פסקי דין על אליהו חברה לביטוח בע"מ | פסקי דין על רביבו יצחק | פסקי דין על רביבו יוסף | פסקי דין על רביבו שני | פסקי דין על רביבו סיוון |

5085/04 עא     18/04/2004




עא 5085/04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' רביבו יצחק,רביבו יוסף,רביבו שני,רביבו סיוון




1
ע"א 5085/04
בבית המשפט המחוזי בירושלים
בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
לפני: כבוד השופט מ' גל

כבוד השופטת מ' מזרחי

כבוד השופט י' נועם

המערערת
אליהו חברה לביטוח בע"מ

בעניין:
- נ ג ד -

המשיבים

1. רביבו יצחק

2. רביבו יוסף

3. רביבו שני

4. רביבו סיוון


ערעור על פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים, מיום 14.12.03, בת"א 3972/00 ואח', שניתן ע"י כב' השופט א' פרקש
עו"ד ע' לוי
; עו"ד מ' דחלה

בשם המערערת:
עו"ד ע' אגרון

בשם המשיבים:
פ ס ק - ד י ן

כללי
1. ארבע תביעות עקב תאונת דרכים אחת, בה היו מעורבים בני אותה משפחה, אוחדו בבית-משפט קמא. המחלוקת העיקרית סבה סביב השאלה, האם המערערת חבה כלפי המשיבים בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. בית-משפט קמא (כב' השופט א' פרקש) קבע בהחלטת ביניים, מיום 15.6.03, כי המערערת חבה כאמור כלפי כל אחד מהמשיבים. מבלי לגרוע מזכות חברת הביטוח לערער, הגיעו הצדדים להסדר פשרה באשר לסכומי הנזק, ולאחר שניתן פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו.

2. שתי שאלות עולות לדיון ושתיהן נוגעות להעדר רישיון נהיגה תקף בידי המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב"), שהיה נהג הרכב שבו אירעה התאונה. שלושת המשיבים האחרים הם ילדיו. האחת, האם חל בענייננו סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, באופן השולל זכות המשיבים מכוח החוק; השנייה, האם על-פי תנאי הפוליסה לא נשללת זכותם כאמור.

הרקע העובדתי
3. אלה היו העובדות המוסכמות על הצדדים לפני בית-משפט קמא: המשיב החזיק ברישיון נהיגה ישראלי משנת 1976. הרישיון היה בתוקף עד לשנת 1980 ומאז לא חודש. המשיב עבר בשנה זו להתגורר עם משפחתו בארצות הברית ושם חי כ-15 שנים, כאשר בתקופה זו לא חידש את רישיון הנהיגה הישראלי. בחודש אוגוסט 1994 הוא שב ארצה עם משפחתו והפך את ישראל שוב למרכז חייו. בין השנים 1995 עד 2000 הוא יצא את גבולות המדינה לסירוגין, לתקופות קצרות בלבד. חרף שובו לארץ, נמנע המשיב במשך שנים מלפעול לקבל רישיון נהיגה ישראלי, והחזיק רק ברשיון נהיגה התקף למדינת קליפורניה שבארה"ב. אלה היו פני הדברים עד לאחר התאונה דנן, שאירעה ביום 15.11.99 (5 שנים לאחר שובו לארץ ו-19 שנים לאחר שתוקף רישיונו פג). רק לאחר התאונה פעל המשיב להסדיר את רישיונו לנהוג, וזה חודש על-ידי אגף הרישוי במשרד התחבורה, כמפורט במכתב ת/2 ובתעודת עובד הציבור מיום 29.1.02, שצורפה כנספח ב' לרשימת העובדות המוסכמות בבית משפט קמא.

יוצא מכאן: בעת התאונה לא היה למשיב רישיון נהיגה ישראלי תקף. כך גם שנים על שנים קודם לכן. אכן, היה ברשותו רישיון נהיגה התקף כאמור בארה"ב, אולם בהתאם להוראת תקנה 567 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, לא ניתן לראות רשיון זר זה כרישיון תקף לנהיגה בארץ. כזאת אף לא נטען בפני
נו.

