פסקי דין על הילה וייס | פסקי דין על אביעד יוסף מאק

1162/96 עא     12/04/1999




עא 1162/96 הילה וייס נ' אביעד יוסף מאק




בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1162/96

בפני
: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט י' אנגלרד
המערערים: 1. הילה וייס
, קטינה, באמצעות הוריה
2. משה וייס
3. רחל וייס
4. וילי וייס
5. ענבר אדרי, קטינה, באמצעות אמה
6. קטי אדרי
נ ג ד
המשיבים: 1. אביעד יוסף מאק

2. מדינת ישראל
3. משרד ראש הממשלה
ערעור על

פסק דין
בית המשפט המחוזי בירושלים
מיום 2.1.96 בת"א 466/92 שניתן על ידי כבוד
השופט ד"ר א' צ' בן-זמרה
תאריך הישיבה: כ' בכסלו תשנ"ט (9.12.98)
בשם המערערים: עו"ד עזריאל רוטמן
ועו"ד ארנון סמבורסקי
בשם המשיב 1: עו"ד עודד פלדמן
בשם המשיבים 3-2: עו"ד נורית ישראלי ועו"ד שרון מן-אוריין
פסק - דין
השופט י' אנגלרד:

השאלה המשפטית העומדת לדיון היא האם אדם המקבל תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-, זכאי לתבוע את המזיק, האחראי לנזקו, על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], כל עוד הוא ממשיך לקבל את התגמולים ובטרם יקבל את הסכמת המוסד לביטוח לאומי להחזרת התגמולים ואף בטרם יחזיר אותם בפועל?

1. ואלה העובדות שאינן שנויות במחלוקת: ביום 13.10.90 נפגעה המערערת מס' 1, הקטינה הילה וייס
(להלן: "המערערת"), מכדור שנורה על ידי המשיב מס' 1, אביעד יוסף מאק
, בעת נסיעה ברכב בכביש נווה יעקב - בית חנינא. האירוע בו נפגעה המערערת הוכר כפגיעת איבה לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-, והיא קיבלה וממשיכה לקבל תגמולים מן המוסד לביטוח לאומי על יסוד הכרה זו. נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור של 65% החל ביום 1.4.91. ועדת ערר מיום 30.6.92 קבעה כי למערערת 56% נכות החל ביום 8.3.91 וועדת ערר נוספת קבעה כי נכותה הצמיתה היא 50%. יצויין כי עד ליום 1.1.99 קיבלה המערערת תגמולים לפי שיעור נכות של 65%, עקב טעות מצד המוסד לביטוח לאומי. החל ביום 1.1.99 משולם לה תגמול חודשי בשיעור של 50% נכות. עם זאת, הודיע לה המוסד לביטוח לאומי כי מאחר שמדובר בטעות מצידו, לא יגבה ממנה את ההפרש באופן רטרואקטיבי.

2. ביום 13.7.92 הגישה המערערת תביעת נזיקין נגד המשיב מס' 1 בעילות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה ותקיפה, ונגד מדינת ישראל בשל אחריותה האישית והשילוחית. ביום 2.1.96 נדחתה התביעה על הסף על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים, מפי השופט דר' א"צ בן-זמרה, בנימוק כי לנפגעת אין זכות תביעה בנזיקין. מסקנה זו ביסס בית המשפט המחוזי על כך כי לא נתמלאו התנאים המקימים לנפגעת זכות תביעה בנזיקין על-פי סעיף 36(א)(5) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], תשי"ט1959- (להלן: "חוק הנכים"). לפי הוראות סעיף זה היה על הנפגעת להחזיר תחילה את התשלומים והתגמולים שקיבלה מן המוסד לביטוח לאומי, תוך כדי קבלת הסכמתו של המוסד להחזר זה.

3. ביום 13.2.96 הגישה המערערת ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנזכר. ערעור זה הוא נשוא הדיון בפני
נו. עם זאת, יש לציין כי לאחר הגשת הערעור, ובעקבות דחיית התביעה, פנה בא-כוחה של המערערת ביום 24.6.96 אל המוסד לביטוח לאומי במכתב, בו נאמר בין היתר, בזו הלשון:

