פסקי דין על רפאל חסון | פסקי דין על אשר חסן | פסקי דין על אבי בן מוחה | פסקי דין על י.ש. יגדל - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ

31391-01/10 תאק     31/10/2010




תאק 31391-01/10 רפאל חסון, אשר חסן, אבי בן מוחה נ' י.ש. יגדל - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ








בית משפט השלום באשדוד



תא"ק 31391-01-10 י.ש. יגדל - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ
נ' חסון ואח'





מספר בקשה:1

בפני

כב' הרשם
יניב בוקר


המבקשים

1. רפאל חסון
2. אשר חסן
3. אבי בן מוחה


נגד


המשיבה

י.ש. יגדל - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ



החלטה

מהלך הדיון בבקשה וטענות הצדדים
בפני
בקשתם של המבקשים כי אתיר להם להתגונן בפני
התביעה שהגישה כנגדם המשיבה, בסדר דין מקוצר, בת.א. 31391-01-10 (אשדוד).

הטענות בכתב התביעה
בכתב התביעה טוענת המשיבה כי ביום 12.11.08 ניתן פסק דינו של בית משפט זה (מפי כב' השופט דניאל גיל), במסגרת ת.א. 1175/06 המורה למבקשים 1 ו - 2 לפנות חנות המצויה בשדרות הפרחים 28, באשדוד, שבבעלות המשיבה, וזאת עד ליום 1.1.09.

לטענת המשיבה, חרף פסק הדין, ולמרות שהמועד לפינוי החנות חלף, זה מכבר, לפני כשנה, הרי שהמבקשים 1 ו- 2 המשיכו להחזיק בחנות, תוך עשיית דין עצמי, תוך שמזה למעלה
משנתיים הם אינם משלמים לתובעת דמי שכירות ו/או דמי שימוש ראויים, עבור
השימוש והחזקה בחנות ובמחסן הסמוך לחנות.

לאחרונה, טוענת המשיבה בכתב התביעה, ביום 3.1.10, פונתה החנות, באמצעות צו של רשם ההוצל"פ באשדוד, כאשר המבקשים 1 ו - 2 ממשיכים להחזיק במחסן הסמוך לחנות ומסרבים לפנותו למרות שאינם משלמים דמי שכירות עבורו, מזה למעלה משנתיים.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי בינה ובין המבקשים 1 ו - 2, נחתמו שני הסכמי שכירות, לפיהם
השכירה המשיבה למבקשים את החנות ואת המחסן.
המבקש מס' 3 ערב, במסגרת הסכמי השכירות, לקיום ומילוי כל התחייבויות השוכרים-המבקשים 1 ו-2, כאמור בהסכמי השכירות.

על פי כתב התביעה, תקופת השכירות בהסכם לשכירת החנות נקבעה למשך 12 חודשים, כאשר למבקשים ניתנה הזכות להאריך את ההסכם בשתי תקופות נוספות בנות 12 חודשים כל אחת, וזאת עד ליום 30/12/2005. באופן דומה נקבעו תקופות השכירות לגבי המחסן.

לטענת המשיבה, הפרו המבקשים את הסכמי השכירות, הפרות יסודיות, ועל כן נמסרה להם הודעה על ביטול הסכמי השכירות ודרישה לפנות את המושכר, וזאת עוד ביום 2.4.06.

הואיל והנתבעים לא פינו את החנות, הגישה המשיבה, ביום 8/6/2006, תביעה לפינויים של
התובעים מהחנות (בת.א. 1175/06 שנזכר לעיל).

המשיבה טוענת כי החל מינואר 2006 הפכו הסכמי השכירות להסכמים שלגביהם לא
נקבעה תקופת תוקפם ומשכך רשאית היתה המבקשת להביאם לכדי סיום, באמצעות מתן
הודעה מראש (המשיבה מפנה בכתב התביעה לעמ' 10 לפסק דינו של כב' הש' גיל דניאל).

