פסקי דין על בלייכר חיים אליהו

3149/02 פ     27/07/2003




פ 3149/02 מדינת ישראל נ' בלייכר חיים אליהו




169
בתי המשפט
ת"פ 003149/02
בית המשפט המחוזי בירושלים
27/07/2003
תאריך:
כב' השופט בעז אוקון

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה

נ ג ד
בלייכר חיים אליהו
הנאשם
הכרעת דין

1. ביום 7.12.01 בסמוך לשעה 15:50, התרחשה בצומת ממרא תאונת דרכים, בין שני כלי רכב. האחד נהוג על ידי הנאשם, והאחר - על ידי עובד פדאל, שהיה אז בן 23. עובד פדאל נהרג, למרבית הצער ("המנוח").

המאשימה הגישה כתב אישום המייחס לנאשם הריגה, עבירה לפי סעיף 298 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 ("חוק העונשין"), פנייה שלא בבטחה, עבירה לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ("התקנות"), ואי מתן זכות קדימה, עבירה לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות.

עיקרי המחלוקת
2. צומת ממרא הוא צומת t ("צומת קמץ") בכביש 60, הממוקם בכניסה הצפונית לגבעת חרסינה. אל הצומת מוליך כביש דו סטרי, בעל נתיב אחד לכל כיוון. סמוך לצומת מתרחב הכביש, כדי הוספת נתיב, המאפשר פניה שמאלה אל גבעת החרסינה. על הפונה שמאלה לכבד את זכות הקדימה של כלי רכב הנוסעים בנתיב הנגדי. אין במקום שילוט המחייב עצירה גמורה, ברם כאשר מופיע רכב בנתיב הנגדי חייב הרכב לעצור במקרה המתאים, כמצוות תקנות 41 ו-64 לתקנות. הנאשם הגיע לנתיב זה ברכב סיטרואן מסחרי, והיה בדעתו לפנות שמאלה כדי להיכנס לגבעת החרסינה. באותה עת נהג המנוח, ברכב פרטי מסוג פורד, בנתיב הנגדי, מכיוון ירושלים בואכם קרית ארבע. המנוח המשיך בכיוון נסיעתו, והיה אמור לחלוף על פני הצומת.

3. המאשימה טענה כי הנאשם ביצע את הפניה שמאלה, תוך התעלמות מזכות הקדימה של המנוח וכך גרם לתאונה.

הנאשם טען כי התאונה ארעה בטרם פנה שמאלה, בעודו מצוי בנתיבו. לפי זה, סטה המנוח מנתיב נסיעתו אל הנתיב הנגדי של הנאשם, בשל מהירות מופרזת שמנעה ממנו להמשיך במסלולו. רכב המנוח פגע ברכבו של הנאשם לפני שזה ביצע פניה.

המחלוקת מתמקדת, אם כן, בשאלה אם הנאשם פנה שמאלה ונכנס אל הצומת. על המאשימה להוכיח עובדה זו מעבר לספק סביר. הנאשם יזוכה אם יצביע על ספק כזה, בין באמצעות גרסתו ביחס לדרך קרות התאונה ובין בדרך אחרת. מרכז הכובד של ראיות המאשימה התבסס על עדי ראיה. לשיטתה, יתר הנתונים מחזקים עדויות אלה. הנאשם ניסה לעורר ספק על ידי עימות עדי הראיה עם הנתונים בזירת ההתנגשות וגם באמצעות ראיות נסיבתיות ועדויות מומחה. מכלול הראיות יבחן עתה. כל מרכיב ראייתי יבחן בנפרד, כאשר ברור כי התמונה הכללית העולה מהנתונים גדולה מסך מרכיביה, והצגת הנתונים בנפרד נעשית לצרכי נוחות.

הפניה שמאלה - עדויות הראיה
4. מספר עדי ראיה, השקיפו על הצומת מכיוון גבעת החרסינה. אלה דיווחו כי הנאשם החל לפנות שמאלה ונכנס אל הצומת קודם לתאונה. ודים קישלנדה, אשר הגיע אל צומת ממרא מגבעת החרסינה ברכב צבאי, משאית מסוג אינטרנשיונל, אמר שהרכב בו נהג הנאשם ביצע פניה שמאלה. לדבריו, הוא ראה את כלי הרכב מגיעים אל הצומת זמן קצר ביותר -"שבריר שניה" - לפני התרחשות התאונה ( פרוטוקול, ע' 17, ש' 2). העד דחה את האפשרות שרכב הנאשם לא פנה שמאלה, גם כאשר הוצגו לו תמונות המלמדות על מיקום הפגיעות שספג כל אחד מכלי הרכב. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 16, ש' 16):
ש. אני אומר לך שהוא לא עצר, והוא [הנאשם] המשיך ישיר ואז היתה התאונה, חזית בחזית?
ת. אתה יכול להגיד את זה, אבל אני לא מסכים. אני אומר שהוא פנה שמאלה.

5. פניה כזו נצפתה גם על ידי חייל אחר, טל מאגר, אשר התקרב בג'יפ אל הצומת מכיוון גבעת החרסינה. לדבריו, הרכב של הנאשם היה מצוי בנתיב השמאלי. נהג הרכב אותת שבכוונתו לפנות שמאלה (פרוטוקול, ע' 26, ש' 19). במצב זה הבחין טל מאגר ברכב, ואף הספיק לראותו כשהוא מתחיל בפני
ה. אומר טל מאגר (פרוטוקול, ע' 27, ש' 27):
ש. אני אומר לך עכשיו שאמרת שלא ראית שהרכב המסחרי עצר ואז קרתה התאונה. אני אומר לך שהרכב המסחרי התכוון לפנות שמאלה, נסע בנתיב השמאלי, אותת, אבל לא הספיק לפנות.
ת. הוא התחיל בפני
ה.

טל מאגר הדגיש כי הרכב לא הספיק להשלים את הפניה, אבל הוא החל בה (פרוטוקול, ע' 30, ש' 14). עד זה לא נסוג מדברים אלה על אף שנשאל עליהם פעם אחר פעם.

6. עדות על פניית הנאשם נמסרה גם על ידי צופה אחר במתרחש, קסה תפתה, אשר ישב בסככת מאבטחים בכניסה לגבעת החרסינה והשקיף על הצומת.

7. הנאשם לא יכול היה לסתור דברים אלה. הנאשם מסר שהוא היה ער לכך כי שומה עליו להאט את כלי הרכב לפני הפניה שמאלה, על מנת "לתת זכות קדימה לרכב שבא ממול" (מ/3, ש' 45-46). הוא גם ידע לומר שהוא נהג, כעניין של הרגל, לעצור במקום זה. אבל, הנאשם לא יכול היה למסור מה התרחש בפועל בעת התאונה. בהודעתו הראשונה אמר הנאשם כי הוא דיבר בפלאפון, בדיבורית, עם בתיה ארדן, חברה של אחותו (מ/3, ש' 18). לא עלה בידו לזכור את מצב כלי הרכב בעת התאונה עצמה. הוא אומר (מ/3, ש' 43):
אני ממש לא זוכר מה היה בצומת ואיך קרתה התאונה.

