פסקי דין על שמואל אריה | פסקי דין על אבנר אריה | פסקי דין על ליאור אריה | פסקי דין על אבישי אריה | פסקי דין על אסף אריה ואח' |

1524/08 א     25/10/2010




א 1524/08 שמואל אריה, אבנר אריה נ' ליאור אריה, אבישי אריה, אסף אריה ואח'






בפני

כב' השופטת הדסה אסיף
תובעים

1.שמואל אריה

2.אבנר אריה
נגד
נתבעים

1.ליאור אריה

2.אבישי אריה

3.אסף אריה
4.אלונה דוד
5.יפעת רחמים
6.שושנה אריה
פסק דין
1. בפני
תביעה בעילה של לשון הרע, אותה הגישו התובעים כנגד הנתבעים.

הנתבעים 1-5 הנם ילדיו של אחי התובעים, דוד אריה ז"ל, והנתבעת 6 הנה אלמנתו.

2. ברקע התביעה נסיבות משפחתיות לפיהן אחי התובעים, דוד אריה ז"ל, עזב את אשתו הנתבעת 6, חי עם אשה אחרת, נפטר לאחר מחלה קשה, והותיר אחריו צוואה שנחתמה כחודש טרם מותו (להלן: "צוואת המריבה"). צוואה זו היוותה מקור לסכסוך משפחתי בין הצדדים ובסיס להתנצחויות משפטיות בבית המשפט לענייני משפחה, שכן המנוח ציווה את מרבית עזבונו לאחיו התובעים תוך שהוא מנשל את ילדיו, הנתבעים, ממרבית הירושה.

3. בכתב התביעה מעלים התובעים טענה, לפיה גרמו להם הנתבעים נזקים כבדים ועוגמת נפש רבה תוך כדי פגיעה בשמם הטוב וביזויים בפני
הרבים, וזאת מאחר והנתבעים הוציאו את דיבתם רעה ופגעו בפרטיותם בדרכים הבאות:
א. הפצת סטיקרים כנגד התובעים על גבי רכבי הנתבעים, בניסוחים הבאים:
1) "טוב כלב דוד מדוד כלב";
2) "עדיף חיים בזבל מאשר דוד זבל";
3) "עדיף לחיות בלי בושה מאשר דוד שלוקח ירושה";
4) "אבא יקר, הצוואה שהכינו עבורך האחים שלך מקודשת על-ידי ילדיך";
5) "אבא יקר הנה הצוואה לא שלך זו צוואה שהכינו עבורך האחים שלך";
6) "התאווה לכסף מוציאה את האדם מדעתו";
ב. הפצת מסמכים שונים (צוואת המריבה, אישורים רפואיים של המנוח, כתבי בית דין של בית הדין לענייני משפחה) במקומות הבאים:
1) לעוברים ושבים בקרבת מגורי התובעים והנתבעים;
2) בין באי בית הכנסת אותו נהג התובע 1 לפקוד;
3) על-גבי לוח מודעות בחצר בית הנתבעת 6;
4) על-גבי מצבת המנוח.
ג. החלפת המצבה על קבר המנוח תוך מחיקת איזכור התובעים.

4. בתי המשפט עמדו לא אחת על חשיבותו של שמו הטוב של האדם:

"מקורותינו מציינים כי "לשון הרע הורגת" וכי "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים" (בבא מציעא, נח, ב [ג]), ואפילו סלח האדם שעליו הוצא לשון הרע, הריהו "בוער מבפני
ם". במקורותינו צוין, כי "...[]לא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמב"ם, דעות, ז, ו [ד]). כך נובע מערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של האדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו. הנכס היחיד שיש לרבים – בין המכהנים ברשויות השלטון ובין הפועלים במגזר הפרטי – הוא שמם הטוב. הוא יקר להם כחיים עצמם. כך לגבי אנשים חיים. כך לגבי המתים. עלינו להגן על כבודו של המת ועל שמו הטוב".
בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג (3) 817, 832.

ובהמשך:

"כבודו ושמו הטוב של אדם יקרים לו – למצער – כגופו. ומה אדם קונה זכות על גופו – שלא יפגעו בו – כן קונה הוא זכות שלא יפגעו בכבודו ובשמו הטוב. פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם מדמה עצמה לאונס או למעשה מגונה הנעשים בגופו של אדם. ההבדל בין שני סוגי הפגיעה אינו אלא זה, שאונס ומעשה מגונה פוצעים תחילה בגוף ולאחר מכן בנפש, ואילו פגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם פוצעים בנפש ופציעת-הנפש יכולה אף שתביא לפציעת הגוף".
בג"צ 6126/94 סנש נ' רשות השידור ואח', פ"ד נג (3) 817, 858.

