פסקי דין על יחיאל אורגל | פסקי דין על גילה להט | פסקי דין על עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן | פסקי דין על התיאטרון העירוני חיפה |

5090/08 עא     08/12/2010




עא 5090/08 יחיאל אורגל, גילה להט נ' עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן, התיאטרון העירוני חיפה בע"מ




פסק-דין בתיק ע"א 5090/08

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 5090/08



בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופט א' רובינשטיין


כבוד השופט נ' הנדל


המערערים:

1. יחיאל אורגל



2. גילה להט



נ


ג


ד



המשיבים:

1. עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן



2. התיאטרון העירוני חיפה בע"מ


ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 13.4.08 בתיק פש"ר 274/06 (בש"א 17267/07)


תאריך הישיבה:
ט"ו באייר תש"ע
(29.04.10)


בשם המערערים:
עו"ד אהרן בלזר

בשם המשיבים:
עו"ד שלמה כרוב; עו"ד אטל אקרמן

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין
:

א.
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 13.4.08 בתיק פש"ר 274/06 (בש"א 17267/07). עניינו של התיק, סמכויות נאמן במסגרת צו הקפאת הליכים.

רקע

ב.
המערערים (ובנפרד
המערער והמערערת
) היו עובדי המשיב 2 (להלן
התיאטרון
) עד לשנת 2001, שאז נחתמו עם כל אחד מהם שני הסכמי פרישה: (1) "הסכם אישי", אשר במסגרתו שולמו, בין היתר, כספים בגין "פדיון ימי מחלה"; (2) "הסכם שירות", בו התחייב התיאטרון להמשיך להזמין מהם עבודות. למעשה אין חולק, כי התיאטרון הפר את התחייבויותיו לפי "הסכם השירות", ותביעה שהגיש המערער בעניין לבית משפט השלום בחיפה (ת"א 3743/05) התקבלה (ביום 25.1.06). ביום 20.2.06 הורה הממונה על השכר במשרד האוצר לתיאטרון (מתוקף הסמכות שהוקנתה לשר האוצר בסעיף 29ב לחוק יסודות התקציב, תשמ"ה - 1985) לתבוע מהמערערים את השבת הסכומים ששולמו כפדיון ימי מחלה (86,430 ₪ למערער; 77,182 ₪ למערערת), בטענה ששולמו שלא כדין. ביום 8.3.06 ניתן צו הקפאת הליכים נגד התיאטרון לפי בקשתו, והמשיב 2 (להלן
הנאמן
) מונה "להיות נאמן במסגרת תקופת הקפאת ההליכים".

ג.
לאחר בירור שערך הנאמן אושרו (ביום 3.8.06) תביעות החוב שהגישו המערערים בגין הפרת הסכם השירות (66,843 ₪ למערער; 63,333 ₪ למערערת). ביום 1.7.07 פנה בא כוח המערער לנאמן, וביקש את העברת הכספים. ביום 8.7.07 הודיע הנאמן, כי קיזז את חובות המערערים בגין הסכומים ששולמו שלא כדין לפי ההסכם האישי, מחובו של התיאטרון בגין הפרת הסכם השירות - ונמצא כי נתהפכה הקערה, והמערערים הם החייבים כספים לתיאטרון (המערער נדרש להשיב 19,587 ₪; המערערת נדרשה להשיב 4,418 ₪).

ד.
ביום 14.11.07 הגישו המערערים לבית המשפט שלפירוק "בקשה דחופה להורות למשיב על תשלום הכספים המגיעים למבקשים" (בש"א 17267/07). בעיקר נטען, כי התשלומים לפי ההסכם האישי היו כדין ובהתאם להסכמי השכר והנוהג המקובל. בין היתר נטען, כי מבין העובדים שפרשו יחד עם המערערים, נתבעו להשיב כספים רק אלה שהגישו תביעות נגד התיאטרון - ונטען לחוסר תום לב. נאמר, כי המערערים הסתמכו על הכספים שהועברו לידיהם בפועל שנים רבות בטרם התערבות הממונה על השכר במשרד האוצר (להלן
הממונה על השכר
), כי חלוקת מענקי הפרישה לראשי "פיצוי" שונים היתה שרירותית, וכי ההסכם אושר במסגרת התביעה שהגיש המערער נגד התיאטרון בשנת 2005. נטען, כי לפי החלטת הממונה על השכר צריך היה התיאטרון להגיש תביעה נגד המערערים, במסגרתה היו יכולים להעלות את טענותיהם - ותחת זאת ביצע הנאמן "עיקול עצמי" בהליך שאינו מאפשר למערערים להעלות טענות הגנה טובות השמורות עמם.