בחקירה מאוחרת יותר, אמר הנאשם כי הוא איננו זוכר אם הוא עצר את הרכב לפני הפניה שמאלה, וכי הוא איננו זוכר דבר ביחס למקום התאונה (מ/4, ש' 20 ואילך). חקירה נוספת, נערכה ביוזמת הנאשם כ-10 חודשים לאחר התאונה. אז מסר הנאשם כי זכרונו חזר אליו. הוא נזכר שבעת התאונה הוא התכופף על מנת להרים כלי נשק, שהיה מונח ברכב ואשר נפל אל רצפת הרכב. הוא אומר (מ/6, ש' 12-25):
... מכיוון קריית ארבע כביש 60 לכיוון צומת רמת ממרא וכאשר הייתי במרחק של כ-30 מטר לערך לא זוכר בדיוק כאשר הנזק מסוג עוזי ששייך לי היה מונח על ספסל הנוסעים כאשר הקת הנשק פתוח והנשק מונח על ספסל תמיד אני נוסע כך וכאשר התחלתי להאט לקראת הצומת הנשק נפל לי לריצפת הרכב ואני אינסטגטיבית התכופפתי וירדתי עם הפנים לכיוון ריצפת הרכב כדי להרים את הנשק כאשר הרכב עדיין בתנועה ואני לא ראיתי שאני סוטה או פונה לנתיב הנגדי כמו כן לא ראיתי רכבים מגיעים מנגד ולא ראיתי שום רכב כי הייתי עם הפנים למטה כדי להרים את הנשק...

הנאשם לא יכול להפריך מזיכרונו שלו את דבר הפנייה, ואין הוא עושה כן גם כאשר שב אליו זכרונו. אמירתו, "לא שמתי לב שאני סוטה לכיוון הנגדי", מחזקת את דברי עדי הראיה. נכון, הנאשם אמר בהודעתו הראשונה גם כי "אם אני הייתי בנתיב שלי, של הפניה שמאלה, אני לא מצפה שמישהו יכנס לי לשם", אך דברים אלה נמסרו תחת ההתניה "אין לי מושג מה היה" (מ/3, ש' 48).

משקל עדויות הצופים
8. העדויות של טל מאגר וודים קישלנדה הן משכנעות ביותר. לא עלה בידי הנאשם לקעקע עדויות אלה. הוא הצביע על פערים מסויימים בהערכות המרחק או הזמן של העדים. כך, טל מאגר העריך כי הג'יפ שהוא נסע בו היה במצב של עצירה (פרוטוקול, ע' 20), ואילו ודים קישלנדה, אשר היה במשאית שנסעה בעקבות הגיפ', העריך ששני כלי הרכב היו בתנועה (פרוטוקול, ע' 9). ודים קישלנדה התקשה לשחזר את סדר הופעת רכב ההצלה (פרוטוקול, ע' 8). היו פערים נוספים בעדויות, בנוגע למרחק מן הצומת, או למשך הזמן בו שהו השניים במקום לאחר התאונה. ואולם פערים אלה הם בעניינים של מה בכך. העדים השתדלו למסור דברים כהוויתם. הערכת זמן או מרחק היא עניין אחד - שבשוליים, ותיאור תנועת כלי הרכב ועצם ההבחנה בפני
ה שמאלה - היא עניין אחר - שבמהות. העדים יכולים לזכור את מסלול הנסיעה, בלא שיזכרו שעה מסוימת. יתר על כן, העדים מסרו הערכות זמן ומרחק מתקבלות על הדעת, וממילא ניתן לאמץ ללא, כל קושי, את הבחנתם בדבר הפנייה שמאלה.

9. יש להדגיש שזיהוי הפניה שמאלה נעשה על ידי ודים קישלנדה וטל מאגר כבר מהרגע הראשון, בעת מסירת ההודעות במשטרה. הטענה כי גרסאות אלה נדלו משני החיילים בתשובה לשאלות מפורשות (פרוטוקול, ע' 31) אינה מעלה או מורידה לעניין אמינות הדיווח. שומה על גובי ההודעה להבהיר עם מוסריהן את טיב עמדתם. לכן, אין להשקיף בשלילה על חידודם של עניינים מרכזיים, ואין לראות בעצם הצגתה של שאלה מפורשת - משום הדרכה שנועדה לכוון את העדים. גובי ההודעה לא נכנסו לויכוח עם העדים, הם שאלו שאלות ישירות, וזכו למענה ענייני.

10. הנאשם ניסה להיתפס גם לדרך הניסוח של תשובותיהם כדי לעורר ספק בודאות הפניה. הנאשם הצביע על כך שודים קישלנדה השתמש בניסוח "על פי מה שאני חושב, אני חושב שהוא פנה שמאלה" (פרוטוקול, ע' 16, ש' 14). טל מאגר אמר: " הוא התחיל בפני
ה אבל לא הספיק לפנות" (פרוטוקול, ע' 30, ש' 14). זוהי שליפה של קטעי דברים. ודים קישלנדה קבע בודאות, תוך שהוא הודף את התיזה של הנאשם: "אני אומר שהוא פנה שמאלה" (פרוטוקול, ע' 16, ש' 17), וטל מאגר חזר בתקיפות על התיאור, לפיו הנאשם אכן "התחיל בפני
ה בעת התאונה" (פרוטוקול, ע' 30, ש' 2). עדים אלה היו מהימנים, ודבריהם היו עקביים ובעלי רצף פנימי חד משמעי, לפיכך, גם העובדה שהם דברו זה עם זה מיד בעקבות התאונה (פרוטוקול, ע' 7) אינה יכולה לפגום בעדותם. מדובר בשיחות אקראיות שאינן מפחיתות ממידת ההתרשמות האישית של כל אחד מן העדים. "כן. דברנו" אומר טל מאגר בתשובה לשאלה "קצת דברתם?". שיחה מסוג זה אין בה אותה השראה העלולה להכתים את העדויות של צופים תמי לב, שראו במו עיניהם את התרחשות התאונה.

11. שונה המצב ביחס לעדותו של המאבטח קסה תפתה. עד זה לא נחקר מיד לאחר התאונה. שמו לא נזכר בכתב האישום. עם סיום ראיות המאשימה, ולקראת שמיעת עדויות ההגנה ביקשה המאשימה לאפשר את העדתו. התברר שמשפחת המנוח איתרה את קסה תפתה והפנתה אותו אל רשויות החקירה (פרוטוקול, ע' 59). לטענתו, הוא היה מצוי בעמדה ממנה ניתן להבחין ברכב הנאשם בלבד. שדה הראייה שלו היה מוגבל לכיוון זה (מומחה הנאשם, פרוטוקול, ע' 122). העד אמר כי הוא הבחין ברכב זה - רכב הנאשם - בלבד (פרוטוקול, ע' 73).

עצם איתור העד על ידי משפחת המנוח אין בו פסול. גם קשה היה להתרשם שהעד היה מגמתי או דקלם את דבריו. ניכר בו שהוא חפץ למסור את שהתרחש. חרף זאת, נפגמה עדותו באורח קשה, עד שאין לתת לה משקל.

12. עם איתור קסה תפתה, והפנייתו למשטרה הוא נחקר על ידי בוחן התנועה יהודה זרגרי. בוחן תנועה זה העיד, קודם לכן, מטעם המאשימה. הפניית קסה תפתה לעד שנחקר יש בה טעם לפגם. עד זה התעמת כבר עם טענות ההגנה, וממילא קיים סיכון לתיאום ולהשפעה, אף שלא מדעת. הפגם החריף בהתחשב בתוכן עדותו של בוחן התנועה. אין מדובר בעד טכני או באוסף נתונים גרידא. יהודה זרגרי הוא זה שבחן את מכלול הנתונים וגיבש את "תמונת התאונה" של המאשימה. הוא חקר לאחר מכן את קסה תפתה ביחס לאותה תמונה. אין להתפלא שהחשש של השראה התממש בפועל. בוחן התנועה היה זה שצייר עבור העד את מסלולי הנסיעה של כלי הרכב (נ/12). הוא צייר - עבור העד ובשמו - מסלול נסיעה הזהה לעדותו, למרות שמסלול זה אינו נתמך בעדות קסה תפתה. כך מופיע בציור מסלול רכב המנוח, שקסה תפתה לא יכול היה להבחין בו (פרוטוקול, ע' 73). באותו אופן השתרבבה לציור השערתו של בוחן התנועה שרכב הנאשם נכנס אל הצומת שלא מקו העצירה. השערה זו נזכרה לראשונה בחקירת יהודה זרגרי (פרוטוקול, ע' 56). היא נועדה להסביר את הקושי שעוררו מיקומי הפגיעות בכלי הרכב. אין לה תימוכין בעדויות הצופים האחרים. אך העד קסה תפתה מאשש את ההשערה, למרות שממקום שבתו אין להניח שהוא יכול להבחין בסימני קו הצומת (נ/6 - נ/9). לקושי זה נוספו קשיים נוספים, ובהם הטענה של העד כי לא הגיעו כלי רכב נוספים אל זירת התאונה (פרוטוקול, ע' 75), קביעה מפוקפקת בהתחשב בהגעתם המיידית של כלי הרכב הצבאיים. ולבסוף, קסה תפתה מעיד שהוא לא הבחין בתאונה אלא בתוצאותיה (פרוטוקול, ע' 75), וממילא קשה לאמץ את גרסתו בנוגע למסלול התנועה של הרכב.