5. וראה גם:
"כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר... נאמר במקורותינו כי "לא נחתם גזר-דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד" (רמבם, דעות ד[ב])".
ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840, 856-857.

6. לטענת הנתבעים יש לדחות את התביעה. לדידם לא הוכח מרכיב "לשון הרע" הנדרש בהוכחת התביעה, שכן לא הוכח קשר בין הפרסומים לבין התובעים.

7. משמיעת הראיות ומהעדויות מתברר, כי הנתבעים או מי מהם פרסמו ברבים סטיקרים ומסמכים נוספים, כפי שיפורט להלן.

8. הנתבע 1 (ליאור) הודה בהדפסת הסטיקרים וטוען כי הנוסח המופיע בהם שאוב מסטיקר שראה בצפון והוא שינה את לשונו (סע' 34 לתצהירו). עצם שינוי לשון הסטיקר כנטען על-ידי הנתבע 1 עצמו, מהמילה 'חבר' למילה 'דוד' מצביעה על הקשר בין הסטיקר לבין התובעים – דודי הנתבע 1. עוד העיד הנתבע 1 כי הדפיס את הסטיקרים והדביקם לאחר שקיבל את התביעה בעניין צוואת אביו (עמ' 37 שו' 22-23 לפרו' מיום 29.06.10).

9. הנתבע 2 הודה בתצהירו בהדבקת הסטיקרים, והכחיש הדבקת מסמכים אחרים. הוא חזר על גרסה זו אף בעדותו. מצאתי את עדותו בלתי מהימנה, ואני קובעת כי היה לו חלק בהדבקת המסמכים הנוספים שהודבקו על רכבו. אני דוחה את גרסתו לנסיבות השארת רכבו, על מפתחותיו, ליד שער בית אמו, בהעדר כל סיבה הגיונית (עמ' 46 לפרו' מיום 29.06.10).

10. הנתבע 3 (אסף) הודה בתצהירו בהדבקת סטיקרים על רכביו, ואני דוחה את ניסיונו להתחמק מאחריות על הדבקת הסטיקרים על הרכב שבנספח 12. בעדותו הוא מודה כי הרכב שבנספח 12 נמצא ברשותו "של חמי, הוא נמצא בבעלותי. הרכב נמצא אצלי" (עמ' 19 שו' 29 לפרוטוקול מיום 29.06.10), כי במועד הרלוונטי לתביעה הרכב היה על הכביש (עמ' 20 שו' 5-6) וכי המפתחות לרכב כיום נמצאים אצל אמו (עמ' 20 שו' 11, 25). לפיכך אני קובעת כי הוכח בפני
שהנתבע 3 הדביק את הסטיקרים נשוא התביעה ועל כל פנים לא מנע את הפרסום – שכן לא הסיר אותם מהרכב! אני דוחה את התזה שלו לגבי חלון רכבו שיכול להיפתח במכה, תזה שלא הוכחה באמצעות כל ראיה אובייקטיבית (עמ' 20 שו' 27).

11. הנתבעת 4 הודתה כי הדביקה סטיקרים על רכבה (עמ' 12-13 לפרוטוקול מיום 29.06.10).

12. הנתבעת 5 הודתה בהדבקת סטיקרים על רכבה (סע' 31 לתצהירה). מעדותה של הנתבעת 5 בבית המשפט עולה, כי על רכבה הודבקו הודעות שונות ובעוד היא מכחישה שהיא הדביקה אותן, היא מודה שמפתחות הרכב היו אצל אימה ולאחיה הייתה נגישות לרכב:
ש. אבל זה הודבק על הרכב שלך?
ת. האחים אצלנו נותנים אחד לשני, אני לא חוקרת אותם. גם האחים שלי נוהגים ברכב שלי כשהם מבקשים.
[הדגשה שלי, ה.א.]
(עמ' 29 שו' 21-23 לפרוטוקול מיום 29.06.10).