פסק הדין קמא
ה.
ביום 13.4.08 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, ולמעשה אישר את הקיזוז. בית המשפט נדרש לפרשנותו וליישומו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (אשר לשיטתו חל בענייננו מכוח סעיף 353 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג - 1983):

"74. אשראי הדדי וקיזוז

(א)
היו אשראי הדדי או חוב הדדי או עסקים הדדיים אחרים תלויים בין חייב שניתן עליו צו כינוס ובין הבא לתבוע חוב מכוח הצו, ייערך לפיהם חשבון על המגיע מכל צד למשנהו, הסכום המגיע מצד אחד יקוזז כנגד המגיע מהצד האחר ויתרת החשבון, ולא יותר, ייתבע או ישולם, לפי הענין...

(ב)
הקביעה מה הם העסקים הניתנים לקיזוז לפי סעיף זה תיעשה לפי מצבם ביום שבו ניתן צו הכינוס".

נקבע, כי אף שככלל נועד סעיף זה לאפשר
לנושה
של חברה חדלת פירעון לקזז את חובה של החברה כלפיו מהסכום שהוא צריך לשלם לה (ע"א 4316/90
הספקה חברה מרכזית נ' אגרא - אבן יהודה
, פ"ד מט(2) 133; ע"א 41/68
קופלמן נ' הנאמן בפשיטת רגל של מאיר גרבר
, פ"ד כב(2) 19), אין סיבה
שהנאמן
לא יעשה בו שימוש במקרים בהם "חובותיו של הנושה גדולים יותר מחובות החברה כלפיו" - ולתבוע מהנושה רק את יתרת החוב. עוד נקבע, כי אף שהסעיף מתייחס למקרים בהם ניתן צו כינוס (ובמקרה של פירוק, צו פירוק) יש להחילו גם במקרים בהם ניתן צו הקפאת הליכים (פש"ר (מחוזי תל אביב) 2118/02
רו"ח חיים קמיל נ' 33 רוכשי דירות
(לא פורסם)).

ו.
אשר לטענה העיקרית של המערערים, כי אין עילה לחייבם בהשבת הכספים ששולמו לפי ההסכם האישי ולא היה מקום לקיזוז, קבע בית המשפט:

"כל מחלוקת בדבר חובם של המבקשים כלפי התיאטרון הייתה צריכה להיטען בפני
י הממונה על השכר והסכמי העבודה של משרד האוצר, וכך אכן נעשה (ראו נספח ו' לבקשה, מיום: 14.11.2007). אני סבור, כי די בכך שהחלטת הממונה על השכר נעשתה לאחר ששקל את עמדתם של המבקשים, כדי להביא לדחיית בקשה זו. זאת ועוד: בהשתהות של כשנה בהצגת הדרישה לנאמן לתשלום הכספים (01.07.2007) ושל כארבעה חודשים בהגשת בקשה זו (14.11.2007) יש כדי לסתום את הגולל על טענה מעין זו".

למעשה, חרף השאלות המשפטיות הכלליות להן נדרש בית המשפט קמא בעניין סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, טענות המערערים מכוונות כלפי פיסקה זו בלבד.

