פסקי דין על עזרא צמח | פסקי דין על אילנה צמח | פסקי דין על יצחק צמח ואח' | פסקי דין על וורלד גרופ הולדינס בע"מ

2035/06 עא     22/11/2010




עא 2035/06 עזרא צמח, אילנה צמח, יצחק צמח ואח' נ' וורלד גרופ הולדינס בע"מ





בפני

כב' השופט שנלר
, אב"ד
כב' השופט ד"ר ורדי

כב' השופטת לבהר-שרון

המערערים:
1. עזרא צמח

2. אילנה צמח

3. יצחק צמח
4. סיגלית לאמעי
5. אילן מרדכי צמח
6. שלומי צמח (קטין)
7. סיוון צמח (קטינה)
8. מור צמח (קטינה)
9. סמי צמח
10.רונית צמח
11.בנימין צמח (קטין)
כולם ע"י ב"כ עו"ד מנחם דויד
נגד
המשיבה:
וורלד גרופ הולדינס בע"מ
(בשמה הקודם: סופר אמאייל בע"מ)
ע"י ב"כ עו"ד דור שחם
פסק דין
השופט ישעיהו שנלר
, אב"ד:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ת"א-יפו (כב' השופט מ' בן חיים) מיום 01.03.2006, בו הורה בית משפט קמא על פינויים וסילוק ידם של המערערים מהמקרקעין ברח' המלאכה 43 חולון, הידועים גם כחלקה 7 בגוש 6785, ומסירת החזקה בהם כשהם פנויים, למשיבה (להלן – פסק הדין) (ת.א. 44064/00).

רקע עובדתי
1. המערערים הינם בני משפחה אחת, וכדלקמן:
ה"ה צמח עזרא, יצחק ומרדכי הינם אחים, ונכדים של מרדכי וסעידה צמח ז"ל המנוחים (להלן - המנוחים). הגב' צמח אילנה היא אשתו של עזרא, והגב' לאמעי סיגלית היא אשתו של מרדכי. צמח שלומי, סיוון ומור, הינם ילדיהם של עזרא ואילנה שהיו קטינים בעת הגשת התביעה.
צמח סמי הוא אביו של עזרא, ובנו של מרדכי הסב המנוח.

המשיבה, שבעבר נקראה סופר אמאיל בע"מ, התקשרה בשנת 1975 בהסכם פיתוח עם מִינהל מקרקעי ישראל, המנהל על פי דין את המקרקעין (להלן – הסכם הפיתוח). בהסכם הפיתוח התחייב המנהל להחכיר למשיבה את המקרקעין על פי חוזה חכירה לטווח ארוך, ובהתקיים תנאים מסויימים. המשיבה התחייבה בסעיף 6 להסכם כי "במידה וישנם על המגרש מחזיקים בזכות או שלא בזכות היוזם (המשיבה, י.ש.) מתחייב לפנותם על חשבונו הוא בלבד...".

בהתאם לאמור פתחה המשיבה בהליכים משפטיים נגד מספר מחזיקים ביניהם ה"ה מרדכי וסעידה צמח ז"ל.
בשנת 1980 פנו המנוחים יחד עם אדם נוסף בתביעה לבית המשפט השלום בת"א-יפו למתן צו הצהרתי וצו מניעה נגד המשיבה (ת.א. 18542/80). לאחר מספר הליכים משפטיים הגיעו הצדדים לידי הסכמה, שמחוץ לכתלי בית המשפט, לפיה המנוחים יפנו את המגרש וימסרו את החזקה בו עד ליום 12.4.1987, ותמורת הסכמתם יקבלו סך השווה בשקלים ל-24,000$.
בסופו של יום ההסדר קויים. המנוחים פינו את המקרקעין, והמשיבה שלמה את התמורה.
לאחר פטירת הגב' סעידה ז"ל, שב ופלש המנוח למקרקעין. המשיבה פתחה כנגדו בהליך תביעה נוסף, שבמסגרתו ניתן כנגדו צו מניעה, ו

פסק דין
המחייבו לסלק את ידו מהמקרעין (ת.א. 30339/88). לאחר מתן פסק הדין פינה המנוח את המקרקעין.
בשנת 1988 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד ומתן צו מניעה קבוע נגד עזרא (ת.א. 18068/88), ובמקביל עתרה במסגרת תיק המרצה בבקשה למתן סעד זמני (ה.פ. 8963/88). במסגרת אחת הישיבות הצהיר ב"כ של עזרא לפרוטוקול כדלקמן (פרוטוקול הדיון מיום 19.6.1988):
"אני מצהיר בשמו של המשיב מר צמח עזרא כי אין למרשי כל תביעות או כל טענות זכות לגבי המקרקעין נשוא משפט זה. אין כל מניעה מבחינתנו כי ינתן צו מניעה כנגדו ובלבד שלא יפריעו לו לבקר את סבו אשר גר במקום..."
בסיום הדיון על סמך הצהרה זו ניתנה החלטה שבה נקבע כי על עזרא ומי מטעמו להימנע מלהכנס למקרקעין, לבד מביקורים מקובלים של קרוב משפחה, שלא יעלו על פעם בשלושה ימים, ולא שהות ממומשכת או שהיה במקום מעבר לביקור ואף לא לינה, וזאת עד למתן

פסק דין
סופי.
בסופו של יום

פסק דין
סופי לא ניתן עד להיעלמותו של התיק.

