פסקי דין על פואד עבד אלנבי | פסקי דין על יהודה אוחיון

2126/08 תעא     26/10/2010




תעא 2126/08 פואד עבד אלנבי נ' יהודה אוחיון








בית דין אזורי לעבודה בירושלים



תע"א 2126-08 עבד אלנבי נ' אוחיון






בפני

כב' השופטת
יפה שטיין

נציג ציבור (מ) אלימלך סמט


תובע

פואד עבד אלנבי
ע"י ב"כ עו"ד עומר קרעין


נגד


נתבע

יהודה אוחיון
ע"י ב"כ צחי איתן




פסק דין


זהו פס"ד
בתביעת התובע לפיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת וזכויות סוציאליות שונות.
הרקע לתביעה:
א. התובע יליד
1982 ועבד בשוק מחנה יהודה. התובע לא נרשם מעולם כעובד הנתבע, לא



הוצאו לו תלושים ולא
הופרשו עבורו כל תשלומים לביטוח לאומי. לטענת הנתבע –

מעולם לא היה עובד שלו אלא עבד בשוק אצל אנשים שונים, ובעבודות שונות שאינן

קשורות אליו. לטענת התובע – עבד אצלו רצוף משנת 1994 ועד 2007. לחיזוק טענתו

המציא
התובע מכתב שכתב לו הנתבע ביום 6/1/02 (צורף כנספח א' לכתב


התביעה) – (להלן: המכתב).
על פי
המכתב,
במועד כתיבתו
עבד התובע אצל הנתבע


"מזה 8 שנים". כמו כן הובעה שביעות רצון מתיפקודו.
ב. נסיבות כתיבת
המכתב ואמיתות תוכנו שנויות במחלוקת. אולם, אין חולק כי המכתב



נכתב על ידי הנתבע,לצורך סיוע
לתובע, בשל הסתבכות פלילית מסויימת, לשם

הצגתו כראיה
בבית משפט שם נדון עניינו של התובע.
ג.
שני הצדדים הביאו תצהיר של עד נוסף מטעמם – אך שני העדים לא הופיעו ותצהיריהם


הוצאו מהתיק בהסכמה.
ד. לדיון שקויים ביום 12/4/2010 לא הופיע נציג ציבור נוסף – והדיון קויים בהיעדרו.
ה. התובע צירף לתביעתו צילומים בהם נראה התובע יושב
בשוק ליד דוכנים שונים - מבלי

שיש הסכמה
היכן בדיוק צולמו התמונות ועד כמה יש בצילומים, כדי לסייע לתובע.
דיון:

התובע טוען
כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע מאז שנת 1994, עת היה ילד בן 12. התובע נסמך בתביעתו בעיקר על המכתב שכתב לו הנתבע בשנת 2002 בכתב ידו. לאור חשיבותו יובא המכתב במלואו:
"לכל המעוניין:
אני יהודה אוחיון
, ת.ז.
... העובד בשוק מחנה יהודה מזה 15 שנה ומנהל 3 דוכנים לממכר ירקות, נמצא במערכת שיש בה 15 עובדים.
אחד מהעובדים
שלי הוא עבד אל נאבי פואדי ת.ז....
העובד הזה עובד אצלי מזה 8 שנים. אני מעסיק אותו בדוכן שאני אישית עובד בו. יש לציין שעובד
זה בכל תקופת עבודתו לא עשה שום בעיה ספציפית אשר גרמה נזק. בנוסף
לכך יש לציין שעובד זה מסור בצורה יסודית לעבודה. אני ממליץ במכתב זה ומעדי בכך שעובד זה הוא עובד אמין מסור שעושה את עבודתו כשורה.