טענות המערערים

ז.
טענתם
העיקרית
של המערערים היא, שבית המשפט המחוזי לא דן בטענותיהם כלפי עצם
קיומו
של חוב לתיאטרון - וכי שגה בקבעו, כי די בהחלטת הממונה על השכר, שניתנה מבלי שהתאפשר להם לשיטתם להציג את עמדתם, כדי לבסס את קיומו של חוב כאמור. הודגש, כי לא הממונה על השכר באוצר, לא הנאמן ולא בית המשפט המחוזי התייחסו לטענות המערערים לגבי עצם קיומו של חוב, ובשום שלב (אף שביקשו לטעון בפני
הממונה על השכר), לא התאפשר להם להציג את ראיותיהם לגבי תקפות ההסכם האישי. הוזכר, כי הממונה על השכר הורה לתיאטרון לתבוע את המערערים, והם מסרו לו בתגובה שבכוונתם להעלות את טענותיהם בבית המשפט - אלא שנוכח ההחלטה בדבר הקיזוז לא נוהל נגדם כל הליך.

ח.
לשיטת המערערים, אין הם חייבים להשיב את הכספים שקיבלו במסגרת ההסכם האישי, וממילא לא היה מקום לקיזוז.
בין היתר
נטען, כי במסגרת התביעה שהגיש המערער בשנת 2005 טען התיאטרון שההסכם נוגד את סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, אך טענות אלה נדחו לגופן בפסק הדין - ולפיכך קיים מעשה בית דין המונע מהמשיבים להסתמך על טענה זו. נטען, כי עובדי התיאטרון אינם כפופים לתקשי"ר, כי הזכות לפדיון ימי מחלה הוכרה בשורה של הסכמים קיבוציים החל משנות השבעים (וחזרה ואושרה בשנת 2000), כי כך נהג התיאטרון עם עובדיו משך שנים רבות, ולבסוף, כי כך נהג גם עם עובדים נוספים שפרשו יחד עם המערערים. נאמר, כי ההפליה בין המערערים ליתר העובדים מקורה בכך, שהמערערים תבעו את התיאטרון בגין הפרת הסכם השירות - תביעה בעקבותיה פנה התיאטרון מיוזמתו לממונה על השכר כדי להתנער מחיוביו לפי ההסכם האישי. ומכאן, כי מדובר בהתנהלות פסולה הנגועה בחוסר תום לב. הוזכר עוד, כי סעיפים 36-35 לחוק יסודות התקציב קובעים עבירות משמעת בגין חתימת הסכמי פרישה שלא כדין - אך לא ננקטו צעדים כלפי מי מגורמי התיאטרון.

ט.
עוד נטען, כי המערערים הסכימו לפרוש מרצון כיון שהובטחו להם - לאחר משא ומתן בליווי ההסתדרות ועיריית חיפה - תנאים מסוימים, ואין התיאטרון יכול להתנער מאלה
לאחר
שהעובדים קיימו את חלקם ופרשו. הוזכר, כי העובדים הפורשים קיבלו את הכספים המגיעים להם לפי ההסכם האישי כבר בשנת 2000, שילמו עליהם
מסים
והסתמכו עליהם - ואין זה סביר לאפשר את תביעת השבתם בשלב זה. עוד נטען, כי במסגרת המשא והמתן סוכם על סכום פיצוי כולל, ואין זה מעניינם של העובדים כיצד חולק לרכיבים שונים - שכעת נטען שאחד מהם אינו חוקי. כן נטען, כי תביעת השבה של סכומים ששולמו בשנת 2000 כבר
התיישנה
.

י.
נטען, כי אין מדובר ב"חוב הדדי" כהגדרתו בסעיף 74, שכן לכל היותר בידי התיאטרון זכות תביעה להשבת הכספים. עוד נטען, כי היריבות היא בין הממונה על השכר לבין התיאטרון, או בין הממונה על השכר לבין המערערים - אך אין הדדיות או יריבות בין המערערים לתיאטרון, וממילא אין גם מקום לקיזוז. בסופו של יום, נטען כי התנהלות התיאטרון והנאמן אינה הוגנת, ומטרתה להוציא את המערערים - שהסכימו לפרישה מוקדמת בכפוף להסכמי הפרישה, אך כעת הם נתבעים להשיב כספים ששולמו על פיהם - "קרחים מכאן ומכאן". נטען, כי שגו הנאמן ובעקבותיו גם בית המשפט קמא, כשהסתפקו בהחלטת הממונה על השכר כראיה חלוטה לקיומו של חוב - שעה שאילו היה מתנהל הליך משפטי (כפי שהורה הממונה על השכר לנהל) היה למערערים יומם בבית המשפט.

