פסקי דין על דוד זומרפרוינד

3437/09 פ     24/10/2010




פ 3437/09 מדינת ישראל נ' דוד זומרפרוינד





בפני

כב' השופט שלמה פרידלנדר
בעניין:

מדינת ישראל

ע"י פרקליטות מחוז ת"א – פלילי, עו"ד ניר ביטון
המאשימה
נגד
דוד זומרפרוינד

ע"י עו"ד עופר חורש
הנאשם
נוכחים: הנאשם בעצמו
עו"ד מוריה גרין,פמת"א (פלילי)
גזר דין
נסיבות העבירה
1. הנאשם הורשע לפי הודאתו בכך שביום 17.12.07 גרם ברשלנותו למותה של המנוחה, גב' לידיה הרשקוביץ ז"ל, במהלך חציית צומת.
2. אין מחלוקת כי הנאשם חצה את הצומת ברמזור ירוק [עדות עד-הראייה האובייקטיבי מטעם התביעה, פרוטוקול עמ' 4; עדות בוחן-התנועה מטעם התביעה, פרוטוקול עמ' 15, שורות 30-26].
3. הוברר כי המנוחה החלה לחצות את הכביש, במעבר חציה, ברמזור אדום, מספר שניות לאחר שהאור ברמזור לגביה התחלף מירוק לאדום [פרוטוקול, עמ' 16-15, עדות בוחן התנועה]. כיוון חצייתה היה משמאל לימין, קרי: תוך התקדמות אל עבר הנתיב הימני שבו נסע הנאשם.
4. הנאשם מסר בהודעתו כי הבחין במנוחה בשלב מאוחר, בלם, אך לא הספיק למנוע את הפגיעה במנוחה [ת/2, שורות 15-14]. גרסה זו לא נסתרה. הרשלנות המיוחסת לו נעוצה בכך שלא הבחין במנוחה החוצה את הצומת קודם לכן.
5. להלן אבחן את העונש ההולם, המתבקש מנסיבות אלה ואחרות, בהשראת הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006, ה"ח תשס"ו 446 (להלן: 'הצעת-החוק'). מדובר בהצעת-חוק ממשלתית, פרי עבודתה של וועדה ציבורית בהשתתפות שופטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליטת המדינה והסנגור הציבורי הארצי, אנשי אקדמיה בתחום המשפט הפלילי והקרימינולוגיה, עורכי-דין ונציגי מחלקת הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים. אף שטרם התקבלה בחקיקה – יש בה משום דגם מכוון לגיבוש שיטתי של ענישה הולמת.

