פסקי דין על אברהם וונדדמגוגן | פסקי דין על אלי לוגאסי | פסקי דין על דני אזולאי | פסקי דין על בית ספר היסודי "נתיבי נועם " ואח' |

695/05 א     17/11/2010




א 695/05 אברהם וונדדמגוגן נ' אלי לוגאסי, דני אזולאי, בית ספר היסודי "נתיבי נועם " ואח'






בפני

כב' סגן נשיא השופט אריאל חזק
תובע

אברהם וונדדמגוגן
נגד
נתבעים

1.אלי לוגאסי

2.דני אזולאי

3.בית ספר היסודי "נתיבי נועם "-נמחק
4."מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות"
פסק דין
מדובר בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע על פי טענתו, עקב רשלנותם של הנתבעים.

התובע, יליד 7/9/1993 היה במועד האירוע תלמיד כיתה ה' בבית הספר נתיבי נועם באשדוד (להלן:" בית הספר").

הנתבע 1 הינו הורה של אחד מתלמידי בית הספר.

הנתבע 2 היה במועד האירוע סגן מנהל בית הספר.

הנתבעת 4 הינה המשרד הממשלתי האחראי, בין היתר על פעילותו של הנתבע 2 ובית הספר בו הוא עובד.

בכתב התביעה ציין התובע, בין היתר, כדלקמן:

בתאריך 7/11/03 בשעה 13:00 הותקף התובע ע"י הנתבע 1 כפי שיתואר להלן:
א. עת נכח התובע בכיתתו, נכנס אליה לפתע הנתבע 2, כשהוא מלווה על ידי הנתבע 1.
ב. הנתבע 1 (צ.ל. 2) פנה אל המורה, הגב' דליה אמרוסי וביקש ממנה להצביע על הילדים שהכו את בנו של הנתבע 1 וזאת על רקע מריבה בין התובע וחבריו, כולם ממוצא אתיופי, עם בן כיתתם, ילד שאינו ממוצא אתיופי.
ג. בצייתה להוראת הנתבע 2, הצביעה המורה על הילדים וביניהם התובע.
ד. בתגובה, התנפל הנתבע 1 על התובע, ותוך כדי גידופים וצעקות "פושעים", "כושים" וכו', משך בחוזקה באוזנו של התובע חסר הישע, אשר ספג את המתקפה מצדו של הנתבע –אדם מבוגר אשר מימדיו גדולים בהרבה מאלו של התובע- בבכי.
ה. אז המשיך הנתבע 1 במתקפתו, תוך שהוא מפנה אותה אל ילד אחר, שוב, תוך כדי צעקות, קללות ואיומים.
ו. לציין, שבשלב כלשהו, הנתבע 1 אף ירק על התובע ואיים עליו באמצעות סיגריה בוערת.
ז. משך כל אותו האירוע המביש, עמד הנתבע 2 בצד כשהוא מאפשר לנתבע 1 להפליא את זעמו בתובע, מבלי למנוע ממנו מלהכות, לקלל, לירוק, לאיים ולבזות את התובע, וזאת למרות חובתו להגן עליו מפני הנתבע 1 ושכמותו.
ח. יתר על כן, הנתבע 2 עצמו, הוא שהוביל את הנתבע 1 אל התובע, ולא רק שלא מנע את התקיפה אלא יצר את התנאים לתקיפה ואפשר אותה בלוותו את הנתבע 1 לכיתת התובע ובדורשו מהמורה להצביע על התובע.
ט. רק לאחר שהנתבע1 פרק את זעמו על התובע ועל ילד אחר, מנע ממנו הנתבע 2 מלהמשיך ולתקוף ילד נוסף.

נסיבות אירוע זה עונות להגדרת המונח "תקיפה" אשר בפקודת הנזיקין.

עקב ובגין התקיפה נחבל התובע באוזנו ונגרמה לו חתך באוזנו הימנית.

בכתב ההגנה מטעם הנתבע 1 נטען, בין היתר, כדלקמן:

סבלו של התובע אם בכלל היה מזערי.

הסכומים המפורטים בכתב התביעה הינם מופרזים.
בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 2 ו-4 נטען, בין היתר, כדלקמן:

האירוע אירע ביום ו' במהלך השיעור האחרון בו נכחה המחנכת בכיתה. יום קודם לכן, היה עימות בין בנו של הנתבע 1 לבין 3 ילדים מהכיתה ממוצא אתיופי.