י"א.
אשר להנמקתו המשנית של בית המשפט בדבר השתהות המערערים, נטען כי לא נפלה בהתנהלותם השתהות כלשהי. הוזכר, כי כבר באוגוסט 2006 אישר הנאמן את תביעת החוב שהגישו המערערים ללא התייחסות לקיזוז או לקיומו של חוב נגדי, וזאת אף שהחלטת הממונה על השכר ניתנה בפברואר אותה שנה. נאמר, כי בחודש יולי 2007 שמעו המערערים שהחלה חלוקת דיבידנדים לעובדים אחרים, וביקשו להעביר לידיהם בפועל את הסכום שאושר בשנת 2006 - ורק אז העלה הנאמן לראשונה את טענת הקיזוז.

טענות המשיבים

י"ב.
המשיבים תומכים עמדתם בפסק הדין קמא,
ובין היתר
מדגישים, כי למעשה מבקשים המערערים להשיג על החלטת הממונה על השכר - אך הסמכות הבלעדית לדון בהחלטתו מסורה לבית הדין האזורי לעבודה (דב"ע (ארצי) נז 4-16
מרכז השלטון המקומי בישראל נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה
, פד"ע לב(1999) 1), ואין הנאמן או בית המשפט המחוזי מוסמכים להרהר אחר החלטתו. נטען עוד, כי החלטת הממונה על השכר היא החלטה "מעין שיפוטית", ורק במקרים חריגים יבחן נאמן את נכונותן של החלטות מסוג זה. עוד הוזכר מתחם ההתערבות המצומצם של בית המשפט בהחלטות נאמן, המוגבל למקרים בהם "מצא כי שיקול דעתו הופעל באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי" (ע"א 509/00
לוי נ' מ. ברכה עו"ד נאמן בפשיטת רגל
, פ"ד נה(4) 410, 427 - השופטת פרוקצ'יה).

י"ג.
אף שלשיטת המשיבים אין זו חובתם לבחון או להוכיח את נכונות החלטת הממונה על השכר, השיבו גם לטענות המערערים לגופן. אשר לטענה בדבר מעשה בית דין, נטען כי רק המערער היה צד להליך, וכי באותו הליך דן בית המשפט בהסכם השירות ולא בהסכם האישי, שענייננו כאן בו. אשר להעדר שימוע נטען, כי הממונה על השכר ביקש מהמערערים להציג בפני
ו את טענותיהם בכתב, ולצרף להן אסמכתאות ככל שישנן - אלא שהמערערים לא ניצלו הזדמנות זו, וכזכור גם לא השיגו על ההחלטה בפני
בית הדין האזורי לעבודה. לגבי טענת ההפליה נטען, כי זו מחייבת ראיות קונקרטיות, וכי אין בעובדה שהממונה נקט באמצעים כלפי עובד אחד ולא לגבי עובד אחר כדי לבסס טענת הפליה (ע"ע 277/07
בוחניק נ' חברת נמל אשדוד בע"מ
(לא פורסם)).

י"ד.
אשר לטענת ההסתמכות, נאמר כי טענות מסוג זה אינן מקימות עילת התערבות בהחלטת הממונה, המוגבלת למקרים של "חוסר סמכות, שיקולים זרים, אפליה, חוסר סבירות, העדר מידתיות, ודומיהם" (ע"ע (ארצי) 1420/04
מדינת ישראל הממונה על השכר במשרד האוצר נ' אורון
(לא פורסם)). עוד הוזכר, כי במסגרת הסדרי הפרישה קיבל המערער סכומים העולים על חצי מליון ש"ח. נטען, כי הסכמי הפרישה נבחנו על ידי הממונה על השכר לאחר שהמנכ"ל החדש של התיאטרון העביר לעיונו את ההסכמים הקיימים, אשר אף שלא עמדו בדרישות החוק נחתמו על ידי התיאטרון בתום לב - ויתכן, כך נאמר, שמסיבה זו לא ננקטו הליכים לפי סעיפים 36-35 לחוק יסודות התקציב. במישור המשפטי נטען, כי הסכסוך המשפטי בתביעת השבה לפי סעיף 29ב לחוק יסודות התקציב הוא בין הגוף המתוקצב לבין העובד - ומכאן שמדובר בחוב הדדי הניתן לקיזוז.