אכן, לא למותר להעיר כי כאשר מצורף עד ברגע האחרון, המופנה על ידי גורם לא חקירתי, ראוי לנהל את חקירתו בהקפדה רבה, ולמנוע אפשרות של השראה והכנה מצידו של עד מטריאלי בהליך. התעלמות מכללים אלה עלולה להוביל להפחתת משקל העדות, והיא מהווה מרשם ודאי להעלאת טענה של תאום פסול. במקרה זה לפגם החקירתי הממשי נוספו בעיות תוכניות המובילות לשלילת כל משקל מהעדות.

13. שלילת המשקל מעדות זו אינה יכולה לפגוע במשקל של העדויות האחרות ובמסקנה העולה מהן, לפיה הבחינו הצופים בתאונה בפני
ת רכב הנאשם שמאלה ובכניסתו אל הצומת. עדויותיהם של טל מאגר וודים קישלנדה תומכות זו בזו, ומציירות בבהירות את עובדת הפניה שמאלה. מולן עומדת בבידודה גרסת הנאשם, כשהיא תלויה על קרעי תרנגולת ואפופה באובך של חוסר זכרון. למעשה עדויות אלה עצמן מהוות בסיס מספיק לדחיית תיזת סטית רכב המנוח.

הנאשם ניסה להדוף מסקנה חד משמעית זו באמצעות ראיות נסיבתיות, ועדות מומחה. אלה יבחנו עתה.

פניה שמאלה ועדות המומחה
14. מומחה הנאשם, אינג' עוזי רז, סבר כי היסט בכביש יחד עם מהירות הנסיעה של המנוח הם שגרמו לתאונה, וזו התרחשה על קצה גבול מסלולו של הנאשם, ועוד קודם לפניה. לכאורה, ניתן למצוא בחוות הדעת אמירה, לפיה מצב הרכב של הנאשם לאחר התאונה מלמד שהנאשם לא פנה שמאלה אלא המשיך בדרכו ישר. וכך נאמר בחוות הדעת (ע' 6):
השוואה של כיווני הנסיעה עם מקום האימפקט במרכז הכביש מראה כי הנאשם סטה בתוך, נתיבו וכי המשיך מעבר לסימני הצבע שבמרכז הכביש המראים על צורת הפניה שמאלה בצומת... לסיטואציה זו יתכנו שני הסברים: א. הנאשם רצה לפנות, אך שם לב ברגע האחרון שהרכב הבא מולו מתקרב במהירות רבה ביותר, לכן הוא ניסה להמשיך ישר ולא לפנות בצומת. ב. האפשרות השניה היא שנשקו של הנאשם, שהיה מונח על המושב לידו, נפל בשעת ההאטה של הרכב לפני הצומת. הנאשם התכופף להרים את הנשק באופן אינסטינקטיבי ולכן, הוא המשיך לנסוע ישר עם הרכב מעבר לקו הצומת.

15. עיון נוסף בהערכת המומחה מעלה שהמומחה היה בדעה שהנאשם אכן החל בפני
יה שמאלה, אך מטעם כלשהו ניסה להסיט את הרכב בחזרה אל המסלול. כך, המומחה ציין בחוות דעתו כי "הנאשם סטה בתוך נתיבו, וכי הוא המשיך מעבר לסימני הצבע שבמרכז הכביש, המראים על צורת הפניה שמאלה בצומת". ואכן, בחקירתו הבהיר המומחה כי הוא מסכים שהנאשם החל בפני
ה שמאלה. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 108):
ש. אני מבין שגם לשיטתך הרכב של הנאשם החל את המהלך של הפניה שמאלה, הוא היה במצב של סטיה שמאלה?
ת. כן. זה כתוב, אני מפנה לע' 4, סוף ס' 2. זה כתוב.
ש. אני רוצה להפנות אותך לע' 7 בחוות הדעת. כשכתוב "מצביע על כך שהנאשם ניסה להמשיך בנסיעה בקו ישר ולא לפנות בצומת", הכוונה היא שאחרי שהוא החל את הסטייה שמאלה, יתכן שהוא עדיין היה בסטייה שמאלה, אבל לשיטתך הוא ניסה לתקן את הסטייה שמאלה?
ת. נכון.

16. התוצאה היא שגם אינג' עוזי רז אישר שהנאשם החל בפני
ה שמאלה בעת התרחשות התאונה. במובן זה עדות המומחה מחזקת את התרשמות העדים ותצפיתם.

ניתן לעבור עתה לבדיקת תיזת סטית רכב המנוח. תיזה זו נסתרת מעבר לספק סביר, על ידי עדי הראיה, אך היא נטולת ממש גם לגופה.

מהירות הנסיעה וההיסט של הכביש
17. במקום התאונה לא אובחנו סימני בלימה מצד איש מן הנהגים קודם לתאונה. אומר בוחן התנועה יהודה זרגרי (פרוטוקול, ע' 53, ש' 23-26):
ש. אתה קודם אמרת שבדרך כלל מודדים לפי סימנים בלימה ודחיפה, ואמרת שלא היו סימני בלימה ודחיפה של הפרטי, נכון?
ת. נכון. לפני ההתנגשות בין הרכבים אין סימני בלימה ואין סימני דחיפה. אין שום סימן בכביש לפני התאונה.

על כן, אין נתונים מספיקים הנוגעים למהירות הנסיעה של רכב הנאשם. הצופים השונים בתאונה לא ציינו כי רכב הנאשם נע במהירות גבוהה באופן מיוחד. לעומת זאת, קיימים נתונים אודות מהירות הנסיעה של רכב המנוח.

18. ההתקדמות המהירה של רכב המנוח משכה את שימת ליבם של החיילים שהשקיפו על הצומת. לדברי ודים קישלנדה, הרכב נסע במהירות "די גבוהה" העולה על 80 קמ"ש (פרוטוקול, ע' 9, ש' 26). עד זה לא יכול היה להוציא מכלל אפשרות כי המנוח נהג את רכבו אפילו במהירות של 110 "אולי 100" קמ"ש (פרוטוקול, ע' 9, ש' 23), אם כי סבר שהרכב לא נסע במהירות של 140 קמ"ש (פרוטוקול, ע' 9, ש' 26). טל מאגר אמר שהמהירות היתה "לא פחות מ-100 קמ"ש" (פרוטוקול, ע' 26, ש' 27). העד לא יכול היה לשלול את ההנחה שהמנוח נהג אף במהירות של 140 קמ"ש וציין כי אם יתברר שכך היה, הדבר אינו בלתי מתקבל על הדעת (פרוטוקול, ע' 27, ש' 3). עד אחר, פרייב לזר, הצביע ביתר בטחון על מהירות הנסיעה הגבוהה של המנוח. לדבריו, הוא נסע בכביש בכיוון נסיעת המנוח. הוא שם ליבו לכך שהמנוח עקף את רכבו במהירות גבוהה, לאחר שעצר בצומת הקודם. העד אמר כי הוא אינו מומחה אך העריך את נסיעת המנוח "במהירות של 150-140 קמ"ש" (פרוטוקול, ע' 121, ש' 2). הוא תהה בליבו כיצד המנוח, נוסע בכביש לא ישר כזה במהירות כה מופרזת ושרק לא יעשה תאונה" (פרוטוקול, ע' 124, ש' 9).

