הנאשם לקבלת חוות דעת הממונה על עבודות שירות, כדי לפתח ציפייה בלב הנאשם.

3. נקבע לטיעונים לעונש, בשים לב לפרק הזמן הצפוי לקבלת התסקיר, ליום 20.02.2011 שעה 13:00.

<#22#>

ניתנה והודעה היום ט"ז חשון תשע"א, 24/10/2010 במעמד הנוכחים.
יואל עדן
, שופט
הוקלד על ידי: קרן שטרית
24
בית משפט השלום לתעבורה באילת
ת"ד 1031-07 מ.י. פרקליטות מחוז דרום-פלילי נ' תורג'מן
24 אוקטובר 2010








תד בית משפט לתעבורה 1031/07 מדינת ישראל – פמ"ד נ' אהרון תורג'מן (פורסם ב-ֽ 24/10/2010)