פסקי דין על יהודה ויניוורטר |

7533/10 בשפ     06/12/2010




בשפ 7533/10 יהודה ויניוורטר נ' מדינת ישראל




החלטה בתיק בש"פ 7533/10
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }
ב
בית המשפט

העליון


בש"פ 7533/10



בפני
:

כבוד השופט ח' מלצר

העורר:
יהודה ויניוורטר



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.9.2010 ב-מ"ת 20216-05-10 שניתנה על ידי כב' השופטת ח' בן-עמי

תאריך הישיבה:
י"ג בחשון התשע"א
בשם העורר:
עו"ד יפית וייסבוך
בשם המשיבה:
עו"ד איילת קדוש

החלטה

1.
לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת

ח' בן-עמי
), בגדרה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים.

להלן נפרט את הנתונים הרלבנטיים.

2.
כנגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, המייחס לו עבירה של ניסיון רצח. על פי עובדות כתב האישום, העורר תקף בתאריך 3.5.2010 את אשתו (להלן:

המתלוננת
) ואיים להורגה. המתלוננת הזעיקה את המשטרה והעורר נעצר, אך שוחרר יומיים לאחר מכן בתנאים מגבילים. מכתב האישום עולה עוד כי בתאריך 6.5.2010 (שלושה ימים לאחר המקרה הראשון), הגיע העורר, בשעת בוקר מוקדמת, לבית המשפחה והחל לחנוק את המתלוננת שישנה באותה עת במיטתה. בנם של בני הזוג ששמע את הרעש נכנס לחדר, ומשלא הצליח להפסיק את מעשיו של העורר, הוא חבט בו במחבט. בעקבות המכות השתחררה המתלוננת מאחיזת העורר, אך הוא הצליח לדקור אותה בסכין שהיתה בידו ולאחר מכן דקר גם את עצמו, כך כתב האישום.

3.
עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להאריך את מעצרו עד לתום ההליכים בעניינו. בתאריך 2.6.2010 הסכים בא-כוחו הקודם של העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר וציין כי הוא שומר על זכותו לפנות בבקשה לעיון חוזר, אם וכאשר תהיה בידו האפשרות להציע חלופת מעצר. נוכח הסכמה זו, האריך בית המשפט המחוזי הנכבד את מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

4.
מאז ההחלטה האמורה הוחלף ייצוגו של המבקש ובאת-כוחו הנוכחית הגישה בקשה מטעמו – לעיון חוזר במעצרו. הבקשה התבססה על שני נימוקים עיקריים: חומר הראיות כנגד העורר איננו עומד, על פי הטענה, בדרישת קיומן של ראיות לכאורה להוכחת המיוחס לו, והמצאותה של חלופת מעצר ראויה – בישיבה מסוימת שהוצעה לצורך זה. באת-כוח העורר טענה בהרחבה בפני
בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לשני הנימוקים הללו, ואילו המדינה התנגדה לשחרורו.

5.
בית המשפט המחוזי
הנכבד דחה את הבקשה לעיון חוזר, בקובעו כי השינוי בייצוגו של העורר איננו מצדיק חזרה מהסכמה שניתנה לגבי קיומן של ראיות לכאורה. בגדר "למעלה מן הצורך" התייחס בית המשפט לראיות הקיימות בתיק וקבע כי מקריאת החומר עולה שקיימות לכאורה די והותר ראיות למיוחס לעורר ובפרט לכך שחנק את המתלוננת (עיקר הראיות מצוי בהודעות המתלוננת ושני בניהם המשותפים של העורר והמתלוננת).

אשר לחלופת המעצר שהוצעה, נקבע כי קשה ליתן בעורר את האמון הבסיסי הנדרש לשם שחרור כזה, וזאת מן הטעם שעיקר המעשים המיוחסים לו בוצעו כשהיה משוחרר בתנאים מגבילים על רקע אלימות קודמת שהפעיל כלפי המתלוננת. באשר לבקשתו של העורר כי ייערך לו תסקיר מעצר, זו נדחתה תוך שנקבע כי נוכח העומס הרב המוטל על שירות המבחן, אין להטיל עליו עומס נוסף לגבי עצור שלא ניתן כלל מלכתחילה ליתן בו את האמון הנדרש לשם שחרורו לחלופת מעצר כלשהי. למעלה מן הצורך נקבע גם כי החלופה שהוצעה – איננה מאיינת את המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר.

על החלטה זו הוגש הערר שלפני.