13. הנתבעת 6, שושנה אריה, הודתה בעדותה בהדבקת המסמכים נשוא התביעה על לוח המודעות בביתה:
ש. יש מודעות שהודבקו על לוח המודעות אצלך בבית.
ת. הדבקתי. אבל אני לא יודעת מי הדפיס אותם.
...
ש. אני מציג לך את נספח 19, מצלם מודעה על הקיר שלך. מי הדפיס את זה?
ת. אני לא יודעת. אני הדבקתי אבל אני לא יודעת מי הדפיס.
(עמ' 48 שו' 10-11, 20 לפרו' מיום 29.06.10)

14. הסתייגות הנתבעת 6 מהדפסת המודעות שפורסמו אינה מעלה ואינה מורידה, שכן היא מודה בפרסום המודעות על לוח המודעות החשוף לעין כל. לכל היותר, הסתייגותה האמורה מרמזת על חוסר תום לב, שכן אין אני מאמינה לגרסתה זו כאילו המודעות והסטיקרים "הופיעו" במחסן שלה והיא לקחה אותם משם ותלתה – מבלי שידוע לה מי הדפיס ולמה (עמ' 48 שו' 21-27).

15. לאחר שמיעת הראיות בתיק הגעתי לכלל מסקנה כי לא יכול להיות ספק שאנשים רבים הבינו כי האמירות שבפרסומים האמורים מיוחסות לתובעים, אף אם ההתייחסות לתובעים מופיעה בהם רק במשתמע.

"לעתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר... הדעה המקובלת היא כי על-מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתמעת של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע... זאת ועוד, יש לפרש את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו אותם או קראו אותם". (הדגש שלי, ה.א)
ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו (2) 607, 617-618.

16. כפי שיבואר להלן, הנתבעים טוענים בעצמם כי דרי השכונה ובאי בית הכנסת, ידעו על הסכסוך המשפחתי בין המנוח לנתבעת 6 וילדיהם ובין התובעים לנתבעים, כך שהוכח למעשה כי נתונים נוספים אלו היו בגדר ידיעתם הרגילה של האנשים ששמעו או קראו את הפרסומים נשוא התביעה.

מר מאיר שעירי, אשר מתגורר בשכונה בה גרים הצדדים ועבד באותה עת עם התובע 2, העיד כי כאשר ראה את מה שהודבק על המכוניות של הנתבעים, סיפר על כך לתובע 2 עמו עבד באותה עת (עמ' 5 לפרו' מיום 15.6.10). מכאן, שקישר מיידית בין המדבקות והאמור בהן, לבין התובע 2.

17. כך אף עולה במפורש מעדויות הנתבעים, ראה לדוגמא עדות הנתבע 1 (ליאור):
ש. אתה כותב בתצהירך בסעיף 7, שמדובר בכך שכל הדיירים בשכונה הפכו להיות מעורבים.
ת. כל הרחוב. כי ברחוב כל אחד מכיר את השני.
ש. ובאי בתי הכנסת.
ת. של הרחוב שלנו. בית הכנסת קרוב לבית. פחות מ- 100 מטר.
ש. גם באי בית הכנסת מודעים לכל מה שקורה?
ת. כי הם דיירים הרחוב.
ש. והם גם חווים את המדבקות והסטיקרים?
ת. לא איך הם חווים אותם?
ש. רואים.
ת. על הרכב שלי.
ש. קוראים?
ת. כן. הם רואים את הסטיקרים.
[הדגשה שלי, ה.א.]
(עמ' 41 שו' 18-29 לפרו' מיום 29.06.10)

18. הנתבעת 6 העידה כי חילקה את המסמכים נשוא כתב התביעה באיזור בית הכנסת למר מאיר יואש (עמ' 50 שו' 24-25 לפרו' 29.06.10), וכי שכנתה הגב' שרה לוי ראתה אותה מדביקה מסמכים על לוח המודעות (עמ' 53 שו' 16-20 לפרו' 29.06.10).

19. עדות הנתבע 3 (אסף) לא מעלה כל הסבר הגיוני להדבקת הסטיקרים מלבד הוצאת לשון הרע כנגד התובעים:
ש. אתה יכול להסביר מה מטרת המדבקות והסטיקרים?
ת. אין שום מטרה. אהבתי ראיתי זה סטיקרים כלליים ולא מופיעים ספציפיים על אף אחד. זה לא קשור אליהם זה סטיקר כללי.
ש. איזה סטיקר ראית?
ת. ראיתי "טוב כלב חבר מחבר כלב". ו"אני לא פרידמן". יש הרבה סטיקרים.
ש. למה לא הדבקת את זה? [הכוונה לסטיקר "אני לא פרידמן", ה.א.]
ת. אני אדביק בבוא העת. לא הדבקתי כי לא היה לי.
(עמ' 19 לפרוטוקול מיום 29.06.10 שו' 14-20)