19. מיד לאחר התאונה צולם הרכב של המנוח, כאשר מד האוץ נעצר על חוגת 140 קמ"ש (מ/14 ט"ח). בוחן התנועה כתב, ליד אותו תצלום, כי "מד מהירות של פרטית שנתקע על 120 קמ"ש". רישום זה איננו משקף את אבחנתו המקורית של בוחן התנועה. תחילה הוא כתב ליד התצלום 140 קמ"ש, והדבר שונה על ידו לאחר מכן. שינוי זה ניכר מהמוצג עצמו, והוא נתמך גם ב"סקיצה" של התרחשות התאונה (מ/10). באותה סקיצה כתב בוחן התנועה, כי "מד מהירות נתקע על 140 קמ"ש". פשר השינוי שהוכנס הובהר בחקירה. יהודה זרגרי הסביר כי לאחר שבחן את הרכב פעם נוספת במגרש הגרוטאות, הוא מצא שמד האוץ מצוי מעל הסיפרה 120. וכך התנהלה חקירתו בשאלה זו (פרוטוקול, ע' 40, ש' 7):
ש. אני מפנה אותך לתמונה. אחרי שתסתכל על התמונה אתה תראה שהמד עומד על יותר מ-140 קמ"ש, האם זה נכון?
ת. לפי התמונה המופיעה במ/14 ט"ח אכן השנתות עומדות על מעל 140. כשהגענו למגרש הגרוטאות ראינו שזה עומד על 120. לא יכולתי להכנס לרכב, היה נזק רציני.

יוצא שבמקום התאונה הבחין יהודה זרגרי כי מד האוץ עמד מעל הסיפרה 140. ואולם לדבריו אפשר שהצילום המוליך למסקנה שגויה כתוצאה מזוית הצילום. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 41, ש' 3):
ש. התמונה מיום התאונה כשאנו סופרים מגיעים ל-140?
ת. זה מוסכם שזה 140, אבל בזוית של הצילום זה היה 120. צילמתי את זה מבחוץ.

הסבר זה רחוק מלשכנע. עיון בצילום (מ/14 ט"ח) מלמד כי מד האוץ אכן עמד מעל הסיפרה 140. טענת התעתוע כתוצאה מזוית הצילום, אינה נתמכת בראיות והיא בבחינת השערה. הצילום הוא חזיתי בחלקו, והמאשימה לא הראתה שזוית כזו של צילום יכולה לתעתע. העובדה שלאחר שהרכב הובל אל מגרש הגרוטאות, הראה מד האוץ על סיפרה נמוכה יותר איננה אומרת דבר, ובוחן התנועה לא הכחיש זאת. וכך הוא משיב בחקירתו (פרוטוקול, ע' 41, ש' 9):
ש. האם יכול להיות שכאשר רכב שמד האוץ שלו נתקע, כאשר הוא מקבל מכה מד האוץ יכול פעם נוספת להשתנות? האם בדקת את זה?
ת. לא בדקתי את זה.

יהודה זרגרי גם לא בדק כיצד הובל הרכב וכיצד הורד במגרש הגרוטאות (פרוטוקול, ע' 41, ש' 15). הוא גם לא ניסה לצלם את מד האוץ במגרש הגרוטאות מהזוית בה הוא צולם במקום התאונה. על כן, לא ניתן לקבל את הסבריו, לפיהם זוית הצילום היא הגורם המתעה, ואפשר להניח שתזוזת כלי הרכב גרמה למחוג לשנות את מיקומו.

20. מד האוץ אינו יכול לשמש ראיה חותכת. גם המומחה מטעם הנאשם הסכים לכך (פרוטוקול, ע' 116). ספרות המקצועית - למשל, rivers (מ/20) מסבירה את המובן מאליו. מיקום המחוג יכול להצביע על המהירות בעת התאונה ("occasionally, however, the needle will stick at the speed being registered at the time of collision because of impact damage"). אך, אפשר שהמחוג יקפוץ מחמת המכה שספג הרכב והצבעתו תהיה שגויה ("giving afaise reading or indication of speed"). לפיכך יתכן שמד האוץ מצביע על מהירות גבוהה מזו שהיתה בעת התאונה (מ/20, ע' 20-27). במקרה זה, עדויות הצופים מלמדות כי רכב המנוח אכן נע במהירות גבוהה ביותר. פרייב לזר העריך כי המהירות היתה בסביבות 140 קמ"ש. עדותו של האחרון היתה משכנעת וברורה. אין לתת משקל לטענה לפיה גויסה עדות זו או הושפעה מכך שהעד שוחח עם אנשי קריית ארבע, ולא מסר גרסה מיידית במשטרה. דווקא התעניינותו של העד בארוע, בואו לביקור תנחומים אצל משפחת המנוח (אותו לא הכיר), והתיאור הכללי של הדברים מלמד שיש לתת משקל רב לדבריו. חרף דברי המאשימה, אין מדובר בעדות כבושה. דבר היותו עד למסלול נסיעת המנוח נזכר בזכ"ד של המשטרה מיום 18.12.01 (נ/1). אם למרות זאת לא נגבתה ממנו הודעה, אין לזקוף זאת לחובתו.

21. המומחה מטעם הנאשם, אשר ביצע חישוב על פי "חוק שימור התנע", העריך את מהירות הנסיעה של רכב המנוח ב"לפחות 146 קמ"ש". שיטה זו של חישוב איננה נקיה מבעייתיות, אך יש בה כדי לתמוך במסקנה העולה ממצבו של מד האוץ ועדויות הצופים. יש לזכור שבוחן התנועה שהעיד מטעם המאשימה, היה נכון לקבוע כי "אנו יודעים" את מהירות נסיעת רכב המנוח על פי מד האוץ. הוא שינה את הנתון ולא את דרך האבחנה, בעקבות הבדיקה שערך במגרש הגרוטאות.

22. ניתן לקבוע שרכב המנוח היה מצוי במהירות גבוהה ביותר, העולה על 120 קמ"ש, ומצויה בסביבות 140 קמ"ש בעת התאונה. המנוח נהג במהירות זו בתוואי דרך שהוגבל למהירות של 60 קמ"ש. הגבלה זו מתועדת בחוות דעת המומחה מטעם הנאשם, אם כי הצילום שצורף לחוות הדעת אינו תומך בממצא זה (פרוטוקול, ע' 101). ואולם בהעדר חקירה ישירה על קביעה זו של המומחה ניתן לסמוך על עצם האימרה, אף בלא להתייחס לאישור מע"צ שצורף רק בשלב הסיכומים, ועל תנאי (נ/18). במצב זה, גם אין צורך בקבלת האישור לתיק המוצגים. כאשר המאשימה סבורה כי האימרה אינה מדויקת, לא די בשאלות עקיפות בדבר התמרור אלא יש להציג במישרין את הטענה הנגדית, כדי שהמומחה יוכל להגיב עליה.

23. המומחה מטעם הנאשם, אינג' עוזי רז, ייחס למהירות נסיעת רכב המנוח משמעות קריטית. שיטתו כולה בנויה על נתון זה. השילוב בין המהירות לבין ההיסט בתוואי הכביש הובילה אותו למסקנה, שמהירות הנסיעה של המנוח גרמה לו לסטות ממסלולו למסלול הנאשם, גם על רקע קשיי ראיה או סינוור (חוות הדעת, ע' 7; פרוטוקול, ע' 121, ש' 22). כבר ראינו שהשערה זו מנוגדת לעדויות. לא די בתרגיל חישובי של היסט בדרך כדי להתגבר על התרשמות בלתי אמצעית וחד משמעית של עדים מהימנים.