הואיל ולפי הוראת סעיף 36(א) לחוק הנכים (החלה על חוק התגמולים), אין נפגע זכאי לגבות פיצויים לפי פקודת הנזיקין ותשלומים לפי חוק הנכים, והואיל וברצונה של מרשתי להמשיך את ההליכים בבית המשפט המחוזי בתביעת הפיצויים, הנכם מתבקשים בזאת לאשר הסדר כדלקמן:
1. [המערערת] תמשיך לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, באופן קבוע, את התגמולים שלהם היא זכאית ו/או תהיה זכאית להם, כל עוד לא תודיע אחרת.
2. לאחר סיום ההליכים בתובענה הנוכחית ו/או כל תובענה שהיא מטעם [המערערת] בשל אירוע פציעתה ביום 13.10.90, ובמידה שיתקבל פסק-דין בעניין המזכה את [המערערת] בקבלת פיצויים ממי מהנתבעים, תודיע [המערערת] למוסד לביטוח לאומי, תוך 30 יום, האם בכוונתה לממש את פסק-הדין או שבכוונתה להמשיך ולגבות את התשלומים להם היא זכאית ו/או תהיה זכאית להם מהמוסד לביטוח לאומי.
3. אם תודיע [המערערת] כי בכוונתה לממש את פסק-הדין ולוותר באופן קבוע על התגמולים להם היא זכאית ו/או תהיה זכאית להם מהמוסד לביטוח לאומי, תחזיר מרשתי למוסד לביטוח לאומי את כל התגמולים והתשלומים שקיבלה עד ליום מתן ההודעה האמורה.
4. בכל מקרה אחר, תמשיך מרשתי לקבל מהמוסד לביטוח לאומי, באופן קבוע, את כל התגמולים והתשלומים להם היא זכאית ו/או תהיה זכאית.
4. על פנייה זו של המערערת הגיב המוסד לביטוח לאומי במכתב מיום 4.7.96, בו נאמר בזו הלשון:
--- הסכמה או אי הסכמה למימוש תביעת הפיצויים נתונה לשיקול דעתו של המוסד לביטוח לאומי. בשיקול דעתו לוקח פקיד התביעות בחשבון אלו משתי החליפות - תגמולים חודשיים לכל החיים או פיצויים חד פעמיים לטובת הנכה. משקל מיוחד בשיקול הדעת ניתן להשלכות שתהינה על עתידו (אמצעי קיום בעתיד, משאבים כספיים העומדים לרשות הנפגע וכו').
תנאי נוסף, במידה שאנו מאפשרים לנפגע לחזור בו מבחירתו בתגמולים לפי חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה הוא החזרתם מראש של כל התשלומים שבוצעו בגין פגיעת האיבה כשהם מוצמדים כחוק. האם מרשתך תוכל לעמוד בהחזר כאמור?
במקרה של הסכמה, אנו מפסיקים גם את התגמולים השוטפים, לרבות ההטבות ומתן טיפול רפואי הקשור בפגיעה.
כדי לאפשר לנו להפעיל את שיקול דעתנו, השב, בבקשה, על שאלותנו והמצא לנו העתק מהתביעה שהגשת בשם מרשתך, לבית המשפט.
5. דומה, כי לאחר חליפת מכתבים זו בין המערערת לבין המוסד לביטוח לאומי בעניין הסדר מוסכם להמשכת תביעת נזיקין, לא הייתה כל התפתחות נוספת במישור זה. אשוב אפוא לשאלה המשפטית המתעוררת בערעור שלפנינו. נקודת המוצא המשפטית בסוגיה העומדת לדיון מצויה בהוראת סעיף 17(ב) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל1970-, הקובעת בזו הלשון:

זכאי עקב מאורע אחד לתגמול לפי חוק זה ולפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-, יחולו עליו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיף 36 לחוק הנכים או סעיף 21 לחוק משפחות החיילים, לפי הענין.
6. סעיף 36 לחוק הנכים, אליו מפנה סעיף 17(ב) לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, מורה בזו הלשון:

(א) חייל משוחרר או נכה הזכאי, בשל נכות שלקה בה, לתשלומים, לפי חוק זה והוא זכאי בשל המחלה, החבלה או החמרת המחלה, שכתוצאה מהן לקה באותה נכות, גם לפיצויים לפי חוק אחר, יחולו עליו הוראות אלה:

(1) הוא רשאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בתשלומים לפי חוק זה וכן בפיצויים לפי החוק האחר, אך לא יגבה פיצויים לפי החוק האחר ותשלומים לפי חוק זה כאחד;

(2) שולמו לו הענקה או תשלומים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תשלומים אלה ובעד כל תשלום אחר שהיא עלולה להתחייב בו מכוח חוק זה, מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לו פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים;

(3) שולמו לו פיצויים לפי החוק האחר, לא יחולו עליו שאר הסעיפים של חוק זה, פרט לזכותו לקבל את סמל הנכים;

(4) הוא חייב להושיט כל עזרה שביקש קצין-תגמולים ולנקוט כל פעולה סבירה על מנת לסייע לאוצר המדינה במימוש זכותו לפי סעיף זה, ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכויות אוצר המדינה לפי סעיף זה או למנוע בעד מימושן;

(5) כל עוד לא גבתה המדינה בכל דרך שהיא, את המגיע לה לפי פיסקה (2), רשאי הנכה, בהסכמת קצין התגמולים להחזיר לה את ההענקה, התשלומים או התגמולים וכן את הסכום שיקבע קצין-תגמולים תמורת כל יתר טובות-הנאה שקיבל מכוח חוק זה, בשל הנכות המשמשת עילה לתביעתו לפי החוק האחר, ומששולמו הסכומים האמורים תפקע זכותה של המדינה לתבוע לפי פיסקה (2), והנכה יהא זכאי לתבוע לפי החוק האחר;

(6) הגיעה המדינה לידי הסכם בכתב בדבר הפיצויים עם האדם החייב בהם לפי החוק האחר ונקבע בהסכם, שיעור הפיצויים ותנאי תשלומם, לא יהא הנכה זכאי לשיעור ולתנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם, אפילו אם עדיין לא נגבו הפיצויים על-ידי המדינה;

(7) נכה כאמור בסעיף קטן זה שעבר על איסור לפי סעיף קטן זה או לא עשה את המוטל עליו לפיו, רשאי קצין התגמולים לשלול ממנו כל זכות כאמור בסעיף קטן זה, או מקצתה.

(ב) בסעיף זה -

"תשלומים לפי חוק זה" - תגמולים, הענקות, תשלומים או כל טובת הנאה, המשתלמים או ניתנים לפי חוק זה;

"פיצויים לפי חוק אחר" - פיצויים על נזקים אזרחיים או פיצויים לפי פקודת הפיצויים לעובדים, 1947.

7. לפנינו הוראה הנוגעת ליחסים במשולש: משלם תגמולים, מקבל תגמולים והאחראי בנזיקין. מן המפורסמות הוא כי הסוגיה של הסדרת יחסים אלה היא סבוכה; קשיים מיוחדים נוצרו בשל העובדה שהמחוקק מצא לנכון להנהיג במצבים דומים הסדרים בעלי אופי שונה: לא הרי ההסדר של נפגעי תאונות עבודה כהרי ההסדר של נכי צה"ל. במקרה שלנו הופעל, לגבי מקבלי תגמולים מן הביטוח הלאומי, ההסדר של נכי צה"ל. הסדר זה מתאפיין על ידי מתן בחירה לנכה, ממנה הוא רשאי לחזור בו בהתמלא תנאים מסוימים. דא עקא, נוסח סעיף 36(א) הנזכר מעורר בעיות פרשנות רבות. על פני הדברים נראה כי ההוראות של הסעיפים הקטנים אינן מתואמות יפה בינן לבין עצמן.

