פסקי דין על מיטל בצלאל | פסקי דין על אילן שמעון

1802/07 א     18/10/2010




א 1802/07 מיטל בצלאל נ' אילן שמעון








בית משפט השלום בירושלים



18 אוקטובר 2010

ת"א 1802-07 מיטל בצלאל
נ' אילן שמעון

בפני
כב' השופט יצחק שמעוני
, שופט בכיר





תובעת

מיטל בצלאל
ע"י ב"כ עוה"ד אביבה רפ


נגד


נתבע

אילן שמעון
ע"י ב"כ עוה"ד אסף ניב ואח'




פסק דין


כללי
1.
לפני תביעה כספית לתשלום סך של 420,000 ₪ וכן תביעה שכנגד בסך 146,272 ₪ שעניינן בחנות הנמצאת במבשרת
ציון.
התובעת טוענת כי לאחר שהשקיעה מכספה בעסקו של הנתבע, חנות לממכר תבלינים ופיצוחים
בשם "מעוז הגרעין והתבלין" במבש ציון (להלן: "העסק"), פעלו השניים כשותפים. ואולם, הנתבע נטל את כל הרווחים לעצמו, והודיע לתובעת כי עליה לעזוב את החנות בלא כלום.
לפיכך, תובעת היא את הרווחים שהפיק הנתבע מהחנות, סכום השקעתה, מוניטין החנות ועוגמת נפש בסך כולל של 420,000 ₪.

הנתבע טען מנגד, כי התובעת הועסקה בעסקו כשכירה בלבד, והם מעולם לא היו שותפים.
בתביעה שכנגד טען, כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לרכוש סחורה על מנת לפתוח בתוך חנותו עמדת מכירה של ממתקים, אשר היתה אמורה לפעול בשותפות עם החנות העיקרית, ויתירה מכך, גנבה מקופת החנות כספים בשיעור ניכר.
עם סגירת החנות רבצו עליה חובות כבדים בסך כולל של 276,516 ₪ והנתבע נשא בתשלומם לבדו. מאחר שהתובעת טוענת כי היא שותפה מלאה בחנות, הרי שעליה לשאת במחצית תשלום החובות, ומכאן התביעה שכנגד בסך של 146,272 ₪, סכום המהווה מחצית החוב ששילם הנתבע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

שתי שאלות טעונות הכרעה בהליך זה- האחת- האם התובעת היא שותפתו של הנתבע? והשניה- אשר תחייב הכרעה רק במידה והתשובה על השאלה הקודמת היא חיובית- מהו גובה הרווחים וכן ההפסדים אשר יש לחייב בהם את הצדדים?

יצויין, כי לתביעה זו קדמה תביעה קודמת בין הצדדים, בה ביקשה התובעת את פירוק השיתוף בעסק, אך זו נמחקה לאחר שהצדדים הסכימו כי התובעת תהא רשאית להגיש תביעה כספית (ת.א. 6385/04).