יתר על כן, הגרסה נטולת בסיס ראייתי. המומחה לא אסף נתונים מספיקים בנוגע למידת ההיסט של הכביש, כנטען על ידו (פרוטוקול, ע' 121, ש' 10). עיון בתרשים הכביש מלמד כי ההיסט לקראת הצומת לא היה גדול (20 ס"מ מכיוון המנוח), וצילומי הכביש מלמדים כי הרחבתו נעשתה על ידי שינוי תוואי הדרך בשני הכיוונים (מ/16). בחינת ההיסט כאילו נעשה בנתיב אחד בלבד, אין לה על מה לסמוך, והיא בחינה שרירותית היוצאת מהנחת המבוקש.

כמוה גם טענת הגבלת הראיה של המנוח (חוות דעת, ע' 7). שעת השקיעה ביום התאונה היתה 16.36. התאונה התרחשה קודם לשעה 16.00. לא לחינם אימץ המומחה את הביטוי העמום "השמש היתה אל מול עיניו כשהיא מגבילה את שדה הראייה" (חוות הדעת, ע' 7). תיאור זה איפשר למומחה לומר לאחר חקירה כי "לא דיברתי על סינוור, לא אמרתי שהוא הסתנוור, אמרתי שיש הפרעה" (פרוטוקול, ע' 117).

24. סיכומה של נקודה זו: המנוח אכן נהג ברכב במהירות גבוהה ביותר. ואולם, אין מקום להנחה כי מהירות זו גרמה לו לסטות מנתיב הנסיעה או כי לא ניתן היה לשמור על מסלול הנסיעה במהירות זו.

הפגיעות בכלי הרכב
25. הרכב בו נהג המנוח נדחף לשוליים הימניים בכיוון נסיעתו, התנגש בגדר בטחון, עבר את הגדר ונעצר עקב התנגשות עם גדר אבן שהיתה בצידי הדרך. רכבו של הנאשם נדחף בקשת לאחור (פרוטוקול, ע' 11, ש' 26) ונעצר במרכז הכביש. חזית הרכב פנתה לכיוון הנסיעה עם הטיה ימינה (ראו מ/13). עיקר סימני הפגיעה ברכב בו נהג המנוח היו בחזית, כאשר החלק השמאלי היה מרוסק (מ/14 י"ד). סימני הפגיעה ברכבו של הנאשם התמקדו בחזית שמאל של הרכב (מ/14 ו').

הפגיעה החזיתית שמשה מנוף לחיזוק טענת הנאשם בדבר סטית רכב המנוח. אכן, פגיעה חזיתית יכולה לתמוך בטענה שהנאשם לא פנה שמאלה. בפועל, אין בסימני הפגיעה כדי לפגוע בעדויות החיילים. אלה הבחינו בפני
ה שמאלה, ולא בהשלמתה. כתוצאה מכך, נפגעו שני כלי הרכב בצדם השמאלי ובחזית, שכן הנאשם טרם סיים את הפניית רכבו באופן שצידו הימני יחשף לכיוון רכב המנוח (חוו"ד, ע' 4). מכאן שסימני הפגיעה תומכים בעדויות שנמסרו על ידי הצופים בתאונה.

"מקום האימפקט"
26. שאלת מקום התאונה עוררה מחלוקת קשה בין המומחים. בוחן התנועה, יהודה זרגרי, סבר כי התאונה ארעה בתוככי הצומת במרכז הנתיב הנגדי (מ/13 ג'; פרוטוקול ע' 55, ש 16-17), בעוד המומחה מטעם הנאשם, עוזי רז, סבר כי "נקודת ההתנגשות בתאונה היתה צפונה ומזרחה מהמקום אותו קבע הבוחן, כלומר במרכז הכביש", בסמוך לאי תנועה המצוי על גבול הנתיב ממנו יצא הנאשם (מ/13 x, פרוטוקול ע' 104, ש' 15). למחלוקת זו אין עוד משקל ממשי. עדויות הצופים מלמדות כי התאונה התרחשה לאחר כניסת הנאשם אל הצומת.

לצורך איתור המיקום המדוייק של ההתנגשות בצומת, סמך יהודה זרגרי על סימני חריצה וכתמי שמן המצויים על הכביש. לסימנים אלה יכול להיות משקל מסויים. אלא שהנאשם הצליח להצביע על חולשה ממשית במומחיות הבוחן. חולשה זו התבטאה בתוכן חוות דעתו, כמו גם בצורת עדותו. התחוור כי העד התקשה לערוך חישובים הנוגעים ליחס בין מהירות הנסיעה לבין המרחק מן הצומת (למשל, פרוטוקול, ע' 54). הוא עמד על תשובותיו ולא היה מוכן לסטות מהן, גם כאשר היה ברור כי קיים בתשובות כשל לוגי. על רקע זה ביקש הנאשם לאמץ את מיקום התאונה כפי שנקבע על ידי אינג' עוזי רז. זה סמך על ההנחיה 17/96 של משטרת ישראל, הנוגעת לחוק שימור התנע. אך להנחיה זו כוח מוגבל. היא תלויה במשתנים המוזנים לתוך נוסחאותיה. המומחה עצמו הסכים שצילום התאונה (אילו נעשה) היה עדיף על פני תוצאות המתקבלות מהפעלת נוסחה זו (פרוטוקול, ע' 111). הוא גם היה ער לכך שהנוסחה עצמה מחייבת התייחסות לממצאים מזירת התאונה, לרבות סימני נוזלים וחריצים. גם אלה עדיפים על הנוסחה. אלא שהמומחה סבר שסימנים מהימנים ורלבנטיים לא היו קיימים בזירת התאונה.

למעשה, חשיבות קביעת המיקום המדוייק של התאונה אינה גדולה. די לקבוע על יסוד העדויות כי התאונה התרחשה בתוך הצומת. לעניין זה, עדויות המשקיפים השונים על התאונה היו חד משמעיות. ודים קישלנדה ציין כי "התאונה ארעה ממש במרכז הצומת" (מ/1, ש' 27). עדויות אלה גוברות על חישוב "מתימטי" המבוסס על השערות, כפי שהצילום גובר על חישוב כזה. יתר על כן, המומחה עצמו, לצורך חישוביו היה מוכן לסמוך על דברי העדים - "נדמה לי שהעדים אמרו... שהרכב נדחף למקום..." (פרוטוקול, ע' 110, ש' 13) - כבסיס לחישוביו. נטילה חלקית של דברים יכולה להתקבל על הדעת רק כאשר יש לה הסבר ממשי. במקרה זה אין כל סיבה שלא לסמוך על דברי העדים במלואם. על יסוד עדויות אלה אני מעדיף את ממצאו של בוחן התנועה.

זאת ועוד, עדויות המשקיפים נתמכות בסימני השמן בדרך. אינג' עוזי רז הכיר בכך שלסימנים אלה יש מעמד בכורה, גם לפי חוק שימור התנע. גם לדעתו סימני השמן מהווים ראיה ממשית למיקום התאונה. בוחן התנועה הלך בדרך זו. אלא שעוזי רז סבר שאין לסמוך על סימני השמן במקרה זה. לשיטתו, רכבי ההצלה שהגיעו למקום הם אלה שגרמו לפיזור השמן עליו הצביע בוחן התנועה (פרוטוקול, ע' 106, ע' 120). לצורך זה הוא הפנה לקלטת וידאו. אך צפייה בקלטת אינה מאששת את דבריו. נתיבי השמן שנגרמו בעקבות התאונה הם חדים וברורים, וניתן להבחין בקלות בינם לבין "הקולים" שהותירו אחריהם כלי הרכב שבאו להושיט עזרה.