ביום 12/11/2008 ניתן פסק הדין אשר קבע כי דין תביעת הפינוי של המשיבה להתקבל ועל המבקשים לפנות את החנות עד ליום 1/1/2009.

המבקשים, טוענת המשיבה בכתב התביעה, התעלמו במופגן מפסק הדין והמשיכו להחזיק בחנות עד לפינויה, באמצעות צו פינוי מאת רשם ההוצל"פ אשדוד, אשר בוצע ביום 3.1.10.

המשיבה מפנה בכתב התביעה לקביעתו של כב' הש' גיל דניאל, בעמ' 10 לפסק הדין, לפיה:
"עמדה לתובעת בחודש אפריל 2006 , הזכות להודיע על ביטולו של הסכם השכירות, על רקע הפרות ההסכם היסודיות של הנתבע. בהמשך לכך היתה התובעת זכאית לדרוש את פינויה של
הנתבעת, מהחנות".

עוד מפנה המשיבה לקביעת בית המשפט כי: "מתחילת 2006 הפך הסכם השכירות להסכם שאינו קצוב בזמן, הסכם שלא נקבעה תקופת תוקפו, הסכם כאמור, זכאי כל אחד משני הצדדים להביאו לידי סיום בהודעה מראש".

טוענת המשיבה אפוא, כי בפסק הדין נקבע שהחל מחודש אפריל 2006 מחזיקים המבקשים, שלא כדין בחנות, ומפנה היא להודאת בעל דין מפי המבקש מס' 1, כי מאז תחילת שנת 2008 חדל הוא מלשלם דמי שכירות כלשהם.

לאור טענותיה אלה מבקשת המשיבה, בכתב התביעה, לחייב את המבקשים בתשלום הפיצוי המוסכם, הקבוע בהסכמי השכירות, השווה ל- 75 דולר בגין כל יום איחור בפינוי החנות עד ליום 3/1/2010, בסך כולל של 304,191 ₪ (בגין החנות) ובסך כולל של 324,470 ₪ (בגין המחסן).
כמו כן ביקשה המשיבה, בכתב התביעה, לחייב את המבקשים בתשלום מלוא דמי השכירות ו/או דמי שימוש ראויים בגובה דמי השכירות, עבור החנות ועבור המחסן בסד של 9,500 ש"ח עבור כל חודש שכירות ובסך כולל של 237,500 ש"ח.

הטענות בבקשת הרשות להתגונן
בבקשתו למתן רשות להתגונן טוען ב"כ המבקשים, כי המדובר בתביעה שנועדה להעשיר את המשיבה שלא כדין, על חשבון המבקשים, כאשר מנהלה של המשיבה, מר יחיאל בן חמו, הגובה את דמי השכירות, מחד גיסא מאפשר למבקש מס' 2 להמשיך ולנהל את עסקיו מהחנות נשוא התביעה ומאידך גיסא פועל בניגוד להבטחותיו ומפנה, שלא כדין, את המבקש מס' 2 מהחנות, מונע את השימוש בחנות הידועה כיחידה מסחרית שמספרה 4/2 מהמבקש, ומוכר את המוניטין שצבר המבקש מס' 2, לצדדים שלישיים.

ב"כ המבקשים העלה בקשה למחיקת המילים "בסדר דין מקוצר" מכותרת כתב התביעה.
לטענתו, המדובר בתובענה בסדר דין מקוצר אשר אחת מעילותיה היא דמי שימוש ראויים, ובהתאם להלכה ונסיבות המקרה, אין תביעה זו ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.

ב"כ המבקשים הוסיף וטען, כי המבקש מס' 2 התקשר עם המשיבה בשני הסכמי שכירות נפרדים, לגבי 2 יחידות נפרדות בשד' הפרחים 26 ו-28, באשדוד עד ליום 30/12/05, אשר נחתמו עם המבקש מס' 2 בלבד, כאשר המבקש מס' 3 שימש כערב.