ביה"ס נקט בענישה כלפי התלמידים שהציקו לתובע, המנהל והמחנכת עורבו בנדון והוכנו מכתבי השעייה.

בהמשך היום הגיע לביה"ס הנתבע 1 ושאל את הנתבע 2 היכן ממוקמת כיתת בנו. סגן המנהל הודיע לאב שהכל טופל והראה לו לבקשתו את הכיתה, מבלי להיכנס עימו לכיתה.

הנתבע 1 שאל מי פגע בבנו והמחנכת הסבירה לו שהנושא כבר טופל על ידי ביה"ס.

הנתבע 1 הספיק למשוך לתובע באוזן, וללכת לכיוון הילדים הנוספים, לקלל ולאיים. הנתבע 2 ששמע המהומה נכנס לכיתה, תפס את הנתבע 1 בידיו ומנע ממנו להרביץ ו/או לפגוע בילדים.

התנהגותו של הנתבע 1 היתה חריגה ביותר ובלתי צפויה.

לתובע לא נגרם נזק ממשי והוא החלים מהשלכות האירוע.

התנהגותו של הנתבע 1 אינה מטילה רשלנות על הנתבעים 2 ו-4, שכן לא מתקיים קשר סיבתי בין ההתנהגות לאחריות הנתבעים הנוספים.

מטעם התובע העידו אביו של התובע והתובע בעצמו. מטעם הנתבעים העידו נתבעים 1-2, אור לוגסי-בנו של הנתבע 1, הגב' אמרוסי דליה- מורתו של התובע ואהרון עטר – מנהל בית הספר דאז.
התביעה כנגד הנתבע 1

אירוע התקיפה

כתב האישום כנגד הנתבע 1 - עיון בתיק המשטרתי שמסמכיו צורפו בהסכמה כראיות בתיקנו, מעלה כי כנגד הנתבע 1 הוגש כתב אישום שבו הואשם בכך שביום 7.11.03 תקף את התובע, בכך שמשך באוזנו. ביום 30.3.06 בת.פ. 1918/04 בית משפט שלום באר שבע, קבע בית המשפט בגזר דינו כי הנאשם הודה והורשע על פי הודאתו בכתב האישום, בכך שמשך באוזנו של התובע. בית המשפט גזר על הנתבע 1 לבצע, בין היתר, 150 שעות שירות לתועלת הציבור, בבית ספר בנתיבות.
הנתבע 1 בתצהירו שהוגש בתיק זה הודה כי משך באוזנו של התובע, אך ציין כי עשה זאת בצורה עדינה מאוד וכן ציין כי לא גרם כל נזק גופני לתובע.

הנתבע 1 שחרר במהלך הדיונים את בא כוחו עו"ד דולינגר מיצוגו וזאת תוך כך שהוא מציין כי הוא אב לבן חולה שחלה במחלה שחייבה השגת סך של 25,000 דולר כדי להשיג לילדו משאבה ואין לו כספים לשלם לבא כוחו. בנסיבות אלה, לא הגיש הנתבע 1 גם סיכומים בתיק על אף שבית המשפט דחה מתן פסק הדין על מנת לאפשר לו להגיש הסיכומים.

בנסיבות הענין לאחר שהנתבע 1 הורשע בדין, בת.פ. 1918/04 ולאור הודאת הנתבע בתיקנו, אני קובע כי אכן הנתבע 1 משך באוזנו של התובע ביום 7.11.03.

באשר לחבלה שנגרמה לתובע – עיון בתיק המשטרתי מעלה כי בכתב האישום שהוגש כנגד הנתבע 1 לא צויין כל נזק שנגרם לתובע וגם בשני הפרוטוקולים של חקירתו במשטרה לא מציין התובע כי נשרט באוזנו והחוקר גם אינו מציין במהלך חקירה כי זיהה שריטה כלשהי על אוזנו.

זאת ועוד, בסיכום מידע רפואי שנערך ביום 9.7.04 כ- 8 חודשים לאחר האירוע (צורף ת/ 11 לתצהיר התובע) מציינת עורכת הסיכום ד"ר וירביאן כי על פי סיפור אביו של התובע, נחבל התובע במסגרת בית הספר, אך באותו מסמך לא מצויין כל זיהוי של סימן על אוזנו של התובע.