בתודה מראש,

יהודה אוחיון
"
כפי שנאמר לעיל – נסיבות כתיבת המכתב ואמיתות תוכנו – הינם במחלוקת. אולם, אין ספק כי המכתב נועד לסייע לתובע במשפט שהיה לו אותה עת.
בדיון המוקדם מיום 13/10/09 אמר התובע: "היה לי משפט ויהודה נתן לי את המכתב כדי שיעזור לי. בזמנו עבדתי אצלו".
כך גם העיד
בבית הדין (עמ' 15 שורה 1):"הייתי צריך את זה לבית משפט היה לי משפט והעו"ד שלי ביקש ממנו את זה". ובהמשך (שורה 11):" הוא כתב את המכתב ככה בשביל לעזור לי. אם הוא היה יודע שאני אשתמש בזה נגדו הוא לא היה נותן לי את זה".
ואכן – הנתבע טוען כי עשה זאת כטובה לאחיו של התובע שהיה חברו אותה עת, וכי
לו היה יודע כי ייעשה בזה שימוש כנגדו – לא היה עושה זאת. וכך אמר בדיון המוקדם:"אח של התובע הוא חבר שלי. גם קצינת המבחן דיברה איתי והמסמך בא לבית משפט והייתי
בדיון איתו בבית משפט השלום לנוער. בסה"כ רציתי לעזור לו". מכל מקום טוען הנתבע הן בתצהירו והן בעדותו בבית הדין כי תוכן המכתב – אינו נכון, וכי כלל לא עבד אצלו, וכי עשה כן בשל לחץ
שהופעל עליו ומתוך רצון לסייע. לטענתו – התובע טען כי עבד מגיל 12 רק בגלל שזה מה שנכתב במכתב – אך לא בגלל שעבד בפועל, וכי כל התביעה נולדה על מנת להוציא ממנו כספים שלא כדין.
בבוא בית הדין לפסוק בתיק זה, עליו לתת את הדעת למספר שאלות:
א.
האם
תוכן המכתב – שיועד לצורך הגשתו לבית משפט – הינו מכתב שקרי (על



כל המשתמע מכך), כטענת הנתבע, או שמא תוכנו אמת, וכי הוא מחייב את


הנתבע לכל דבר ועניין.
ב.
האם בכל מקרה, יש להתייחס למכתב כמכתב המחייב את הנתבע , ללא קשר