20. עדות מר אבנר ערבה, מטעם הנתבעים, הייתה מתחמקת, לעניין ידיעתו למי כוונו הפרסומים בסטיקרים, וניכר כי הוא מסתיר עובדות שידועות לו.
העד אישר את דבר חניית רכבי הנתבעים בביתו ואף כי על הרכבים האמורים הודבקו הסטיקרים מוציאי לשון-הרע:
ש. כולל השלטים שהיו מודבקים על הרכבים?
ת. היו שלטים.
(עמ' 93 שו' 33, עמ' 34 שו' 1-9)
(עמ' 94 שו' 10-11)

ובהמשך עדותו:
ש. אני מציג לך מדבקה שעליה כתוב "עדיף לחיות בלי בושה מאשר לחיות עם דוד שלוקח כסף".
ת. זה היה גם על הטרקטור.
(עמ' 94 שו' 23-24)

21. העד מטעם הנתבעים אבנר ערבה סתר את עצמו לעניין ידיעתו כי הסטיקרים מתייחסים לתובעים, אך הודה בכך לבסוף:
ת. עם שמואל דיברתי אבל לא דיברנו על השלטים. הם החנו את הרכבים מידי פעם וגם הנהגים שאלו על מה השלטים. הם שאלו אותו ולא אותי.
ש. איך אתה יודע על השלטים?
ת. הם גם שאלו אותי מה זה ואמרתי שאני לא יודע.
...
ת. מטבע הדברים שמואל הוא מהמשפחה ואנחנו מדברים אבל אני לא רוצה להכנס לזה. נכון שהם מהמשפחה וכל הזמן היינו מהמשפחה.
...
23.ש. אבל ידעת מה הרקע של השלטים?
ת. ידעתי הכל ואני לא רוצה להכנס לזה.
[הדגשות שלי, ה.א.]
(עמ' 95 שו' 15-18, 21-22, 32 ועמ' 96 שו' 1)

22. עדותו של מר אבנר ערבה הייתה מתחמקת ומתחכמת – כפי שעולה למשל מעדותו:
שאלת בית המשפט – שמעת שהם שואלים ולא שמעת מה הם עונים?
ת. לא שמעתי את התשובות. רק את השאלות שמעתי.
(עמ' 96 שו' 25-26)

23. ממילא יש לייחס משקל מוגבל לעדותו של אבנר ערבה, נוכח קשרי עבודה נוכחיים של העד עם הנתבעים 1, 2, 4 (ראה עדותו בעמ' 93 שו' 10-25, עמ' 97 שו' 24-29, עמ' 98 שו' 1-6); ונוכח העובדה כי התובע 1 עבד אצל העד בעבר, וכיום עובד התובע 1 בחברה מתחרה הנמצאת בהליכים משפטיים כנגד העד (עמ' 92 שו' 21-27, עמ' 93 שו' 1-9, עמ' 95 שו' 12-30).

24. כפי שהעיד מר יהואש חלקיהו, היה ברור לו כי הסטיקרים עוסקים בתובעים "מאחר והם שייכים לירושה שהם קיבלו 20% כל אחד. הכוונה אליהם ואין מישהו אחר" (עמ' 18 שו' 13-14 לפרו' 15.6.10).

25. ב"כ הנתבעים ניסה להעלות בחקירת העדים טענה חדשה ולפיה הכינוי 'דוד' המופיע בסטיקרים הנו כינוי כללי בעדה התימנית לאדם מבוגר. למעלה מן הצורך אתייחס ואומר כי אין בטענה זו ממש, וראה עדות העד יהואש חלקיהו תוך דגש על תשובתו הראשונית:
ש. איך נהוג לכנות בעדה התימנית אדם מבוגר כשלא יודעים את שמו?
ת. חתיאר.
ש. האם נכון שמקובל בעדה התימנית לכנות אנשים מבוגרים בשם "דוד"?
ת. אנשים מבוגרים? כן. דוד.
(עמ' 18 שו' 7-10 לפרו' 15.6.10) מכאן שטענה זו סתמית וחסרת שחר ועיגון.

26. הנתבעים הביאו, כעד נוסף מטעמם, גם את מר מרדכי שער, ואולם עדות מר שער מרדכי מטעם הנתבעים, סתרה את עדות הנתבעת 4 (אלונה), העד ציין (בעמ' 6 שו' 28 ואילך) כי אלונה הייתה בטקס שלאחר השבעה, וגם ב"שבעה" עצמה, זאת בניגוד לעדות אלונה שהכחישה נוכחותה בסיום השבעה.
גם יתר הנתבעים הכחישו את נוכחותה שם! מכאן, שלא ניתן לייחס משקל מהימן לעדותו של העד שער.