ההכרעה בבית משפט השלום
4. אף-על-פי-כן קבע בית-משפט קמא, כי המערערת חבה כלפי המשיבים, שכן בהתאם לסייג הנקוב בסיפא לסעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, המדובר ברישיון "שפקע מחמת אי תשלום אגרה" ולפיכך חל בענייננו פגם טכני בלבד, שאינו גורע מכושרו של הנהג לנהוג כראוי. בנסיבות אלו סבר השופט המלומד, כי אין הצדקה לשלול מהמשיבים את הזכות לפיצויים, בדומה למשל לשלילתם מנוהג חסר רישיון. עוד עמד בית-משפט קמא על-כך שלבסוף ניתן למשיב רישיון נהיגה ישראלי, מבלי שנדרש בפועל לעבור "מבחן שליטה" בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה. על יסוד האמור, נקבעה אפוא חבות המערערת.

הערעור
5. בערעורה טוענת המערערת הן כלפי המסקנה הנ"ל באשר לפרשנות שיש ליתן לסעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, והן לטענה נוספת - שבפועל לא נבחנה כלל על-ידי הערכאה הקודמת - באשר לשלילת הזכאות מכוח הוראות הפוליסה.

6. עיינו בטענות שהועלו על-ידי באי-כוחם המלומדים של הצדדים ועמדתנו היא, כי פסק-דינו של בית-משפט קמא אינו יכול להיוותר על-כנו.

תחולת סעיף 7(3) לחוק
7. סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מגביל את הזכאות מכוח החוק, למי שנהג בהעדר רישיון, אולם הוא מסייג את שלילת הזכות האמורה בכך שאין המדובר ב"רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". כפי שנקבע בפסיקה, מטרתו של סעיף 7 לחוק מיועדת בעיקרה לשלול, כאקט הרתעתי ומעין עונשי, את זכאותו של אדם שנפגע ואשר נהג ברכב ללא רישיון (רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ
נ' דהן, פ"ד נז(1) 503, 511 מול ג'-ו'; א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהד' שלישית, תש"ס) 428; י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שנייה, תש"ן) 117). באשר לנהג חסר רישיון נהיגה באה תכלית זו לידי ביטוי בסעיף 7(3) לחוק. בהקשר לכך נפסק, ברע"א 9030/99 גרינברג נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פ"ד נו(6) 926, 932-933):
"ההנחה היא כי נהיגה ללא רישיון מגדילה במידה ניכרת את הסיכונים בדרכים. המדובר בתופעה כה לא רצויה, עד שהיא מצדיקה שלילת פיצויים על פי החוק ממי שאחרת היה זכאי להם על-פי החוק. סעיף 7(3) לחוק מגלם תפישה בסיסית, ולפיה אין זה מוצדק להקנות למי שיוצר סיכונים מיוחדים בדרכים את האפשרות לחסות תחת כנפי החוק והסדרי החבות והפיצוי המיוחדים שהוא יצר".
סנקציה קשה זו כלפי המשתמש - להבדיל מיתר הנפגעים שזכותם כלפי קרנית אינה נפגעת - מבטאת לא רק את הדופי המיוחד שבמעשיו, אלא גם את ההבחנה שבין ביטוח האחריות על-פי החוק ובין הביטוח האישי של המשתמש. ואכן, זכותו של הנהג לפיצויים מכוח החוק נובעת מהכיסוי הביטוחי שיש לו (סעיף 3(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970).