8. אסקור תחילה את עיקרי ההסדר: נקודת המוצא היא האפשרות של הנכה לתבוע בעת ובעונה אחת את המדינה ואת המזיק (סעיף 36(א)(1)). נמצא, כי שמורות לו לנכה - עקרונית - שתי עילות תביעה מצטברות. ההוראה קובעת, עם זאת, כי הנכה אינו זכאי לגבות כספים על פי שתי העילות כאחת. המסקנה הברורה העולה מן ההוראה הזאת, היא, כי אין מניעה שהנכה יגיש, מלכתחילה, שתי תביעות שונות. אך המצב המשפטי משתנה מיד עם קבלת תשלום מכוח אחת העילות. אתחיל עם החלופה של קבלת פיצויים לפי דיני הנזיקין; כאן מצויה הוראה ברורה בסעיף 36(א)(3) לחוק הנכים: אם שולמו לו פיצויים על פי העילה הנזיקית, הנכה מאבד באופן אוטומטי את זכאותו לתגמולים על פי חוק הנכים. אובדן הזכאות הוא מוחלט ואין לנכה אפשרות לחזור בו. הוא מוגבל מעתה לעילה הנזיקית. התוצאה היא, כי אם, מלכתחילה, הגיש הנכה את שתי התביעות האפשריות, הבסיס של התביעה על פי חוק הנכים נשמט ועליה להידחות בשל חוסר עילה.

9. אניח כעת כי הנכה קיבל תשלום לפי חוק הנכים. התוצאה הראשונה של התשלום היא מתן זכות שיפוי למדינה כלפי המזיק על פי הוראת סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים. על פי הוראה זו, המדינה זכאית להשתפות מן המזיק על מכלול התשלומים, אלה שכבר שולמו לנכה ואלה שישתלמו לו בעתיד. לפנינו זכות שיפוי כלפי המזיק, שהוגדרה בפסיקה של בית משפט זה כזכות עצמאית של המדינה, ולא כזכות דרך תחלוף (סוברוגציה). ראה ע"א 166/59 אפריאט ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טו 1134, בעמ' 1147-1146, מפי השופט י' זוסמן; ע"א 340/86 מדינת ישראל נ' כדורי, פ"ד מג (4) 195, בעמ' 199-198, מפי השופט א' גולדברג; ע"א 75/87 איחסאן מחמד סעיד אלחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 277, מפי השופט א' מצא; רע"א 1193/90 מדינת ישראל נ' הפול - חברות הביטוח הישראליות בע"מ, פ"ד מה (4) 230, בעמ' 239, מפי הנשיא מ' שמגר. עם זאת, אין ספק כי ביסוד זכות השיפוי של המדינה מונחת עילתו של הנכה, כי בלעדיה אין קיום לזכות המדינה. דבר זה נאמר במפורש בהוראה הנזכרת ("זכאית המדינה להיות מפוצה... מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם ל[נכה] פיצויים לפי [דיני הנזיקין]"). אציין, בדרך אגב, כי מן הראוי היה לעיין מחדש בהלכה הרואה בתביעת השיפוי של המדינה לפי חוקי התגמולים של הצבא תביעה עצמאית ולא תביעה בדרך תחלוף (להבדיל מתגמולים המשתלמים לפי חוק שירות המדינה (גימלאות) [נוסח משולב], תש"ל1970-). בנסיבות המקרה הנדון, אין לנו צורך לעסוק בשאלה זו, הגורמת, בין היתר, לסיבוכים ניכרים בסוגיית ההתיישנות.

10. בשלב זה אני בוחן, כאמור, מצב שבו הנכה הגיש, מלכתחילה, שתי תביעות כפי שהוא רשאי לעשות על פי סעיף 36(א)(1) לחוק הנכים. התשלום הראשון לנכה על פי חוק הנכים מכונן זכות שיפוי לטובת המדינה, אך - בהבדל מן המצב המקביל על פי הוראת סעיף 36(א)(3) הנזכר - אין בחוק הוראה משלימה מפורשת, השוללת מן הנכה את עילת התביעה כלפי המזיק. נשאלת השאלה, מה גורל תביעה זו של הנכה שעדיין תלויה ועומדת כלפי המזיק? ההגיון הענייני אומר כי עם מתן זכות שיפוי למדינה על תשלומיה, הופקעה במקביל זכות התביעה של הנפגע לגבי תשלומים אלה. כך הוא המצב במקרה הרגיל של סוברוגציה, לפיה המיטיב נכנס בנעלי הנפגע עד לסכום ההטבה, ואין כל הצדקה כי דין שונה יהיה במקרה של תביעת שיפוי עצמאית. סימוכין לדבר אפשר למצוא בהוראת סעיף 36(א)(4) לחוק, המחייבת את הנכה, בין היתר, להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע במימוש זכויות המדינה. יתרה מזו, יש רגליים לסברה כי המדינה זכאית לשיפוי גם על פי הוראות חוק לתיקון דיני הנזיקין (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד1964-, הוראות המכוננות הסדר של תחלוף.