טענות התובעת
2.
התובעת טענה, כי תחילה פנה אליה הנתבע וביקש שתעבוד בחנות כמוכרת שכירה, ואכן במשך חודשיים עבדה אצל הנתבע אשר הנפיק לה תלושי משכורת.
זמן קצר לאחר פתיחת החנות, נקלע הנתבע לקשיים כלכליים ואף שקל לסוגרה. התובעת הציעה לנתבע להשקיע בחנות ולהפוך בכך לשותפה.
לאחר שהנתבע נועץ באשתו-דודתה, הסכים להצעת התובעת ודרש שתפקיד 40,000 ₪ כפי שהשקיע הוא עצמו בעסק.
התובעת הפקידה בידי הנתבע במזומן 40,000 ₪, ולכל אחד מהם נקבעו 50% בזכויות החנות וכך חולקו מדי פעם רווחים. יתר הרווחים שימשו לרכישת סחורה ולא נרשמו, כי הסחורה נקנתה ללא קבלות.
יחד פתחו השניים חשבון בנק בו היו שניהם מורשי חתימה לכל דבר ועניין, וכן הורו לחברות "ויזה" ו"ישראכרט" להפקיד את הכספים לחשבון זה.
התובעת טענה כי יחד עם הנתבע, החזיקה את כספי העסק, הפקידה אותם בחשבון, והכל תוך אמון מלא ביניהם. כמו-כן, החזיק סבה של התובעת, שהינו חמו של הנתבע, 20,000 ₪ במשמורת, אבי התובעת החזיק סכום זהה, והנתבע החזיק 30,000 ₪ פדיון הקופה. כל אחד מהשותפים, קיבל סכום של 10,000 ₪, אולם מרבית כספי הרווחים שימשו לקניית סחורה.
לכשראה הנתבע כי החנות פורחת, חשקה נפשו בכל הרווחים, ועל כן הודיע לתובעת כי עליה לעזוב את החנות ולוותר על חלקה בשותפות.
התובעת סירבה, והנתבע מנע ממנה בכוחניות גישה לחנות, החליף את מנעול הדלת ואף איים עליה באלימות והתובעת הגישה על כך תלונה במשטרה.
הנתבע מנע מהתובעת להיות נוכחת בספירת המלאי בחנות, וכאשר הגיעה לחנות בשעה שנקבעה לכך, נוכחה כי הנתבע סגר את החנות, סילק את הסחורה והציוד והעבירם לחנות אחרת, ופתח עסק בשמו בלבד.
לטענת התובעת, על פי חוות דעת רו"ח ערן גולני שמונה כמומחה מטעם בית המשפט, עבור התקופה המשותפת, מיום 1.9.03 ועד ליום 19.4.04, נותר רווח לחלוקה בסך 200,000 ₪ .
מאחר שהתובעת קיבלה כבר 10,000 ₪, הרי שבגין רווחים אלה, על הנתבע לשלשם לה סך של 90,000 ₪.
התובעת דורשת לקבל גם את הרווח לרבעון שלאחר התקופה המשותפת, בה המשיך הנתבע לנהל את החנות, תוך שהוא חוסם את דרכה של התובעת להיכנס אליה בסך 50,000 ₪.
עוד מבקשת התובעת לחייב את הנתבע במחצית שווי הציוד ששוויו 60,000 ₪.
עבור המוניטין של החנות דורשת התובעת סך 100,000 ₪, שכן מדובר לדבריה בעסק רווחי ביותר ובעל שם מצוין, וכן מחצית שווי המלאי בסך 60,000 ₪, פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪ לפחות, ומחצית המזומנים שהוחזקו בסך 35,000 ₪.

אשר לתביעה שכנגד, טוענת התובעת, כי טענתו של הנתבע לפיה גנבה מקופת העסק סך של 276,516 ₪, שקרית ולראיה, הנתבע לא הגיש כנגדה תלונה במשטרה. הנתבע לא הציג ראיות על כך כי לחנות נותרו חובות או קבלות על תשלום וסגירת חובות כטענתו, ולא הוכיח את סכומי השקעתו בחנות.