לשאלה האם מדובר במסמך נכון או שקרי, לאור העובדה שזה המסמך שהוציא



תחת ידיו, וכי הוא נושא לכל אחריות שנובעת מהדברים שכתב – גם אם אינם

נכונים.
לעניין זה יובהר כבר עתה, כי מי
שמחליט לכתוב מכתב שקרי לרשויות, על מנת שיטיבו עם אדם אחר
על חשבון הציבור, מבלי שיש בכך אמת – לא יוכל לאחר מכן להתכחש לתוכנו, גם אם זה מופנה כלפיו. כך הדבר גם לעניין פיצויי פיטורין, כאשר אדם מצהיר בבית הדין כי נתן את מכתב הפיטורין רק כדי להיטיב עם העובד על מנת שיקבל
דמי אבטלה.
לעניין זה נפסק לא אחת כי יש לחייב את נותן מכתב הפיטורין בפיצויי פיטורין לאור המכתב שכתב בעצמו, כשהנתבע מושתק
מלטעון כי לא פיטר את העובד. ר' לדוגמא: ע"ע 1354/01 גלית כהן – טרייד אין א.ר. בע"מ מיום 21/8/03.
עוד יובהר, כי בעוד שלעניין המכתב – הנטל על הנתבע לשכנע את בית הדין מדוע לא יראו בתובע כמי שעבד בתקופה המצויינת במכתב – הרי לגבי שאר רכיבי התביעה, כולל לעניין היקף העבודה, נסיבות הפסקת העבודה
וכד' – הנטל הוא על התובע.
כפי שנאמר לעיל – שני הצדדים לא הביאו עדים נוספים לחיזוק עמדתם (והתצהירים שהוגשו מטעם שני הצדדים הוצאו מהתיק). גם התמונות שהביא התובע בו הוא נראה מצולם ליד דוכנים בשוק (כולל דוכן ביצים), אין בהם כדי לסייע לתובע בשאלת היקף עבודתו וכו', ולכל היותר יש בכך חיזוק מסויים לכך שבתקופה שבמחלוקת עבד בשוק. לטענת ב"כ הנתבע – לא ניתן לדרוש ממנו שיביא עדים שיעידו שהתובע לא עבד אצלו (בכל תקופה שהיא), אלא זהו תפקידו של התובע: להביא עדים שיעידו באופן פוזיטיבי שכן עבד ומתי. אלא, שלא ניתן לקבל טענה זו. לנתבע היו עובדים נוספים, כולל בתקופה שקדמה לשנת 2002 – ועל כן יכול היה להביא מי מעובדיו כדי שיעיד כי התובע לא עבד אצלו. דבר זה לא נעשה. כך גם לא הביא הנתבע את אותו קרוב משפחה שביקש ממנו לכתוב את המכתב והוא השיב לשאלה מדוע לא הביאו לעדות כי:לא ראיתי צורך בזה" (עמ' 19 רישא).
אלא, שגם מטעם התובע
לא הובאו
כל עדים, אף שברור מדבריו שיש לו חברים שעבדו עימו ושיכולים להעיד לטובתו.
התובע
העיד (עמ' 3 שורה 23) כי:" היינו 4,5, חברים יחד. היינו עולים לשוק ועובדים יחד." כשנשאל מדוע לא הובאו לעדות, השיב: "אני יכול
להביא". גם כשנשאל מדוע לא הביא מי מהמשפחה שלו שיעיד שהוא עבד אצל הנתבע השיב (עמ' 7 שורה 15) השיב "אני חושב שיש לי מספיק הוכחות אבל אם צריך אני אביא את כולם. אלה גם שעבדו איתי מגיל 12". גם בהמשך (עמ' 12 שורות 5,6) כשנשאל על הצילומים שצירף ומי נמצא בתמונה באותה בסטה, השיב כי החבר שנמצא לידו "עבד לידי בבסטה
ואני יכול להביא אותו להעיד". אלא, שכאמור – לא עשה כן. בסיכומיו הסביר ב"כ
התובע לראשונה מה היו הסיבות שלטענתו לא
הופיע העד חוסין מוסטפא, מטעמו. אלא,
שטענות אלו -
שהועלו לראשונה בסיכומים,לא הוכחו, ואין מקום להעלותם בסיכומים.
משהעד לא הופיע לדיון,
הסכים ב"כ התובע לוותר עליו והתצהיר הוצא מהתיק. לו חפץ – יכול היה לבקש להוציא כנגדו צו הבאה, דבר שלא נעשה. כאמור,
גם תצהיר שהוגש מטעם הנתבע
- הוצא מהתיק כשהעד לא הופיע, ואין בית הדין נכנס לשאלה מדוע לא הגיע.
לאור האמור לעיל – יש חשיבות לשאלת הנטל – כאשר כאמור שני הצדדים לא
הביאו עדים מטעמם. לעניין המכתב, ואף
שמתעורר ספק מסויים
לעניין אמיתות תוכנו – לא הרים הנתבע את הנטל המוטל עליו, ועל כן יש לראות בתובע כמי שעבד אצל הנתבע, בתקופה הרשומה בו, דהיינו – מיום 6/1/94 ועד ליום 6/1/02 (מבלי לקבוע את שאלת היקף עבודתו, גובה ההשתכרות וכד', וכן לא את זכויותיו שנותרו לו בגין תקופה זו). לאור זאת עלינו לבדוק האם לאור קביעתנו זו – זכאי התובע לסכומים הנתבעים על
ידו, כולם או מקצתם,
וזאת על סמך העדויות שבפני
נו. עוד יובהר, כי מלכתחילה – משקבענו כי התובע היה עובד הנתבע, היה על הנתבע להמציא תלושים כדי להראות שקיבל את המגיע לו (דבר שלא נעשה), אלא, שבמקרה שבפני
נו,
התובע בעדותו שלו סתר
מניה וביה את טענותיו לגבי זכאויותיו השונות - ולפיכך - די בסתירות אלו
כדי לדחות את תביעותיו, כפי שיפורט בהמשך.
נסיבות הפסקת העבודה:

בתצהירו הצהיר
התובע כי עבד אצל הנתבע
עד שנת 2007 ואז פוטר. כך גם כל החישובים בתביעה נעשו לפי מועד הפסקת עבודה בשנת 2007. אולם בעדותו בבית הדין (עמ' 8 שורה 10) העיד
התובע כי עבד עד שנת 2005! אין מדובר בטעות או פליטת פה, ולעניין זה
התובע שב ונשאל (שם שורה 13):
"ש. עד 2005 עבדת אצלו?
ת. כן.
ש. ואיפה עבדת מ- 2005
ת. בתל אבי ב בכל מיני מקומות".
בעמ' 9 שורה
4 חזר התובע ונשאל:
"ש.למה בתצהיר שלך אתה כותב שעבדת עד
2007, ופה אתה אומר עד 2005? עבדת עד 2007 או 2005?
ת. עד 2005".
מדברים סותרים אלו של התובע די כדי לקבוע
כי טענתו בכתב התביעה כי עבד עד 2007 ואז פוטר -
נסתרה על ידו. לפיכך טענתו כי פוטר בשנת 2007 – אינה נכונה כלל, ובוודאי לא הוכחה. כך גם תביעותיו הכספיות לשנים 2005-2007 מתבררות כחסרות בסיס עובדתי, שהרי על פי עדותו בבית הדין – עליה חזר – כלל לא עבד אחרי 2005, וכי משנת 2005 עבד במקומות אחרים בתל אביב.
יצויין כי תפנית זו בעדותו של התובע משליכה
בהכרח על אמינותו. אין מדובר בטעות מינורית של תאריך זה או אחר. מדובר בתביעה שתבע התובע עבור הפרשי שכר, וזכויות סוציאליות שונות לגבי תקופה של שנתיים
ימים, בהם הודה כי
כלל לא עבד!
אולם מעבר לכך: תצהירו של התובע הינו תצהיר לאקוני. מעבר לטענה שקיבל שכר ממוצע של 5,200 ₪ לחודש – לא כתב כלל ממתי עד מתי עבד בכל יום, מה היה היקף עבודתו וכד', אלא טען בתצהירו באופן סתמי כי לא קיבל את הזכויות המגיעות לו.
שעות נוספות:

התובע הצהיר כי: "עבדתי שעות נוספות מדי יום ואפילו עבדתי במוצ"ש, הייתי עובד שעות מרובות מדי יום ביומו עד השעה
9:00 או 10:00 בלילה".
על פי כתב התביעה "התובע מעריך את עבודתו בשעות נוספות בסך כולל של 20,000 ₪." כידוע, ועל פי הפסיקה (הרלבנטית למועד התביעה) – לא ניתן לתבוע על פי הערכה או אמדן ויש לפרט את השעות הנוספות במלואן – דבר שלא נעשה.
במספר רב של פסקי דין נקבע כי הכלל הוא שהתובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שעבד בשעות נוספות, אלא גם את מספר השעות הנוספות שעבד בפועל ( ר'
דב"ע לב/32 – 3
פרוימוביץ – ישראל בר אדון,
פד"ע ד' 39;
עע 300360/98
נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ

).
למען הסר ספק יצויין כי אין די בכך שהתובע אמר כי עבד כל יום עד השעה 9:00 או 10:00 בלילה כדי ללמד על מתכונת עבודה קבועה – מה גם שכאמור, לא הביא לכך כל חיזוק לעדותו.
כמו כן – לא ניתן כל הסבר או פירוט כיצד הגיע להערכת תביעתו זו ב-20,000 ₪. לאור כל זאת – התביעה לשעות נוספות נדחית.
הבראה:

התובע
תבע בגין השנתיים האחרונות לעבודתו – דהיינו עבור שנים 2006 -2007, אלא, שכאמור לעיל -
כלל לא עבד בשנים אלו. לכן גם רכיב זה יורד מהתביעה.
חופשה
:
משהתובע הודה כי לא עבד בשנים 2005-2007, הרי שמעבר לעבודה שחלק ניכר מדמי פדיון החופשה הנתבעים הינם
עבור תקופה שכלל לא עבד – הרי שהתביעה לדמי פדיון חופשה
(ואשר הוגשה ב-21/5/08) – התיישנה.
נסיעות
:
התובע תבע סך של 32,760 ₪ כדמי נסיעות. גם כאן תבע התובע סכומי כסף ניכרים בגין תקופה בה עבד בתל אביב ולא אצל הנתבע.
כמו כן – לא פירט מהיכן להיכן נסע. אולם מעבר לכך - התובע
העיד (עמ' 10 שורה 25), כי קיבל 20 ₪ לאוכל ונסיעות לכל יום. בהמשך טען
אמנם כי הכסף לא הספיק גם לנסיעות וגם לאוכל – אך בתצהירו לא ציין זאת כלל, וטען שלא קיבל כלל נסיעות.
כמו כן
לא צויין - לא בתביעה ולא בתצהיר
- שהתובע זכאי היה מכוח הסכם או דין כלשהו לתשלום עבור אוכל. לפיכך, משקיבל 20 ₪
אשר כללו גם נסיעות –
הרי שקיבל רכיב זה במלואו.
מכל האמור לעיל – התובע לא הרים את הנטל לעניין זכאותו לכל סכום שהוא, והתביעה נדחית.
ולעניין ההוצאות
:
לאור הודאתו של הנתבע כי מסר מכתב שקרי – ראוי היה להשית על הנתבע הוצאות מתאימות בתיק. אלא, שמתברר שהתובע תבע תביעה
מוגזמת של
למעלה מ-140,000 ₪ מבלי שהוכיח את תביעתו כלל – ולפיכך
היה מקום להשית על התובע הוצאות ראויות.
בנסיבות אלו –לא יפסקו הוצאות
למי מהצדדים.
בשולי הדברים יאמר כי ב"כ התובע ייחס חשיבות רבה
לכך שבניסיונות הפישור בין הצדדים הציע לו הנתבע תשלום מסויים לסילוק התביעה, כשלדבריו – עצם נכונותו לשלם מלמדת כי יש לתביעה בסיס. מנגד טען ב"כ הנתבע כי הסכום הוצע לצרכי פשרה ללא כל הודאה, ורק על מנת לקנות סיכון בתיק. ואכן – אין להצעות שהיו בטרם
ההוכחות כל משמעות בשאלת זכאותו של התובע לסכום כלשהו. עצם הנכונות להגיע להבנה ללא צורך בהוכחות – הינה נכונות מבורכת, כשכל צד עושה את שיקוליו שלו לעניין הסיכון מול הסיכוי בתיק, ואין בהסכמה לשלם סכום כלשהו כדי לשמש כראיה כנגד הנתבע.
סוף דבר:

התביעה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.

ערעור על

פסק דין

זה
ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.
ניתן היום,
י"ח בחשוון תשע"א, 26 באוקטובר 2010,
בהיעדר הצדדים.


נציג ציבור(מ)

אלימלך סמט



יפה שטיין
, שופטת

אב"ד



















תעא בית דין אזורי לעבודה 2126/08 פואד עבד אלנבי נ' יהודה אוחיון (פורסם ב-ֽ 26/10/2010)