תשובת המערערים לסיכומי המשיבים

ט"ו.
בתשובתם (מיום 1.10.09) טוענים המערערים, כי מאחר שהממונה על השכר הורה לתיאטרון לתבוע אותם, לא השיגו על החלטתו - ותיכננו להעלות את טענותיהם בבית המשפט. ואולם, כניסת התיאטרון להקפאת הליכים "טרפה את הקלפים", ולא התאפשר להם להעלות את טענותיהם. נטען, כי לאחר הכניסה להקפאת הליכים ניסו המערערים לתאם דיון בפני
הממונה על השכר, אך הדיון לא קוים. הודגש, כי הסכומים שולמו בהתאם להסכם הקיבוצי, והוזכר כי בדיון שערך הנאמן בתביעת החוב שהגישו המערערים לא הזכיר את עניין הקיזוז. אשר לטענה, כי בתביעה שהגיש המערער אושר רק הסכם השירות, הובאו דברי בית משפט השלום בפסק דינו בתביעות המערער:

"למותר לציין, שהעלאת הטענה כי הסכם הפרישה אינו חוקי ומכללא הסכם השירות לביצוע עבודות תאורה מעוררת תמיהה, במידה רבה מצביעה על חוסר תום הלב של המבקשת. שכן, המבקשת נעזרה בביצוע שירותי המשיב בארבע הפקות, שילמה את שכרו ללא כל הסתייגות ומשנקלעה למצב כלכלי קשה, וביקשה להפחית את שכרו של המשיב וזה האחרון סירב, מצאה לנכון להעלות את הטענה בדבר אי חוקיות הסדר הפרישה".

ובסופו של דבר, חוזרים המערערים על טענת ההגינות: אילולא ניתנו להם התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה, הם לא היו מסכימים לפרישה מוקדמת, ואין זה הוגן איפוא להתנער מתנאים אלה שנים לאחר פרישתם. בדיון (ביום 29.4.10) הדגישו הצדדים, כי השאלה העיקרית היא האם אכן הוכח כדבעי חוב של המערערים לתיאטרון.

דיון והכרעה

ט"ז.
לאחר העיון אציע לחברי להיעתר לערעור, באופן שיתאפשר למערערים להעלות את טענותיהם כלפי החלטת הממונה על השכר בפני
בית הדין האזורי לעבודה, הכל כפי שיבואר להלן. סבורני - מבלי להביע דעה לגבי התוצאה הסופית - כי בפי המערערים טענות הראויות להתברר, ובשל האופן בו התגלגל עניינם לא אסתייעא מילתא והן לא הובררו. יתכן, שאחת הסיבות לכך היתה הנחת הנאמן כי אין הוא (או בית המשפט שלפירוק) מוסמך לדון בטענות המצויות בסמכות בית הדין לעבודה. ברם סבורני, כפי שיפורט בהמשך, כי הנחה זו אינה לגמרי נכונה, ולפיכך ראוי לאפשר את בירור הטענות. לדידי,
ככלל
כניסה להקפאת הליכים אינה יכולה להפוך החלטה בת השגה להחלטה חלוטה, ואינה יכולה לשלול את זכותם של נושים-חייבים להעלות טענות שהיה בידם להעלות בערכאות אילולי הכניסה להקפאת הליכים. היסוד לכך הוא חובת הגינות וצדק טבעי.

