פסקי דין על המערער: יגאל יצחקי ע"י ב"כ עו"ד א. שילה המשיבה: חברה ישראלית למובילים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מ. מולדבסקיפסק - דיןהנשיא (גולדברג)1... | פסקי דין על המשיבה: חברה ישראלית למובילים בע"מ ע"י ב"כ עו"ד מ. מולדבסקיפסק - דיןהנשיא (גולדברג)1. המערער הועסק על ידי המשיבה כסוכן מכירות החל מחודש ינואר 1988

84/90     05/02/1996




דבע 2-18/נה יגאל יצחקי נ' חברה ישראלית למובילים בע"מ




בבית-הדין הארצי לעבודה

נה/18-2

השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד סגן הנשיא אדלר

כבוד השופט מיבלום

נציגת עובדים : גילן
נציג מעבידים : א. אגמון

המערער: יגאל יצחקי


ע"י ב"כ עו"ד א. שילה

המשיבה: חברה ישראלית למובילים בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד מ. מולדבסקי
פסק - דין
הנשיא (גולדברג
)
1. המערער הועסק על ידי המשיבה כסוכן מכירות החל מחודש ינואר 1988, עד שפוטר מעבודתו.

עם פיטוריו תבע תשלום בגין חודש נובמבר 1988, הפרשי עמלה בגין מספר חודשים, כל אלה בצירוף פיצויי הלנה, וכן הפרשי פדיון חופשה והוצאות טלפון בגין החודשים ספטמבר ואוקטובר 1988, דמי אש"ל וכן פיצוי על אי ביצוע הפרשים לביטוח מנהלים, ואף זאת בצירוף פיצויי הלנת שכר. 60221

2. בית הדין האזורי בחיפה (השופטת קציר; תב"ע מט/164-2) קיבל את התביעה בחלקה בפוסקו משכורת בגין חלק מחודש נובמבר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, החזר הסכומים שנוכו ממשכורתו של המערער לשם העברתם לפוליסת ביטוח המנהלים, העברה שלא בוצעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכן תשלום אחזקת רכב בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

3. לפנינו ערעור המתייחס למעשה לכל פרטי התביעה; להלן נתייחס לכל פרט בנפרד.

תחילה נציין כי המערער מלין על הזמן הרב שחלף מיום שמיעת העדויות והגשת כתבי הסיכומים (20.4.92) ועד למתן פסק הדין (11.11.94). בכך, טוען המערער, אין לסמוך על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי. לפיכך ביקש כי אנו נעיין בראיות כאילו אנו בית הדין ששמע את התיק מלכתחילה.

יש להצטער על פרק הזמן הארוך שחלף מאז הגשת הסיכומים ועד מתן פסק הדין, כך שלא נותר לנו על פי הלכה שיצאה מבית דין זה ומבית המשפט העליון לבחון את חומר הראיות בקפידת יתר ולהפיק ממנו את המסקנות המתבקשות (דב"ע מז/9-2 ש.א.ש. שרותי אבטחה ושמירה - שמעון ארמונד פד"ע יט 119; דב"ע מט/121-3 רשות הנמלים בישראל - יהושע גרינברג פד"ע כא 380; דב"ע נה/115-3 שמעון שלוסמן - "צים" בע"מ לא פורסם).

4. א. אין חולק כי פיטוריו של המערער נבעו כתוצאה ממחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה אם הובטח לו על ידי המשיבה טרקטור כבונוס מיוחד וכפיצוי.

המערער נטל טרקטור לעצמו, והמשיבה טענה כי למעשה נגנב ממנה או, למצער, נלקח ללא רשות.

ב. בגין לקיחתו של טרקטור זה, הגישה המשיבה תלונה למשטרה, בעקבותיה הוגש על ידי הפרקליטות כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 84/90).

בית המשפט המחוזי זיכה את המערער, לאחר שהפרקליטות ביטלה את כתב האישום.