11. העולה מן האמור, כי אין הנכה יכול לגבות מן המזיק את הסכומים להם הוא זכאי מאת המדינה. אולם, מה דין התביעה כלפי המזיק לגבי יתרת הנזק של הנכה, דהיינו, לגבי הנזק העולה על שיעור התגמולים לו זכאי הנכה לפי חוק הנכים? אחדד את השאלה בהוסיפי את ההנחה כי המדינה מימשה בפועל את זכות השיפוי שלה וקבלה מן המזיק את מלוא תשלומיה לנכה. האם נאמר כי עילתו הנזיקית של הנכה נשללת כעת לחלוטין, כך שהמזיק משוחרר מתשלום יתרת הנזק? תוצאה זו נראית בעייתית וכבר עמד על כך השופט מ' בייסקי בבג"צ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה (פעולות איבה) במוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד לט (1) 341, בעמ' 351:
ואם נחסמת דרכו של הנכה לתבוע מהמזיק מלוא נזקו, לא רק כי הוא נמצא מופסד, אלא המזיק יוצא מורווח. ההנחה היא, כי התגמולים על-פי החוק הם רק פיצוי חלקי על הנזק שנגרם, וממילא הזכות העוברת למדינה לתבוע מהמזיק מצומצמת לתשלומים, שהיא שילמה, ועשויה לשלם, ולטובות ההנאה, שהעניקה ועלולה להעניק. אפילו יגבה קצין התגמולים מהמזיק מלוא השיפוי על הוצאות אלה, עדיין יהיה השיפוי נמוך מהסכום, שהיה המזיק מתחייב לשלם לניזוק כפיצוי על מלוא הנזק. במצב כזה קוימה אמנם ההוראה 'ומששולמו הסכומים האמורים' באורח דווקני, והמדינה תבוא על מלוא השיפוי, אבל הניזוק לא יוכל לממש זכותו לקבל פיצוי מלא לפי דיני הנזיקין, ויימצא המזיק זוכה מההפקר (ראה המ' (חי') 1355/77 הסוכנות היהודית נ' ח' ברנץ, פ"מ תשל"ח (2) 265, בעמ' 269).
12. בעייתיות זו של שלילת זכות הפיצוי מן הנכה-הניזוק הביאה אותי למחשבה שמא יש לשוב ולעיין בפרשנות המקובלת של מכלול הוראות סעיף 36(א) לחוק הנכים. בחינה מחודשת זו תיעשה על פי עקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, משום ששלילת זכותו של ניזוק לפיצויים על יתרת נזקו היא בבחינת פגיעה בקניינו, במובן סעיף 3 לחוק יסוד זה (השווה: בג"צ 5263/94 ח"כ הירשזון ואח' נ' שר האוצר, פ"ד מט (5) 837, בעמ' 847-846, מפי השופטת ד' דורנר), או, למצער, פגיעה בשלמותו הגופנית במובן ההגנות לפי סעיפים 2 ו- 4 לחוק היסוד הנזכר. הרעיון היה כי, מלכתחילה, אין לייחס להוראת סעיף 36(א) כוונה לחסום בפני
הנכה את זכות התביעה על יתרת הנזק שאינו מכוסה על ידי התגמולים. כלומר, יש לפרש את הוראת סעיף 36(א)(5) כמכוונת, באופן בלעדי, לזכות הנכה לתבוע פיצויים מן המזיק בשיעור התשלומים לו הוא זכאי במסגרת חוק הנכים. מכאן, כי זכותו על יתרת הסכום עומדת לו כלפי המזיק בנפרד והיא אינה כפופה כלל להוראות חוק הנכים על דרישותיו. בעקבות פנייתנו, התייחסו בעלי הדין בסיכומיהם בכתב לדרך פרשנות חדשנית זו. לאחר עיון ודיון הגענו למסקנה כי דרך הפרשנות הזאת, לא זו בלבד שקשה מאד ליישבה עם כוונת המחוקק, כפי שבאה היא לידי ביטוי בנוסח החוק, אלא יש בה סטייה חדה מן הפרשנות המקובלת, שהשתרשה בפרקטיקה המשפטית מזה שנים רבות.

13. הדרא קושיא לדוכתה! מה גורלה של תביעת הנכה בנזיקין, שעל פי הנחתי תלויה ועומדת עדיין כלפי המזיק? דומה, כי התשובה מצויה בסיפא של סעיף 36(א)(1) לחוק. כלומר, אין הנכה יכול לגבות במסגרת תביעתו זו סכומים כלשהם מן המזיק, משום שקבלת תשלומים לפי חוק הנכים מונעת זאת ממנו על פי הוראת הסעיף הנזכר. והנה, כאן נכנסת לתמונה הוראת סעיף 36(א)(5) לחוק, המאפשרת לנכה - בהתמלא דרישותיה - להחזיר למדינה את התשלומים. החזרה זו פותחת את הדרך לנכה לממש את תביעתו כלפי המזיק ולגבות ממנו פיצויים על מלוא הנזק.

14. מה יהא הדין כאשר הנכה תבע תחילה תגמולים מן המדינה בלבד, אך כעת הוא מעוניין לתבוע פיצויים על נזקו מאת המזיק? אלה הן נסיבות המקרה הנדון. ואמנם, אפשר למקד את המחלוקת בין בעלי הדין בשאלת פרשנותה של הוראת סעיף 36(א)(5) לחוק הנכים. המשיבים טוענים, ברוח פסק הדין קמא, כי לפי הסיומת של הוראה זו, אין לנכה זכות לתבוע לפי פקודת הנזיקין, כל עוד לא מילא אחר התנאים המנויים ברישא, דהיינו: הסכמת קצין התגמולים [קרי: המוסד לביטוח לאומי] להחזרת התגמולים והחזרתם בפועל לידיו. ב"כ המערערת, לעומת זאת, מבקש לפרש את הדיבור "זכאי לתבוע" במובן של מימוש התביעה, כלומר גביית הפיצויים, להבדיל מניהול התביעה כשלעצמה. בפרשנות זו מסתמך ב"כ המערערת על הוראת סעיף 36(א)(1) לחוק, לפיה רשאי הנכה לנקוט צעדים משפטיים הן לפי חוק הנכים הן לפי פקודת הנזיקין, אך לא יגבה פיצויים ותשלומים לפי שני החוקים כאחד. מכאן, כי ניהול תביעה לחוד וגבייה לחוד.

15. המחלוקת בין בעלי הדין מעוררת שלוש בעיות משפטיות עקרוניות שיש ביניהן יחסי גומלין, והן: המושא של הסכמת משלם התגמולים; מועד החזרת התשלומים; ותוכן שיקול הדעת של משלם התגמולים, שהוא בעל ההסכמה.