טענות הנתבע
3.
הנתבע טען, כי התובעת הועסקה על ידו כשכירה ולא היתה שותפתו בעסק. לחילופין, היה ותתקבל גרסתה כי היא שותפה בעסק, אזי יש לחייבה גם בתשלום הפסדיו וחובתיו.
התובעת כשלה בהוכחת טענתה כי היתה שותפה בעסק.
מעבר לאמירותיה הכלליות בעניין, לא הציגה מסמך כלשהו המעיד על כריתת חוזה לייסוד שותפות, ומעדותה עצמה עולה כי כלל לא היתה מעורבת בניהול המשא ומתן לייסוד שותפות עם הנתבע, וכל ההתנהלות העסקית נעשתה על ידי אביה.
כמו-כן, התובעת לא היתה מעורבת בניהול החנות וחלקה בהפעלת החנות הסתכם בעבודה כמוכרת ובהפקדת התקבולים בחשבון הבנק. התובעת לא היתה בעלת ידע מקצועי כלשהו בתחום, לא היתה חתומה על הסכם השכירות של החנות, ולפיכך גם בעל הנכס שהשכיר את החנות לנתבע עמד בקשר עם הנתבע לבדו.
אשר לעובדה שהצדדים היו בעלים משותפים של חשבון בנק, טען הנתבע כי מאחר שהתובעת היא אחיינית אשתו, נאות לצרפה לחשבון על מנת לסייע לה לקבל מענק אשר הגיע לה כחיילת משוחררת.
הנתבע טען, כי הוא ואביה של התובעת פתחו בתוך החנות עמדה לממכר ממתקים והסכום העודף מעבר לשכר התובעת כפי שפורט בתלושי השכר, שולם על חשבון מכירת הממתקים.
הנתבע טען כי התובעת לא הוכיחה שהשקיעה 40,000 ₪, השקעה עליה היא מבססת את טענתה שהיתה שותפה בחנות.
לטענת הנתבע, ההתנהלות העסקית היתה בין הנתבע לבין אביה של התובעת בעוד שהתובעת עבדה כשכירה בלבד, אולם התובעת לא מצאה לנכון להזמין את אביה לעדות.
לחילופין, טען הנתבע, כי היה ותתקבל טענת התובעת כי היתה שותפה בעסק, הרי שהרווח לחלוקה הוא בסך 92,000 ₪ לפי חוות דעת רואה החשבון שהוגשה.
מסכום זה, יש להפחית סך של 70,000 ₪, אשר התובעת הודתה כי הוחזק בידי הצדדים.
עוד טען הנתבע, כי דרישת התובעת לשלם לה סך 50,000 ₪ עבור תקופה שבה לא היתה כלל פעילה בעסק, אינה יכולה להתקבל, כמו גם דרישתה לקבלת מחצית הציוד שנותר בחנות, ויתר דרישותיה.
אשר למהימנות התובעת, טען הנתבע כי התובעת עצמה הודתה כי לא העידה את כל האמת בהליך הקודם, ומכאן יש ללמוד כי היא אינה מהימנה.
מאידך, טען הנתבע בתביעה שכנגד, כי העסק היה ביתרת חובה ועל התובעת לשאת באופן שווה בחובות העסק, ולחייבה בתשלום סך של 137,258 ₪.

דיון והכרעה
4.
בנוסף לתובעת, העיד מטעמה גם מר משה בצלאל, סבה ואבי אשת הנתבע.
הנתבע העיד בעצמו.
בהסכמת הצדדים, הוגשה חוות דעת מטעם רואה חשבון, ערן גולני, אשר ערך חוות דעתו ביחס לרווחי והפסדי העסק, במסגרת ת.א. 6385/04 הנ"ל שנוהל בין הצדדים.
לאחר שמיעת עדותם
של אלה, עיון בתצהירים ובמסמכים שהוגשו, וכן בסיכומים בכתב שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

האם התובעת שותפתו של הנתבע?
5.
כידוע, על התובע המבקש כי בית המשפט ייעתר לסעדים המבוקשים על ידו, מוטל נטל ההוכחה, על פי הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה". מכאן שעל התובע מוטל הנטל להוכיח את יסודות תביעתו.
פועל יוצא מכלל זה הוא כי בעל דין אשר נמנע מלהעיד או להביא עד רלוונטי, יפעל הדבר לרעתו, כפי שנפסק לא אחת. כך נקבע למשל בע"א 548/78 שרון נ' לוי:

"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה"
(ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, בעמ' 763).

ראה לעניין זה גם דברי כב' השופט י' קדמי בספרו, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע-2009, בעמ' 1889 שם הוזכרה הפסיקה בע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו:

"אי הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה שכנגד
" (ע"א 465/88 הבנק למימון וסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4)651, 658).