"עונש-המוצא" והעונש ההולם
6. מכל פסקי הדין שאליהם הופניתי – מצאתי רק אחד, מטעם התביעה, העוסק בנסיבות דומות לענייננו: רע"פ 10460/07 יחיאל יהושוע נ' מ"י מיום 17.12.07. באותו עניין פגע המבקש בהולכת רגל שחצתה צומת מרומזר באור אדום, והורשע לפי הודאתו. בשל רשלנותה של המנוחה נגזר עליו עונש קל-יחסית: 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, פסילת רישיון ל-9 שנים וקנס בסך 5,000 ₪. פסקי דין אחרים עסקו בנסיבות שונות; כגון החלטה מודעת, "השתוללות" על הכביש, נסיעה-לאחור, כניסת הולך-הרגל למעבר החציה ברמזור ירוק, הפקרת הנפגע, שיקולי ריסון-עצמי ערעורי ועוד.
7. לאור פסק הדין בעניין יהושוע, ועל רקע רמת הענישה העולה מתוך הפסיקה בענייני גרם מוות ברשלנות בנסיבות דומות בכלל, אראה בעונש האמור מעין 'עונש מוצא', כהגדרתו בהצעת-החוק, סעיף 40ג(ב), עבור עבירה כזו שבוצעה בענייננו; לרבות מבחינת נסיבותיה האמורות.
8. אני סבור כי עונש זה הולם את חומרת העבירה שביצע הנאשם. הערך החברתי שנפגע, החובה לנהוג בזהירות כדי שלא לקפח חיי אדם, הוא ערך חשוב ביותר. אולם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות – התוצאה הקטלנית היא מיסודות העבירה; ולא מאפיין מחמיר של העבירה. אין מובן ל"מידת גרימת המוות". לפיכך, שאלת מידת הפגיעה בערך המוגן צריכה להיבחן לפי מידת הרשלנות שגרמה למוות. בענייננו, מידת הרשלנות לא הייתה חמורה-יחסית, משום שהסטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש הייתה קטנה-יחסית, בשים לב לכך שהנאשם חצה את הצומת באור ירוק, במהירות סבירה, ובשים לב לאמור להלן בפסקה ‎11. כאמור, זוהי מדיניות הענישה הנהוגה [הצעת-החוק, סעיף 40ג(א)].
9. לעניות-דעתי – זו גם מדיניות הענישה הראויה. התוצאה של גרימת מוות ברשלנות הנה התוצאה החמורה ביותר: מותו של אדם. אולם האשמה האישית שגרמה לתוצאה זו אינה גדולה מן האשמה האישית המאפיינת התנהגות אנושית שכיחה ביותר, שאין נהג שאינו נכשל בה מפעם-לפעם, של נהיגה בזהירות בלתי-מושלמת. ענישה אמורה להתמקד באשם. התנהגות בת-אשם היא-היא התופעה האנושית שאותה ראוי להוקיע, ממנה יש להרתיע, מפניה יש להגן על שלום הציבור וממנה יש לשקם את העושה. התוצאה של התנהגות בת-אשם היא עניין של מזל וצירוף-מקרים. ככזו – היא אינה עניין לשיפוט מוסרי [עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות, תרגם מ' שפי, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשמ"ד, עמ' 20]. התפיסה הקנטיאנית, שלפיה יש להתמקד בהלימה בין העונש למעשה ולאשם, ולא-דווקא בתועלת החברתית המופקת מן העונש (כגון על ידי הרתעה כללית) – היא אשר זכתה לכונן את העיקרון המנחה בענישה לפי הצעת-החוק [הצעת-החוק, סעיף 40ב]. לפיכך טבעי כי הענישה בהשראת הצעת-החוק תפנים גישה קנטיאנית זו ותתמקד באשם, ולאו-דווקא בתוצאה, בבואה לדרג את חומרתו של מעשה העבירה.
10. לא מצאתי יסוד בענייננו לשיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, המצדיקים סטייה מן העונש ההולם [הצעת-החוק, סעיפים 40ד ו-40ה, בהתאמה]. דפוסי הנהיגה של הנאשם נחזים להיות רגילים. אין מדובר בבעיה העשויה להוות יעד לשיקום, כגון נהיגה אימפולסיבית. כעולה מן המרשם הפלילי של הנאשם – אין מדובר גם בעבריין-תעבורה מועד המסכן את הציבור בנהיגתו.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה
11. מעדות עד הראייה האובייקטיבי מטעם התביעה עולה כי עובר לתאונה נסע העד משמאל לנאשם, וראה את המנוחה מתקדמת, באור אדום, מנתיבו אל עבר נתיבו של הנאשם. מלכתחילה, הייתה מכוניתו של עד-הראייה במגמה קדמית יותר מזו של הנאשם [פרוטוקול, עמ' 2, 4 ו-5]. סביר להניח, לאור זאת, כי מכוניתו של עד-הראייה טשטשה, במידה מסוימת, את שדה הראייה של הנאשם, והפריעה לו להבחין במנוחה המתחילה לחצות את הכביש, חרף הרמזור האדום בכיוונה.
12. לפיכך יש לקבוע כי הסטייה מסטנדרט הזהירות מצד הנאשם הייתה קטנה-יחסית. זוהי נסיבה מקילה הקשורה בביצוע העבירה, המהווה שיקול ראשי בעיצוב העונש ההולם [הצעת-החוק, סעיף 40ג(א) ו-(ב)]. נסיבה זו היא מעין הנסיבה המקילה האמורה בסעיף 40ו(ב)(1), לעניין סטייה מועטה ממתחם הסבירות בהקשרים של סייגים לאחריות פלילית.
13. לא מצאתי כי מתקיימות בענייננו נסיבות רלבנטיות אחרות הקשורות בביצוע העבירה, מקילות או מחמירות [הצעת-החוק, סעיף 40ו(ב) ו-(ג), בהתאמה].
14. לאור המקובץ אני קובע כי המנוחה נשאה באשם העיקרי לקרות התאונה; וכי הנאשם נשא באשם תורם בשיעור נמוך-יחסית. אין בכך כדי לשלול את חלקו ואת אשמו בגרימת התאונה הקטלנית; אולם יש בכך כדי להעמיד את רשלנותו בדרגת חומרה נמוכה.
15. איני קובע כי מדובר בדרגת החומרה הנמוכה ביותר. צומת הוא מקום מועד לתאונות, וכניסה לצומת צריכה תמיד להיות מאוד זהירה, תוך מבט סורק שמטרתו לוודא כי הצומת פנוי. גם בצומת מרומזר, יש תמיד לצפות את האפשרות כי מאן-דהו לא יציית לרמזור בכיוונו, וישהה בצומת בעת שהרמזור בכיוונו של הנהג ירוק.
16. לפיכך, מבחינת המעשה והאשם, יש לברור לנאשם עונש המצוי ברובד המקל-יחסית של נורמת הענישה; קרוב לקצה התחתון שלה, אך מעליו. דומה כי זהו העונש שנקבע בעניין יהושוע הנזכר. בענייננו, בשים לב לעניין הראות העמומה [כלעיל בפסקה ‎11] – יש מקום אף להקלה מסוימת מן העונש שנקבע בעניין יהושוע.

נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה
17. הנאשם, נהג-מונית יליד שנת 1950, הוא ממפוטרי פרויקט הלביא, אשר מצא פרנסה חלופית כנהג-מונית. בהתאם להסכמה שהושגה בין התביעה להגנה, יישלל מן הנאשם רישיונו לנהיגת מונית, ובכך תקופח גם פרנסתו זו.
18. כעולה מן התעודות שצורפו – הנאשם, שבעצמו לחם במלחמות ישראל, גידל בנים לתפארת, אשר שירתו את המדינה בהצטיינות ערכית ומקצועית במהלך שירותם הצבאי. יש בכך כדי להעיד על הערכים שאפיינו את משפחתו של הנאשם ואת החינוך שהוא ובת-זוגו נתנו לילדיהם.
19. הנאשם הודה בעבירה שיוחסה לו. אמנם, הדבר לא אירע בתחילת ההליך. אולם, איני זוקף זאת לחובתו. מקובלים עליי הסבריו של הסנגור בדבר הרקע לכך. מהלך החקירה הנגדית של בוחן-התנועה מטעם התביעה הראה כי רגליים-לדבר שאפשרות של הסכמה מוקדמת יותר בין התביעה להגנה סוכלה בשל כך שהתביעה לא הפנימה, בשלב מוקדם יותר, את האשם הגבוה של המנוחה, אשר הוברר בוודאות כי החלה לחצות את הצומת ברמזור אדום. לכך יש להוסיף את הראות העמומה, שנבעה מנסיעת הרכב הנוסף משמאל לנאשם ומעט לפניו. על רקע זה, איני בא בטרוניה עם הנאשם על שלא הודה באשמה בשלב מוקדם יותר.
20. במקובץ יש, אפוא, משום נסיבות מקילות שאינן קשורות בביצוע העבירה, לפי סעיפים 40ו(ד)(2), (4) ו-(5) בהצעת-החוק, בהתאמה.
21. לנאשם עבר פלילי תעבורתי משמעותי של 33 הרשעות בעבירות תעבורה, כמה מהן נחשבות לחמורות. אמנם, מדובר ב-35 שנות נהיגה, חלקן – כנהג מונית הנוהג כל היום בדרכים. ובכל-זאת, אין מדובר בעבר קל. יחד עם זאת, הנאשם לא הורשע מעולם בגרימת תאונה, עם נפגעים או בכלל. התמקדות ב-10 השנים האחרונות שבהן נהג במונית, עובר לתאונה הנדונה, מגלה 9 הרשעות, שרק 2 מהן נחשבות לחמורות (מהירות מופרזת ואי-ציות לתמרור 'עצור'). אין מדובר, אפוא, בעבריין תעבורה בדרגה גבוהה.
22. לא מצאתי כי בענייננו קיים צורך מיוחד להרתיע את הציבור, במובן המהווה נסיבה מחמירה שאינה קשורה בביצוע העבירה. העבירה הנדונה אינה נובעת מדפוס רצוני שלילי הרווח בציבור שיש להרתיע את הציבור מפניו, כגון שימוש בלתי חוקי בטלפון נייד. מדובר באי-שימת-לב מספקת של חלקיק-שנייה, שלא בעקבות התנהגות רצונית כלשהי. איני רואה כי להחמרה בעונשו של הנאשם, שאינה עולה כדי סטייה ניכרת מן העונש ההולם [סעיף 40ג(ג) בהצעת-החוק], צפויה השפעה מרתיעה מפני סוג כזה של אי-שימת-לב מספקת רגעית. ככל שידיעתי מגעת – גם המחקר האמפירי אינו תומך בקיומו של אפקט מרתיע כללי להחמרה בענישה בהקשרים כאלה.
23. בעברו התעבורתי של הנאשם, שאינו קל, הגם שאינו מן החמורים – אני מוצא משום נסיבות מחמירות שאינן קשורות בביצוע העבירה, המקזזות את הנסיבות המקילות שאינן קשורות בביצוע העבירה.