ג. בית הדין האזורי, בפסק דינו, כותב בפרשה זו:

"העובדה כי כתב האישום שהוגש בת.פ.ל. 84/90 בבית המשפט המחוזי חיפה, בוטל ביום 3.2.91 בגין העלמות מסמכים מתוך המשטרה, אין בה כדי לזכות את התובע מאשמה פלילית וגם לא מוכיחה את חפותו מפשע של התובע".

ד. המערער מלין על קביעה זו של בית הדין האזורי וטוען, כי משזוכה הנאשם, זיכויו חלוט ותופס כלפי כולי עלמא.

המשיבה טוענת כי אין ללמוד דבר מהזיכוי בבית המשפט המחוזי מאחר וכתב האישום בוטל "רק משום שעקב רשלנות או שלומיאליות של המשטרה, נעלמו מסמכים שונים" וכן כי "החלטת הפרקליטות היתה שגויה בעליל".

ה. סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 קובע:

"חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום".

אי לכך, עומדת למערער חזקת החפות בפלילים (ח. כהן המשפט (ירושלים, תשנ"ב), 590.

ו. ומכאן ההשלכה "האזרחית" לזיכוי. בענין זה נאמר, לענין שלילת פיצויי פיטורים בעקבות גניבה, אך הדברים יפים גם לענייננו:

"רשאי בית דין לעבודה, במקרים הראויים, לקבוע ממצא בשאלה, אם גנב עובד ממעבידו, אם לאו, וממצא זה יהיה יפה לאותו עניין בלבד (דב"ע לו/1-3; יגאל הלמן - יוסף וישינגרד (לא פורסם)); אולם, משקבע בית משפט מוסמך, בהליך פלילי, את זכאותו או חפותו של אדם לא יבוא בית הדין ויבחן שמא, על פי כמות הראיות הדרושה בהליך שאינו פלילי, ניתן להגיע לתוצאה שונה. מה עוד שדיני הראיות אינם חלים בבתי הדין לעבודה (סעיף 32 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969)" (דב"ע נא/120-3 יעקב בנג'ו - יוסף בן חמו פד"ע כד 101, 103-104; ראה בקורת על הנפסק: ד' שמואלביץ: "הגונב ממעביד פטור", המשפט 5 (מרץ 1995), 28).

ז. העולה מהאמור, כי טעה בית הדין האזורי בקביעתו (שהובאה בסעיף קטן ג' לעיל) ודינה של קביעה זאת להיבטל.

5. זכאות המערער לעמלות

א. בעניין זה למערער שתי טענות. האחת, כי הובטחה לו "עמלת מינימום" של 1200 ש"ח לחודש והוא קיבל אך ורק את חלקה, והשניה כי סוכם בינו לבין המשיבה כי יקבל עמלה נוספת של 1% מהיקף המכירות בגין כל מכירה שתבוצע מעל המחירון.

תביעה נוספת למערער, במסכת העמלות, והיא עמלה בגין מכירת טרקטור לאחד דגני.

ב. המשיבה טוענת כי לא הוסכם בינה לבין המערער על תשלום עמלה קבועה אלא עמלה שתחושב מידי חודש בחודשו, ועמלות אלה שולמו במלואם. בעניין "עמלת היתר" טענה החברה כי הגיעה למערער תוספת עמלה בשיעור מחצית האחוז בלבד, וכי המערער לא הוכיח שביצע מכירות כלשהן מעבר למחיר המחירון. בפרשת דגני הטענה היא, כי העיסקה בוצעה לאחר ניתוקם של יחסי עובד מעביד, עובדה שכשלעצמה לא היתה שנויה במחלוקת, ולכן אין המערער זכאי לעמלה בגינה.

ג. בית הדין האזורי קיבל את גירסת המשיב בכל הנושאים המתיחסים לעמלות.