16. אגע תחילה בשאלת מושא ההסכמה. כאמור, גדר המחלוקת בין בעלי הדין היא האם ההסכמה דרושה לעצם הגשת התביעה כלפי המזיק, או שמא רק לגבי גביית הפיצויים מאת המזיק? לפי הגרסה הראשונה, אין הנכה זכאי לנהל את תביעת הנזיקין שלו כלפי המזיק - לאחר ששולם לו תשלום כלשהו על ידי המדינה - בלתי אם ניתנה ההסכמה מאת משלם התגמולים. לפי הגרסה השנייה, הנכה זכאי לנהל את המשפט כלפי המזיק, אך אין הוא רשאי לגבות פיצויים מאת המזיק ללא ההסכמה האמורה. בית משפט זה נגע, בהזדמנויות אחדות, בשאלה זו, ואפשר להבחין בשתי גישות עקרוניות; אחת, המאמצת בבירור את הגרסה הראשונה, המחמירה עם הנכה בדורשה קיום מראש - דהיינו: לפני הגשת התביעה כלפי המזיק - של כל הדרישות המנויות בהוראת סעיף 36(א)(5) לחוק הנכים. הגישה האחרת, המקלה עם הנכה, מצאה גם היא ביטוי בפסיקתו של בית משפט זה. מכאן, שאין לומר כי המחלוקת, כפי שנוסחה על ידי בעלי הדין שלפנינו, הוכרעה הכרעה ברורה וסופית. יצוין, כי השאלה של מושא ההסכמה - עצם הגשת התביעה או גביית הפיצויים גרידא - לא הועמדה עד עתה באופן מפורש לדיון בבית משפט זה.

17. הגישה המחמירה מצאה ביטוי במספר פסקי דין, בהם ציינו השופטים כי זכות התביעה בנזיקין של הנכה, ששולמו לו תשלומים לפי חוק הנכים, מותנית במילוי הדרישות של סעיף 36(א)(5) לחוק. ברוח זו נאמרו דבריה של השופטת בן-פורת בע"א 753/75 בלגה ואח' נ' עזבון טפט ואח', פ"ד לב (1) 757, בעמ' 762:

לפיכך, משקיבל העזבון תגמולים על פי חוק הנפגעים מפעולות איבה, הופטר המזיק בעניננו. אולם, עילת-התביעה בנזיקין קמה לתחיה אם נתמלאו תנאיו של סעיף קטן [(א)(5) לסעיף 36].

וכן השופט מ' שמגר בע"א 399/81 טימסוד נ' לויס קטרינג תעשיית ארוחות בע"מ ואח', פ"ד לו (3) 686, בעמ' 690 691-:

הסכמתו של קצין התגמולים להחזר התשלומים, התגמולים ותמורתן של טובות ההנאה היא תנאי מוקדם להתגבשותה מחדש של זכות התביעה בנזיקין, ונוסחו של סעיף 36(א)(5) מלמד, כי מתחייב הסדר מפורט, הכולל התייחסות אל תשלומים מוגדרים, היינו אל אלו ששולמו כבר לנכה...עיקרו של דבר, הסכמת קצין התגמולים היא תנאי ראשון ומהותי, וכל עוד נעדרת ההסכמה, גם לא קמה זכות התביעה בנזיקין של הנפגע, אשר בחר בדרך התביעה לפי חוק הנכים וזכה בתשלומים על פיו.

על דברים אלה חזר הנשיא מ' שמגר גם בע"א 383/87 מלכה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 650, בעמ' 653. באותה הרוח ראה גם: השופט מ' בייסקי בבג"צ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה (פעולות איבה) במוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד לט(1) 341, בעמ' 348; וכן השופט א' מצא בע"א 3449/90 קצין התגמולים נ' מוחמד, פ"ד מז(2) 84, בעמ' 99-98.

18. לעומת זאת, מצויה בפסיקה גישה שונה, היוצאת מנקודת הראות העקרונית כי מטרתו של ההסדר המצוי בסעיף 36(א) לחוק אינה מניעת ניהול כפל תביעות אלא מניעת כפל פיצוי. דבר זה עולה מניתוחו של השופט א' ברק
את יחסי הגומלין בין חוקי התגמולים לבין דיני הנזיקין; עיין ודוק: ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים, פ"ד לו(2) 757, בעמ' 798-799:

עיון בהוראות אלה, כפי שפורשו בפסיקה, מעלה כי הן מבוססות על ארבעה עיקרים: ראשית, אחריות המדינה על פי חוקי התגמולים והשיקום לא ביטלה את האחריות בנזיקין, ולא שיחררה מזיק - שאינו המדינה עצמה - מאחריות בנזיקין. חוקי התגמולים והשיקום אינם מבוססים, איפוא, על עקרון "ייחוד העילה". לכן, אם אזרח פוגע בחייל, וזה האחרון נפגע "בתקופה שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי", הרשות בידי החייל להתעלם מחוקי התגמולים והשיקום, ולתבוע את האזרח המזיק על פי דיני הנזיקים האזרחיים. שנית, לא רק שהאחריות בנזיקין נשמרת, אלא אף התביעה בנזיקין נשמרת. על כן רשאי אדם, אשר נפגע "בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי" להגיש תביעה נגד המדינה על-פי חוקי התגמולים והשיקום, וכן להגיש במקביל תביעה על-פי דיני הנזיקין נגד האחראי בנזיקין. בעצם הגשת התביעה האחת, אין משום "בחירה" השוללת הגשתה של התביעה השניה; שלישית, חוקי התגמולים והשיקום שוללים קבלת פיצוי משני מקורות, וזאת גם אם סך כל הפיצוי האמור היה בו כדי להביא לכדי "השבת המצב לקדמותו". תפיסת היסוד של חוקי התגמולים והשיקום היא, כי קבלת פיצוי - בין מלא ובין חלקי - על-פי אחד המקורות יש בה, כשלעצמה, כדי למנוע גביית פיצויים על-פי המקור האחר. על כן, אם הניזוק קיבל תשלומים, ולו חלקיים בלבד, על-פי חוקי התגמולים והשיקום, שוב אין הוא רשאי לגבות פיצויים על-פי דיני הנזיקין. (ע"א 235/58 פד"י יג, 1660; ע"א 502/59 פד"י יד, 827). הוא הדין, אם התשלום הראשון נעשה על-פי דיני הנזיקין. בנסיבות אלה, "לא יחולו עליו שאר הסעיפים של חוק זה, פרט לזכותו לקבל את סמל הנכה" (סעיף 36(א)(3) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום)). יצויין, כי חוקי התגמולים והשיקום מאפשרים, בתנאים מסויימים, לניזוק להשיב למדינה את שקיבל ממנה על-פי חוקים אלה, ובכך לפתוח לעצמו מחדש את פתח הפיצויים על-פי דיני הנזיקין (סעיף 36(א)(5)); רביעית, מששילמה המדינה תשלומים לפי חוקי התגמולים והשיקום לניזוק קמה לה זכות שיפוי כנגד המעוול בנזיקין. לעומת זאת, מששילם המזיק שאינו המדינה תשלומים לניזוק, אין עומדת לו זכות שיפוי כנגד המדינה, שכן זו אינה אחראית בנזיקין (ע"א 523/63 פד"י יח(2) 197).