י"ז.
אך אקדים ואומר. המחלוקת בין הצדדים תחומה לשאלה, האם אכן חייבים המערערים להשיב כספים לתיאטרון, ולשאלת האופן הראוי לבירורה. לפיכך, איננו נדרשים לדון בשאלת תחולתו ואופן יישומו בנסיבות של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל (ראו ע"א 1689/03
כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי
, פ"ד נח(6) 126; ראו גם ש' לוין וא' גרוניס,
פשיטת רגל
(מהדורה שלישית, תש"ע) 243 ואילך). בפרט כך, שעה שבסופו של דבר הושג הסדר נושים (לגביו ראו בהמשך) ושהצדדים מסכימים לגבי תחולת הסעיף (ראו ע"א 1292/05
משרד הבינוי והשיכון נ' חי גל מהנדסים וקבלנים בע"מ
(לא פורסם) פסקה 6). עוד נאמר, כי סוגיית ההסדר החל בסיטואציה של הבראה ושיקום, להבדיל מפירוק, וביתר שאת סוגיות אחרות בהן
יש
צורך להכריע במסגרת הליך זה, לא הוסדרו בחקיקה (או בחקיקת משנה), וכבר נאמר לא אחת כי "ההסדרים הקבועים בחקיקה בנושא הבראה ושיקום חברות לוקים בחסר רב" (רע"א 7125/00
ריבנוביץ נ' שלבאנה
, פ"ד נו(3) 507, 515 - המשנה לנשיא ש' לוין), וכי "רצוי מאד שהנושא יוסדר בצורה מפורטת ומקיפה על ידי המחוקק" (רע"א 9983/06
כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ד"ר שלמה נס
(לא פורסם) פסקה 6 - השופט גרוניס; ראו גם ע"א 1728/01
עו"ד יששכר בר הלל נ' בנק הפועלים בע"מ
(לא פורסם) פסקה 52; ע"א 6010/99
עו"ד דוד ששון, כמנהל המיוחד של חברת תבור נ' כונס הנכסים הרשמי
, פ"ד נו(1) 385, 416-415).

י"ח.
לעת הזאת, באותם צמתים בהם יידרש הדבר, נלך בעקבות "פסיקתו של בית משפט זה בשנים האחרונות, בה ננקטה גישה ברורה של השלמת החסרים הקיימת בתחום דיני השיקום וההבראה באמצעות היקש מהסדרים מקבילים מתחום דיני הפירוק" (דנ"א 7980/08
ויניגר נ' ד"ר שלמה נס
(לא פורסם) - הנשיאה ביניש). בפרט כך, כאשר יישום ההסדרים מתחום הפירוק בעניינים הרלבנטיים להליך דנא (בעיקר בסוגיית הסמכות) כבר נעשה באופן רב, כמעט יומיומי, על ידי בתי המשפט המחוזיים. ברם, אין באמור כדי לשנות מקריאותיו הנזכרות של בית משפט זה, להסדיר את הנושא כולו בחקיקה.

מה היה קורה אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים

י"ט.
על מנת לנתח באופן בהיר את מכלול הזכויות והחובות בין הצדדים, נתייחס תחילה לאופן הבירור הראוי אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים. חבות התיאטרון כלפי המערערים נוצרה עם חתימתו על הסכמי הפרישה (בשנת 2001), ובכל הנוגע למערער, קיבלה (ביום 25.1.06 כאמור) גם גושפנקא שיפוטית בבית משפט השלום. המשיבים אינם כופרים בחוב זה. ברם, לשיטתם, עם קבלת החלטת הממונה על השכר (ביום 20.2.06) המורה לתיאטרון לתבוע מהמערערים השבת חלק מהכספים, נוצר חוב נגדי בר קיזוז. מערכת יחסים זו הושלמה במלואה בטרם ניתן צו הקפאת ההליכים (ביום 8.3.06). אילולא ניתן צו זה, אפשר היה להתייחס למספר תרחישים עיקריים - שהמשותף ביניהם הוא מתן אפשרות למערערים להשמיע את טענותיהם נגד החלטת הממונה על השכר בערכאה שיפוטית.

כ.
אפשרות ראשונה היא, שהתיאטרון היה פועל בהתאם לאמור בהחלטת הממונה על השכר:

"לתבוע ממר אורגל כל סכום שנתקבל על ידו בניגוד לחוק... ולהעביר אלינו העתק מכתב התביעה כפי שיוגש תוך 90 יום מקבל מכתבי זה" (סעיף 3 להחלטה מיום 20.2.06; נוסח זהה קיים גם לגבי המערערת).