27. סיכומה של נקודה זו: התאונה ארעה לאחר שהנאשם החל בביצוע פניה שמאלה, והוא עשה כן בלא לתת זכות קדימה לרכב המנוח, שהיה מצוי בנתיב הנסיעה הנגדי, ואשר זכות הקדימה היתה שמורה לו.

ניתן לסכם עתה את הנתונים בנוגע לתאונה.

התרחשות התאונה
28. התאונה ארעה בסביבות השעה 15:49. בדו"ח בוחן התנועה על תאונת דרכים (מ/11), נכתב כי ההודעה בדבר התרחשות התאונה התקבלה בשעה 15:50. מכאן, שאין אפשרות שהתאונה התרחשה לאחר שעה זו. הדברים מתיישבים עם האמור בהודעה שמסרה בתיה ארדני (מ/8), עמה שוחח הנאשם בפלאפון. היא אומרת כי הנאשם התקשר אליה בסביבות השעה 15:45. פלט השיחות של חברת סלקום, מצביע על כך שתחילת השיחה בין הנאשם לבין בתיה ארדני היתה בשעה 15:49 (נ/16), ואם התאונה דווחה כדקה לאחר מכן, הרי זהו המועד בו התרחשה התאונה.

29. במאמר מוסגר אפשר להעיר ששאלת הזמן המדוייק של התאונה היא שאלה שבשוליים. היא עלתה על הפרק רק בשל הטענה המופיעה בכתב האישום, ושלפיה הנאשם "שבאותה עת היה דחוק מאוד בזמן בגין כניסת השבת, קרב במהירות אל הצומת, לא עצר ואף לא האט". שעת כניסת השבת היתה 16:15 (פרוטוקול, ע' 32). לנאשם, וליתר תושבי המקום, היה היתר להמשיך ולנהוג ברכב 20 דקות, לאחר כניסת השבת (פרוטוקול, ע' 38, ש' 11). נכון, לא יכולה להיות מחלוקת כי הנאשם היה נתון בדוחק כלשהו של זמן. הנאשם תכנן לאסוף שמלות מביתה של בתיה ארדני בגבעת החרסינה, לאסוף חבר שלו מאותו מקום, להמשיך ברכבו לבית הדסה על מנת להשאיר את השמלות אצל אחותו, ולנסוע לכיוון מעלה חבר, המצויה במרחק של כ-7 עד 10 ק"מ מהצומת (פרוטוקול, ע' 92). שומה היה על הנאשם לאסוף בדרכו חברים שהמתינו לו בסמוך לקרית ארבע (פרוטוקול, ע' 83). הנאשם סבר כי לצורך ביצוע משימות אלה היו נחוצות לו עשרים דקות. הערכה זו אינה נטולת בסיס. ואולם אפילו היו נחוצות לנאשם שלושים דקות לצורך השלמת מסלולו, עמד לרשותו פרק זמן כזה. אין להתפלא לכן שמההודעות שהוגשו ללא חקירה, עולה שהנאשם לא הותיר רושם כי הוא דחוק בזמן בלב הנוסעים עימו (מ/9).

30. התאונה התרחשה באור יום, ואין מחלוקת שהראות בצומת ממרא היא טובה. בוחן התנועה קבע ששדה הראיה איפשר לנאשם להבחין בכלי רכב המגיע מהכיוון הנגדי עד למרחק של 900 מטר מן הצומת. הוא אומר (פרוטוקול, ע' 44, ש' 5):
הכביש בו מדובר יש 900 מטר שדה ראיה כאשר הנתיב של הפיאט [רכב המנוח] יש לו נתיב שממשיך לקרית ארבע, בלי סטיה ימינה או שמאלה.

המומחה מטעם הנאשם לא סתר דברים אלה. הוא העלה טענה לפיה בשעת התאונה "השמש שהיתה בשקיעה, היתה אל מול עיניו [של המנוח], כשהיא מגבילה את שדה הראיה שלו" (חוות הדעת, ע' 7). שדה הראיה של המנוח איננו רלבנטי לעניין יכולת הנאשם עצמו לראות את כלי רכב הבאים מולו. עובדה זו מתחזקת בהתחשב בכך שהחיילים אשר הגיעו אל הצומת הבחינו בשני כלי הרכב, קודם לתאונה, ללא כל קושי.

31. רכב המנוח נע במהירות. הוא עבר כ-38 מטר לשניה. כדי לחלוף על פני 900 מטר הוא נזקק לכ-23 שניות. זהו זמן מספיק לראית רכב המנוח. רכב המנוח היה, גם לדעת המומחה מטעם הנאשם, במרחק של פחות מ-70 מטר מהצומת, בעת שהנאשם מגיע אל הצומת (פרוטוקול, ע' 116). נתון זה מתקבל ממכפלת משך הזמן שעל רכב הנאשם לגמוע כדי להגיע אל מקום התאונה, במהירות נסיעת המנוח (פרוטוקול, ע' 115).

32. הנאשם מגיע אל הצומת. הוא אינו עוצר למרות שרכב המנוח קרוב אל הצומת. הוא נכנס אל הצומת, אגב חסימת נתיב ההתקדמות רכב המנוח, ובהתעלם מזכות הקדימה, וגורם לתאונה הקטלנית.

הריגה - כללי
33. היסוד הנפשי של עבירה זו מחייב מחשבה פלילית המתייחסת למודעות לטיב המעשה ונסיבותיו. על העושה להיות מודע לאפשרות התרחשות תוצאה קטלנית, כאשר מודעות זו מלווה ביחס של קלות דעת, לפחות. "לא די במודעות לאפשרות של פגיעה אפילו חמורה, בקורבן", גם אם זו מלווה בחפץ נפשי של פזיזות (ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מ"י).

היסוד העובדתי מחייב מעשה של רשלנות (ש"ז פלר, "סוף פסוק להבחנות בדבר שילובו של היסוד הנפשי ביסוד העובדתי שבעבירת ה'הריגה'" הפרקליט מא (תשנ"ד) 410).

חייב, כמובן, להתקיים קשר סיבתי בין המעשה או המחדל הרשלני לבין התוצאה הקטלנית.

34. כרגיל, הצד העיוני או ההגדרתי אינו מעורר קושי של ממש. אך יישומו, בעיקר בסוג זה מקרים, אינו פשוט (ע"פ 1713/95 פרידן נ' מ"י, פ"ד נ(1) 282). הפעלת עבירת ההריגה בעקבות תוצאות קטלניות בתאונות דרכים יכולה להציב קשיים רבים, בעיקר בכיוון אישושה של המחשבה הפלילית, וזאת אף מעבר לאתגר המצוי בעצם "קריאת המחשבה" המצויה בנפשו של האדם פנימה.

35. רשלנות היא עניין אובייקטיבי, בעוד שקביעתה של פזיזות היא שאלה סובייקטיבית שבמחשבת הנאשם (ע"פ 1100/93 סובאח נ' מ"י, פ"ד מז(3) 635). על המחשבה הפלילית ניתן ללמוד גם מתוך ראיות חיצוניות. נוכח השוני בדפוסי המחשבה של בני אדם, בתגובותיהם במצבים שונים, בהבנותיהם הבסיסיות ובנסיון החיים שלהם, יש להימנע מלגלוש לחזקות כלליות. קביעתה של המחשבה הפלילית היא תולדה של הנסיבות הקונקרטיות של המקרה ושל הנאשם. אומרת השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 6131/01 מ"י נ' פרבשטיין:
אין מקום לחזקה משפטית לפיה מוסק היסוד הנפשי של העושה מתוך אופיו של היסוד שהעובדתי באותו מקרה, אלא מדובר בחזקה עובדתית גרידא, המבוססת על ניסיון החיים ואשר מוסקת מן הנסיבות הקונקרטיות של המקרה העומד לדיון בפני
בית המשפט.