לא זאת אף זאת, במהלך חקירתו אישר התובע שסגן המנהל, הנתבע 2, שטף את פניו לאחר האירוע (עמ' 23 שורות 23 – 25) וסגן המנהל עצמו בעדות שנשמעה ככלל מהימנה כפי שיפורט בהמשך, ציין כי הסתכל באופן כללי על פני התובע ולא זיהה דימום (עמ' 68 שורה 16).

יצויין, כי בפסק הדין לא יכל בית המשפט ליתן כל משקל למסמך שנוסח ע"י ד"ר אברהם פרנקל והוגש ע"י התובע וזאת מאחר ומדובר במסמך שנחזה להראות כחוות דעת שאינה ערוכה כדין ומאחר שמדובר ברופא שבדק התובע בעיר רעננה לצורך הגשת "חוות הדעת" ולא כחלק מהליך טיפולי רגיל שאמור היה התובע לקבל בעירו נתיבות.

יחד עם זאת, בתיק החקירה עצמו מצויה תעודה רפואית של ד"ר מוריס ביטון שבו מציין ד"ר ביטון כי בדק את התובע ביום 7.11.03 ומצא חתך באפרכסת אוזן שמאל (צורף כנספח ת/ 3 לתצהיר התובע).

בכלל נסיבות הענין, אני קובע כי ביום 7.11.03 נכנס הנתבע 1 לכיתה בה למד התובע, ומשך באוזנו של התובע. זאת ועוד, לאור הדו"ח שערך ד"ר ביטון מחד גיסא ולאור העדר התייחסות לכל פציעה בכתב האישום בפרוטוקולי החקירה מאידך גיסא וכן לאור גירסתו של הנתבע 2, אני קובע כי עקב המשיכה באוזן נגרמה לתובע פגיעה כלשהי, אך דובר בפגיעה שאינה חמורה.

גירסת התובע - בכתב תביעתו ציין ב"כ התובע כי ביום 7.11.03 התנפל הנתבע 1, מר לוגאסי, על התובע ותוך כדי צעקות, "פושעים כושים", משך בחוזקה באוזנו של התובע.
כן ציין ב"כ התובע, כי בהמשך ירק מר לוגסי על התובע ואיים עליו באמצעות סיגריה בוערת.

בתצהירו ציין התובע כדלקמן :

"בתגובה התנפל עלי הנתבע 1 ותוך גידופין וצעקות "פושעים", "כושים" וכו', משך בחוזקה באוזני הימנית...... לציין שבשלב כלשהו הנתבע 1 אף ירק עליו ואיים עלי בסיגריה בוערת".

במהלך הדיונים שבפני
הוסכם על הצדדים כאמור, כי כל המסמכים שמצוים בתיק החקירה המשטרתי שהוצג לבית המשפט, ישמשו כראיה בתיק, תוך כך שהצדדים יהיו רשאים לטעון למשקל הראיה בסיכומים.

לתצהירו צירף התובע שני פרוטוקולים של חקירותיו בתחנת המשטרה מיום 9.11.03 (ת/ 4) ומיום 11.11.03 (ת/ 5).

עיון בפרוטוקול חקירתו הראשונה של התובע בתחנת המשטרה מעלה כי בחקירה זו שנערכה יומיים לאחר האירוע נשוא התיק, ציין התובע כדלקמן :

"אלי לוגסי ניגש אלי ואמר לי, אם עוד פעם תיגע בבן שלי אור תראה מה אני אעשה לך ואז משך לי חזק באוזן".

באותה חקירה לא ציין התובע ולו ברמז כי הנתבע 1 ירק עליו או כינה אותו בכינוי גנאי כלשהו.

זאת ועוד, לאחר חקירתו ביום 9.11.03 חזר התובע לתחנת המשטרה ביום 11.11.03 וציין בחקירה משלימה כי לאחר שהנתבע 1 משך באוזנו, הוא הלך לחבר אחר שלו "יצחק" ירק עליו "והביא לו כאפה בלחי" ואמר לו בין היתר גם "כושי מסריח".

