פסקי דין על עליזה זמולון | פסקי דין על שר הפנים ו-אלחנן רוזנהיים

73/66 בג"צ     01/12/1966




בג"צ 73/66 עליזה זמולון נ' שר הפנים ו-אלחנן רוזנהיים




(פ"ד כ (4) 645)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 73/66
השופטים: כבוד השופט לנדוי
,
כבוד השופט ברנזון
,
כבוד השופט הלוי

כבוד השופט קיסטר
העותרת: עליזה זמולון

ע"י ב"כ עו"ד י' קלאוזנר
נ ג ד

המשיבים: שר הפנים ו-אלחנן רוזנהיים

ע"י ב"כ עו"ד צ' טרלו
, עוזר בכיר לשר המשפטים – בשם המשיב מס' 1;
ע"י ב"כ עו"ד ש' מזרחי
- בשם המשיב מס' 2
התנגדות לצו-על-תנאי מיום כ"ה באדר (3.6.66), המכוּון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם: מדוע לא יירשם שם משפחתה של העותרת כחוק בשם רוזנהיים בהתאם להודעתה מיום 5.10.64, אשר נמסרה על-ידיה כחוק; מדוע לא יבטל המשיב את החלטת סגן המנהל הכללי לעליה ומרשם מיום 17.11.64, הפוסלת את הודעת העותרת לשינוי שם משפחתה לשם רוזנהיים; ומדוע לא יבטל המשיב מס' 1 את ההחלטה מיום 21.11.65 אשר ניתנה על-ידי משרדו של המשיב הדוחה את ערעור העותרת על החלטת סגן המנהל הכללי לעליה ומרשם מיום 17.11.64.
פ ס ק - ד י ן

השופט הלוי
: "טוב שם משמן טוב", אמר קהלת, "ויום המות מיום הולדתו". על-כן ביקשה העותרת, עליזה זמולון
מקרית-מוצקין, שהיתה ידועה בציבור כאשתו של אמיל בן שמשון רוזנהיים המנוח, להיקרא אחרי מותו על שם האיש שהיא ראתה את עצמה כאלמנתו. בהתאם לסעיפים 19 ו- 15 לחוק השמות, תשט"ז-1956, הודיעה העותרת לשר הפנים ששינתה את שם משפחתה מ"זמולון" ל"רוזנהיים". השר פסל את שינוי השם לפי סעיף 16, בהיותו סבור "שהשם החדש עלול להטעות". לפי בקשת העותרת הוצא צו-על-תנאי נגד שר הפנים ליתן טעם, מדוע לא יירשם שם משפחתה של העותרת כחוק בשם "רוזנהיים".

2. חוק השמות קובע לאמור:

"סעיף 6. "אשה מקבלת עם נישואיה את שם משפחת אישה.... ".
סעיף 10. "בגיר רשאי לשנות שם משפחתו ושמו הפרטי".
סעיף 11. "בני-זוג אינם רשאים לשנות שם משפחתם אלא שניהם יחד,... זולת אם התיר השר שינוי שם של אחד מהם..".
. . . . . . . . . . . . . . . . . .
סעיף 15. "... שינוי שם לפי סעיף 10.... טעון הודעה בכתב לשר".
סעיף 16. "השר רשאי לפסול.... שינוי שם לפי סעיף 10 ... אם סבור הוא שהשם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו".
. . . . . . . . . . . . . . . . . .
סעיף 24. "מי שרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה לפי .... סעיף 16 שניתנה על-פי העברת סמכות מן השר, רשאי לפנות אל השר לקבלת הכרעתו הסופית".

3. העותרת פנתה אל השר לקבלת הכרעתו הסופית, וכפי שנאמר בסעיף 3(ב) לתצהיר מטעם המשיב הראשון, החליט השר-

"לדחות את הערר, בהיותו סבור שהשם החדש עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת היתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח."

4. להודעת העותרת לשר הפנים לפי סעיף 10 צורף פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 2.9.64 (תיק אזרחי 839/64) בענין תביעת העותרת נגד מדינת ישראל, בו נאמר מפי הנשיא-התורן (כבוד השופט ד"ר עציוני), וזה לשונו:

"התובעת הגישה תובענה ובה ביקשה פסק-דין הצהרתי המכריז עליה כעל מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח אמיל בן שמשון רוזנהיים ז"ל.
אחרי ששמעתי את שני עדי התביעה... שעשו עלי רושם של עדים מהימנים, ולאחר ששמעתי את התובעת, שגם היא מסרה עדות מהימנה עלי, שוכנעתי כי אכן הוכיחה התובעת שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח.
אין לי כל ספק שהחל משנת 1952 התובעת היתה חיה אתו כבעל ואשה לכל דבר, כולל חיי אישות, וחיים אלה נמשכו עד לפטירתו ב- 31.5.64.
התובעת והמנוח היו ידועים בציבור כבעל ואשה, אם כי לא היו נשואים, ולפי עדותה סירבה הרבנות להכיר בגירושין מבעלה הקודם שנעשו בגרמניה וזו היתה הסיבה לאי-יכולתה להינשא למנוח, אשר נפרד מאשתו הקודמת כדת וכדין.
עלי לציין שבתעודת זהות של התובעת נרשמה כגרושה, אם כי הרבנות לא הכירה בגירושין אלה.
מהטעמים הנ"ל הנני מחליט להכריז על התובעת כעל מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח אמיל בן שמשון רוזנהיים".

על פסק-דין זה לא הוגש ערעור.

5. לשם פירוט העובדות הנזכרות בפסק-הדין הנ"ל יש להוסיף כי העותרת היתה נשואה למר הנס זמולון, שנפרד ממנה בשנת 1952 ברדתו לגרמניה, רכש אזרחות גרמנית והשיג ביום 18.4.55 בבית-משפט גרמני פסק-דין גירושין נגד העותרת, שהוגש לנו לעיון על-ידי מר טרלו, בא-כוח המשיב הראשון. על יסוד פסק-דין זה נרשמה העותרת במרשם התושבים בתור "גרושה", ומר טרלו הצהיר בפני
נו כי אינו מסתמך על סעיף 11 לחוק השמות ואין בדעתו להיכנס בשאלת תוקף הגירושין מבחינת המשפט הבינלאומי הפרטי. כמו-כן יש להוסיף כי המנוח אמיל רוזנהיים היה נשוי עם הגב' הלה רות רוזנהיים, שמנישואיהם נולד בנם אלחנן רוזנהיים, המשיב השני, וכי המנוח והגב' הלה רות רוזנהיים התגרשו כדת וכדין בשנת 1958 או 1959.