על רקע זה ניתן לבחון את התנהגות הנאשם.

הרשלנות
36. הנאשם התכוון לפנות שמאלה בצומת בו נעים כלי רכב מכיוון נגדי. הנאשם היה במצב בו הוא יכול היה להבחין ברכב המגיח ממולו. שדה הראיה של הנאשם היה גדול, והראות היתה טובה.

37. הנאשם עצמו אינו זוכר אם הבחין ברכב. "אני יודע - הוא אומר - שיש שם טווח ראיה גדול, אני גם ראיתי אחר כך תמונות של הרכב השני, אבל אני לא מצליח להיזכר בזמן התאונה בכמעט כלום" (פרוטוקול, ע' 83, ש' 1). "כלום" זה מספיק כדי להוביל לתוצאה של רשלנות. אם הבחין הנאשם ברכב, ולא הקנה לו זכות קדימה - התרשל הנאשם בנהיגתו. אם לא הבחין ברכב - הרי הדבר נבע מחוסר שימת לב למתחולל על הכביש, וגם אז התרשל הנאשם בנהיגתו. כך בדנ"פ 3285/98 חג'אזי נ' מ"י, נהג העותר במשאית בשטח מאוכלס. שדה הראייה שלו היה פתוח. המנוחה ירדה אל הכביש במעבר חציה, והמשאית פגעה בה. בית המשפט קבע כי "אילו נתן העותר דעתו למתרחש הוא היה מבחין ברדתה אל הכביש...". חוסר ההבחנה הספיק לצורך קביעת הרשלנות. במקרה זה, הסחת הדעת ממצב התנועה, בין שהתבטאה באי הבחנה ובין שהתבטאה בכניסה לצומת, נתמכת בעובדה שהנאשם שוחח בפלאפון, באמצעות הדיבורית, בעת התאונה. כניסה לצומת במצב זה אמנם אינה אסורה, אך יש בה כדי להסביר את ההתעלמות מהנעשה בכביש.

38. מסקנה זו תתחזק אם תתקבל גירסת הנאשם, כי בד בבד הוא ניסה גם להרים כלי נשק שנפל אל רצפת הרכב. במצב זה, הוא אמר "לא ראיתי שום רכב כי הייתי עם הפנים למטה" (לעיל, בס' 7). הרחקה של העין מהכביש היא פעולה בלתי זהירה. גרסה זו של הנאשם היא עדות כבושה. עיתוי מסירתה (לאחר הגשת כתב האישום) כמו גם השיהוי הממשי שהיה כרוך במסירתה, אפילו לאחר שיבת הזכרון הנטענת, מעוררות יותר מפקפוק. חרף זאת, ניתן לאמץ את הגרסה. יש לה זו תמיכות עקיפות, המתבטאות בעדות של טל מאגר (שלא ראה את פני הנהג, פרוטוקול, ע' 31, ש' 13-12), והרעשים אותם שמעה בתיה ארדני, עימה שוחח הנאשם, כמו גם בקשתו תוך כדי השיחה עמה להמתין שניה.

39. הנה כי כן, הראות איפשרה לנאשם להבחין בכלי רכבו של המנוח. כניסה אל הצומת במצב זה היתה רשלנית, ואם לא הבחין הנאשם ברכב המנוח - רשלנותו מתעצמת.

קשר סיבתי
40. אילו הנאשם היה מכבד את זכות הקדימה של רכב המנוח, היתה התאונה נמנעת. על מנת לבסס מסקנה זו אין צורך בהערכות וחישובים. האטת הרכב והימנעות מכניסה אל הצומת, מונעת כעניין שבעובדה את התאונה. עמד על כך השופט חשין בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל
. באותה פרשה נהג המערער באופנוע בכביש עירוני דו מסלולי, שאי תנועה מפריד בין המסלולים. הולכת רגל חצתה את המסלול הנגדי, לא נעצרה על אי התנועה והמשיכה וחצתה את מסלול המערער. אגב חציה זו פגע בה המערער והיא נהרגה. בית המשפט דחה את הטענה שלא ניתן היה למנוע את התאונה. אומר השופט חשין (ס' 35):
שומה היה על המערער להאט את מהירות נסיעתו עד כדי עצירת אופנועו קודם הגיעו למעבר החצייה, אלא אם היה מתברר לו שאין אדם החוצה או המתכוון לחצות את הכביש. בנסיבות המקרה, כשניתן היה לצפות כי יש מי החוצה את הכביש במעבר החצייה, אסור היה למערער להמשיך לנהוג באופנועו, לא במהירות של 60 קמ"ש ולא במהירות של 35 קמ"ש, אלא במהירות אשר תבטיח עצירה בביטחון קודם הגיעו אל מעבר החצייה. בדין אפוא קבע בית המשפט המחוזי כי מהירותו של המערער עובר לתאונה עלתה כדי מהירות בלתי סבירה וכי המערער הפר את החובות שהיו מוטלות עליו. ראו והשוו: פרשת מלניק, לעיל, בפיסקה 9 לפסק דינו של השופט אור.
הנה-כי-כן, יש יסוד סביר להניח כי לו נהג המערער במהירות סבירה - קרא: במהירות שהייתה מבטיחה עצירה בביטחון קודם הגיעו למעבר החצייה - הייתה התאונה נמנעת, ולמיצער, היה נוצר סיכוי ממשי למניעתה של התוצאה הקטלנית.

41. המהירות המופרזת של רכב המנוח אינה מנתקת את הקשר הסיבתי. אדם המגיע לצומת דרכים יכול, וצריך, לצפות כי הרכב המגיח מולו נוסע במהירות מופרזת. אין הוא יכול להתנער מאחריותו להתעלמות מזכות הקדימה, מתוך הנחה בלתי מבוססת כי הנהג האחר יעצור את רכבו וכך תמנע התאונה. בכל מקרה, בפרשה זו לא היה בידי המנוח לעצור את רכבו, אפילו היה נוהג במהירות של מרחקו שלו, שכן אורך הבלימה ומרחק התגובה של המנוח היו עולים על המרחק שלו מן הצומת אפילו במהירות של 80 קמ"ש (פרוטוקול, ע' 116). המומחה מטעם הנאשם ניסה אמנם להתפלמס עם נתון זה. לצורך זה, הוא היה מוכן לאמץ את מקום ההתנגשות עליו הצביע בוחן התנועה. המומחה נוטל אם כן נתונים משלו, ומשלבם בנתוני הבוחן כדי להגיע לשעטנז המוביל לכך שהמנוח יכול היה להימצא בגבול העצירה, אילו נהג במהירות של 80 קמ"ש.

42. אך אפילו נניח שבמהירות של 60 קמ"ש היה בידי המנוח לעצור את רכבו או למנוע מפגש של שני כלי הרכב, אין בכך כדי להועיל לנאשם. רשלנותו של המנוח, שנהג במהירות גבוהה, היא בבחינת הצפוי ואין בה כדי להוביל לניתוק הקשר הסיבתי (פלר, "מהות הגורם המתערב הזר והשלכותיו על הקשר הסיבתי" משפטים ו 30). כך, בע"פ 482/83 מ"י נ' סלים, פ"ד לח (2) 533, נדון מקרה בו חסם נהג את נתיב הנסיעה הנגדי, בעת ביצוע עקיפה. רכב המנוח הגיח אל הצומת במהירות גבוהה, כאשר המנוח נוהג ללא רישיון נהיגה. למרות זאת, נקבע שחומרת מעשי המנוח אינה מנתקת את הקשר הסיבתי המהותי "בין הסטיה שמאלה כאשר הכביש אינו פנוי, לבין התנגשות כלי הרכב". בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מ"י, מבהיר השופט חשין (ס' 27):
נזכיר בראשית הלכה שמכבר, ונדע כי התנהגות הנפגע - לרבות התאבדות - וכמותה התערבותו של גורם שלישי במערכת, גם זו גם זו אינן שוללות, באשר הן, קשר סיבתי-משפטי בין מעשה או מחדל של הפוגע לבין תוצאה פוגעת, והוא - שעה שהפוגע כאדם מן היישוב יכול היה - נורמטיבית - לצפות מראש או שאירע בפועל.