אילו כך היה, הנטל להוכיח את קיומו של חוב בר השבה היה מוטל על כתפי התיאטרון (התובע), המערערים (הנתבעים) היו יכולים להעלות את טענות ההגנה שבידם - והמותב השיפוטי היה מכריע בתביעה לגופה (לשאלת נטלי הראיה בהליכים שעניינם סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ראו עב' (תל אביב) 9078/04
סומך נ' עיריית תל-אביב-יפו
(לא פורסם) פסקה 19; לשאלת הסמכות ראו עניין
מרכז השלטון המקומי בישראל
, פסקאות 11-7 לחוות דעתו של הנשיא אדלר; עב' (נצרת) 1710/04
עיריית מגדל העמק נ' שטוב
(לא פורסם) פסקה 12).

כ"א.
אפשרות אחרת היא, שבתגובה לדרישות המערערים המבוססות על הפרת הסכם השירות (או, במקרה של המערער, על פסק הדין משנת 2006) היה התיאטרון (כנתבע) מעלה טענת קיזוז, וגם אז "על הטוען קיזוז להוכיח טענתו" (ע"א 2196/93
מכבסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח
, פ"ד נ(3) 744, 746 - השופטת שטרסברג-כהן; ע"א 82/81
דו עץ בע"מ נ' וייסנברג
, פ"ד לז(2) 355; ע"ע 52/07
מובילי מים 1994 בע"מ נ' פיסל
(לא פורסם)). ועוד, נוכח העובדה שחובם (הנטען) של המערערים לתיאטרון גבוה מחובו של התיאטרון להם, ובהתאם להוראת הממונה על השכר באוצר, היה התיאטרון צריך להגיש נגד המערערים תביעה בגין
יתרת
החוב העולה על הקיזוז.

כ"ב.
תיתכן גם אפשרות שלישית, לפיה המערערים היו יוזמים הליך משפטי נגד התיאטרון והממונה על השכר, ובו היו תוקפים את החלטתו. בהליך זה, אף שהמערערים הם התובעים, עדיין:

"מוטלת על הממונה החובה להשתית את פעולותיו על תשתית ראייתית ראויה על פי מבחן הראיה המנהלית. כאשר מבקש הממונה להתערב בהסכמים שבין העירייה לבין עובדיה תוך נגיסה בגמלה ותנאי שכרו של עובד, וחיובו בהשבה, על הממונה לנקוט אמצעים ראויים על מנת לא לחרוג מגבולות הסמכות ועל מנת לעמוד במתחם הסבירות" (עניין
סומך
, פסקה 19).

סוף דבר, אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים היה מתנהל בין הצדדים הליך שיפוטי ככל משפטו וחוקתו.

כ"ג.
אכן, בתי הדין לעבודה נקטו מידת התערבות מוגבלת בהחלטות הממונה על השכר לפי סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. בין היתר קבע בית הדין הארצי, כי:

"תפקידו של בית הדין הוא להעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הממונה, לפי הכללים הנקוטים בערכאות השיפוט לגבי החלטות מינהליות. בית הדין מפעיל בעניין זה את העקרונות והכללים העולים מן המשפט המינהלי, כפי שהוא מגובש בחקיקה ובפסיקה. הביקורת השיפוטית היא לעולם חיצונית והיא בוחנת אם נפל בהחלטה המינהלית פגם מן הפגמים הפוגמים בהחלטה מינהלית והמצדיקים התערבות שיפוטית, כגון - חוסר סמכות, שיקולים זרים, אפליה, חוסר סבירות, העדר מידתיות, ודומיהם. בכל מקרה, אין זה מתפקידו ומסמכותו של בית הדין להחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הרשות המוסמכת ולעצב החלטה במקומה, על פי שיקול דעת בית הדין" (עניין
אורון
, פסקה 33 - השופט צור).