2. בשנת 2000 המשיבה הגישה תביעה חדשה בסדר דין מקוצר נגד המערערים לפינוי וסילוק ידם מהמקרקעין אליהם פלשו,לטענתה, שלא כדין.
המערערים התגוננו בטענה כי הינם בני רשות במקרקעין, בין בעצמם ובין מכוח ירושה. לחילופין, כי הינם בגדר דיירים מוגנים, או כי רכשו זכויות מכוח דיני ההתיישנות, או מכוח השקעותיהם בהקמת מבנים ופיתוח תשתיות.

בית משפט קמא (כב' השופטת ר' פינצ'וק - אלט) בהחלטה מיום 18.11.2001 נתן למערערים רשות להתגונן בטענה "כי התגוררו או השתמשו לצרכי עסק או דברים אחרים במבנים שבשטח וכי עומדת להם זכות לפיצוי בגין השקעות שביצעו במקום במשך השנים" (בש"א 123923/00).

על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בר"ע 1148/02). בית המשפט המחוזי (כב' השופטת (כתוארה אז) ה' גרסטל) קיבל בהחלטתו מיום 17.03.2003 את הבקשה, ואת הערעור באופן חלקי. בית המשפט איפשר למערערים להתגונן גם בטענות הבאות:
"טענת זכאותם לפיצוי בשל היותם בני רשות בקרקע, וכן בטענתם בדבר חוסר סמכות המשיבה להגיש את התביעה נגדם".

3. עוד קודם לכן, הגישו המערערים בקשה לבית משפט קמא כי יורה על סילוק התביעה על הסף, הואיל ולמשיבה אין סמכות להגיש את התביעה (בש"א 105901/02). בית המשפט (כב' השופט מ' בן חיים) דחה את הבקשה בהחלטתו מיום 05.03.2002.

גם על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (בר"ע 1548/02). במעמד הדיון נתן בית המשפט (כב' השופט ד' ארבל) החלטה המורה על מחיקת הבקשה. בהחלטה נאמר כי לאחר שהובהר לצדדים המצב המשפטי, נוכח החלטת כב' השופטת (כתוארה אז) גרסטל, הגיעו הצדדים להסכמה כי סוגייה זו, הינה חלק מהרשות שקיבלו המערערים להתגונן, ועל-כן היא תידון במסגרת המשפט המתנהל לפני בית משפט קמא.

4. בית משפט קמא קיבל את התביעה והורה על פינויים של המערערים, וכדלקמן:
סמכות התובעת להגשת התובענה - בית משפט קמא קבע כי סוגיה זו הוכרעה למעשה במסגרת ההחלטה מיום 5.3.2002, בה נפסק כי בהיות המשיבה צד להסכם פיתוח בר תוקף, הרי שמתקיימת לגביה הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, המאפשרת למי שזכאי להחזיק במקרקעין לדרוש את מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. עמדה זו אושרה עקרונית במסגרת בר"ע 1148/02 תוך הסתמכות על סעיף 6 לחוזה הפיתוח.
הסכם הפיתוח היה בתוקף לאור תצהירו של בז'רנו, שהעיד מטעם המשיבה על התקופה בה שימש כמנהל, לפיו הוארך ההסכם למפרע מיום הכריתה ועד ליום 01.04.2003.

המערערים כברי רשות במקרקעין - תצהיר עדות ראשית ניתן על ידי מר צמח עזרא. בתצהירו אין עובדות ונסיבות המצביעות על מעמד של ברי רשות. במהלך העדות התברר כי עזרא החל להתגורר במקרקעין בשנים 1990- 1992. כן העיד כי בעת מתן עדותו הוא אינו מתגורר במקרקעין.
בית המשפט מציין כי עזרא לא פירט מטעם מי ובאיזה אופן קיבל רשות להתגורר או להחזיק במקרקעין. בית המשפט קבע כי לא רק שלא הוכיח עזרא את טענתו, אלא שמכלול הראיות מעלות כי אין לו כל זכות במקרקעין, כי ויתר על כל טענה בעניין, וכי מגוריו הארעיים במקרקעין בכל מועד, לאחר יום 19.06.1988, נעשו שלא כדין.
בהתייחס ליתר המערערים קבע בית משפט קמא כי חומר הראיות שבפני
ו מלמד כי בשנת 1989 פונו סבי המערערים מן המקרקעין, ומכאן כי לא ניתן לבוא מכוחם. כאמור, יתר המערערים לא הציגו כל גרסה שהיא, ומכאן כי לא עמדו בנטל הראיה לסתור את טענת הסגת הגבול והפלישה שיוחסה להם בכתב התביעה.
מעבר לצורך ציין בית משפט קמא כי אף אם היה קובע כי הינם ברי רשות, הרי שהגשת התביעה ביטלה את הרשות שניתנה. הלכה היא כי אין חובה לפצות את בר הרשות על ביטול הרשות.