8. הסיפא של סעיף 7(3) לחוק, לגבי מי שרשיונו פקע בשל אי תשלום אגרה, נועדה להחריג את שלילת הזכות לפיצויים במקרה שבו מדובר בפגם טכני בתוקפו של רישיון הנהיגה. יש אפוא כמובן להבחין בין מי שכלל לא היה לו רישיון נהיגה ובין מי שהיה לו רישיון, אך תוקפו פקע מסיבה כלשהי. לגבי נהגים מן הקבוצה הראשונה יחול לרוב סעיף 7(3) וכל נזק מתאונת דרכים שארעה להם בעת נהיגתם, לא יכוסה. באשר לקבוצת הנהגים השנייה מבחינה הפסיקה בין פגם מהותי שגרם לפקיעת תוקף הרישיון ובין פגם שאינו מהותי (רע"א 9030/99 גרינברג הנ"ל, פ"ד נו(6) 933 מול א'-ב'). הטעם לכך ברור: לא הרי מי שרישיונו נשלל כהרי מי שמחמת שגגה או שכחה נמנע מלשלם את אגרת הרישיון, ולכן תוקפו פקע (ע"א 4231/97 צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נג(2) 193, 200-201; רע"א 3339/00 דהן הנ"ל, פ"ד נז(1) 503). שיקולים פיסקאליים אינם אמורים ואף אינם צריכים להשפיע על כושר הנהיגה ועל ההשלכות לגבי הזכות לפיצויים. עמד על-כך בית המשפט העליון בפרשת יחיאל הנ"ל (בעמ' 200 מול ג'):
"המחוקק בחר לסייג את שלילת הזכאות לפיצויים, כאשר רישיון הנהיגה של הנהג אשר נפגע בתאונה פקע מחמת אי-תשלום אגרה. מאחורי סייג זה ניצבת התפיסה המשקפת את תכליתו: הואיל ומדובר בעניין פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג, אין טעם טוב לשלול בגינו את זכותו לפיצויים".
בנסיבות אלו, הדופי המוסרי בהתנהגות אינו מגיע עד לדרגה המצדיקה את הפקעת הזכות לפיצויים על-פי החוק (השוו: רע"א 2853/96 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, 688-689). במה דברים אמורים? כאשר המדובר בעניין פיסקאלי-פורמאלי גרידא, ובידי הנוהג נתונה הזכות לשלם לאלתר את האגרה החסרה ולזכות על-אתר בקבלת הרישיון. לכאורה, סעיף 7(3) סיפא לחוק אינו קובע מגבלה של זמן לאורך תקופת פקיעת הרישיון מחמת אי תשלום אגרה: דין אחד הוא אם היא לא שולמה חודשים ספורים או שנים רבות וארוכות. עמד על-כך ד"ר ד' מור במאמרו "מי יפצה תלוייו של נוהג חסר רישיון נהיגה?" (עיוני משפט יב (תשמ"ז) 345, 369). מוסיף שם המחבר ומקשה (בה"ש 89), לגבי מי שרישיונו פקע לפני שנים הרבה, כי לפי דיני התעבורה עליו לעבור בחינות ובדיקות בטרם יחודש רישיונו. יוצא מכאן, שאין המדובר עוד רק במי שטרם שילם אגרה, חיוב בעל סממנים פיסקאליים גרידא, אלא שעתה נכנס גם שיקול תעבורתי אל מכלול גדר השיקולים. ואכן, עניין זה הועלה גם בע"פ 651/88 שדה נ' מ"י (פ"ד מג(1) 49, 56 מול ד'-ה'), אולם בית המשפט לא נזקק שם לנושא לצורך ההכרעה גופא.

דעתנו היא, כי הסיפא בסעיף 7(3) אינה עומדת לנצח. כל עוד המדובר אך בשיקולים פיסקאליים, ניחא. גם כאן, לדעתנו, אין לפרש את הסיפא כחלה כלפי מי שבזדון או במתכוון אינו מחדש את רישיון הנהיגה, אף שאין כל מניעה מפניו לעשות כן (להבדיל, למשל, מהעובדות בפרשת יחיאל). בכל מקרה, אי-חידוש הרישיון פרק זמן העולה על שנה, מכניס למערכת השיקולים גם גורמים שאינם פיסקאליים גרידא. לפי תקנה 172א לתקנות התעבורה: "לא יחודש רישיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת, אלא אם עמד בעליו בבחינות ובבדיקות כאמור... כאילו היה מבקש רישיון נהג...". אמת נכון הדבר, הסיפא של התקנה מוסיפה וקובעת: "ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן", אולם גם הפטור - הניתן מבחינת הנהג בדיעבד - הנו שיקול החורג מעבר לאי תשלום אגרה בלבד. על האבחנה האמורה עמד בית המשפט בפרשת יחיאל הנ"ל (פ"ד נג(2) בעמ' 201 מול ד'):