6.
במקרה דנן, התובעת לא ביססה את טענותיה די הצורך, לא הובאה ראיה ממשית לכך שהיא והנתבע היו שותפים בעסק, ובמיוחד בלטה בהעדרה עדותו של אביה, אשר על פי עדותה ועדות הנתבע, היה מי שניהל את ההידברות עם הנתבע עובר לתחילת עבודתה אצלו.
התובעת ביססה טענתה כי היא שותפה בעסק בעיקר על כך שהשקיעה מכספה 40,000 ₪ במזומן בידי הנתבע
ובתמורה הוסכם ביניהם כי כל אחד מהם יהיה בעל
50% מהעסק וכן על העובדה שהצדדים היו בעלים משותפים של חשבון בנק.
ואולם, בחינת המסכת העובדתית, והראיות שהביאו הצדדים מעלה כי למעשה לא היתה שותפות והצדדים לא נהגו כשותפים בעסק.
אין חולק כי הנתבעת עבדה כשכירה אצל הנתבע במשך כחודשיים בחודשים אוגוסט- ספטמבר 2003, כפי שעולה מתלושי המשכורת שצורפו לכתב התביעה (ת/1 לכתב התביעה, ועדות התובעת בעמ' 16 לפרוט' מיום 6.11.08).
לטענת התובעת, לאחר מכן נקלע הנתבע לקשיים כלכליים ואף שקל לסגור את העסק, והיא הציעה לו להיות שותפתו לאחר שתשקיע בעסק. הנתבע הסכים והורה לה להפקיד לידיו 40,000 ₪ בתמורה, וכך עשתה.




בתצהיר עדותה הראשית הצהירה התובעת:

"אני הפקדתי לשותפות לידי הנתבע 40,000 ₪ במזומן ובירכנו על המוגמר והשותפות יצאה לדרך..."
(ס' 4 לתצהיר התובעת).

ואולם, בעת חקירתה הנגדית העידה כי אביה הוא שנתן לנתבע את הכסף, והמשא ומתן הנטען על ידה, עובר לכניסתה לעסק, נוהל על ידי אביה והיא עצמה לא היתה נוכחת בכל המשא ומתן:

"ת.אנחנו נתנו לו לפי מה שהוא קבע הוא הראה לנו חשבוניות בשמונים אלף ואנחנו נתנו לו ארבעים אלף שקל ואבא שלי לקח בשביל זה הלוואה מהבנק ונתן לו כדי שנהיה שותפים.
ש.איזה חשבונות וקבלות הראה לכם עבור מה.
ת.לא יודעת, הוא דיבר עם אבא שלי הוא אמר שהשקיע שמונים אלף וביקש חצי כדי שנהיה שותפים"
(עמ' 17 לפרוט' מיום 6.11.08).

ובהמשך העידה:

"ש. כל המו"מ עם אילן בכלל ניהל אבא שלך.
ת. אני גם הייתי נוכחת בחלקו.
ש.
לא היית נוכחת בהכל.
ת. מה היה המו"מ? הוא רצה לסגור את החנות וזה נוהל בחלקו על ידי אבא שלי.
ש. אז חלק ניהלת לבד איתו.
ת. לא.
ש. אז אבא שלך שותף לכל המו"מ.
ת. כן. כי לא אכנס לעסק לבד בלי לדעת"
(עמ' 19 לפרוט', שם).

מעדות התובעת עולה, כי למעשה בינה ובין הנתבע לא היה דין ודברים ביחס לשותפות, ואביה הוא שדן עם הנתבע על פרטי ההתקשרות ביניהם, וכך גם סכום הכסף שנמסר לדבריה לנתבע, לא נמסר לו על ידה, כי אם אביה הוא שמסרו לו, לאחר שלווה מהבנק.
מכאן, שעדותה בעניין איננה עדות ישירה, אלא עדות מפי השמועה ומשקלה בהתאם.

התובעת הזמינה לעדות את סבה, מר משה בצלאל, אשר לטענתה החזיק 20,000 ₪ מכספי העסק (ס' 4 לתצהיר התובעת).
ואולם, עדותו של מר משה בצלאל אינה מחזקת את גרסת התובעת בדבר השקעה ראשונית של 40,000 ₪.
מעדות מר משה בצלאל עולה כי אבי התובעת נתן לו סכום של 20,000 ₪ ואמר לו שזה בשביל התובעת. לאחר מכן הורה לו להעביר סכום זה לאשת הנתבע, בתו. הוא העביר את סכום זה לבת אחרת וביקש ממנה להעביר לאשת הנתבע.
הסכום בו נקב מר משה בצלאל, אינו הסכום אותו ציינה התובעת, ומכל מקום העברתו של סכום זה אינה מלמדת, לכשעצמה, על השקעה לצורך שיתוף בעסקו של הנתבע.