6. משלושת הטעמים האפשריים לפסילת שינוי שם לפי סעיף 16- כי השר סבור "שהשם החדש (א) עלול להטעות או (ב) לפגוע בתקנת הציבור או (ג) ברגשותיו"- בחר השר בטעם הראשון. השר לא קבע כי סבור הוא שהשם החדש עלול לפגוע "בתקנת הציבור או ברגשותיו", ולכן אין לנו לדון באפשרויות אלה. השאלה היחידה העומדת לפנינו היא, אם בכל נסיבות הענין יכול היה השר להיות סבור כי השם "רוזנהיים", שבחרה לה העותרת כשם משפחתה החדש, "עלול להטעות".

7. בהחלטתו פירט השר את טיב ההטעיה שהוא מתכוון אליה, באמרו כי השם החדש "עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת היתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח". ניסוח מסורבל זה הועתק כנראה, בשינוי מסויים, מ-בג"צ 71/65, טובה שטנד נגד שר הפנים, פד"י, כרך יט (1), תשכ"ה/תשכ"ו- 1965, ע' 501, ב-ע' 502, בו נאמר כי "אין למצוא פסול בהחלטתו של שר הפנים לחכות לתוצאות הטיפול המשפטי ובינתיים לא לאשר את ההודעה על שינוי השם המבוקש, באשר הוא עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת כבר נשואה כדת וכדין למר רייכרט, לפני שהשאלה הוכרעה על-ידי בית-הדין המוסמך". המדובר שם בטענת העותרת כי עקב טקס נישואין פרטי היא "נשואה כדין", טענה שהדיון בה היה תלוי ועומד בפני
בית-דין רבני, ולא בטענה שהיא "ידועה בציבור" כנשואה. יתר-על-כן, המלים "כבר נשואה כדת וכדין", המתייחסות שם להטעיית הציבור בנוגע למעמדה האישי של העותרת בהווה, הוחלפו כאן במלים "היתה נשואה כדין למנוח", המתייחסות – על-כל-פנים מבחינה לשונית – להטעיית הציבור בנוגע למעמדה האישי של העותרת בעבר. הכוונה היא, כמובן, להטעיית הציבור בנוגע למעמדה האישי של העותרת בהווה- היותה כביכול אלמנת המנוח אמיל רוזנהיים, ואשר למלה "כדין", שהוטעמה לפנינו, נראה לי כי בהקשר דנן המלה מיותרת, בחינת "כל המוסיף גורע".

8. המונח "נשוי", משמעותו: נשוי כדין. ב-ע"פ 291/64, יהושע וינברג נגד היועץ המשפטי, לממשלה; פד"י, כרך יט (1), תשכ"ה/תשכ"ו-1965, ע' 150, ב-ע' 163, בו נדונה עבירה של ריבוי נישואין, ציינתי את הגדרתו של זקן השופטים לורד פרקר (parker), בענין r. v. king; (1963), 3 all e.r. 561; (1963), 3 w.l.r. 892, c.c.a. לאמר: "היותו נשוי- שמשמעותו, בהכרח, היותו נשוא כחוק" (``being married , which must mean being validly married``). אף לענייננו כך. איש ואשה יכולים להיות "נשואים" או "בלתי-נשואים" זה לזה, והדין, היינו החוק החל על הענין, קובע אם הם נשואים אם לאו. איש ואשה, "הידועים בציבור" כנשואים זה לזה, אינם נשואים: ע"א 384/61 -מדינת ישראל נגד רות סופיה פסלר; פד"י, כרך טז, תשכ"ב/תשכ"ג-1962, ע' 102, 108 . אכן קבע בית-המשפט המחוזי כי "התובעת והמנוח היו ידועים בציבור כבעל ואשה, אם כי לא היו נשואים". העותרת אינה אלמנתו של המנוח אמיל רוזנהיים, והשאלה האמיתית הכרוכה בהחלטת השר היא אם שינוי שמה ל"רוזנהיים" עלול לגרום לאמונה המוטעית שהיא אמנם אלמנתו.

9. בסעיף 4 לעתירתה שאומת על-ידי העותרת בתצהירה, נאמר בין השאר, כי "המנוח הציג את העותרת בפני
כל כאשתו", ובסעיף 5, שאומת כ"נכון לפי מיטב ידיעתה", נאמר כי-

"הציבור חשב והכיר את העותרת כאשת המנוח, ועובר ליום זה נחשבת העותרת בעיני ציבור ואנשי מקום מגוריה לאלמנתו של המנוח ופונים אליה בשם 'רוזנהיים', כפי שנהגו תמיד."

עיקר טיעונה של העותרת ובא-כוחה, מר קלאוזנר, בענין ה"הטעיה" כלול בקטע הבא שבסעיף 11, שאומת גם הוא כ"נכון לפי מיטב ידיעתה" של העותרת, וזה לשונו:

"העותרת טוענת כי היא והמנוח היו ידועים כבעל ואשה, כי בציבור מכריה ובאזור מגוריה היתה העותרת ידועה ועובר ליום זה הינה ידועה כנושאת השם 'רוזנהיים', וכי לכן לא עלול הציבור להיות מוטעה בשינוי שמה לרוזנהיים."