(ההדגשות שלי - י.א.)

גישה דומה משתקפת גם מדבריה של חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן, בע"א 5001/92 ברק
מן נ' התגמולים, פ"ד נ(5) 641, בעמ' 650:
כאן ראוי לציין, כי נושא החזרת כספים על-ידי נכה נדון ולובן בפסיקה בהקשר הפוך, כאשר הנכה קיבל תגמולים מקצין התגמולים והוא מבקש להגיש תביעת נזיקין, נגד המזיק. ההלכה הרווחת היא כי הנכה זכאי לתבוע בנזיקין, אף שקיבל תגמולים, שכן תכלית סעיף 36(א) אינה למנוע הגשת תביעות כפל, אלא למנוע זכייה בתשלומי כפל. לפיכך דורש חוק הנכים (סעיף 36(6)(5)) את החזרת הסכומים שקיבל הנפגע מהמדינה אם ברצונו לזכות בפיצויים מגורם אחר, בעילה אחרת, ודי בהסכם להחזרה.

(ההדגשות שלי - י.א.)

בדברים אלה יש תמיכת-מה בעמדת המערערת. אך עובדה היא כי טענת הניגוד הנזכר שבין ניהול תביעת נזיקין לבין גביית פיצויים לא נדונה במפורש. מכאן קביעתי כי השאלה טרם הוכרעה.

19. לטעמי, יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנכה, הלא היא גרסת המערערת. משמעות הדבר היא, כי יש לראות את מרכז הכובד של ההסדר בהוראת סעיף 36(א)(1) לחוק הנכים, המבחינה במפורש בין ניהול תביעות לבין גביית פיצויים: הנכה זכאי לנקוט צעדים משפטיים כדי לזכות בשתי העילות, אך נמנע ממנו לגבות בפועל פיצויים על פי שתי העילות. על רקע הוראה זו, יש כעת לפרש את הסיומת של הוראת 36(א)(5) לחוק "והנכה יהא זכאי לתבוע לפי החוק האחר" כמכוונת למימוש התביעה, שהוא גביית הפיצויים. בדרך זו מיושבת הסתירה לכאורה בין שתי ההוראות (השווה את דבריו של השופט מ' בייסקי בבג"צ 92/83 נגר נ' מנהלת ענף ביטוח נפגעי עבודה (פעולות איבה) במוסד לביטוח לאומי ואח', פ"ד לט (1) 341, בעמ' 348[ג]). התוצאה המשפטית היא, כי מעמדו של הנכה - הזכאי, מלכתחילה, להגיש את שתי התביעות - אינו משתנה עם קבלת תגמולים. כלומר, אם הגיש מלכתחילה שתי תביעות, הוא רשאי להמשיך ולנהל את תביעת הנזיקין נגד המזיק עד לסיומה; אם תחילה פנה לקבלת תגמולים, הוא עדיין רשאי לפתוח בתביעה נגד המזיק ולנהלה עד לסיומה. מה שנמנע ממנו - עד למילוין של דרישות סעיף 36(א)(5) לחוק - הוא קבלת פיצויים כלשהם מאת המזיק. חובת הימנעות זו מלווית באיום בסנקציה הקבועה בסעיף 36(א)(7) לחוק. ואכן, אין מקום להרע את מצבו של נכה, אשר מלכתחילה יכול היה להגיש שתי תביעות, כאשר בחר לתבוע תחילה לפי חוק התגמולים ורק לאחר מכן ביקש לתבוע את המזיק.

20. לפתרון זה שורה של יתרונות חשובים, הן פורמליים הן ענייניים. מבחינה פורמלית, הוא פותר את בעיית היחס בין הוראת סעיף 36(א)(1) לחוק להוראת סעיף 36(א)(5) לחוק. כי אחרת מה היה קורה כאשר הנכה, אשר הגיש מלכתחילה את שתי התביעות, מתחיל לקבל באמצע הניהול של תביעת הנזיקין תגמולים לפי חוק הנכים? כלומר, מה יהיה אז גורל תביעת הנזיקין? האם היא חייבת להידחות או להימחק? אם כן, האם היא תחודש עם מתן ההסכמה מצד משלם התגמולים? האם יש לנהלה אז מתחילתה? האם מן הראוי כי המזיק יוטרד פעמיים? הפתרון של מתן אפשרות להמשיך את ניהול התביעה על ידי הנכה, ללא צורך בהסכמת משלם התגמולים, מונע את כל הבעיות הנזכרות.