גם באותה חקירה שנערכה כפי הנראה באופן מיוחד כהשלמה לחקירה מיום 9.11.03, לא ציין התובע, ולו ברמז, כי הנתבע 1 ירק עליו או כינה אותו אישית בכינוי גנאי כלשהו.

במהלך חקירתו בבית המשפט הופנה התובע לסתירה המהותית שבין דבריו בחקירותיו במשטרה לבין דבריו בתצהיר והשיב, בין היתר, כדלקמן :

"ש. אבל במשטרה אתה לא אומר שהוא אמר לך. הוא אומר שירק על החברה שלו ואמר לו כושי מסריח.
ת וגם לו. הוא אמר לו גם".
(עמ' 16 שורות 12 – 14 לפרוטוקול –בכל מקום בפסק הדין שבו מופנה הקורא לפרוטוקול הדיון, תעשה ההפניה לפרוטוקול הדיונים בתיק האלקטרוני ולא בתיק הנייר).

יובהר, כי אותו קטין אחר שעליו על פי טענת התובע בעדותו במשטרה ירק הנתבע 1 ואותו כינה בכינוי גנאי, אינו צד לתביעה וגם לא הגיע להעיד במשפט ולפיכך, בית המשפט לא יוכל להתייחס לפגיעה באותו קטין.

יחד עם זאת, מכלל העדויות שהוצגו בפני
עולה כי התובע לא נתן הסבר מספק לסתירה המהותית שעלתה בין דבריו בשתי חקירותיו שנערכו בתחנת המשטרה לבין דבריו בתצהירו ובנסיבות הענין, תטיל סתירה זו צל על כלל גירסתו שבפני
ובפועל לא תאפשר לקבל את גירסתו בכללותה.

זאת ועוד, בחקירתו בפני
ציין התובע כי לאחר התאונה ובמשך כחמישה חודשים נאלץ לנסוע לבית הספר במוניות שירות (עמ' 25 שורה 23 לפרוטוקול), אך בחקירתו של אביו לא זכר האב האם לאחר התאונה הגיע בנו לבית הספר ברכבו שלו או במונית (עמ' 28 שורות 25 – 26 לפרוטוקול).

לאור האמור לעיל, איני מקבל את גירסת התובע ולפיה בעת האירוע ירק עליו הנתבע 1 וכינה אותו בכינוי גנאי כלשהו.

זאת ועוד, בתצהירו ציין הנתבע 1 כי עובר לאירוע נשוא דיוננו נהגו באופן קבוע ויום יומי תלמידי כיתתו של בנו אור ובמיוחד התובע, להרביץ לבנו, להשפיל אותו ולקחת את המזון שהביא עמו מהבית.

במהלך הדיונים שבפני
העיד בפני
בנו של הנתבע 1 אור לוגסי ובתצהירו ציין כי בתחילת שנת הלימודים הרלבנטית נהגו חבריו של התובע ובמיוחד התובע להכות בו באופן יום יומי, להרביץ לו ולהשפיל אותו ובבוקר האירוע הנדון היכה בו התובע בחוזקה בפני
ו ודחף אותו. בנו של הנתבע 1 נחקר בפני
וגירסתו שבפני
נשמעה כמהימנה.

לא זאת אף זאת, בחקירתה העידה מורתו של התובע הגב' דליה אמרוסי, כי עובר לאירוע נושא תיקנו ערכה בירור עם תלמידי הכיתה והסתבר לה שהתובע וחבריו אכן תקפו את בנו של הנתבע 1 בבוקר האירוע וכדבריה, "אני ניגשתי בבוקר לכיתה,הסברתי את חומרת העניין שאסור שיקרה מצב כזה..." (עמ' 45 שורה 1 לפרוטוקול)
"... ניסית לברר מה קרה באמת? ת. בטח, דיברנו על הנושא, לא זוכרת מה היה, אבל הם היו לא בסדר... הגענו למסקנה שהם לא בסדר... תמיד שיש מריבה פותרים אותה לעיני כולם ושואלים מה אתה חושב, האם יכולתם למנוע את זה. הגעתי למסקנה שהם לא בסדר. במידה והיתי חושבת שגם אור לא בסדר, הייתי משעה גם אותו".