ההסכמות והפלוגתות בין התביעה להגנה בעניין העונש
24. התביעה וההגנה הסכימו, במסגרת הסדר-טיעון, כי הנאשם יודה בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, וייגזרו עליו 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות; וכן שלילה לצמיתות של רישיונו לנהוג במונית או ברכב ציבורי אחר. לאור המקובץ, אין טעם טוב שלא לכבד הסכמות אלה.
25. לא הושגה הסכמה באשר לדרישות התביעה לשלילת רישיון הנהיגה הרגיל לשנים רבות; מאסר על-תנאי וקנס כספי.
26. מן המקובץ עולה כי 6 חודשי עבודות-שירות הם עונש הולם בגין העבירה הנדונה, בנסיבות שבהן נעברה. אולם, בשלילה לצמיתות של הרישיון לנהיגת רכב ציבורי אני רואה משום החמרה שמעבר לעונש ההולם, בשים לב לנסיבות המקילות שנסקרו לעיל, הקשורות בביצוע העבירה ושאינן קשורות בביצוע העבירה. לפיכך אני רואה לנכון להקל עם הנאשם באשר להיבטים אחרים של העונש.
27. רישיון הנהיגה של הנאשם נשלל ממנו, בעקבות התאונה הנדונה, עד תום ההליכים. מאז חלפו כמעט 3 שנים. אני סבור, בשים לב למשך השלילה שנגזרה בעניין יהושע, לנסיבות המקילות בענייננו, ולשלילה לצמיתות של הרישיון הציבורי – כי ראוי להעמיד את משך השלילה של הרישיון לנהוג ברכב פרטי על 3 שנים, המסתיימות ביום 17.12.10.
28. אמנם, בעניין יהושוע לא נגזר מאסר על-תנאי. אולם, לנוכח עברו התעבורתי של הנאשם, ובשים לב להחזרתו הקרובה של רישיון הנהיגה שלו – אני מוצא לנכון לגזור עליו גם 6 חודשי מאסר על-תנאי, למקרה שיעבור חס-וחלילה את העבירה הנדונה, לפי סעיף 304 בחוק העונשין, תוך 3 שנים מהיום.
29. בעניין יהושוע נגזר על הנאשם גם קנס בסך 5,000 ₪. התובע העיר בצדק כי הנאשם לא היה חשוף בענייננו לכך שייגזר עליו פיצוי לקורבן, שהייתה אישה ערירית, או למשפחתה. יש חשיבות לעונש קנס, בנוסף לעונש מאסר; שהרי יש שגופם חביב עליהם מממונם, ויש שממונם חביב עליהם מגופם [בבלי ברכות סא, ב]. על רקע סופן הקרוב של תקופות השלילה ועבודות-השירות – קיימת חשיבות להארכת-מה של תקופת העונש, בדמותם של תשלומי קנס לשיעורין. לפיכך אני רואה לנכון להוסיף ולגזור על הנאשם קנס בסך 5,000 ₪, שישולם לשיעורין ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, לאחר תום ריצוין של עבודות-השירות; קרי: החל מיום 1.6.11. אם לא ישולם הקנס, ייאסר הנאשם למשך 25 יום; או, במקרה של תשלום חלקי, לחלקם היחסי, קרי: ליום אחד בגין כל 200 ₪ שלא ישולמו.