עוד טען ב"כ המבקשים, כי לאחר סיום תקופת השכירות, המשיך המבקש מס' 2 לשכור את הנכס ללא כל הסכם חתום, ומכאן, לטענתו של ב"כ המבקשים, הסתיימה ערבותו של המבקש מס' 3.

בנוסף טען ב"כ המבקשים, כי לא ברור מדוע הוגשה התביעה כנגד המבקש מס' 1, ודינה להידחות.

לטענתו של ב"כ המבקשים, אין מחלוקת כי בין הצדדים נחתם הסכם שכירות חדש, אשר אינו כולל הוראות כלשהן לעניין פיצוי מוסכם. לדידו, מאחר שלא נערך הסכם בכתב, אשר מאריך את תוקפם והוראותיהם של הסכמי השכירות, לא ניתן לטעון כי הוראות הסכמי השכירות הוארכו בקשר עם הפיצוי המוסכם.

עוד טען ב"כ המבקשים, כי לאחר שנכרת הסכם חדש בין המבקש מס' 2 למשיבה, בכל הנוגע לשתי החנויות, מסרה המשיבה הודעה בדבר ביטול הסכם השכירות, ככל שהדברים נוגעים לחנות הפינתית, ואילו לגבי החנות החזיתית לא העלתה כל טענה.

לטענתו, לאחר שהגישה המשיבה כנגד המבקשים את התביעה בת.א 1175/06, נפגשו המבקש מס' 2 ומנהל המשיבה, מר יחיאל בן חמו, יחד עם כבוד הרב יורם אברג'ל ובסיועו של הרב הגיעו להבנות בקשר להמשך השכירות בכל הנוגע לחנות הפינתית. לאחר מכן, המשיך המבקש מס' 2 לשלם למשיבה דמי שכירות, והמשיבה אף מודה כי קיבלה את דמי השכירות והפיקה חשבוניות וקבלות בהן אושר כי אכן שילם למשיבה את דמי השכירות.

לטענתו של ב"כ המבקשים, מחשבוניות אלה ומהודאת המשיבה ניתן ללמוד, כי בין הצדדים היה הסכם שכירות, גם לאחר שנמסרה הודעת הביטול, ומכאן כי כל טענה של המשיבה כי הסכם השכירות בוטל כדין היא טענה שקרית, וכל הפעולות אשר ביצעה המשיבה על פי פסק הדין לסילוק ידו של המבקש מס' 2, מהחנות הפינתית, נעשו שלא כדין.

ב"כ המבקשים אף הדגיש, כי המבקש מס' 2 מסר את החנות לידי המשיבה וטענות המשיבה כי נדרשה לתפוס החזקה בחנות הפינתית באמצעות הליכי ההוצל"פ הינה שקרית.

לעניין החנות הפינתית, טען ב"כ המבקשים, כי המשיבה דרשה כתנאי להמשך השכירות, כי ישולמו לה על חשבון דמי השכירות דמי שכירות הגבוהים מדמי השכירות שנקבעו בהסכם השכירות וכי דמי השכירות יעמדו על סך בשקלים השווה ל-1200 דולר ארה"ב, אך כמובן
שתנאי זה היה בכפוף לכך כי יחסי השכירות בין הצדדים ימשכו וכי המשיבה תחדל מהליכי סילוק היד שנקטה כנגד המבקש מס' 2.

בנוסף טען ב"כ המבקשים, כי בניגוד להתחייבויות המשיבה, היא המשיכה לנקוט בהליכים לסילוק יד כנגד המבקש מס' 2 ומכאן שהמשיבה זכאית, בגין השימוש בחנות החזיתית, לדמי שכירות בסך בשקלים השווה ל-750 דולר ארה"ב בלבד.