27. אני קובעת אם כן, כי מלשון הסטיקרים והמסמכים שפורסמו, הבינו אנשים נוספים פרט לצדדים כי נשוא הפרסומים הנם התובעים, ולפיכך יש בהם משום לשון הרע כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

28. הדבקת הסטיקרים והמסמכים על רכבי הנתבעים ועל-גבי לוח המודעות שבבית הנתבעת 6, מהווה פרסום כמשמעו בסעיף 2 לחוק. תוכן הפרסומים יועדו לאנשים זולת התובעים והנתבעים, ואף נקראו על-ידיהם בפועל, ראה עדויות מאיר שעירי, יהואש חלקיהו, אבנר ערבה כאמור לעיל.

29. ב"כ הנתבעים העלה את פסק הדין בעניין חברת החשמל לישראל בע"מ נ' ההסתדרות הכללית החדשה כמצדיק תליית סטיקרים על מכוניות כראות עיני בעליו. פסק הדין דן בסוגיות שונות בתכליתן מענייננו אנו, ועיקרן זכות המחאה של עובד כנגד מעבידו. קביעות בית הדין הנוגעות להדבקת הסטיקרים על רכבי העובדים באותו מקרה נסובו על שאלת זכות הקניין של המעסיק ברכבי עובדיו, מבלי שנבחן תוכן הסטיקרים או לשון הרע בהם. מכאן שאין באמור בפסק הדין האמור כדי לשנות את הכרעותיי.

30. תוכן הסטיקרים והמסמכים, יש בו כדי להשפיל את התובעים בעיניי הבריות, לבזותם בשל מעשים, התנהגות או תכונות שיוחסו להם, ולפגוע בתובעים.

כפי שהעיד התובע 1:
"אני שומע את זה מכל מיני חברים, משפחה, שכנים, חברים בעבודה שגם לועגים לי ומתקשרים אליי "כלב מה שלומך?" ו"זבל מה שלומך?". אני עובד בהסעות וגם מתקשרים אליי ואומרים שראו רכב עם מדבקות כאלה וכולם קישרו את זה אליי כי הם יודעים וגם הם היו במקום העבודה שלי. אבישי הביא את זה לאבנר ערבה שאני עבדתי אצלו. והוא אמר לי שאבישי הביא לו ונתן לי".
(עמ' 29 שו' 25-29 לפרו' 15.06.10)
"כל המשפחה היום יודעים, אחרי כל ההפצה של הסטיקרים, אתה רואה אותם בכל הארץ וגם באירועים משפחתיים כשאנחנו מגיעים".
(עמ' 30 שו' 18-19 לפרו' 15.06.10)

31. הסטיקרים נקטו בלשון חריפה ומכאיבה, כינויי גנאי כמו "דוד כלב", "דוד זבל", וביטויים בעלי אופי של השמצה כמו "דוד שלוקח ירושה", "הצוואה שהכינו עבורך האחים שלך", "התאווה לכסף מוציאה את האדם מדעתו", שמטרתם העיקרית אם לא היחידה היא לבזות ולהכפיש את שמם של התובעים ולהבאיש את ריחם בפני
ציבור מכריהם בשכונת מגוריהם ובין באי בית הכנסת שבו נהגו לבקר.
ראה: ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מ"ז (1) 1.

32. תמוהה בעיני טענת ב"כ הנתבעים לפיה אין משמעות לדרך בה הובן הפרסום על-ידי אנשים זולת הצדדים, אליהם הגיע הפרסום (סע' 215 לסיכומי הנתבעים), שהרי בדרך זו מוכיחים את מרכיבי העוולה. ב"כ הנתבעים עצמו מצמצם בסיכומיו את האוכלוסייה הרלוונטית לאותו "ציבור מצומצם השוכן בקרבת מגוריהם של הצדדים" (סע' 233 לסיכומיו) ואני מסכימה כי זוהי קבוצת הייחוס אשר אליה כוונו הפרסומים, ואכן הוכח כי אדם סביר מקבוצה זו הבין כי הפרסומים מתייחסים אל התובעים.

33. הפסיקה שהובאה בהקשר זה על-ידי ב"כ הנתבעים (ובעיקר ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ) עוסקת בפרסום דברי ביקורת על איש ציבור בעניין ציבורי, והאינטרסים המוגנים במקרה כגון זה אינם זהים לענייננו.
ב"כ הנתבעים מתייחס אף לע"פ 677/83 בורוכוב נ' יפת, ואולם פסק הדין עצמו עושה הבחנה בין הפן האזרחי לפן הפלילי של האיסור על הוצאת לשון הרע וכל האמירות בו הן בהיבט הפלילי. ומכל מקום, פסק הדין דן בשאלת ה"כוונה לפגוע" אשר בענייננו כבר קבעתי כי לא יכול להיות ספק כי הנתבעים ביצעו את הפרסומים האמורים על-מנת לפגוע בתובעים, וזאת למרות – ואולי בגלל – כישלונם לפסול את צוואת 'המריבה' של אביהם/בעלה.