הערה לפני סיום
30. המנוחה, גב' לידיה הרשקוביץ ז"ל, האריכה ימים עד גיל 86. היא שרדה את כל מוראות המאה ה-20. למרבה הצער, קיפחה המנוחה את חייה, בטרם הגיע עת פקודתה, בשל חוסר-זהירותו של הנאשם. קיפוח חיי אדם הוא האסון הגדול ביותר. אולם, יש ואסון גדול זה נגרם עקב התנהגות אנושית טריביאלית, שרב בה ביש-המזל, או אשמו של הקורבן או אדם אחר, על האשם מצד העושה. את הנעשה אין להשיב. שום עונש לא יחזיר למנוחה את ההזדמנות ליהנות מערוב ימיה, ולמות בשיבה טובה בהגיע עת פקודתה. כל ענישה היא מעשה-אלימות כלפי הנענש. יש לנקוט בו באופן מידתי, תוך הגשמת צידוקיה החוקיים של הענישה, ומבלי לחרוג מהם. יש להתמקד באשמו של העושה, ולא בתוצאה המקרית של המעשה. אין לתת פורקן לרגש המכוער של הרצון לנקום, שדבר אין לו עם אהבת האדם והוקרת ערך חייו. אין לשגות באשליה של יצירת הרתעה, בנסיבות שבהן אין לתוחלתה כל ביסוס אמפירי או הגיוני. מן השאיפה והתכלית המוסרית של השאת אושרם ורווחתם של כלל בני-האדם [ג'ון סטיוארט מיל, התועלתיות, תרגם יוסף אור, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, מהדורה שנייה, תשל"ב, עמ' 16, 29] – נגזר העיקרון המנחה בדיני הנזיקין, עקרון הקטנת הנזק. עיקרון זה מחייב להקטין ככל הניתן את הנזק המצרפי הנגרם לניזוק בשל הפגיעה בו; למזיק בשל הסנקציה המוטלת עליו; לניזוקים הפוטנציאליים החשופים להיזקים דומים בשל היעדר-הרתעה מספקת; ולציבור הנושא בעלות ההתדיינות בעקבות ההיזק הנדון. את הנזק שנגרם למנוחה לא ניתן עוד להקטין. לנפגעים פוטנציאליים ולציבור לא צפויה, בנסיבות דנן, תועלת בעקבות ענישה יתירה. בנסיבות כאלה, מחייב עקרון הקטנת הנזק שלא להחמיר בענישה יתר על העונש ההולם, תוך התחשבות בנסיבות המעשה והעושה, כנדרש בחוק.

סיכום
31. הנאשם גרם ברשלנות למותה של המנוחה. מצאתי שרשלנותו הייתה קטנה-יחסית; בשים לב לכך שהנאשם חצה את הצומת ברמזור ירוק, המנוחה חצתה את הצומת ברמזור אדום, וסביר להניח שמכונית נוספת שחלפה משמאל לנאשם עמעמה את שדה הראייה של הנאשם עובר לתאונה.
32. בנסיבות אלה; לאור גזר-הדין בנסיבות דומות בעניין יחיאל יהושוע; ובשים לב לנסיבה המקילה הקשורה בביצוע העבירה – אני מקבל את הסדר הטיעון, וגוזר על הנאשם – במסגרת ההסכמות ובנוסף להן – את העונשים הבאים:
א. 6 חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות-שירות;
ב. 6 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים;
ג. שלילה לצמיתות של רישיון נהיגה ברכב ציבורי;
ד. שלילה ל-3 שנים, עד יום 17.12.10, של רישיון נהיגה ברכב פרטי;
ה. קנס בסך 5,000 ₪, שישולם ב-5 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 1.6.11, או יום מאסר בגין כל 200 ₪ שלא ישולמו.
33. הנאשם יתייצב לריצוי מאסרו בעבודות-שירות במשרדי הממונה על עבודות שירות, מפקדת מחוז דרום בשירות בתי-הסוהר, ליד כלא באר-שבע, ביום 25.10.10, שעה 8:00.
ניתן היום, ט"ז חשון תשע"א, 24 אוקטובר 2010, במעמד הנוכחים.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"פ 3437-09 מדינת ישראל
נ' זומרפרוינד
24 אוקטובר 2010








פ בית משפט שלום 3437/09 מדינת ישראל נ' דוד זומרפרוינד (פורסם ב-ֽ 24/10/2010)