21. מבחינה עניינית, הפתרון הפרשני הנזכר שומר ביתר תוקף על זכויותיו של הנכה-הנפגע לפיצוי מלא על נזקיו. תכלית זו תואמת את מגמתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כמוסבר לעיל, ולכן יש להעדיף את הפרשנות המקלה עם הנכה, משום שהיא מיטיבה להגשים תכלית זו. יתרה מזו, האפשרות הניתנת לנכה לנהל את תביעת הנזיקין באופן עצמאי, מחזקת באופן משמעותי את מימוש הברירה בין העילות שאותה התכוון המחוקק להעניק לנכה. ואמנם, לפי הגישה המחמירה, המחייבת את קבלת ההסכמה מצד משלם התגמולים לשם עצם הגשת התביעה נגד המזיק, מכשולים גבוהים ניצבים בדרך הנכה, המבקש לממש את זכות הברירה. מכשולים אלה נובעים מדרישותיו הנוספות של סעיף 36(א)(5) ואפרטם אחד אחד.

22. אבן נגף ראשונה היא הדרישה להחזרת התגמולים. אם החזרתם הוא תנאי מוקדם לעצם הגשת התביעה נגד המזיק, הרי הברירה של הנכה נשארת לרוב עניין תיאורטי בלבד. מניין ייקח הנכה את הכספים להשבת התגמולים? שאלה זו העסיקה כבר בעבר את בית המשפט הזה, ובפתרונה לא הייתה תמימות דעים בין השופטים. לפי המקלים, אין צורך כי התגמולים יוחזרו בפועל לפני הגשת התביעה הנזיקית; די בהסכם עם קצין התגמולים על התחייבות להשיב בתום הדיונים את התשלומים. לדעת המחמירים, לשונה של הוראת סעיף 36(א)(5) "מששולמו הסכומים האמורים" מחייבת את המסקנה כי התשלום למעשה הוא תנאי מוקדם להיווצרותה של זכות התביעה של הנכה; עיין באמרת האגב של השופט מ' שמגר בע"א 399/81 טימסוד נ' לויס קטרינג תעשיית ארוחות בע"מ ואח', פ"ד לו (3) 686, בעמ' 690 691-. ביטוי לגישה המקלה ניתן בדעת הרוב בבג"ץ 92/83, שם, בעמ' 350 351-, מפי השופט מ' בייסקי (עימו הסכים השופט חלימה, כנגד דעתו המסתייגת של השופט ג' בך). בסוקרו בהרחבה את הדעות השונות מציין השופט בייסקי:
בין שתי הגישות הנזכרות מקובלת עליי זו של השופטת בן-פורת; כבר מהסיבה הבסיסית, כי הגישה האחרת חוסמת לכתחילה דרכו של נכה חסר אמצעים להחזיר בבת אחת כל התשלומים שקיבל מכוח חוק התגמולים, או של קטין החסר יכולת כספית כלל, שהוא המקרה שלפנינו, לתבוע ולזכות מהמזיק את מלוא הפיצוי על נזקו, שהוא במרבית המקרים גדול בהרבה משיעור התגמולים המהוון. ואין לגרוס פרשנות דווקנית בחוק, שבסיסו הוא סוציאלי גרידא, כשהמחוקק גילה כוונתו להיטיב עם הנכה בדברי ההסבר, עת הניח את הצעת התיקון לחוק הנכים, שבמסגרתה הוצע להוסיף את סעיף 36(א)(5). (שם, בעמ' 350[ה]).

ובהמשך:
היש צידוק כלשהו, כי מחמת מצוקתו של הנכה ועקב העדר יכולתו להחזיר בבת אחת את התשלומים ותמורת ההנאות שקיבל, ייהנה דווקא המזיק? והרי לעתים - ואולי אפילו לרוב - תוצאות הנכות הן המביאות על הנכה את המצוקה ואת חוסר היכולת להרוויח די הצורך עד כדי לאפשר החזרת התגמולים, שהוצאו לצרכים שוטפים.

ומסקנתו:
רק השאלה של החזרת התשלומים בפועל, כתנאי להמשכת תביעת הנזיקין על-ידי נכה חסר אמצעים, היא העשויה למנוע בעדו מלממש את זכות הפיצוי המלא מהמזיק. ואולם החזרת התשלומים ניתן להבטיח גם בדרכים אחרות, ובראש וראשונה על-ידי התחייבות, בצירוף ערבויות או כתב העברה לגבותם מהפיצוי שייפסק לנכה מהמזיק. והרי מקובל עלינו, כי חוקי נכים יש לפרש ב"רוחב לב" ולהעדיף פירוש הנוח לנכה, כל עוד אין הדבר עומד בניגוד ללשונו הברורה של החוק (ע"א 237/79 קצין התגמולים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) נ' נצרתי, פ"ד לד(1) 258, בעמ' 259). (שם, בעמ' 351[ו-ז]).

לדעה זו הצטרפה גם חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן בסיום דבריה בפרשת ברק
מן, שהובאו לעיל. והנה, לפי הפרשנות המוצעת כעת, הבעיה נפתרה בכך שהחזרת התגמולים היא תנאי מוקדם לגביית הפיצויים הנזיקיים, אך לא לניהול עצם התביעה. התנאי אינו מכביד עוד על הנכה, משום שהאחרון יכול לגרום להחזרת התגמולים ישירות מתוך סכום הפיצויים המגיעים מן המזיק. בכך יתאפשר לנכה להיפרע מן המזיק על מלוא הנזק.

23. מכשול אחר נובע מעמדת המוסד לביטוח הלאומי, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו למערערת בעניין מתן הסכמה, והוא, כי במקרה של הסכמה, יופסקו התגמולים השוטפים, לרבות ההטבות ומתן טיפול רפואי הקשור בפגיעה. זהו מכשול מאיים ביותר משתי סיבות כבדות משקל. ראשית, הוא משאיר את הנפגע ללא משאבים להטבת נזקו למשך כל משפט הנזיקין. שנית, אם עצם הגשת התביעה בנזיקין, משמעותה אובדן הזכות לתגמולים, כיצד יעז הנכה לנהל משפט נזיקין שההצלחה בו אינה מובטחת כלל ועיקר? הרי אפשר שתביעתו תידחה לחלוטין, או שזכותו לפיצויים תופחת, למשל, בשל אשם עצמי. הסדר זה אינו מתקבל על הדעת, משום שיש בו משום שלילה למעשה של זכות הברירה. ושוב, לפי הפרשנות המוצעת, זכותו של הנכה לקבלת תגמולים נשמרת לו עד לשלב אפשרות הגבייה מן המזיק, דהיינו, עד לשלב שבו הוא יודע את גורל תביעתו הנזיקית.