האופן בו התנהל העסק, כפי שעולה הן מעדות הנתבע והן מעדות התובעת עצמה, מעיד כי התובעת לא נהגה כשותפה בו.
התובעת פעלה כמוכרת בחנות וכן הפקידה את הכספים שהתקבלו בחשבון הבנק, כפי שעולה מעדות הנתבע (ס' 9(ב) לתצהיר הנתבע).
כאשר התובעת נשאלה על ההפסדים שהיו בעסק, השיבה שאינה יודעת מה היו ההפסדים והפנתה לתדפיסי העסק (שורות 24-28 בעמ' 31 לפרוט'), לדבריה, לא היה לה כל ידע בתחום בו פעל העסק- קליית פיצוחים, והנתבע היה בעל הידע והוא אשר עסק בכך (עמ' 34, שם).
התובעת העידה שהיא לא עסקה בקניית סחורות או בכל הקשור לכך, לא עסקה גם בחייבים, בחובות ובסחורות, ואי מעורבותה בעסק ניכרה בעדותה:

"ש. כשאת יצאת מהעסק, לעסק לא היו חובות.
ת.יכול להיות שהיו חובות עתידיים, כשאני יצאתי היה זכות.
ש. כשאת יצאת מהעסק, אם הייתי בא ורוצה לראות את מצב העסק באותו יום שיצאת, הייתי מגלה שיש לעסק חובות.
ת. יש חובות, לא יודעת כמה.
ש. יש לך הערכה כמה חובות?
ת. ממש לא.
ש. אם אני אגיד לך שלפי החשבונות שעשיתי, החובות הם בערך 180,000 ₪.
זה נמוך מדי?
ת. לא יודעת, לא אני קניתי סחורות ולא התעסקתי בסחורות...
ש. אם לא ידעת כמה סחורה יש, וכמה חובות יש, וכמה שום דבר. איך את בכלל יכולה לדעת שהעסק הרוויח? את לא ידעת כמה חייבים וכמה סחורה.
ת. מבחינת סחורה וחייבים לא התעסקתי, אבל להקליד את התקבולים בזמן מכירה, ראיתי, והקלדתי, ואח"כ שלקחו לי אותם מהידיים, גם אותם ראיתי.
ש. ז"א, שבעצם כל התחשיבים שלך מבוססים על זה שאת ידעת מה נכנס, נכון? אבל לא ידעת מה יצא?
ת. לא, יוצא בחלקו כי לא כל הזמן הייתי נוכחת בזה.
ש. ז"א שיש חלק של ההוצאות שלא היית מודעת להם, נכון?
ת. כן.
ש. את כל החובות שנשארו לספקים בחוץ אחרי סגירת העסק שילמת?
ת. לא
ש. שילמת שקל מתוכם?
ת. לא. הקופה שילמה"
(עמ' 13-14 לפרוט' מיום 27.5.08).

מכאן, שאי ידיעת התובעת את פרטי העסק, סכומי החובות וההוצאות, כמו גם הודאתה כי מרבית עיסוקה בחנות היה כמוכרת, מעידה כי חלקה בניהול העסק היה זניח. גם משך התקופה הקצרה בה היתה פעילה בעסק מעיד על חלקה בו.
התרשמתי מעדות התובעת, כי היא מגמתית, ועל אף שחלקה בפעילות העסק היה זניח, הרהיבה עוז ובתביעתה היא דורשת סכומים ניכרים בגין רווחי העסק, המוניטין שלו ועוד, בלא שאלה מעוגנים בראיות כלשהן.
עוד התרשמתי כי ידיעותיה אודות הרווחים וההפסדים בו, מצומצמות ביותר, ובעדותה היו הגזמה וחוסר דיוקים.
נוסף על כך, התובעת עצמה העידה כי בתביעה הקודמת שהגישה בת.א. 6385/04 לא סיפרה את הסיפור המלא:

"ש. כלומר בכתב התביעה הראשון הצגת חלק מהמידע?
ת. מה שזכרנו לאותו חלק המעורפל, כן.
...
ש. את סיפרת בתביעה הראשונה את כל הסיפור, כן או לא?
ת. לא"
(עמ' 11 לפרוט' מיום 27.5.08).