לעניין החנות החזיתית, טען ב"כ המבקשים, כי לא נערך כל שינוי בדמי השכירות, אולם כדי שהמבקש מס' 2 יוכל להמשיך ולהפעיל את החנות ולקבל רישיון עסק לחנות החזיתית, נדרש המבקש מס' 2 להמציא לעיריית אשדוד העתק מהסכם שכירות בכתב.
לפיכך, המבקש מס' 2 פנה אל המשיבה, בתחילת שנת 2007, וביקש כי תמציא לו הסכם שכירות בכתב, אולם המשיבה נמנעה מלהמציא זאת.

לטענתו של ב"כ המבקשים, אי המצאת הסכם שכירות כאמור מנע מהמבקש מס' 2 את האפשרות להפעיל את החנות החזיתית, ומכאן שנגרם למבקש 2 נזק בגובה דמי השכירות שנקבעו בהסכם שבין הצדדים.

ב"כ המבקשים טען, כי המשיבה הייתה זכאית לדמי שכירות בסך השווה ל-1500 דולר ארה"ב לגבי שתי החנויות והחל מחודש יולי 2006 החלה המשיבה לדרוש, כי המבקש מס' 2 יפקיד בידיה סכומים העולים על דמי השכירות אשר הגיעו למשיבה, וזאת כדי שהמשיבה תמשיך לאפשר למבקש לעשות שימוש בחנות, על אף ההליך המשפטי אשר התנהל בין הצדדים ובהתאם להסכמות בין הצדדים.

עוד טען ב"כ המבקשים, כי מעיון בקבלות וחשבוניות עולה כי המבקש מס' 2 ,שילם, ביתר, למשיבה, סך של 31,676 ₪ וכי המבקש מס' 2 פנה ודרש לקבל הסכם שכירות בכתב, בתחילת שנת 2007, וזאת על מנת לקבל רישיון עסק לגבי החנות החזיתית.

מאחר והמשיבה, כאמור לעיל, לא המציאה לידי הסכם בכתב, הרי שלדידו של ב"כ המבקשים,
זכאי המבקש מס' 2 להחזר כל הסכומים ששולמו בקשר לחנות החזיתית בשנת 2007 בסך כולל של
37,047 ₪ ואילו המשיבה אינה זכאית לתשלום דמי שכירות כלשהם בקשר לחנות החזיתית בשנים 2008-2009.

לא זאת אף זאת, ב"כ המבקשים אף טען כי סך הסכומים להם עשויה המשיבה להיות זכאית הם סך השווה לדמי שכירות בקשר עם החנות הפינתית עבור השנים 2008-2009 בסך של 67,562 ₪ ובניכוי הסכומים המפורטים בבקשה, הרי שלמבקש 2 מגיע סך של 1,160 ₪.

לעניין הפיצוי המוסכם, טען ב"כ המבקשים כי הנזק לו טוענת המשיבה הינו בגין אי תשלום דמי שכירות בגין התקופה שלאחר סיום ההסכם שבין הצדדים ואין כל נזק אחר לו יכולה לטעון המשיבה.

לטענתו של ב"כ המבקשים, המשיבה בחרה להגיש תביעה כפולה ולתבוע את הפיצוי המוסכם
וכן דמי שכירות ראויים בגין התקופה בה שולמו למשיבה ובגין התקופה אשר בגינה תובעת המשיבה דמי שכירות ראויים.
כמו כן טען ב"כ המבקשים, כי הפיצויים המוסכמים שנקבעו בהסכם, נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.

ב"כ המבקשים אף טען, כי המשיבה הגדילה לעשות, ולאחר פינוי המבקש מס' 2 מהחנות הפינתית, פעלה והשכירה את החנות לשוכרים חדשים, אשר מנהלים מהחנות הפינתית עסק לממכר ירקות וזאת לאחר שהמשיבה טענה כי ניהול עסק של ממכר ירקות מהווה מטרד לדיירים המתגוררים בבניין בו ממוקמת החנות.