24. לבסוף, שאלת הפעלתו של שיקול הדעת מטעם משלם התגמולים. הבעיה של מהות שיקול הדעת נדונה בהרחבה על ידי השופט מ' בייסקי בפרשת נגר הנזכרת. לטעמי, יש לצמצם את שיקול הדעת של משלם התגמולים. כי מדוע יחסום את דרכו של הניזוק לקבל פיצויים מלאים מן המזיק? לא השתכנעתי מן הנימוק "הפאטרנאליסטי-הסוציאלי", אותו פירט השופט מ' בייסקי בפרשת נגר הנזכרת (בעמ' 355-353), לפיו שמא "יתפתה הנכה פיתוי רגעי ויסתנוור בסיכוי לכאורה לזכות בסכום חד-פעמי גדול או ממשי, שיבוזבז או שיוצא שלא למטרה היעודה או שיופסד כתוצאה מהשקעה לא בטוחה או לא טובה". איני רואה בנימוק זה כל צידוק לכך - גם לו הייתי מאמין כי יש ממש בדאגה הפאטרנאליסטית מצד משלם התגמולים - שתקופח בשל כך זכות הנכה לפיצוי מלא. ספק בעיני אם שלילת הזכות בנסיבות אלה היא לתכלית ראויה ובבחינת פגיעה שאינה עולה על המידה הדרושה. יתרה מזו, הנחתו של השופט בייסקי כי פיצויי הנזיקין הם בהכרח סכום חד-פעמי, בניגוד לתשלומים החודשיים של התגמולים - הנחה זו אינה תקפה עוד לאחר שבית משפט זה הכיר בסמכות הכללית לפסוק, במקרה הצורך, פיצויים בדרך של תשלומים עיתיים אף במסגרתם של דיני הנזיקין המסורתיים. (ע"א 778/83, 517/84 עיזבון המנוחה סעידי נ' פור, פ"ד מ(4) 628, 639-638, מפי השופט ד' לוין). אמור מעתה, כי באופן עקרוני על קצין התגמולים (או על המוסד לביטוח לאומי) להסכים להחזרת התשלומים מצד הנכה. מסקנה זו מתחזקת עוד לפי דרך הפרשנות החדשה, הממקמת את הפעלת שיקול הדעת בשלב הסיום של תביעת הנזיקין. לדעתי, השיקול המרכזי של משלם התגמולים צריך להיות מכוון להבטחת ההחזרה של התגמולים. אולם, לפי מסקנתנו כי במקרה הנדון שלב ההסכמה טרם הגיע, אין הכרח לקבוע מסמרות בסוגיית שיקול הדעת, ואפשר להשאירה להזדמנות אחרת.

25. יצויין, כי גם דרך הפרשנות החדשה אינה פותרת את כל הבעיות העשויות להתעורר במסגרת ההסדר המורכב של סעיף 36(א) לחוק הנכים. כך, עדיין יש לעיין ביחס המדוייק בין תביעת הנזיקין של הנכה לבין זכות השיפוי של משלם התגמולים, כאשר תביעת הנזיקין נעצרת בשלב הגבייה. הסיבה לכך יכולה להיות אי-מתן הסכמה מצד קצין התגמולים (או המוסד לביטוח הלאומי), או החלטה אישית מצד הנכה עצמו. האם פסק הדין שניתן בינתיים בתביעת הנזיקין הוא בבחינת מעשה בית דין בתביעת השיפוי (העצמאית) של משלם התגמולים? שאלה זו הוזכרה בפסיקה (בפרשת נגר, שם, בעמ' 351 352-), אך פתרונה יכול גם הוא להמתין להזדמנות אחרת.

העולה מן האמור הוא, כי הגשת התביעה בנזיקין על ידי המערערת לא הייתה מותנית בהסכמת המוסד לביטוח הלאומי. תביעת המערערת כנגד המזיק עדיין לא התבררה עד תומה ושלב המימוש של התביעה טרם הגיע. מכאן שבשלב הנוכחי של בירור התביעה, המערערת אינה נדרשת לקבל את הסכמת המוסד לביטוח לאומי. אי-לכך, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את החלטתו של בית המשפט המחוזי שדחתה על הסף את תביעתה של המערערת מס' 1.

המשיב מס' 1 ישלם למערערת מס' 1 הוצאות בסך 2,000 ש"ח; המשיבה מס' 2 תשלם לה הוצאות בסך 10,000 ש"ח, והכל בתוספת מע"מ כדין.
ש ו פ ט

הנשיא א' ברק
:

אני מסכים.
ה נ ש י א

המשנה לנשיא ש' לוין:

כמו חברי הנכבד השופט אנגלרד גם אני מסכים כי הגשת התובענה בנזיקין על ידי המערערת לא היתה מותנית בהסכמת המוסד לביטוח לאומי באותו שלב. לפיכך דין הערעור להתקבל, כאמור בחוות דעתו.
המשנה לנשיא
השופט ת' אור:

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט מ' חשין:

אני מסכים.
ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן:

מבלי לחוות דעה בשאלות אותן השאיר חברי השופט י' אנגלרד בצריך עיון, מצטרפת אני לפסק-דינו.
ש ו פ ט ת

השופט י' טירקל:

אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.

ניתן היום, כ"ו בניסן תשנ"ט (12.4.99).
ה נ ש י א המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן, מזכיר ראשי
96011620.q02. /שב
2








עא בית המשפט העליון 1162/96 הילה וייס נ' אביעד יוסף מאק, [ פ"ד: נג 2 79 ] (פורסם ב-ֽ 12/04/1999)