10. בטיעון זה יש משום הגיון למראית עין: אם העותרת היתה כבר בעבר ידועה כאשתו של המנוח רוזנהיים ונשאה בפועל את שם משפחתו, מה חידוש ומה שינוי יש בשינוי שמה ה"רשמי"? בחיי יום יום ימשיכו מכריה ויוסיפו אחרים לפנות אליה בשם "רוזנהיים" ולהתייחס אליה כאל אלמנתו של המנוח, ואילו בענינים "רשמיים", בהם תזדקק העותרת לתעודת זהות, יופיע בתעודתה- כמו בספר התושבים- "השם החדש, תוך סגירת השם הקודם בסוגריים" (תקנה 9 לתקנות השמות (הודעות ורישום), תשי"ז-1956). ולא עוד אלא שרישומה בתור "גרושה" לא יוחלף ב"אלמנה". כיצד עלול איפוא שינוי שמה "להטעות" בנוגע למעמדה האישי?

11. לאחר עיון הגעתי למסקנה כי אין לקבל את הטענה כי משום שהציבור (או חלק ממנו) "טועה ממילא" בנוגע למעמדה האישי של העותרת, אין אפשרות-קרובה-לוודאי ש"השם החדש עלול להטעות". טעות, בין של יחיד, בין של ציבור, "לעולם חוזרת", ואין לעותרת "חזקה" בה. מעשה או מצג, שיש בו כדי לגרום להמשך קיומה של טעות, אף הוא "עלול להטעות". טול מקרה של אשה בת 35 ה"ידועה בציבור" כבת 30; האם רישומה במרשם התושבים כבת 30 אינו "עלול להטעות" בנוגע לגילה? העותרת לא היתה נשואה למנוח אמיל רוזנהיים, ומי שחושב אותה לאלמנתו הריהו טועה (ראה לעיל פיסקה 8). לרגל שם משפחתה השונה קשה לה לעותרת להיראות בעיני הציבור כאלמנתו (והתביעה לפירוק שותפות, שהגישה העותרת בשמה "עליזה זמולון
"- בלי להוסיף "הידועה בשם עליזה רוזנהיים"- נגד אלחנן רוזנהיים ועזבון המנוח אמיל רוזנהיים בבית-המשפט המחוזי בחיפה (תי"א 982/64), עשויה לשמש ראיה לכך; יצויין גם שלאור פסק-הדין באותו ענין שהוגש לנו מטעם העותרת מסתבר כי אף בתקופת חייה המשותפים עם המנוח חתמה העותרת על שטרות בשמה "עליזה זמולון
"). בימי חייו של המנוח די היה לה לעותרת לחסות בצל קורתו כאשתו הידועה בציבור; עכשיו דרוש לה גם שינוי שם משפחתה מ"זמולון" ל"רוזנהיים", כדי להיראות בעיני הציבור כאלמנתו. מבין אני לנפשה של העותרת, המבקשת להיקרא על שם האיש שקשרה את חייה בחייו עד יומו האחרון ושהיא רואה את עצמה כאלמנתו, אבל מבחינה משפטית נראה לי כי דוקא בנסיבות אלו "השם החדש עלול להטעות". רבים בישראל, ולא כל שכן בחוץ-לארץ, אינם יודעים את המשמעות המשפטית המדוייקת של המונח "ידועה-בציבור-כאשתו" של פלוני, ואם יתווסף לפסק-הדין המכריז על העותרת כעל "מי שהיתה ידועה בציבור כאשתו של המנוח אמיל בן שמשון רוזנהיים" שינוי שם משפחתה ל"רוזנהיים" קיימת, לפי דעתי, אפשרות קרובה לוודאי כי יוטעו אנשים על-ידי השם "רוזנהיים ויאמינו שהעותרת היא אמנם אלמנתו של המנוח אמיל רוזנהיים, הטעיה העלולה לגרום נזק או לפגוע בזכויותיהם של אנשים בלתי-ידועים מראש.

12. לאור השגתו של חברי, השופט ויתקון, עלי להטעים כי המדובר באפשרות-קרובה-לוודאי של הטעיה, להבדילה מכוונה לרמות או להונות. אין חושדים בכשרים, והמבחן לשאלה אם השם החדש "עלול להטעות" הוא לעולם אובייקטיבי. השווה סעיף 24 לפקודת החברות, בו מדובר בשם ה"עלול להטעות (likely to deceive) וכן בשם ה"עשוי להטעות" (calculated to deceive), ואף-על-פי שצלילו של הביטוי השני באזנינו אף עולה בחומרתו על הראשון, הלכה פסוקה היא כי אין בביטויים אלה משום רמז לכוונה פסולה : the north cheshire and manchester brewery co., ltd. v. the manchester brewery co., ltd; (1899),a.c. 83; 68 l.j.ch. 74; 79 l.t. 645; 15 t.l.r. 110, h.l. ראה גם, hendricks v. montagu; (1881), 17 ch. d. 638, 646; 50 l.j. ch. 456; 44 l.t. 879; 30 w.r. 168, c.a. בו עמד השופט לורד james על האפשרות-הקרובה-לוודאי (likelihood) של הטעיה והוסיף, ב-ע' 646:

"כל מה שבית-המשפט דורש הוא להשתכנע כי השמות דומים עד כדי כך שהם עשויים (calculated)ליצור ערבוב בין שתי החברות- עשויים לעשות כן עד כדי כך, שאם תופנה תשומת לבם של מאמצי השם נשוא- התלונה לכך שזו תהיה התוצאה, לא יהא זה הוגן מצדם לעמוד על דעתם, אף-על-פי שייתכן שכוונתם מעיקרא לא היתה אלא הוגנת."

13. לא אכנס בדברים שאינם צריכים לפנים. מתצהיר העותרת עולה מבוקשה לשנות את שמה ל"רוזנהיים" כדי להיחשב לאלמנת המנוח אמיל רוזנהיים. בנסיבות אלו היה יסוד לסברת השר כי "השם החדש עלול להטעות", והוא היה רשאי לפי סעיף 16 לפסול את שינוי השם.

הייתי מבטל את הצו-על-תנאי ודוחה את העתירה.

השופט ברנזון
: השאלה היחידה העומדת לפנינו בעתירה זו היא אם היה יסוד לשר הפנים לפסול, לפי סעיף 16 לחוק השמות, תשט"ז-1956, את שינוי שמה של העותרת מזמולון לרוזנהיים מן הטעם שהשם החדש עלול להטעות. במה עלול הוא, לדעתו, להטעות? הציבור יחשוב "שהעותרת היתה נשואה כדין לאמיל רוזנהיים המנוח"; והדגש הוא על המלה "כדין", כפי שטען מר טרלו לפנינו.