עוד טען ב"כ המבקשים, כי כאשר שיווקה המשיבה את החנות לשם ניהול עסק לממכר ירקות, ציינה כי היא דורשת דמי שכירות בסך הגבוה ב-2000 ₪ מדמי השכירות הראויים לחנות וזאת לאור המוניטין שצבר עסקו של המבקש מס' 2, במסגרת ניהול החנות כחנות ירקות.

לטענתו של ב"כ המבקשים, המשיבה השכירה את החנות בדמי שכירות גבוהים ב-3000 ₪ מדמי השכירות הראויים בגין החנות, וזאת בהסתמך על המוניטין שצבר העסק אשר היה שייך למבקש מס' 2, במסגרת ניהול חנות לממכר ירקות ובחישוב לתקופה בת חמש שנים, התמורה העודפת לה זכתה המשיבה הינה בסך כולל של
180,000 ₪ וכי המוניטין הראוי לעסק שנוהל על ידי המבקש מס' 2, הינו בסך של 200,000 ₪.

ביום 1/4/10 הוגשה תגובתה של המשיבה בנוגע לבקשה למחיקת כותרת, במסגרתה נטען כי טענות המבקשים קורסות ומתבטלות לנוכח קיומו של מעשה בית דין, בכל הנוגע למחלוקות נשוא תובענה זו, וזאת לאור פסק דינו של כבוד השופט דניאל מיום 12/11/08, אשר ניתן בת.א 1175/06 והפך חלוט. לטענת המשיבה, בפסק הדין נדחו מכל וכל טענותיהן השונות של המבקשים, כפי שהן מועלות פעם נוספת במסגרת הליך זה. ב"כ המשיבה הוסיף כי ככל שתינתן רשות להתגונן, יש להתנותה בערובה.

ביום 18/4/10 הוגשה תשובתו של ב"כ המבקשים לתגובת המשיבה לבקשתו למחיקת הכותרת, במסגרתה טען, כי המשיבה בתגובתה אינה מתייחסת כלל לשאלת מחיקת הכותרת וכל שהמשיבה טוענת הוא כי טענות המבקשים אינן מבוססות ועל כן יש להתנותן בערובה.

ב"כ המבקשים אף טען, כי מאחר ואין כל הסבר או טענה מדוע אין למחוק את כותרת התובענה, יש להורות על מחיקת כותרת התובענה תוך חיוב המשיבה בהוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד.

לעניין טענת המשיבה למעשה בית דין, טען ב"כ המבקשים כי המשיבה מטעה בטענה זו, שכן ככל שקיים מעשה בית דין הרי שהוא אינו נוגע למחלוקות נשוא התובענה, שכן פסה"ד דן בבקשה לסילוק יד של המבקשים מהחנות הפינתית ולא דן כלל בחנות החזיתית. כמו כן טען ב"כ המבקשים, כי פס"ד זה אינו מתייחס לחיוב הכספי הנוגע לאיזה מהחנויות, שכן פסק הדין דן באירועים אשר עילתם נולדה בשנת 2006, בעוד שהאירועים נשוא התובענה הינם בשנת 2008 ואילך.

לטענתו של ב"כ המבקשים, למבקשים טענות הגנה מצוינות נגד החיובים הכספיים להם טוענת המשיבה וכי המבקשים יראו במסגרת ההליך העיקרי כי יש לדחות טענותיה של המשיבה ואף לחייבה בנזקי המבקשים.

ביום 29/4/2010 הוריתי כי הסעד של "דמי שימוש ראויים" אכן אינו ראוי להידון בסדר דין מקוצר, ולפיכך, על ב"כ המשיבה לבחור בין מחיקתו ובין מחיקת כותרת כתב התביעה.

ביום 4/5/2010 הגיש ב"כ המשיבה הודעה, במסגרתה ביקש למחוק את הסעד הנוגע לדמי שימוש ראויים, וזאת על מנת שהתביעה תידון בסדר דין מקוצר.