34. אני מאמינה לתובע 1, בדבר הדרת רגליו מבית הכנסת השכונתי כתוצאה מהלבנת פניו בפני
המתפללים. עדותו נתמכת, כאמור לעיל, בעדות הנתבעת 6 לפיה חילקה את המסמכים נשוא כתב התביעה באיזור בית הכנסת למר מאיר יואש (עמ' 50 שו' 24-25 לפרו' 29.06.10), כמו גם בעדות הנתבע 1 כי באי בית הכנסת, הנמצא כ- 100 מטר מבתי הצדדים (בעיקר התובע 1 והנתבעת 6), ראו וקראו את הסטיקרים נשוא תביעה זו והבינו כי הם קשורים לצדדים לתביעה זו (עמ' 41 שו' 18-29 לפרו' מיום 29.06.10).

35. אני מקבלת את טענת התובע 1 בדבר הפצת לשון הרע במקום עבודתו הקודם, אצל מר אבנר ערבה. נוכח קביעתי לעיל בדבר חוסר מהימנות מר ערבה, אני דוחה את דבריו כי "לא ראיתי מצוקה של שמואל" (עמ' 97 שו' 20 לפרו' מיום 14.07.10) ומכל מקום אין בכך כדי לסתור את הפצת לשון הרע במקום העבודה של התובע 1.

36. לעניין התובע 2 הובאה עדותו של מר שעירי – שלא נסתרה. הנתבעים כתבו את אשר כתבו על הסטיקרים משום שהיו סבורים שיש בכך לפגוע בתובעים, ומתוך כוונה לפגוע בהם.

37. כבכל תביעת דיבה אמור בית המשפט לאזן בין שני אינטרסים רבי משקל וחשיבות, והם השמירה על חופש הביטוי, מחד גיסא, והשמירה על שמו הטוב של האדם, מאידך גיסא.
ראה: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג (3) 840.
בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז (2) 871.

38. טענת הנתבעים כי,לא המציאו את נוסח הסטיקרים אלא ראו נוסחים דומים ואימצו אותם בשינויים, אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו. אין המדובר במקרה המקים טעם להקלה מכוח סעיף 19(1) לחוק.

39. הנתבע 1 (ליאור) הודה בעדותו כי התובעים לא איימו עליו (עמ' 40 שו' 28-31 לפרו' מיום 29.06.10), וזאת בסתירה לאמור בתצהירו (סע' 5).

הנתבעים רובם ככולם הצהירו והעידו כי בעבר ראו בתובע 1 והתייחסו אליו כמו אל אב. בין היתר הוזכרו נסיבות הלוואת כספים לנתבע 3; התובע 1 "כל שבת היה יושב איתנו" (עדות הנתבעת 5 יפעת, עמ' 31 שו' 26 לפרוטוקול מיום 29.06.10); הנתבע 1 אף השתמש במגרש של התובע 1 לאחסון ציוד במשך מספר שנים ללא תמורה כספית (עדות הנתבע 1 עמ' 39 שו' 10-11 לפרו' מיום 29.06.10).

40. הובאו גם עדויות על היחס הטוב מצד התובעים אל אבי הנתבעים 1-5, וכי התובעים סעדו אותו וסייעו לו בתקופת מחלתו ועד מותו. לדוגמא, התובעים הם אלו שהסיעוהו לטיפולי כימותרפיה ולא מי מהנתבעים.

41. הנתבע 3 (אסף) הצהיר כי הזמין רב שיבקר את אביו על במיטת חוליו כשבועיים טרם מותו "שיברך אותו לרפואתו" (סעיפים 13-14 לתצהירו). עוד הצהיר כי "מאז ועד יום מותו של אבינו לא ידענו כלל על שינוי צוואה ולא דיברנו עם אבינו בעניין צוואות ו/או בכל עניין רכושי אחר" [הדגשה שלי, ה.א.] (סעיף 24 לתצהירו). ואולם בעדותו סתר הצהרות אלו בחושפו כי מטרת הגעתו של הרב הייתה העלאת נושאי רכוש בפני
המנוח, ומכאן שהנתבע 3 סותר את הטענה כי הנתבעים לא ידעו על קיומה של צוואתו האחרונה של המנוח ועל תוכנה:
ש. מה הקשר בין הביקור לבין שאלות בענייני רכוש שהוא שאל את אביך?
ת. הוא לא הספיק לשאול. הוא רצה לשאול. ...
[הדגשה שלי, ה.א.] (עמ' 23 שו' 5-6 לפרוטוקול מיום 29.06.10)
סתירות אלו והגילוי בעדותו חושפות את חוסר תום הלב של הנתבע 3 (אסף), ויש בהן אף רמיזה לגבי התייחסותו אל אביו בימיו האחרונים.