סיכום ביניים לענין אירוע התקיפה

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי ביום 7.11.03 תקף הנתבע 1 את התובע, בכך שמשך באוזנו וגרם לו לפציעה שאינה חמורה באוזן.

התביעה כנגד הנתבעים 4, 2 (ביחד)

העובדות

האירועים שקדמו לאירוע התקיפה

בחקירתו בפני
העיד הנתבע 2 כדלקמן:
"ש. אז קיבלת את הידיעה על המריבה מהאבא באותו היום?
ת. אני מאקדים. לימדתי בבוקר. בהפסקה הייתי תורן חצר. הוא בא מיד לאחר הפסקה. הם כבר היו בכיתה. כולם בכיתה. התפלאתי, לא בנתי מה עשה. הוא היה בכניסה למבנה של בית הספר. שאלתי אותו, אלי מה אתה עושה כאן כי בדר"כ מי שמגיע זה רק האמא. התפלאתי. שאלתי מה אתה עושה פה. הוא אמר שהרביצו לבן שלו, לאור, והוא רוצה לבדוק אם טופל או לא טופל, כי אשתו היתה בבוקר והיא דיברה עם המנהל וסיפרה לו. כאשר אומרים לך שהמקרה טופל או לא טופל, התשובה צריכה להיות כן, לא. אמרתי טוב, אני אלווה אותך לכיתה. הוא לא יודע איפה הכיתה. זו פעם ראשונה.העליתי אותו לכיתה. הכרתי לו את המחנכת, שהוא לא מכיר אותה כלל.
(עמ' 62 לפרוטוקול שורות 5 – 13 )

זאת ועוד, בחקירתו בתחנת המשטרה (הפרוטוקול צורף לתיק המשטרה), העיד הנתבע 2 כדלקמן :

"ביום שישי 7.11.03 בשעה 11:30 לערך הגיע לביה"ס אלי לוגסי שבנו לומד בביה"ס בכיתה ה' – 2 וביקש לשוחח עם המחנכת. מסרתי לו שאשתי היתה בבוקר בבה"ס וכבר שוחחה עם המורה על מה שקרה אתמול עם בנו מחוץ לשטח ביה"ס בחניה. אבל הוא התעקש בכל זאת לדבר איתה. שוחחנו על דברים שיגרתיים ופניתי לכיוון הכיתה, שוחחתי עם המחנכת דליה אמרוסי ואמרתי לה שאלי לוגאסי
רוצה לדבר איתה..."

בסיכומיו טען ב"כ המדינה כי העדויות שנגבו בתחנת המשטרה לא נגבו מהנתבע 2 תחת אזהרה ועל כן מדובר באמרת חוץ בכתב של מי שאינו עד במשפט הפלילי ודינן כדין עדות שמיעה. במהלך הדיון שבפני
הסכימו הצדדים לכך שהמסמכים הנמצאים בתיק המשטרה יחשבו כראיה בתיק, והותירו לעצמם הזכות לטעון אך ורק לענין משקל הראיות (ראה עמ' 35 שורות 14- 16 ועמ' 46 שורה 11). בנסיבות האמורות לעיל, לא ניתן יהיה לראות בעדויות הנתבע במשטרה (שהוצגו בפני
) כעדות שמיעה.

עיון בגרסת סגן המנהל הנתבע 2 כפי שהוצגה בתחנת המשטרה מעלה כי באותה גרסא ציין הנתבע 2 כי בבוקר יום האירוע פנה אליו הנתבע 1, ציין בפני
ו כי בנו הוכה וביקש לברר עם מורתו של הבן האם הסוגיה טופלה.

כן עולה מתוך כלל דבריו של הנתבע 2 בתחנת המשטרה ובפני
, כי לאחר בקשתו של הנתבע 1, הם שוחחו ביניהם על דברים שיגרתים והוא הוביל את הנתבע 1 לכיתת בנו והציגו בפני
המורה.

דבריו של הנתבע 2 בתחנת המשטרה נאמרו זמן קצר לאחר האירוע הנטען והם נאמרו באופן חופשי מבלי שהוא יודע כלל שע







א בית משפט שלום 695/05 אברהם וונדדמגוגן נ' אלי לוגאסי, דני אזולאי, בית ספר היסודי "נתיבי נועם " ואח' (פורסם ב-ֽ 17/11/2010)