העותרת הצהירה, והמשיבים לא חלקו על כך, כי במשך כל שנות חייה המשותפים עם המנוח היה מציגה בפני
כל כאשתו, וכי הכל היו פונים אליה בשם רוזנהיים וממשיכים לפנות אליה עד היום בשם זה משום שהיתה והינה ידועה כנושאת שם זה, ולא לשווא.

מיהו, איפוא ואיזה הוא ציבור זה ששר הפנים יכול היה לשוותו לנגד עיניו כעלול לטעות לגבי מעמדה של העותרת כלפי המנוח משינוי השם שהודיעה עליו? ציבור זה ניתן לחלקו לשלוש קבוצות:

קבוצה אחת מורכבת מאלה שידעו ויודעים את האמת כי העותרת והמנוח לא היו נשואים כדין אלא חיו חיי נישואין חפשיים. אין כל סיבה לחשוב שאם ייוודע לאלה שניתן כעת אישור רשמי לשינוי שמה של העותרת לרוזנהיים הם יתחילו לחשוב שכאילו שינוי השם כעת, דוקא אחרי שהמנוח הלך לבית עולמו, שינה את מעמדה בעבר והפך את יחסיה החפשיים עמו בחייו לנישואין כדת וכדין. הרי דין מפורש הוא, כי שינוי שם לפי חוק השמות אין בו "כדי ליצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או של זולתו, להוסיף על זכויות כאלה או לגרוע מהן" (סעיף 22); וחזקה על כל אדם שאת הדין הוא יודע.

על הקבוצה השניה נמנים מכריה של העותרת בעבר ובהווה, שלא ידעו ואינם יודעים על היחסים המשפטיים האמיתיים ששררו בין העותרת והמנוח וסברו שהם בעל ואשה. הם קראו לעותרת גב' רוזנהיים בחיי המנוח, קוראים לה בשם זה כעת וימשיכו לקרוא לה בשם זה, בין אם יתקבל או יידחה שינוי השם לפי החוק. אלה היו בטעות שהזוג נשוי כדין, ממשיכים לטעות וימשיכו לטעות, ולשינוי השם לא תהא נודעת כל השפעה על טעות זו. לגבי אלה שינוי השם אינו גורע ואינו מוסיף. לגביהם אין בכך כל שינוי מעשי או משפטי.

נשארת הקבוצה השלישית של כל האנשים האחרים שלא ידעו את המנוח רוזנהיים ואינם ממכריה של העותרת. להם לא אומר השם רוזנהיים ולא כלום. נשיאה רשמית של שם זה על-ידי העותרת, כשם שהיא נושאת אותו כעת באופן בלתי-רשמי, אינה טומנת בחובה כל טעות בדבר קשר כלשהו שלה, כדין או שלא כדין, דוקא עם המנוח הזה. בשביל אלה זהו שם בעלמא שבא לזהותה ולהבדילה מאנשים אחרים. זמולון או רוזנהיים זה היינו הך בשבילם.
כמו-כן, רישום שינוי השם בספר התושבים ובתעודת הזהות של העותרת, שיש לעשותו לפי החוק, הוא עצמו לא יוכל להטעות איש בנוגע למעמדה האישי האמיתי. עד כה היא רשומה כאשה גרושה בשם זמולון. השינוי לרוזנהיים, שיירשם כעת בלי שיתלווה לו שינוי בסטטוס זה שלה כאשה גרושה, תוך השארת רישומו של שמה הקודם בסוגריים כנדרש לפי תקנה 9 לתקנות השמות (הודעות ורישום), תשי"ז-1957, ימנע מכל מי שיעיין במסמכים אלה לחשוב כי השם החדש מעיד עליה שהיתה נשואה לרוזנהיים ושהיא אלמנתו. לפי הרישום, היתה גרושה תחת השם זמולון וגרושה היא נשארת תחת זה שם. כנשואה או כאלמנה לא תופיע בשום רישום רשמי.

נמצאנו למדים, כי אין למצוא כל פירצה שדרכה תוכל העותרת, על –סמך שינוי השם, להטעות מישהו מאיזו בחינה שהיא, לא כל שכן את הציבור בכללו, ביחס למעמדה האישי כלפי רוזנהיים המנוח.

שאלתי את עצמי לא פעם במהלך הדיון, וגם הפניתי את שאלתי לבא-כוח העותרת, מהו זה שמניע את העותרת דוקא כעת, אחרי פטירת המנוח ובוא הקץ לקשריה עמו, להנציח את נשיאת שמו עליה. כי מטעם המשיבה שני, בנו של המנוח מאשתו החוקית שנתגרש ממנה בתקופת מגוריו עם העותרת, המתנגד לשינוי, נטען כי בדעת העותרת להתחמק על-ידי שינוי השם מחובותיה וברצונה לנגחו ולהקניטו. הטענה בדבר כוונתה של העותרת לזכות בהנאה חמרית על-ידי שינוי בשם אינה יכולה לעמוד נוכח סעיף 22 לחוק השמות, שכבר הובא לעיל. אשר לכוונה להכעיס ולהקניט, מתקבל הרבה יותר על הדעת הסברה של העותרת כי אחרי שקשרה את חייה עם המנוח במשך שתים-עשרה שנה ובהיותה ידועה בציבור כגב' רוזנהיים רוצה היא, מטעמים רגשיים ומעשיים כאחד, לשמור על השם הזה ולהעמיד את נשיאתו על-ידיה על בסיס חוקי. בחיי המנוח, כשהיתה באה ויוצאת בחברה יחד עמו והיה מציגה בפני
כל כאשתו ולא אפסה התקוה המשותפת לשניהם שיוכלו להינשא כדין, לא היה טעם מיוחד למהר ולהסדיר את שינוי השם. כעת אחרי מותו מובן רצונה לשמור על היציבות בענין זה שהגיעה אליה בחייו ואין לייחס לה כל כוונה רעה כלפי מישהו.