טענות חורגות – בית משפט קמא דחה את טענות המערערים המתייחסות לשיהוי, התיישנות, זכויות יסוד, הגנה מן הצדק ואיסור אצילת סמכויות, מפאת היותן חורגות מגדר עילות ההגנה שהותרו.

פיצויים בגין השבחות – בית המשפט קמא התייחס לעניין רק בהנחה כי קביעתו, בדבר אי-היות המערערים ברי רשות, תידחה. בהנחה שכך, יהיו המערערים זכאים לפיצויים בגין הקמת אחד המבנים (סומן ח'). זאת בשים לב כי רק חלק מהמבנה ניצב על המקרקעין. עוד יש לקחת בחשבון כי המנוחים פוצו בזמנו על ידי המשיבה.

טענות הצדדים
5. המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא שלא שת ליבו לכך שכל ההליכים המשפטיים שהתנהלו אל מול משפחת המערערים, עניינם יחידת דיור קטנה, המצויה רק בחלק קטן מהמקרקעין, בעוד שהמקרקעין הינם בשטח של כ- 2.7 דונם.

עוד טוענים המערערים, כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי המערערים אינם בני רשות. לטענתם, כב' השופטת גרסטל קבעה כי המערערים מחזיקים כדין, וכן כי הם בעלי רשות בלתי הדירה במקרקעין.

מוסיפים המערערים לטעון כי המשיבה הגישה את תביעתה ללא כל סמכות, הואיל ובעת הגשת התביעה הסכם הפיתוח לא היה בתוקף, האורכות שניתנו היו מותנות בתנאים בהם היה על המשיבה לעמוד, ובנוסף האורכות ניתנו שלא כדין.

בהקשר זה, טוענים המערערים כי שגה בית משפט קמא בכך שלא דן בטענותיהם הבאות: התביעה התיישנה; דין התביעה להידחות מפאת שיהוי מניעות והשתק; התביעה הוגשה שלא בתום לב; הגנה משיקולי צדק.

המערערים טוענים כי יש להם זכויות במקרקעין במשך שנים, וכי ניתן ללמוד על כך, בין היתר, גם מפסק הדין שניתן על ידי כבוד השופט בייסקי עוד בשנת 1964 (ת"א 1355/64).

עוד טוענים המערערים כי נטל הראיה הוא על המשיבה, וכי עמדו בנטל הראיה שהוטל עליהם. המערערים מפנים לעדויות השונות, כשלטענתם העד מטעמם העיד בצורה קוהרנטית וברורה, בעוד שבעדות העדים מטעם המשיבה נפלו פגמים שונים.

6. המשיבה טוענת כי למערערים ניתנה הרשות להתגונן בשלוש טענות בלבד, וכל יתר הטענות הינן בבחינת הרחבת חזית אסורה, ויש לדחותן על הסף.

בהתייחס לסמכות המשיבה להגשת התביעה, טוענת המשיבה כי הייתה בידיה סמכות וכפי שקבע בית משפט קמא בעמ' 4 ש' 10 -15 לפסק הדין. כן מפנה המשיבה להחלטתה של כב' השופטת (כתוארה אז) ה' גרסטל בה נדחתה עיקר הטענה, וכל שנצרך בחינת תוקפו של הסכם הפיתוח.

לגופה של הטענה טוענת המשיבה כי בהסכם הפיתוח (סעיף 10(א)) נקבע כי המינהל רשאי לשלוח הודעת ביטול למשיבה, במקרה של אי עמידה בתנאי ההסכם. ודוק, אין ההסכם בטל מאליו, אלא אם בוטל על ידי המינהל. המערערים לא הוכיחו כי הסכם הפיתוח אכן בוטל.
המשיבה מפנה למספר מסמכים שצורפו על ידה בפני
בית משפט קמא, ובעיקר למכתב המינהל בו הודיע המינהל כי אישר ארכה לחוזה הפיתוח עד ליום 31.03.2001.
ע







עא בית משפט מחוזי 2035/06 עזרא צמח, אילנה צמח, יצחק צמח ואח' נ' וורלד גרופ הולדינס בע"מ (פורסם ב-ֽ 22/11/2010)