בהעדר כל מסמך בכתב ונוכח העובדה שהתובעת עצמה לא היתה נוכחת בעת מסירת סכום כסף כהשקעה לנתבע כטענתה, ואף העידה שאביה היה הגורם שעמד בקשר לעניין זה עם הנתבע, אך לא הביאה אותו לעדות, ולבסוף אף הודתה, כי בתביעה הקודמת לא מסרה את הגרסה המלאה, הרי שלא שוכנעתי כי אכן הופקדו בידי הנתבע 40,00 ₪ או כל סכום אחר אשר בגינו, הוסכם בין השניים על שותפות.

עדות הנתבע נפרשה על פני עמודי פרוטוקול רבים, בשל חקירה נגדית ארוכה ביותר, וממנה עולה כי הנתבע השקיע ממון רב בפתיחת העסק, בניהולו ותפעולו. בשל קשרי המשפחה בינו ובין התובעת, אשר מצבה הכלכלי של משפחתה היה בכי רע, נאות לסייע לה ולהעסיקה כשכירה בעסקו.


הנתבע מצידו הכחיש, כי התובעת השקיעה סכום כסף כלשהו או שהעבירה לידיו סכום זה במזומן. עדות הנתבע היתה מהימנה, הנתבע מסר את גרסתו באופן גלוי ותיאר את השתלשלות העניינים בינו ובין התובעת, וממנה עולה, כי לא היתה שותפות בעסק בינו ובין התובעת.
בדמעות העיד על דוכן העדים כי בשל רצונו לסייע לתובעת, בה בטח ונתן אמון, מצא עצמו נתבע בתביעה זו שהוגשה על ידי התובעת, אשר ניצלה את טוב ליבו (שורה 19-20 בעמ' 42
לפרוט' מיום 6.11.08).
במשך כל עדותו עמד הנתבע על כך שהתובעת היתה שכירה בלבד ומעולם לא היה לה חלק של שותפה בו (עמ' 43, שם).
לדבריו, מעולם לא קיבל כסף מהנתבעת, ורק אביה השקיע 20,000 ₪ בדוכן ממתקים שהוא הרשה לו להציב בחנותו, כל סכומי כסף שנתן לתובעת מעבר למשכורתה היה כעזרה לה ולמשפחתה.
גרסת הנתבע נותרה עקבית במהלך החקירה הנגדית, עדותו מקובלת ומהימנה עלי וניכר כי הוא דובר אמת.
על אף הקושי אל מול העובדה שלעסק היה חשבון בנק משותף על שם הצדדים, נחה דעתי כי יש לקבל את עמדת הנתבע לפיה נרשם החשבון גם על שם התובעת, על מנת לסייע בידה, נוכח מצבה הכלכלי הקשה והקרבה המשפחתית בין הצדדים וכן על מנת לקבל מענק שחרור.

7.
סיכומו של דבר- נוכח האמור לעיל, הרי שהתובעת לא הוכיחה כי היתה שותפתו של הנתבע בעסקו. מכאן, מתייתר הצורך בדיון בשאלת הרווחים ואו ההפסדים לחלוקה, כפי שאלה עולים מחוות דעת רואה החשבון שמונה.
התביעה שכנגד- נדחית גם היא. הקביעה כי התובעת איננה שותפה היא חד משמעית והפועל היוצא הימנה הוא שהתובעת אינה זכאית לרווחי העסק, אך גם אינה חבה בחובותיו.


לפיכך, שתי התביעות נדחות בזאת.

אשר להוצאות משפט- אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.





ניתן היום,
י' חשון תשע"א, 18 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1802/07 מיטל בצלאל נ' אילן שמעון (פורסם ב-ֽ 18/10/2010)