בדרך כלל, חפשי כל אדם לבחור לו שם כרצונו ואין לבחירת שם או לשינויו כל השפעה על מעמדו של בעל השם או על זכויותיו וחובותיו שלו ושל זולתו. אחד היוצאים מן הכלל, המונע בחירה חפשית של שם או שינויו, הוא זה המצוי בסעיף 16 לחוק, שבו מוקנית לשר סמכות לפסול בחירת שם ושינוי שם אם לדעתו "השם החדש עלול להטעות או לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו". בענין ההטעיה אין כנראה החוק אצלנו שונה מן הדין לפי המשפט המקובל באנגליה. "בדרך כלל" אומר לורד לנדליי (lindley) בענין earl cowley v. countess cowley; (1901), a.c. 450, 460,70 l.j.p. 83; 85 l.t. 254; 50 w.r. 81; 17 t.l.r. 725, h.l. "מתיר החוק במדינה זו לכל אדם לבחור ולהשתמש בכל שם, בתנאי שהשימוש בו אין בו משום גניבת-דעת ואינו עשוי לגרום נזק ממון". באותו ענין נמצא כי אשה שנתגרשה מבעלה הקודם נושא תואר אצולה והמשיכה לשאת בתואר האצולה שרכשה על-ידי נישואיה אתו גם אחרי שנישאה לאיש-מן-העם (commoner), לא פגעה בשום זכות ולא עשתה דבר שהיה בו כדי להטעות או להונות.

חושבני שגם במקרה שלפנינו אין כל יסוד לאמר, כי נשיאת השם רונזנהיים על-ידי העותרת באורח רשמי עשוי להטעות שהיתה נשואה למנוח. יצויין, כי לפני שר הפנים לא הובאה כל עדות איך, במה ואת מי זה עלול להטעות. החלטתו ניתנה על-סמך התנגדות הבן, אשר אמנם העלה טענה סתמית כי שינוי השם עלול להטעות, אך את הדגש שם על כך שבהיותו אדוק תפגע ביותר נשיאת שם אביו על-ידי העותרת ברגשותיו ובזכרון אביו. גם בפני
נו שם מר מזרחי, בא-כוחו של הבן, את הדגש על דבר זה וטען כי "הבן אינו רוצה שימשיכו להזכיר בציבור את חטאי אביו ז"ל". דברים אלה אינם כלל לענין ואין בהם כדי להשפיע על גורלו.

מר טרלו ביקש להסתייע במה שפסקנו ב-בג"צ 71/65, פד"י, כרך יט(1), ע' 501, בו הצדקנו את עמדת שר הפנים שסירב להכיר בשינוי שמה של אשה לשמו של איש, אשר לטענתה נישאה לו בטקס נישואין פרטי ובעקבותיו ראתה את עצמה נשואה לו. באותו זמן גם פנתה לבית-הדין הרבני שיכריז על כשרות הנישואין והבקשה היתה אותה שעה תלויה ועומדת בפני
בית-הדין. בנסיבות אלו ראינו להצדיק את החלטת השר באורח זמני כל זמן שענין תוקף הנישואין לא הוכרע בבית-הדין המוסמך. אין כל דמיון בין שני המקרים, מלבד זה ששר הפנים נתן אותו נימוק בשניהם לפסילת שינוי השם.

לדעתי, במקרה זה מן הדין היה לאשר ולא לפסול את שינוי השם, ולפיכך יש לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט.

קראתי את פסק-דינו של חברי, השופט ויתקון, התומך בפסק-דיני ומוסיף עליו, ואני מצטרף גם לנימוקיו הוא.

השופט ויתקון: זכותו של אדם בגיר לשנות את שמו היא אחת מזכויות היסוד, שהמשפט מעניק לו במדינה חפשית. אפילו תאמר כי זכות זו אינה מן החשובות ביותר, ראויה היא שנשמור עליה מכל משמר. בכגון דא יאה להיות קנא. חרותו של אדם, קטנה או גדולה, מן הדין לפרשה ביד רחבה. לא זו בלבד שבכל מקרה שהשלטון מבקש להצר את גבולות הזכות, עליו הראיה וכל ספק ושמא חייבים להיפתר לטובת הפרט, אלא אף עצם הנימוק, שעליו מסתמך השר לשלילת הזכות, טעון פירוש דווקני.

רצוי שאמת פשוטה זו לא תמוש מאתנו. השר הסתמך על נימוק אחד ויחידי - ואסור לנו, לדעתי, לשים בפיו נימוק שלא טען. נימוקו היה, כי שינוי השם המוצע "עלול להטעות". נראה לי שאם נפרש מלים אלו ללא כל סייג, נהפוך את הזכות, שהמחוקק נתן לאזרח בסעיף 10 לחוק השמות, לענין של הענקת חסד מינהלי. הרי במובן מסוים ניתן לומר שכל שינוי שם "עלול להטעות". אך ברור שאם כל אפשרות של יצירת טעות בלב מאן דהוא עשויה לשמש עילה לפסילת שינוי השם, יהא האזרח לעולם תלוי בחסדי השלטון. הנה כי כן, מה עלול "להטעות" יותר מנסיונם של בני אדם להסתיר על-ידי שינוי שמותיהם את מוצאם או השתייכותם הגזעי, הדתי או הלאומי? מתבוללים למיניהם, וכל אלה המבקשים להשתחרר מזהותם וסבלם כבני מיעוטים המופלים לרעה במדינות העולם, נקטו בצעד זה, ויש המוצאים בכך טעם לפגם. אך לא ראיתי אפילו מקרה אחד בכל הפסיקה האנגלית והאמריקנית, אשר בו נשללה זכותו של אדם בגיר לשנות את שמו מהטעם שיש בשינוי זה משום הסוואת אישיותו.