באותו מקרה חצתה הולכת הרגל נתיבי תנועה מבוססים, והמשיכה בכך למרות שנחלצה ברגע האחרון מפגיעת רכב. השופט חשין קבע כי רשלנות הולכת הרגל היא בגדר הצפוי. ניתן להחיל את דבריו במישרין על מקרה זה. כמו בפונקצית המחשב יש לבצע "חפש החלף" בין הביטויים "הולך רגל" ו"מעבר חציה" מזה לבין הביטויים "רכב הנגדי" ו-"צומת t" מזה. וכך נאמר שם (ע' 10):
במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להתחשב גם באפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל.
הנה-כי-כן, נהג רכב המתקרב למעבר חצייה חייב ליתן דעתו ולצפות אף אפשרות של התנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל. חובה זו קיימת גם במצב שבו מתעורר ספק אם אדם הנמצא בסמוך למעבר החצייה מבקש לחצות את הכביש אם לאו.

נטילת הסיכון
43. הנאשם הכיר את הצומת. הוא ידע שעליו לתת זכות קדימה. חרף זאת, פנה הנאשם שמאלה בלא לבחון אם פנייה זו מהווה סיכון לרכב המגיח מולו. פניה זו ללא בחינה, מובהרת מדברי הנאשם עצמו. יש לשים לב שהנאשם טוען שהוא "באופן כללי [] זוכר שהייתי מרוכז בנהיגה, כמו שאני זוכר שלא הייתי לחוץ" (פרוטוקול, ע' 89). הנאשם גם יודע ש"יש שם זכות קדימה" (פרוטוקול, ע' 89).

44. הנאשם ער לסיכון של קטילת חיי אדם הכרוך בכניסה לצומת בחוסר זהירות. הוא ניסה אמנם להתחמק מהגדרת הסיכון, אך בסופו של דבר הסכים כי קיים סיכון קטלני. אומר הנאשם (פרוטוקול, ע' 91 ש' 25 - ע' 92, ש' 2):
ש. אתה יודע כנהג, ובמיוחד כמי שמכיר את הצומת, שפניה שמאלה פזיזה שאתה לא נותן זכות קדימה לרכב שבא ממול יכולה להביא לתאונה קטלנית שמישהו יהרג בה, אתה יודע את זה כנהג? זה נכון?
ת. אם אתה עושה דברים לא נכונים על הכביש, תמיד יכולה להתרחש תאונה.
ש. אני לא משחק איתך בסודות.
ת. בחלק מן המקרים זה יכול לקרות.

45. די בכך כדי לבסס קביעה בדבר מודעות הנאשם ונטילת סיכון בלתי סביר על ידו. השתלבותן זו בזו של ידיעת תנאי הדרך, ההכרה בטיב הסיכון והנכונות להיכנס אל הצומת מגבשת את יסודות העבירה. כך, בת"פ 306/99 מ"י נ' לחיאני, התפרץ הנאשם מתוך שביל צדדי אל הכביש ופגע ברכב מסחרי שנע עליו. אחד מהנוסעים ב"רכב המתפרץ" קפח את חייו. פרטיה המסובכים של אותה פרשה, לרבות חוסר היכולת להכריע מי נהג ברכב המתפרץ, חורגים מהנדרש להליך זה. לענייננו, בית המשפט מצא כי הנהג ומי שישב בסמוך לו הכירו את הדרך. הם ידעו כי כניסה לצומת ברכב "באגי" ללא חגורות בטיחות וללא דפנות עלולה לגרור תאונה עם השלכות חמורות. די באלה - אומרת השופטת נאור - כדי לגבש את המחשבה הפלילית:
מתן זכות קדימה בצומת שהראות בו מוגבלת בשל הצמחיה מחייבת כניסה לצומת עקב בצד אגודל... בענייננו, היה כאמור הימור בשאלה אם יש או אין רכב בשטח המוסתר מן הראיה ו"כמו בכל הימור אף בהימור זה מובנית גם צפיית האפשרות כי דווקא הסיכון הוא שיתממש".

46. באותו אופן נקבע בת"פ (ירו') מ"י נ' סאלם כי חציה ביודעין של קו הפרדה רצוף, כאשר שדה הראיה חסום, יכולה ללמד שהנאשם ער למסוכנות מעשיו. הדברים מסוכמים בע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מ"י. אומר השופט חשין:
43. בענייננו-שלנו נסע המערער בעבר על הכביש עשרות פעמים, וממילא היה מודע לקיומו של מעבר החצייה אשר בקירבתו מצויה תחנת אוטובוס. המערער אף ידע כי נסיעה במהירות לפני מעבר חצייה עלולה להרוג אנשים הנמצאים על מעבר החצייה. חרף כל זאת, ועל אף הראות הטובה שאיפשרה לו להבחין במנוחה החוצה את הכביש, לבלום ולמנוע את התוצאה הקטלנית; ולמרות הפנסים המהבהבים אשר הודיעו למשתמשים בכביש על קיומו של מעבר חצייה; לא נתן המערער דעתו למתרחש בכביש שלפניו; לא נתן דעתו לאפשרות הימצאותו של הולך רגל על מעבר החצייה; והמשיך לנהוג באופנועו תוך שהוא מודע למהירותו הבלתי סבירה ומבלי להאט מהירותו זו בהתקרבו למעבר החצייה.

44. צירופם של נתונים אלה יוצר חזקה-שבעובדה כי נתקיים במערער היסוד הנפשי הנדרש, קרא, מודעות בפועל לטיב נהיגתו ולאפשרות הגרימה לקטילתו של אדם, וקלות דעת לעניין התוצאה הקטלנית; קלות דעת שהתבטאה בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה גם אם מתוך תקווה להצליח למנעה. גם בבחינתה של מיכלול הראיות, לא נתערערה החזקה העובדתית העולה מנסיבות המקרה.

47. דברים אלה חלים גם כאן. עוצמתם גדלה בהתחשב בגרסת הנאשם, לפיה ניסה להרים את כלי הנשק אשר נפל על ריצפת הרכב. כל פעולה בה מסיט הנהג את עיניו מנתיב התנועה היא נטילת סיכון מדעת אם היא נעשית בעת הכניסה אל צומת דרכים, ולפרק זמן ממושך.

48. התוצאה היא שהנאשם נכנס אל הצומת בהיותו ער לסיכון הכרוך בפעולתו. הוא נהג באורח רשלני שהתבטא בחוסר הבחנה בנעשה בצומת, בין חוסר הבחנה ברכב המנוח בכלל ובין הבחנה ברכב המצוי בטווח קצר. התנהגות הנאשם גיבשה את יסודות עבירת ההריגה.

פניה מסוכנת ואי מתן זכות קדימה
49. התנהגות הנאשם גיבשה גם את יסודותיהן של עבירות אלה, כמפורט לעיל (ס' 31-32).

אשר על כן, אני מרשיע את הנאשם בהריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, בפני
ה שלא בבטחה, עבירה לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1991, ובאי מתן זכות קדימה, עבירה לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה.

ניתנה היום כ"ז בתמוז, תשס"ג (27 ביולי 2003) במעמד הצדדים.

בעז אוקון
, שופט








פ בית משפט מחוזי 3149/02 מדינת ישראל נ' בלייכר חיים אליהו (פורסם ב-ֽ 27/07/2003)