ד. לטענה כי הובטחה למערער "עמלת מינימום" של 1200 ש"ח:

עיון בתלושי השכר ובחומר הראיות מראה כי מידי חודש בחודשו שולמה עמלה למערער על פי חישוב מדויק שנערך בגין המכירות. לא תמצא באף לא אחד מתלושי המשכורת, התיחסות לעמלת מינימום. כל אשר נאמר בכל התלושים הוא "מקדמה על חשבון עמלות" ובאחד מתלושי המשכורת - זה המתיחס לחודש פברואר 1988 - מופיע תשלום נוסף באותו כינוי ובו הסך של 1200 ש"ח.

אין ללמוד מאותם תלושים את אשר טוען המערער ואין גם הסבר לגירסתו, שהרי אם הובטחה לו עמלת מינימום כיצד זה מופיעים בתלושים מידי חודש בחודשו רישומים בסכומים שונים של עמלות ומקדמה על חשבון עמלות. זאת ועוד, לא ניתן הסבר לעובדה כיצד זה תובע המערער רק עם סיום עבודתו תשלום של הפרשי עמלה מתחילתה בגין חלק מהחודשים, החל מחודש אפריל 1988. התוצאה היא, כי המערער, עליו היה נטל ההוכחה, לא הוכיח כי נותר חוב של עמלה לזכותו.

ה. ומכאן לעמלת היתר - טענת המערער על פיה מגיע לו אחוד אחד נוסף כעמלה בגין כל מכירה בה מכר מוצר במחיר העולה על המחירון.

בתחילת הדברים יצוין כי אין מקום לקבל את טענת המשיבה על פיה הסיכום התיחס לעמלת יתר בשיעור של מחצית האחוז בלבד; חתימתו של אחד ממנהלי המשיבה מתנוססת על מסמך (ת/14) ממנו עולה כי אושרה למערער עמלה בשיעור של אחוז אחד במקרים אלה.

ומכאן לחישוב הנטען.

יגענו ולא הצלחנו לרדת לפשר החישובים אותם ערך המערער. המערער מסתמך על מסמך שנערך על ידי פקידת המשיבה (ת/31) אולם ממנו לא ניתן ללמוד כי נותרה יתרת עמלה לזכותו בגין פריט זה. החישוב אותו הגיש מתיחס לסכומי "העודף" בין מחיר המחירון למחיר בו נמכר כל אחד מהמוצרים כשהוא "מתורגם" לשקלים בעת עריכת החשבון. אם חשבון זה נכון הרי שהמערער תובע את מלוא ההפרש בין אותם הסכומים, ואף לטענתו לא זאת העמלה המגיעה לו. זאת ועוד - מאותו רישום עולה, כי המערער קיבל על חשבון מכירות אלה בין היתר מזגן שהותקן במכוניתו וכן סך של 11,478 ש"ח.

מהאמור עולה, כי אף כי נסתרה טענת המשיבה על פיה היה המערער זכאי לעמלת היתר של מחצית האחוז בלבד, לא הראה המערער מהו סכום עמלת היתר שהמשיבה נשארה חייבת לו, אם בכלל, ומכאן שאף דין הערעור בסוגיה זו להידחות.

ו. המחלוקת האחרונה בענין עמלות הינה זכאותו של המערער לעמלה בגין "תיווך" של מכירת טרקטור לדגני, מכירה שיצאה אל הפועל לאחר שנותקו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים.

ממסכת העדויות עולה, כי אכן המערער טיפל במכירת הטרקטור לדגני אך העיסקה יצאה אל הפועל לאחר שנותקו יחסי עובד מעביד בינו לבין המשיבה. כן הוכח כי סוכן מכירות אחר (אורן נהרי) קיבל עמלה בעבור אותה מכירה מאחר והוא היה זה שטיפל בהשגת ההלוואה מהבנק לצורך מימוש הקניה.