המשפט האנגלי מכיר בזכות לשנות את השם כמעט ללא סייג.
“the law prescribes no rules limiting a man`s liberty to change his name”
נאמר בהולסברי, מהדורה שלישית, כרך 29, ע' 393, ואילו בארצות-הברית, כמו בישראל, קיימים חוקים המקנים סמכות לבתי-המשפט לאשר או לדחות בקשה לרישום שינוי השם. נאמר שעל-פי חוקים אלה ניתן הצו כדבר שבשיקול-דעת שיפוטי ולא כדבר שבזכות, אך בית-המשפט ייעתר למבקש כדבר שבשיגרה- ``where the change is not for any wrongful or fraudulent purpose (65 c.j.s. names § 11, p. 20 seq.) בין המקרים המצוטטים ב- c.j.s., שם, שינויי שם מבייטל לבידל, מכהן לקונאסון, מפלוצ'י לפרים, מפינקלשטיין לפריס, מישראל מרלוביץ לאירווינג מריל, ומסמואל קסטנבאום לסטנליי קינגסלי. על כגון דא נאמר ב- petition of bitle, 54 pa. dist & co. 329 (לפי התמצית ב- c.j.s. שם):

“an objection that the proposed change if allowed, would conceal the race and origin of the petitioner, is not a valid ground for denial of the petition; nor is a charge that the reason for the desired change is a wish to anglicise his name.”

ברור שבחברה פלורליסטית רוב השמות מעידים על השתייכותו של אדם לקבוצה זו או אחרת, ובבחרו שם שאינו מתאים לקבוצתו האמיתית, מסתיר הוא פרט חשוב בקשר לזהותו, מעמדו ואישיותו. זוהי, ללא ספק, "הטעיה", אך לא הטעיה מסוג ההטעיות, שבעטיין מקפח אדם את חרותו לבחור לו שם כאוות נפשו.

אך מה בדבר שינוי שם, שמטרתו להסתיר שהמבקש היה פושט-רגל שלא שילם את חובותיו? בענין, re keith macauley ross; (1937), 110 a.l.r. 217, נדחתה בקשתו של אדם לשנות את שמו מטעם זה, אך בית-המשפט העליון של קליפורניה קיבל את ערעורו, בנימוקי הפסק נאמר (שם, ב-ע' 218):

“it is suggested, however, that since he became a bankrupt under the name of rosse, if the court grantes the petition for change of his name to keith, it would be assisting him to deceive persons who in future dealings might give him credit, which they would not do if they were aware of the fact of bankruptcy. there is no substance in this argument. petitioner may now, without the aid of any court, deal with persons and secure credit under the name of keith, if he chooses to assume that name. creditors who investigate will be unable to find in the public records any indication of the bankruptcy of keith. but if the decree is given, and a record appears of the change of name from ross to keith, creditors will be better enabled through the usual channels to discover the prior bankruptcy of keith. hence the granting of the present petition would probably operate to the benefit of future creditors, rather than to their detriment.”

אמת, כאן נתקבלה הבקשה לרישום שינוי השם לא מכיון שלא היה חשש שהשינוי יגרום להטעיה, אלא מכיון שבית-המשפט מצא שהרישום עשוי להקטין סכנה זו. הרי הכלל במשפט המקובל הוא- כך מוסבר בכל הספרות האנגלו-אמריקנית בנושא זה ובמיוחד בפסק-דינו המעניין של בית-המשפט לערעורים במדינת ניו-יורק בענין alice w. smith as administratix of the estate of clark m. smith v. united states casualty company: (1910), 197 n.y. rep. 420; 90 n.e. 947; 26 l.r.a. (n.s.) 1167; 18 ann. cas. 701 כי אדם רשאי לשנות את שמו ולהיקרא בשם אחר גם בלי להיזקק לשום הליכים מינהליים או שיפוטיים. הרישום הרשמי לא בא איפוא אלא להקל על בני-אדם לגלות את השם המקורי. חברי, השופט לנדוי
, סבור שהמצב המשפטי בארץ שונה מהמצב לפי המשפט המקובל.לדעתי, אין כאן שוני עקרוני. לא מצאתי בחוק השמות הישראלי או בכל מקום אחר הוראה האוסרת על אדם להיקרא בשם אחר, ובכפוף להוראות פקודת רישום שמות עסק, 1935, ואולי גם לדיני הימרנות- אף לעסוק בעסק בשם כזה. ענין יום-יומי הוא שסופרים ואמנים משתמשים בשמות בדויים כדי להסתיר את זהותם או כדי להתקשט בשם מרשים ומושך יותר. אין ספק שבכל פסוידונים כזה יש משום הטעיה, אך הואיל ואין להעלות על הדעת שבמשפט דימוקרטי חפשי יהא השר מוסמך להכתיב לאזרח, באיזה שם מותר לו ובאיזה שם אסור לו להיקרא, ממילא שהמבחן של "עלול להטעות" צר יותר, ומשמעותו: להטעות בכוונה רעה.כיוצא בכך, כל מי שמשנה את שמו, ולו אך כדי לתת לו צליל עברי- שמו הקודם נעלם מההוצאה הבאה של מדריך הטלפון, ולשווא יחפשוהו שם לפי שמו הקודם. אם אין ברצונך לומר שדי ב"הטעיה" כזו כדי להסמיך את השר לשלול מאדם את חירותו לבחור לו שם אחר, אלא על כרחך אתה אומר שלצורך הפסילה דרושה הטעיה למטרה שהיא פסולה כשלעצמה.

חברי, השופט הלוי
, מביא כדוגמה את המקרה של אשה בת 35, "הידועה בציבור" כבת 30, והוא שואל אם אין רישומה במרשם התושבים כבת 30 עלול להטעות בנוגע לגילה? ברור שהתשובה היא: כן, אלא שאין הנדון דומה לראָיה. גילו של אדם לצערנו- אינו ניתן לשינוי, וכל רישום בלתי-נכון ממילא שהוא מסלף את האמת. ואילו השם שאדם ידוע לפיו, אין לומר שזה, בהכרח, שמו המקורי או "האמיתי", ומי שמעונין לברר את המצב לאשורו, יבדוק במרשם התושבים, ומיד ימצא שם את האמת כולה. כאן היו לפנינו תצהירים שלא נסתרו, שהעותרת השתמשה ומשתמשת שנים רבות בשם רוזנהיים ושהיא ידועה בשם זה. חברי, השופט ברנזון
, הראה בנימוקיו שעצם שינוי השם במרשם התושבים ובתעודת הזהות של העותרת אין בו כדי להטעות. אני מצטרף לנימוקים אלה. אך כאמור, סבורני שאפילו תאמר שיש בשינוי זה משום הטעיה, אין זו אלא אותה "הטעיה" הטמונה בכל שינוי שם, ושאין בהטעיה זו עילה לפסילת השם אלא אם כן מצטרפת אליה מטרה פסולה וכוונה רעה.