וכך היא אמת המידה גם בבתי הדין האזוריים (עב' (תל אביב) 3986/05
יפת נ' עירית פ"ת
(לא פורסם) פסקה 16; עב' (באר שבע) 3016/06
מוסקוביץ' נ' חברת נמל אשדוד בע"מ
(לא פורסם) פסקה 35; עב' (באר שבע) 2531/06
שמעוני נ' חברת נמל אשדוד בע"מ
(לא פורסם) פסקה 29; עב' (תל אביב) 2087/04
גמליאל נ' עירית תל אביב - יפו
(לא פורסם) פסקה 73).

כ"ד.
ואף על פי כן, בתי הדין אינם נמנעים מלבחון טענות נגד החלטות הממונה על השכר לגופן - ודנים בפרוטרוט בטענות המשיגים עליהן (ראו לדוגמה ע"ע 683/06
אבן ספיר נ' עיריית תל אביב - יפו
(לא פורסם) פסקאות 18-8; עב' (חיפה) 2436/00
פרוזר נ' עירית חיפה
(לא פורסם) פסקאות 61-20). במקרים המתאימים מתערבים בתי הדין בהחלטות הממונה על השכר במידה זו או אחרת - "בתי הדין התרכזו בבחינת סבירות החלטתו של הממונה על רקע הנסיבות שהוצגו בפני
הם, וממילא הכשירו או פסלו את החלטותיו" (עניין
עיריית מגדל העמק
, פסקה 17; למקרה בו נדרש בית הדין הארצי להסתמכות עובדים שפרשו על תנאים, שהממונה על השכר סבר לאחר מעשה שאינם ראויים, ראו דב"ע נה/93-3
שמואלי נ' המועצה לשיווק פרי הדר
(לא פורסם) פסקה 47).

תוצאות הכניסה להקפאת הליכים

כ"ה.
נמצא, כי אילולא נכנס התיאטרון להקפאת הליכים, היו המערערים יכולים לתבוע את המגיע להם בגין הפרת
הסכם השירות
, ועל התיאטרון היה להוכיח את קיומו של חוב בגין תשלום שלא כדין בעבור פדיון ימי מחלה במסגרת
ההסכם האישי
. בנסיבות אלה, היה למערערים יומם השיפוטי, וטענותיהם היו מוכרעות - לכאן או לכאן - בהחלטות מנומקות.

כ"ו.
ברם, ביום 5.3.06 הגיש
התיאטרון
"בקשה דחופה למתן צו הקפאת הליכים" לפי סעיף 350 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999, ובתום הדיון שנערך ביום 8.3.06 ניתן צו הקפאת הליכים עד ליום 31.5.06 (תקופה שהוארכה בהמשך). משמעות צו כאמור היא (כפי שגם נאמר מפורשות בסעיף 6 להחלטה מיום 8.3.06), כי "לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע" (כלשון סעיף 350(ב) לחוק החברות).

כ"ז.
ואולם, האם כניסה להקפאת הליכים יכולה להפוך החלטה מינהלית שניתן היה להשיג עליה בערכאות, להחלטה חלוטה שאין להרהר עוד אחריה? סבורני כי התשובה אינה יכולה להיות בחיוב; אין הדבר מתיישב עם צדק טבעי והגינות כאמור. לדידי, הנאמן היה
מוסמך

ומחויב
לבחון את טענות המערערים לגבי החלטת הממונה על השכר (בגדרי שיקול דעת הדומה לזה שהיה מפעיל בית הדין לעבודה), ולהכריע בהן באופן מנומק. בודאי כך, כאשר לא התקיים בירור ממצה בפני
הממונה על השכר, ושאילולי הכניסה להקפאת הליכים ניתן היה לחייב את התיאטרון להגן על החלטת הממונה בבית הדין לעבודה. החלטתו המנומקת של הנאמן נתונה כמובן לביקורת בית המשפט שלפירוק.

כ"ח.
לא ניכנס לשאלה
העיונית
כספי


חוק החברות







או


"







חוק יסודות התקציב,



:
:

.

.
עש






עא בית המשפט העליון 5090/08 יחיאל אורגל, גילה להט נ' עו"ד עופר אטיאס בתפקידו כנאמן, התיאטרון העירוני חיפה בע"מ (פורסם ב-ֽ 08/12/2010)