עוד נלמד ממסכת העדויות, שהחברה נהגה לשלם עמלות למי שביצע את העיסקה בפועל. המערער אינו כופר בכך אלא טוען: "כב' בית הדין מתבקש להתכבד ולפסוק כי עובד שכיר שתפקידו איש מכירות מבצע את תפקידו כאשר הוא מנהל מו"מ מוצלח עם לקוח שבסופו מתחייב הלקוח לרכוש את המוצר מהחברה".

מכאן, שמה שמבקש מאיתנו למעשה המערער הוא לקבוע הסכם חדש בין המשיבה לבין סוכני המכירות שלה, ובוודאי אין זה מתפקידו של בית הדין.

קיימות שיטות שונות לתשלומי עמלה לסוכני מכירות, משבחרה החברה באחת השיטות, ונהגה על פיה לגבי כל סוכני המכירות שלה, תקום זכאות המערער אך ורק על פי אותה שיטה, שהרי אין זה סביר לחייב את המשיבה בעמלה לשני סוכנים בגין אותה מכירה.

ז. העולה מהאמור הוא, שדין הערעור גם בענין זה להידחות.

6. שכר חודש נובמבר 1988

א. בית הדין האזורי פסק כי על המשיבה לשלם לעובד תשלום בגין 21 ימי עבודה בחודש נובמבר 1988, אולם לא פסק פיצויי הלנה בגין תשלום זה, בקובעו כי היתה מחלוקת כנה ואמיתית בין הצדדים בדבר זכאותו של המערער לשכר בגין אותה תקופה.

ב. המחלוקת עליה הצביע בית הדין האזורי היא בשאלה אימתי קיבל המערער את הודעת הפיטורים, שעה שלא היה חולק כי ראה את מכתב הפיטורים בידי פקידה שהועסקה על ידי המערערת אולם התעלם ממנו וזאת עד שקיבל את העתקו בדואר רשום.

ג. מחומר הראיות לא ברור כלל אם המערער עבד בפועל באותה תקופה. לטענתו מכר טרקטורים באותה תקופה, אולם המשיבה, בכתב הגנתה, כפרה בכך. בית הדין האזורי לא קבע כל מימצא עובדתי בענין זה.

ד. בעובדות המוסכמות, שנקבעו על ידי הרשמת (כתוארה אז) פיקרסקי, נקבע כי התובע עבד אצל הנתבעת מינואר 1988 עד 21 בנובמבר 1988.

מאידך, ברשימה הפלוגתאות לא צוינה כלל זכאותו של המערער לשכר עבור אותם 21 ימים בחודש נובמבר 1988.

ה. יצוין כי במכתב הפיטורים נקבע יום ה-26.10.88 (שהוא תאריכו של המכתב), כיום ניתוקם של יחסי עובד מעביד. מכתב זה, אותו ראה המערער בשעתו, נשלח ללא כל שינויים למערער במועד מאוחר יותר בדואר רשום.

ו. החיוב האמור בתשלום עבור חודש נובמבר 1988 היה, על פי קביעת בית הדין האזורי, "גם בגדר תשלום בגין הודעה מוקדמת". מאחר והיתה מחלוקת של ממש בין הצדדים בדבר זכאות המערער להודעה מוקדמת לפיטורים לאור נסיבות הפסקת עבודתו (הטרקטור אותו נטל), הרי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי, שהחליט שלא לחייב את המשיבה בפיצויי הלנה בגין אותו תשלום, אלא בהפרשי הצמדה וריבית בלבד.

7. הרכב השכר

א. המערער טוען, כי התשלומים ששולמו לו ושכונו בתלושי השכר "רכב ודלק" לא היו למעשה כיסוי הוצאות הרכב והדלק אלא חלק מהשכר.

המשיבה כפרה בטענה זו.