ואמנם, זהו- ככלות הכל- חששו של חברי, השופט הלוי
, כשהוא אומר בפסק-דינו שקיימת "אפשרות-קרובה-לוודאי כי יוטעו אנשים על-ידי השם רוזנהיים ויאמינו שהעותרת היא אמנם אלמנתו של המנוח אמיל רוזנהיים, הטעיה העלולה לגרום נזק או לפגוע בזכויותיהם של אנשים בלתי-ידועים-מראש". הכוונה, היא, לפי הקשר דברי חברי, לאנשים בישראל, "ולא כל שכן בחוץ-לארץ". לא ידוע לי מה פשעה וחטאה אשה אומללה זו שנחזיק אותה בחזקת רמאית-בכוח. על-סמך מה נביא בחשבון אפילו אפשרות תיאוריטית בלבד, שעקב שינוי השם תנוצל תמימותם של גורמים בארץ ובחוץ-לארץ ויושגו מהם דברים שאינם מגיעים לעותרת כדין? ומי מבין הגורמים הללו פתי יאמין, על-סמך חתימת העותרת בתור רוזנהיים בלבד, שהיא אלמנתו של האדם שנשא אותו שם, ולא ישאל, למשל, אם לא היתה אחותו הבלתי-נשואה, גיסתו או בת דודו? צר לי שעל לא עוול בכפה הועלה על העותרת חשש מעליב כזה. אך אפילו היה מקום לחשש הקל שבקלים, עדיין הייתי אומר שההטעיה לא תבוא כתוצאה מעצם שינוי השם, אלא מניצולו לרעה של אותו שינוי.

למעשה, לא פסל השר את שינוי השם מתוך חשש מעין זה; הוא סתם ולא פירש, מדוע עלול שינוי השם להטעות . וכאן נאלץ אני, לצערי, להיכנס לעבי הקורה ולברר, מה, בעצם, הניע את השר להשיב את פני העותרת ריקם. לשם כך אין אני יכול להתעלם מהשתלשלות הענין כולו. העותרת מסרה את הודעתה על שינוי שמה באוקטובר 1964, ובחודש נובמבר שבאותה שנה קיבלה תשובה, שסגן המנהל הכללי לעליה ומרשם פסל את הודעתה "מאחר שהשם הנבחר עלול להטעות את הציבור". ב- 17.11.64 פנתה העותרת לשר הפנים, על-פי סעיף 24 לחוק השמות, וביקשה ממנו לאשר לה את שינוי השם המבוקש. עברה שנה תמימה, וב-21.11.65, לאחר שיגור תזכורת, כתב סגן המנהל הכללי לבא-כוח העותרת, כי אין להיעתר לבקשה לשינוי השם "רק משום שנבצר (מהעותרת) לקבלו בדרך אחרת". פירוש ההחלטה מתבהר מתרשומת שעשה סגן המנהל הכללי בתיק, וזה לשונה:

"אין אני חושב שמה שהנוגעת בדבר לא הצליחה להשיג בדרך חוקית- נישואין כדין – אנו צריכים לעזור להשיג בדרך מינהלית של שינוי שם. קיימת גם התנגדות בנו של המנוח, שאין אנו יכולים להתעלם ממנה – עיקר של התנגדותי לשינוי השם הוא בכך שאני רואה בכך הטעיית דעת הציבור בכך שהיא תופיע בניירות במסמכים רשמיים בשם הבעל בעוד שלמעשה היא היתה רק 'הידועה בציבור'. אין מקום להיעתר לבקשה."

נמצא שלא כדין הובא העורר של העותרת לפני סגן המנהל הכללי, ולא לפני השר עצמו, ופגם פורמלי זה בא על תיקונו לאחר מתן הצו-על-תנאי, כשהשר נתן את החלטתו לדחות את הערר, "בהיותו סבור שהשם החדש עלול להטעות את הציבור לחשוב שהעותרת היתה נשואה כדין למר אמיל רוזנהיים המנוח".

עינינו הרואות, הפסול שנמצא בעותרת היה, היותה "ידועה בציבור" כאשת המנוח, פסול שכנראה דבק בה אפילו לאחר שהלה הלך לעולמו. מר טרלו, שהופיע בשם המשיב, ביקש מאתנו להסיח דעתנו מהנמקתו הקודמת של סגן המנהל הכללי, אך אין ספק בלבי – ובעצם אף מר טרלו לא טען אחרת- שהפסול האמור הוא שהכריע את הכף לחובת העותרת. הרי טענת מר טרלו היתה כי אין להעניק לידועה בציבור, בדרך שינוי השם לפי סעיף 10 של החוק, מה שניתן לאשה הנשואה באופן אוטומטי לפי סעיף 6. כמובן, גם מר טרלו לא יכול היה להכחיש שכאשר אשה היא ידועה בציבור כאשתו של פלוני, יהא זה רק טבעי שגם יכירו אותה לפי שמו של פלוני. אך ידיעה זו- כך טען מר טרלו – אין פירושה שהציבור מחזיק את האשה בחזקת נשואה "כדין", ואילו אם תקבל האשה את שמו של פלוני, ייווצר הרושם המוטעה שאמנם היתה אשתו הנשואה לו כדין. עם כל הכבוד, אין בידי לקבל טיעון זה. משאיר אני בצריך עיון, אם בכלל יכולה אשה להיות "ידועה בציבור" כאשתו הנשואה של פלוני, כאשר ידוע לבריות שהיא איננה אשתו הנשואה. די לי לומר שהמקרה הרגיל והשכיח של "הידועה בציבור" הוא זה שהציבור רואה בה אשה נשואה כדין. הציבור אינו בודק תעודות; הוא הולך לפי סימנים חיצוניים המעידים בדרך כלל על מעמד בני-הזוג כנשואים. גם בענייננו כך; - לפחות, לא היתה כאן כל עדות שהציבור ידע את האמת. מה ישתנה איפוא בהשקפתו המוטעית של הציבור עקב מות המנוח ושינוי שמה של העותרת לשמו של זה, שלפיו הכירוה מכריה כאשתו הנשואה לו כדין?