42. מר חדד משולם העיד אמנם בדבר יחסם הטוב של הנתבעים 1-5 אל אביהם, ואולם טען זאת מבלי שהצליח לנמק או להסביר במה התבטא יחס 'טוב' זה.
(עמ' 36 שו' 3-4, 8-9 לפרו' מיום 15.06.10)

43. הנתבעים טענו כי הפרסומים כנגד התובעים נעשו כתגובה להשמצות קודמות מצד התובעים. ואולם טענות אלו נטענו בעלמא, מבלי שהובא ולו בדל ראיה בעניין, ולכן אני דוחה אותן.

44. נוכח אישור צוואת 'המריבה' על-ידי בית המשפט, אני דוחה את טענת הנתבעים לאמת בפרסומים הנדונים כמו גם את טענת הנתבעים להגנה על עניין אישי וכשר. יש לציין כי מסמכים מסוימים שפרסמה הנתבעת 6 היו חסויים ואסורים בפרסום (מסמכי בית חולים, דיונים בדלתיים סגורות בפני
בית המשפט לענייני משפחה). בנוסף, כפי שכבר קבעתי, הפרסום הופנה לכולי עלמא, ולא בתום לב.

45. גם אילו היו הדברים אמת, אין ודאות כי ניתן היה להחיל עליהם את הגנת אמת הפרסום הקבועה בחוק, שהרי הגנה זו מותנית גם בקיומו של עניין ציבורי בפרסום – וכזה לא הוכח בענייננו.
"'עניין ציבורי' ייחשב עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו".
ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621.

46. אציין, כי קשה לקבל מחד פרסום מסמכי בית חולים אודות מצבו הרפואי של המנוח, וצוואת המנוח, ומאידך, טענה על טיפול נאות ויחס של כבוד מצד הנתבעים 1-5 לאביהם והנתבעת 6 לבעלה המנוח.

47. הנתבעים 2-6 העידו בהיתממות כי אינם יודעים מי הדפיס את הסטיקרים, בעוד הנתבע 1 הודה בהדפסתם. גם היתממות זו מעידה על חוסר תום לבם של הנתבעים 2-6.

48. סוף דבר, אני קובעת כי לא עומדות לנתבעים ההגנות הקבועות בחוק, ובחוק הגנת הפרטיות.

49. יש לדון אפוא בפיצוי המגיע לתובעים.

בכתב התביעה, כמו גם בסיכומיהם, ביקשו התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום פיצויים בגובה 500,000 ₪.

50. לפי החוק, אין צורך להוכיח באופן ממשי נזקי ממון, ודי שבית המשפט ישתכנע כי הפרסום עלול להביא לפגיעה בשמו הטוב של אדם או במשלח ידו, שכן החוק מקים חזקה שפרסום לשון הרע גורם נזק כלשהו לאדם שאליו הוא מתייחס.
ראה:
א. ת"א (ת"א) 1364/97 זמצקי נ' נאמני ואח', תק-מח 99 (2) 1351;

ב. אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, עמ' 386.

ג. ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו (2) 607, 617:

"אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי-אמיתות הפרסום. לפיכך עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע".

ד. ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז (2) 225:

"הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת בל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו כמשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם לכך את סכום הפיצויים".

51. מאחר ופגיעה בכבוד יש בה כדי לגרום לנזקים אשר קשה מאד להוכיחם (השווה: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור, לשון הרע הדין המצוי והרצוי, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תשס"ה עמוד 400), עלינו לבחון מהן המטרות שבבסיס קביעת פיצוי בגין נזק לא ממוני, ומהם השיקולים לאומדן הנזקים.

52. שלוש המטרות שבפסיקת נזק לא ממוני הינן:
"לעודד את רוחו של הנתבע, לתקן את הנזק לשמו הטוב ולמרק את זכותו לשם הטוב".
רע"א 4740/00 אמר ואח' נ' יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510.