ביום 1/7/10 התקיים בפני
דיון בבקשה למתן רשות להגן, במעמד הצדדים.

במסגרת הדיון נחקר המבקש מס' 2 על תצהירו.
המבקש מס' 2 טען כי חנות מס' 4 לא הייתה בחזקתו, אך אישר כי פינה את חנות מס' 7 בינואר 2010, ואת חנות מס' 6 פינה ביום 14/4/10.

לשאלתו של ב"כ המשיבה, מתי הוציא המבקש מס' 2 רישיון בנוגע חנות מס' 7, השיב המבקש כי הייתה בקשה לרישיון מטעמו בעת שהועברה החזקה בחנות מן המבקש מס' 1 למבקש מס' 2, ואולם הטיפול בבקשתו התעכב ועל כן קיבל רישיון זמני, עד לקבלת הרישיון הקבוע.

המבקש מס' 2 אישר כי לאחיו היה רישיון עסק בנוגע לחנות החל משנת 2000, אך הכחיש כי ביקש לצרף את אחיו, המבקש מס' 1, להסכם והוסיף כי אחיו לא מצורף.

לשאלתו של ב"כ המשיבה האם אחיו הוא זה שביקש את צירופו, השיב המבקש מס' 2 בשלילה שכן לדידו, אחיו רק ערב לחוזה השכירות יחד עם המבקש מס' 3.

לשאלתו של ב"כ המשיבה, מהו הסכום שעל המבקש מס' 2 לשלם היום, השיב הלה כי עליו לשלם 1500 דולר כפול שנתיים ובחנות מס' 6 את ההפרש עד חודש אפריל, מועד הפינוי וזאת בתנאי שתבוטלנה כל התביעות.

הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.

ב"כ המבקשים ביקש לחזור בסיכומיו על כל האמור בבקשתו והוסיף כי הגנתם של המבקשים לא נסתרה. ב"כ המבקשים ציין כי לדידו אין כל עילת תביעה כנגד המבקשים מס' 1 ו-3.

עוד טען ב"כ המבקשים כי המבקש מס' 2 אינו מכחיש את מה שהיה עליו להיות משולם, אך בפיו טענות מדוע אינו צריך לשלם כלל.

ב"כ המשיבה טען מנגד כי אין כל טענת הגנה בפי המבקשים.

לדידו של ב"כ המשיבה, המחלוקות הן אותן מחלוקות והצדדים הם אותם צדדים והעניין הוכרע במסגרת פס"ד שהפך להיות חלוט ולפיכך המדובר במעשה בית דין.

כמו כן טען ב"כ המשיבה, כי פס"ד דינו של כבוד השופט דניאל צורף במסגרת התגובה לבקשה למחיקת כותרת והוסיף כי ההסכם המקורי הוארך בהתנגדות הצדדים, וכך קבע ביהמ"ש, כך שקורסת טענת ההגנה באשר לאי התקיימותו של הסכם השכירות בר-תוקף.

ב"כ המשיבה אף הוסיף כי בהליך זה צורף תצהיר חדש ובו טענה לפיה פג תוקף ההסכם, וזאת בניגוד לתצהיר קודם ולקביעה פוזיטיבית של ביהמ"ש.

ב"כ המשיבה טען כי במסגרת פסה"ד נקבע פוזיטיבית, שהחל מחודש ינואר 2008 המבקש אינו משלם דמי שכירות, והמבקש בעדותו אף אישר שעד לפינויו לא שילם דמי שכירות.

לעניין טענת הקיזוז, טען ב"כ המשיבה כי היא אינה עומדת בדרישות הדין שכן על הטוען טענת קיזוז להיכבד ולרדת לפרטי הפרטים ולא להעלות טענה ערטילאית שאינה מפורטת, גם ברמת הנימוק העובדתי וגם ברמת התחשיב החשבונאי.