אך זאת לדעת שעצם המושג הזה של "הידועה בציבור" הוא בעצמו מבוסס במקרה כגון דא על אי-ידיעת הציבור את המצב לאשורו, וכשם שהטעיה זו פסולה בעיני המשיב, כך פסולה בעיניו גם ההטעיה הטמונה בשינוי השם. מכאן סלידתו מלעשות דבר שהוא רואה בו מתן יד מסייעת – ולו אך בדיעבד – ליצירת היחס של ידועים בציבור. אין אני מוכן לקבל גישה זו. תהא אשר תהיה דעתו האישית של המשיב על היחס של ידועים בציבור, הרי זה דבר שקיים במציאות ארצנו ושקיבל גושפנקה של חוק בכמה וכמה הזדמנויות. אין פירושו של דבר שהמשיב חייב לעודד יחסים של "מעין נשואים" בין איש ואשה, אך אסור לו, בתור הרשות הממונה על ביצוע החוק, להתעלם מרצון המחוקק שמצא ביטוי במספר החוקים. בענין הידועה בציבור כבר אמר בית- משפט זה, מפי השופט ברנזון
, בענין רחל יגר (פלינק) הידועה גם בשם פלביץ נגד זאב פלביץ, ואח'; ע"א 563/65, פד"י, כרך כ (3), תשכ"ו/תשכ"ז-1966, ע' 244, ב-ע' 249: "הרי זהו המקרה הנפוץ למדי של הזוג הידוע בציבור כבעל ואשה... הכנסת הכניסה את הידועה בציבור תחת כנפי חסותה במספר רב של חוקים והעניקה לה זכויות כספיות וחמריות שונות. כלום ייתכן שהמוסר הציבורי וטובת הציבור לא עמדו לעיני המחוקק בעת חקיקת החוקים הללו? המחוקק ראה לטוב לפניו לזכות את הידועה בציבור- גם בהיותה אשת-איש אחר- בהנאות מהנאות שונות. האם בני-חורין אנו לנשא את עצמנו מעל למחוקק ולפסוק כי היסוד להענקת הזכויות הללו- ההסכם לחיות כבעל ואשה – רעוע ומעורער? כלום יש שני סוגי מוסר וטובת הציבור, אחד בחקיקה ואחד בפסיקה?" הנה כי כן, מעצם העובדה שהחוק מעניק לידועה בציבור זכויות כספיות וחמריות, הסיק בית-המשפט שאף הסכם לחיות כידועים בציבור אינו פסול כמנוגד למוסר הציבורי.

אילו שימשו דברים אלה נר לרגלי המשיב, לא היה יכול לדחות את הערר של העותרת. הרי אף היא לא עשתה ואינה עושה אלא מה שהחוק מתיר לה, ושינוי השם באופן רשמי אינו אלא דבר טפל וחיצוני במצבה המשפטי כיום. כעת היא ידועה בשם רוזנהיים, ויש להניח שהיא תוסיף להיענות למכריה וידידיה כשהם יפנו אליה בשם זה, ולא יהיה בכך דבר בלתי חוקי. את פסק-הדין בענין שטנד נגד שר הפנים, בג"צ 71/65, פד"י, כרך יט (1), ע' 501, כבר איבחן חברי,השופט ברנזון
, והראה שיותר משיש בו לעזור בידי המשיב, יש בו משום הסתייגות מטענתו הגורפת. יצויין גם שאלה הרואים הכרח-בל-יגונה במוסד של "הידועה בציבור" רחוקים מכל כוונה לזלזל בקדושת הנישואין או לגמור את ההלל על יחסים "חפשיים" בין גבר לאשה. מוסד זה- אם כך אפשר לקרוא ליחס היוצר זכויות וחובות מסויימות, אם כי לא מעמד בין בני-הזוג- הרי הוא, לפעמים, מחוייב מציאות בארצנו. ככל מוסד משפטי אף הוא ניתן לשימוש לרעה, ולא בכל הנסיבות אהיה מוכן להצדיק את השימוש בו. אך דוקא במקרה כגון זה שלפנינו, כשנתקלו בני-הזוג בקושי להתחתן זה עם זה, מכיון שהעותרת התגרשה מבעלה הקודם בחוץ-לארץ על-פי גירושים אזרחיים בלבד (ואף מאמציהם של שני רבנים נכבדים לא הועילו להתגבר על מכשול זה), לא הייתי מוצא פגם בהחלטתם לחיות ביחד כאיש ואשה הידועים בציבור כנשואים זה לזה. דברים שאמר חברי, השופט לנדוי
, בענין שניצה גורפינקל ו-ירחמיאל חקלאי נגד שר הפנים; בג"צ 80/63, פד"י, כרך יז, תשכ"ג/תשכ"ד-1963, ע' 2048, בראש העמוד 2069, חלים mutatis mutandis ובמשנה תוקף גם על המצב שבמקרה דנן. בכל הצער שבדבר, כל עוד לא יוכרו כללי המשפט הבין-לאומי הפרטי בכל מוסדות מדינתנו, ואשה גרושה כדת וכדין בחוץ-לארץ עלולה להוסיף להיות אשת-איש בעיני המוסד הרבני, אין לבוא בתרעומת על בני-אדם, אשר בלית ברירה בוחרים בצורה זו של חיים משותפים.

לבסוף, מלים מספר בדבר







בג"צ בית המשפט העליון 73/66 עליזה זמולון נ' שר הפנים ו-אלחנן רוזנהיים, [ פ"ד: כ 4 645 ] (פורסם ב-ֽ 01/12/1966)