ב. בית הדין האזורי בפסק דינו קבע כי התשלומים האמורים "היו תשלומים בגין הוצאות ממשיים של התובע, ויש לראותם בגדר הוצאות בלבד, ואינם בגדר רכיבי שכר".

ג. בפני
נו תקף המערער קביעה זו וניסה לשכנענו כי בטעות יסודה.

ד. קביעתו של בית הדין האזורי היא קביעה עובדתית המבוססת על חומר הראיות והתרשמותו של בית הדין האזורי מהעדים שהעידו בפני
ו. בדקנו את חומר הראיות ומצאנו כי אין מקום להתערבותנו בקביעתו זו של בית הדין האזורי.

ה. למעלה מן הצריך לענין נציין, כי המערער הוא שביקש לקבל החזר הוצאות רכב (ולא רכב שכור כפי שהציעה לו המשיבה), והוא סיפק למשיבה קבלות תמורת הוצאות הדלק. בעובדות אלה חיזוק למסקנתו העובדתית של בית הדין האזורי.

8. זכאות המערער לתשלומי המעביד ל"ביטוח מנהלים" בחלק התגמולים

א. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערער תוך שהוא מחייב את המשיבה להחזיר למערער אך ורק את סכומי הפרשותיו הוא.

עוד קבע בית הדין האזורי כי הסכום שנקבע הינו "מוטעה מיסודו".

ב. אשר לסכום הנתבע - הרי אין ספק כי הוא מוטעה מיסודו, ולו מהטעם שהיה מחושב על בסיס שגר שכלל החזר הוצאות רכב ודלק ו"עמלה קבועה". משקבענו לעיל כי החזר הוצאות רכב ודלק אינם שכר וכי העמלה ששולמה למערער לא היתה "קבועה" אלא חושבה על פי מכירות בפועל, הרי שההפרשות לביטוח המנהלים היו צריכות להתבצע מהשכר בלבד.

ג. השאלה המשפטית עליה לא השיב בית הדין האזורי היא באיזו מידה זכאי המערער להחזר חלקו של המעביד בביטוח המנהלים בגין התשלומים לקופות הגמל.

לשאלה הזו לא נמצאה עד כה תשובה, למיטב ידיעתנו, בפסיקה של בתי הדין לעבודה ושל בתי המשפט טרם הקמתם של בתי הדין.

ד. "ההסדרים הסטטוטוריים" מהם נוכל ללמוד, הם שניים:

האחד, ההודעה על תנאים מצויים למתן אישור (י"פ 2787 התשמ"ב, 993, י"פ 2847 התשמ"ב, 2939; י"פ 4193 התשנ"ד, 2349).

אשר סעיף 12 בו קובע:

"12. (1) נפסקה עבודתו של העובד בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים, יהא המעביד זכאי לקבל את ערך פדיון הפיצויים של הפוליסה ואילו ההפרש שבין ערך הפדיון הכולל של הפוליסה לבין ערך פדיון פיצויי הפיטורים, ישולם לעובד, אלא אם הוסכם אחרת בין שני הצדדים;

(2) תשלום הכספים המגיעים למעביד ולעובד מכוח פסקה (1) מותנה בהסכמתם של שני הצדדים שתינתן בכתב, ובהעדר הסכמה - תוכרע השאלה ב

פסק דין
של בית הדין לעבודה או של בית משפט מוסמך, או בפסק בוררות - אם הסכימו הצדדים, להעביר את הסכסוך להכרעה בבוררות".

השני, תקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופת גמל), התשכ"ד-1964 (להלן: התקנות).

ה. עיון בסעיף 12 להודעה בדבר תנאים למתן אישור מראה כי קיימת בו, על פניו, סתירה. פיסקה (1) קובעת נורמה והיא כי ההפרש בין הסכום שהצטבר בקופה לבין כספי הפיצויים ישולם לידי העובד אלא אם הוסכם אחרת בין הצדדים, בעוד שפיסקה (2) מתנה את ההסדר בהסכם בין הצדדים ובהיעדרו בהחלטה שיפוטית.