לעניין טענת המוניטין, טען ב"כ המשיבה כי לא רק שמדובר בטענה כבושה שלא הועלתה מעולם, אלא שהיא עומדת בסתירה מוחלטת להוראות ההסכם ואינה יכולה לעמוד לזכות המבקשים, מה גם שהמדובר בירקן, כלשונו, שטענת המוניטין שלו לא יכולה לבוא ממנו כמומחיות.

לשאלת ביהמ"ש, השיב ב"כ המשיבה כי לטעמו ב"כ המבקשים זנח את טענתו לעניין הפיצוי הסביר, ואין מחלוקת שהייתה כאן הפרה יסודית כפי שנקבע בפסה"ד, בתיק הקודם.
כמו כן הוסיף ב"כ המשיבה, כי המבקש לא נרתע להמשיך להפר את ההסכם, גם לאחר קיומו של פסה"ד, ופינה את הנכס לאחר יותר משנה.

ב"כ המבקשים השיב לטענות ב"כ המשיבה וטען כי לא נזנחה אף אחת מטענות ההגנה של המבקשים.

ב"כ המבקשים השיב כי בעניין הפיצוי המוסכם הוצג חישוב אריטמתי מסודר וצורפו טבלאות המפרטות אותו, ואף הוסבר מדוע אין צורך לשלם דבר בקשר לחנות החזיתית.


דיון והכרעה
לאחרונה סוכמה ההלכה בדבר טיבו של סדר הדין המקוצר בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם בנבו) מפי כב' הש' א' רובינשטיין:
"מן המפורסמות, כי בשלב של מתן רשות להתגונן מוטל על הנתבע עול הוכחה מצומצם. ואולם, התמונה אינה חד-ערכית: בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נאמר מפי הנשיא ברק, כי במסגרת בקשת הרשות "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפני
ו..." ובע"א 89/248 החברה הכללית למוסיקה נ'
warner
, פ"ד מו(2) 273, 277 ציין הנשיא שמגר, "כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה". דברים אלה בהירים הם, ומדברים בעדם; ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 386-385; לשלמות התמונה יצוין, כי רשות ניתנת – שעה שהיא ניתנת על פי המבחנים האמורים – אף בטענה בעל פה כנגד מסמך; ע"א 454/65 סלבין נ' גליק, פ"ד כ(2) 15 (השופט - כתארו אז - זוסמן). כללם של דברים, נאמר כי "גם מי שסיכוייו להצליח בטענותיו מועטים ורחוקים זכאי ליומו בבית המשפט, להבדיל ממי שהגנתו, הגנת בדים" (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, 46, המפנה לזוסמן, סדרי הדין האזרחי (מה' 7 בעריכת ש' לוין), תשנ"ה -1995, 677-676; ראו גם ע"א 1266/91 קרן נ' בנק איגוד, פ"ד מו(4) 193, 196 (השופט – כתארו אז – מ' חשין)). עם זאת ראו דברי השופט טירקל בענין האחים אלפי (שם), כי "אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו".
(ההדגשות שלי – י.ב.).

לאחר שעיינתי בכתב התביעה, בבקשה למתן רשות להגן, בחקירת המבקש מס' 2 בפני
ובסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה ולהתיר למבקשים להתגונן בפני
התביעה, אולם, יש להתנות רשות זו בהפקדת ערובה.

ראשית, התביעה מבוססת על בקשה לחיובם של המבקשים בפיצוי המוסכם הנזכר בהסכם השכירות שבין הצדדים.
המבקשים העלו טענה לפיה הפיצוי לא נקבע כמשקף באופן סביר את היחס בין הנזק הצפוי ובין הסכום שנקבע, אלא שלא פירטו אותה כדבעי. מעצם טבעה, טענה זו היא, לכאורה, טענת הגנה הראוייה להישמע. ברם, המבקשים לא הציגו כל תחשיב, מטעמם, אודות הפיצוי המוסכם ה"סביר", לדידם, ורק ביקשו "לדחות" (כך סתם) את התביעה הנוגעת לפיצוי המוסכם כולו.