53. המלומדים חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור ריכזו בספרם הנ"ל (עמוד 398 (את השיקולים, המוכרים בפסיקה, לקביעת היקף הפיצויים:
"חומרת לשון הרע הנטענת, היקף הפרסום, והכאב והסבל שסבל,דהיינו שיקולים שמשפיעים ישירות על הנזק שנגרם לתובע. בנוסף, בחישוב נזק זה אפשר להתחשב גם בהתנהגות הנתבע לפני הפרסום ואחריו וביסוד הנפשי שלו, שכן גם התנהגות זו משפיעה על היקף הנזק הלא ממוני. כך למשל מפרסם שטוען בביהמ"ש שדבריו אמת, למרות שהוא יודע שאין הדבר כך, מגביר את נזקו של הנפגע".

ומוסיף המלומד א' שנהר, בספרו דיני לשון הרע (תשנ"ז) עמוד 386:
"כאמור, לאינטרס שבשם הטוב יש לא רק היבט רכושי אלא גם היבט אישי. היבט אישי זה מתבטא בתחושותיו הפנימיות של האדם בנוגע לדרך שבה הוא נתפש בחברה. פרסום הפוגע בשמו הטוב של אדם גורם לפגיעה סובייקטיבית בנפגע, הן בשל השינוי בהערכה שממנה הוא נהנה מהחברה ומהסובבים אותו והן בשל עצם העלבון שבפרסום המשמיץ. קיים קושי מעשי בבירור היקף הפגיעה הסובייקטיבית בנפגע ובמתן ביטוי ממוני לפגיעה זו, אולם קשיים אלה אינם מונעים את בתי- המשפט מהעניק לנפגעים מפרסום לשון הרע פיצוי כספי עבור הפגיעה הסובייקטיבית שנגרמה להם. לפיכך מתחשבים בתי- המשפט לצורך פסיקת הפיצויים בנזק הנפשי שנגרם לתובע, בהשפלה שגרם לו הפרסום, ובסבל האישי, הסובייקטיבי, שנגרם לו מכך שראה את עצמו מוכפש בראש חוצות".

54. נפסק גם כי נזק הנגרם לאדם כתוצאה מפגיעה בשמו הטוב הוא "מעוות שלא יוכל לתקון, וזהו נזק של בושת פנים ועוגמת נפש שאין להשיבו ולתקנו" (המר' 440/79 איבון מקלוש נ' גולן גלובוס פ"ד לה' (2) 645, 648)

55. ומן הכלל אל הפרט. בבוא בית המשפט לקבוע את סכום הפיצוי לתובעים, יש לקחת בחשבון את העובדה ששמו הטוב של אדם הנו חלק מכבוד האדם המוגן מכוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. שוכנעתי כי מעשי הנתבעים נעשו מתוך כוונה לפגוע בתובעים, על רקע 'אובדן' ירושת אביהם לטובת התובעים.

56. בהוצאת דיבת התובעים רעה, באופן הנחרץ בו בחרו הנתבעים להתנהל, כפי שתואר לעיל, היה כדי להכתים את אופיים ואת שמם של התובעים, כמי שניצלו את אחיהם.

57. התובע 1 גר מול בית הנתבעת 6, אשר בחצרה פורסמו מרבית המסמכים נושאי לשון הרע – על גבי לוח המודעות ועל רכבים שחנו ליד ביתה. כאמור לעיל אני מקבלת את טענות התובע 1 כי בשל מעשי הנתבעים הפסיק לפקוד את בית הכנסת הקרוב לביתו, ובדבר הפצת לשון הרע במקום עבודתו. לא מצאתי סתירה לטענות אלו בעדויות עדי הנתבעים.

58. סעיף 7א לחוק מאפשר פסיקת פיצויים אף ללא הוכחת נזק. התכלית העומדת מאחורי סעיף זה הנה, שבעצם הפגיעה בכבוד הזולת – נגרם הנזק.

59. שקלתי את כל הנסיבות, ובכללן העובדה שהסכסוך, ככזה, היה ידוע ממילא לחלק ניכר מהאנשים שאליהם כוון הפרסום, שאם לא כן לא היו משייכים אותו לתובעים דווקא.

60. כל אלה הביאוני לפסוק כנגד הנתבעים ולחייבם ביחד ולחוד לשלם לתובעים ביחד ולחוד סכום של 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

כמו כן יישאו הנתבעים בהוצאות התובעים בגין אגרה ועדים, ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ ומע"מ.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, י"ז חשון תשע"א, 25 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בחדרה
ת"א 1524-08 אריה ואח'
נ' אריה ואח'

4 מתוך 14









א בית משפט שלום 1524/08 שמואל אריה, אבנר אריה נ' ליאור אריה, אבישי אריה, אסף אריה ואח' (פורסם ב-ֽ 25/10/2010)