אין לנו צורך בהליך זה לנסות וליישב בין שתי הפסקאות; די לנו בקביעה, כי הנורמה היא כאמור בפיסקה (1), דהיינו ההפרש בין הסכומים משולם לידי העובד "אלא אם הוסכם אחרת" בין שני הצדדים.

ו. התקנות אינן חלק ממערכת היחסים שבין המבוטח לקופה (ע"א 344/87, 303 איתן בנדרלי נ' קרן הגימלאות של חברי אגד פ"ד מה (2) 207; דנ"א 516/91 איתן בנדרלי נ' קרן הגימלאות של חברי אגד פ"ד מה(3) 356).

חרף זאת, נוכל להיעזר בתקנות ללימוד הנהוג והמקובל. מכוח התקנות, מותנה הפרשת המעביד לקופת הגמל בהפרשה של העובד לקרן ב"סכום השווה לסכום ששילם המעביד" (תקנה 19). בהוראות בדבר תשלומים לעמיתים (תקנה 34) אנו מוצאים התיחסות לתשלום לידי העובד של כספי התגמולים (הפרשות המעביד והעובד גם יחד), מבלי שתהיה התיחסות כלשהי לאפשרות שחלקו של המעביד יוחזר לו, שעה שהעובד התפטר מעבודתו.

גם מכך נוכל להסיק כי מתקין התקנות יצא מתוך ההנחה כי כספי המעביד לתגמולים ישולמו בכל מקרה לידי העובד.

ז. בסוגיה זו חייבים אנו לציין שני אלה:

האחד, סעיפי התקנות אליהן התיחסנו דנים ב"קופת גמל" ולא ב"ביטוח מנהלים", שלו מוקדש פרק מיוחד בתקנות, כך שכל האמור בא מתוך גזירה שווה ולא מתוך היסק ישיר.

השני, התקנות מחייבות את הקופות, וכאמור אין לראות באמור בהן הוראה חוזית בין החבר המבוטח בהן לבין הקופה. כיצד בכל זאת נוכל ללמוד מהן לעניין "חבות מעביד"? שעה שמעביד מפריש תשלומים לעובדו בגין ביטוח מנהלים מוכר או קופת גמל מוכרת, חזקה עליו שהוא מסכים שהקופה תנהג כלפי העובד על פי האמור בתקנונה ועל פי ההוראות המחייבות אותה מכוח פקודת מס ההכנסה, שהרי מבלי שתקיים את אותן תקנות יישלל האישור שניתן לה לשמש כ"קופת גמל".

ח. העולה מהאמור היא כי עובד אשר בגינו הופרשו תשלומים לביטוח מנהלים, יהא זכאי בעת הפסקת עבודתו, במידה ואינו זכאי לפיצויי פיטורים, לקבל מחברת הביטוח בה בוטח ב"ביטוח המנהלים", מכספי הפוליסה את ההפרש בין הסכומים העומדים לזכותו לבין כספי פיצויי הפיטורים - כל זאת בהעדר הסכם מפורש בין העובד למעבידו בו הסכימו הצדדים על הסדר אחר.

ט. העולה מהאמור הוא שהמערער זכאי לקבל מחברת הביטוח את כל הסכומים שבפוליסת ביטוח המנהלים, בניכוי הסכום שיועד לפיצויי פיטורים.

9. לאור העובדה שהמערער זכה בחלק מערעורו בלבד, תשלם המשיבה למערער הוצאות הערעור בסך של -.3,000 ש"ח בצרוף מע"מ.

ניתן היום 5.2.1996 בהעדר הצדדים.








דבע בית הדין הארצי לעבודה 2-18/נה יגאל יצחקי נ' חברה ישראלית למובילים בע"מ, [ פד"ע: כט 380 ] (פורסם ב-ֽ 05/02/1996)