יש לזכור כי בית המשפט אמנם מוסמך, על פי הוראות סע' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970, להפחית את גובהו של הפיצוי המוסכם, אך הטענה כי הפיצוי אינו סביר, ללא תחשיב נגדי של פיצוי מוסכם סביר, היא טענה הנמצאת בגבול שבין הגנת בדים והגנה שסיכוייה להתקבל קלושים.

שנית, בכל הנוגע לטענת הקיזוז אודות שימוש שעשתה המשיבה במוניטין שנצבר על ידי מי מהמבקשים בחנות אותה ניהל המבקש מס' 2, הרי שטענה זו סותרת באופן ברור את הוראות סע' 19 להסכם השכירות שנכרת בין הצדדים, לפיהן: "השוכר מוותר על כל זכות ו/או דרישה ו/או תביעה בהקשר למוניטין שיעשה למושכר.".

המבקשים אינם מתמודדים עם סעיף זה בבקשתם למתן רשות להגן, ואינם מעלים טענות הגנה חוזיות כלשהן, כנגד תחולתו.

לפיכך, הגם שהטענה בדבר אופן חישוב הקיזוז מפורטת כדבעי בשלב זה, למרות אי-קיומה של חוות דעת (שהרי ההלכה היא שבשלב זה אין בודקים כיצד יוכיח המבקש את טענותיו), הרי שסיכוייה מכורסמים בשל היעדר התייחסות לסע' 19 להסכם השכירות.

לעניין טענות ההגנה הנוגעות למבקשים מס' 1 ו-3, אודות אי-הסכמתם להארכתו של הסכם השכירות ולהארכת תוקפן של ההוראות בו, המחייבות בתשלום פיצוי מוסכם, הרי שטענות אלה צריכות היו להישמע מפי המבקשים 1 ו-3 עצמם. דא עקא כי המבקשים 1 ו-3 לא הגישו תצהיר במצורף לבקשה למתן רשות להגן, ולפיכך, לא ניתן לשקול את סיכוייה של טענה זו להתקבל, בהליך העיקרי.

גם הטענה בדבר סירובה של המשיבה, לספק לידי המבקשים הסכם שכירות בכתב, לאחר מתן פסק הדין לפינוי, היא טענה שסיכוייה להתקבל קלושים, שכן אם מנע סירוב זה (המתיישב עם

פסק דין
) את השימוש הסביר בחנות – מדוע לא השיבו המבקשים את החזקה בה לידי המשיבה והמשיכו להחזיק בה? המבקשים לא מסרו הסבר סביר לשאלה זו, הנוגעת לחובת הקטנת הנזק החלה גם עליהם.

לאור כל האמור לעיל, אני מתיר למבקשים להתגונן בפני
התביעה וזאת בתנאי שיפקידו בקופת בית המשפט, במזומן או בערבות בנקאית, את הסך של 140,000 ₪ (המבוסס על ראשית הודאתו של המבקש מס' 2 בחקירתו בפני
, בתחתית עמ' 4 לפרוטוקול), בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטתי זו.

אם יופקד הסכום האמור, במועד, תידון התביעה בסדר דין רגיל ותצהירו של המבקש מס' 2 ישמש ככתב הגנה.

אם לא יופקד הסכום האמור במלואו, במועד, יגיש ב"כ המשיבה

פסק דין
לחתימתי, בתוך 7 ימים מיום שיחלוף המועד האמור.

ניתנה היום,
כ"ג חשון תשע"א, 31 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.














תאק בית משפט שלום 31391-01/10 רפאל חסון, אשר חסן, אבי בן מוחה נ' י.ש. יגדל - חברה לבנין ולהשקעות בע"מ (פורסם ב-ֽ 31/10/2010)