6.
בערר העלתה באת-כוח העורר טענות רבות לגבי משקלו של החומר הראייתי בתיק ואולם בדיון בעל-פה הסכימה לצמצם את הערר, כך שיתייחס רק לבקשתו של העורר כי תיבחן עבורו חלופת מעצר. בהקשר זה נטען כי נסיבותיו האישיות הקשות של העורר מצדיקות בחינת שחרורו לחלופת מעצר. באת-כוח העורר הדגישה כי מרשה הוא אדם בן 66, ללא עבר פלילי, שעבד שנים רבות כקלינאי תקשורת עד לפיטוריו לפני כחמש שנים. מאז שקע לדבריה בדיכאון ובאלכוהוליזם ואושפז במוסדות פסיכיאטריים לצרכי גמילה מאלכוהול. עוד מצוין בערר כי העורר, בהיותו אזרח אוסטרי, נכלא בסוריה בין השנים 1977-1976 בחשד שהוא מרגל ישראלי וסבל שם עינויים קשים. לאחר שחרורו מן הכלא הסורי הוא השתקם, עלה לישראל ונישא למתלוננת. מעצרו כאן עורר בו מחדש את הטראומות הישנות וגורם לו למצב נפשי קשה. לכן, לאחר ששוחרר מן המעצר הראשוני – בתאריך 5.5.2010 – הוא לא ידע לאן ללכת ומצא עצמו שותה לשוכרה בגן ציבורי ולמחרת הגיע לבית המתלוננת, בעודו שיכור. העורר טוען כי מאז מעצרו הנוכחי הוא התפכח וקיבל טיפול במעצר ולכן איננו מהווה עוד סכנה לציבור וניתן לשחררו לחלופת מעצר. חלופת המעצר המוצעת על ידי העורר היא בישיבת "אנשי מידות" בירושלים, בפיקוח שני ערבים. לטענתו, מדובר בחלופה ראויה, שכן בישיבה לומדים כ-14 אברכים ומדובר במקום ששימש בעבר כחלופת מעצר. העורר גם מוכן להיות נתון באיזוק אלקטרוני בעודו בישיבה.

המדינה, מנגד, סומכת ידיה על החלטת בית המשפט המחוזי הנכבד והדגישה כי אין מקום לעריכת תסקיר בעניינו של העורר.

7.
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ולאחר שבאת-כוח העורר הודיעה כי היא חוזרת בה מן הערר בכל הנוגע לראיות לכאורה, הוריתי לשירות המבחן להכין תסקיר חלופת מעצר לעורר, וזאת בשים לב לנסיבות האישיות המיוחדות של העורר ושל המקרה. שירות המבחן התבקש לבחון בפרט האם קיימות חלופות מוסדיות כלשהן לטיפול בבעיותיו של העורר.

8.
מהתסקיר שהוכן בעניינו של העורר עולה כי הוא סובל מהתמכרות לאלכוהול, אשר החלה לפני זמן רב ונעשו בעבר ניסיונות לא מעטים לטפל בה במסגרות שונות ואף על פי כן – לא הצליח העורר לשמור על פיכחות למשך תקופה ארוכה. עוד מתברר כי תחת השפעת האלכוהול העורר מאבד שליטה על התנהגותו ומהווה סכנה לעצמו ולסביבה. שירות המבחן הביע איפוא דעתו כי נוכח נתוני אישיותו של העורר והעובדה שהפר את צו ההרחקה מאשתו – קיים סיכון גבוה להישנות התנהגות אלימה כלפי אשתו, המתלוננת. האפשרות לצמצם את מסוכנותו היא רק במסגרת של חלופת מעצר הרמטית, עם גבולות נוקשים וברורים, וחלופה כזו, בשלב זה, איננה בנמצא. להשלמת התמונה נציין עוד כי מן התסקיר עולה כי נבדקה האפשרות לחלופת מעצר במסגרת טיפולית סגורה (מרכז צעדים בבית החולים קריית שלמה) ואולם זו איננה מוכנה לקבל על עצמה לשמש כחלופת מעצר.

9.
בעקבות התסקיר השלילי התבקש העורר להודיע האם הוא עומד, בנסיבות העניין, על הערר. בהודעתו מתאריך 24.11.2010 הודיע העורר כי הוא עומד על הערר, צירף חוות דעת פסיכיאטרית פרטית שהוכנה על ידי

פרופ' שמואל פניג
בעניינו ואף העלה טענות שונות וביקש כי יתקיים דיון נוסף בעקבות התסקיר. כבר עתה אציין כי לא ראיתי מקום לקיים דיון נוסף כאמור, שכן כל החומר הרלבנטי מצוי עתה בפני
י. לגוף העניין, טענותיו העדכניות של העורר הן כי תסקיר שירות המבחן והמלצותיו אינם מחייבים את בית המשפט וכי יש לתת עדיפות לחוות דעתו של הפסיכיאטר,
פרופ' שמואל פניג
, אשר בדק את העורר פעמיים במרפאת הכלא בחודש אוקטובר 2010 ומצא, לשיטתו, כי הוא איננו מסוכן לעצמו, למתלוננת, או לסביבתו. עוד נטען כי בניגוד לאמור בתסקיר – קהילת "צעדים" יכולה לשמש מעין חלופת מעצר. באת-כוח העורר מדגישה בהקשר זה כי כל הקהילות הטיפוליות פועלות במתכונת דומה, שבמסגרתה המטופלים מתחייבים שלא לעזוב את המקום ואף הקהילה עצמה מחויבת להודיע למשטרה על כל הפרה של תנאי השחרור. העורר מציין עוד כי בתאריך 13.12.2010 נקבע לו ראיון קבלה לקהילה הטיפולית האמורה ומבקש כי נורה לשב"ס ללוותו לראיון הקבלה האמור.

10. &nbssp;

11.

בר אל





14.




מדינת ישראל
מדינת ישראל

מדינת ישראל

בית המשפטבית המשפט
בתי הסוהר
בית המשפט






מרכז מידע







בשפ בית המשפט העליון 7533/10 יהודה ויניוורטר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 06/12/2010)