"בענייננו, אין חולק, כי בעת התאונה, היה המשיב זכאי לחדש את רישיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס ובלי שיחויב על-ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך. דהיינו, בעיני רשות הרישוי, המשיב היה כשיר לנהוג ברכב בעת שאירעה התאונה".
ואכן, תקנה 172ב לתקנות התעבורה שעמדה שם לדיון, לא חייבה את הנהג דבר זולת תשלום הקנסות. לא כן בענייננו, שנקודת המוצא היא חיובם של מבחנים ובדיקות כשירות כאמור. לשון אחר: המבחן הוא, האם ביום התאונה די היה בביצוע התשלום כדי להחזיר לתקפו את רשיון הנהיגה. אם אלה הם פני הדברים אזי המדובר בעניין טכני-פורמאלי בלבד. אם לא כן, כי אין העניין סב עוד על נושא פורמלי.

9. בית-משפט קמא, כמו בא-כוח המשיבים, עמד על-כך שרשות הרישוי חידשה למשיב את הרישיון כשנה לאחר התאונה, מבלי שנדרש לעבור את מבחן השליטה. ואולם כאמור, העובדה שבדיעבד הוחלט לפעול על-פי הסיפא של התקנה הנ"ל אינה מלמדת כי בעת התאונה היה בידי המערער רישיון נהיגה, אשר ניתן היה להקנות לו תוקף על-ידי ביצוע תשלום האגרה בלבד. אין חולק שלא אלה היו פני הדברים. גם לו שילם המשיב את האגרות החסרות לא היה בידו רישיון תקף, זאת לנוכח הוראת התקנה הנ"ל. שיקול הדעת המאוחר שהופעל, הוא שאיפשר את קבלת רשיון הנהיגה ובתשלום האגרות בלבד לא היה די. הכרעת רשות הרישוי בדיעבד אינה צריכה אפוא לשנות זכויות וחובות מלכתחילה ואין בידינו לקבל את עמדת בא-כוחם המלומד של המשיבים, שנטענה בסיכומיו לפני הערכאה הקודמת, על-כך שמעצם העובדה לפיה רשות הרישוי הנפיקה למשיב רשיון נהיגה זמני בשנת 2000, ולאחר מכן רשיון נהיגה קבוע עד לשנת 2005, זאת מבלי שדרשה מבחן שליטה, היא גילתה את דעתה שגם במועד התאונה אחז התובע ברישיון נהיגה בר תוקף. אין צורך לומר ששיקול הדעת המאוחר אינו פועל ex post.

ניתן לטעון, כי בעת אירוע התאונה לא היווה המשיב סיכון תעבורתי, בהיותו בעל רשיון נהיגה זר שהיה בתוקף. אכן, רציונאל הנו טיב הנהיגה של הנהג ומידת הסיכון שנוצרת על-ידו, ואולם סעיף 7(3) מניח כי אדם שאין בידו רישיון נהיגה כדין בישראל אינו נהג מיומן וטוב, ונהיגתו מגדילה את הסיכונים בדרכים. נוסיף, כי אין זה מעשי ורצוי, ואף הדבר מנוגד לתכלית ההרתעתית של הסעיף האמור, כי בכל מקרה תבחן לגופה מיומנותו של הנהג המעורב בתאונה. לפיכך, בעובדה שהמשיב נהג במשך כל אותה תקופה בחו"ל ברישיון תקף (כך לטענתו), אין כדי לרפא את הפגם שאין ולא היה בידו רישיון נהיגה ישראלי ושהוא נסע יחד עם ילדיו במכונית, באין לו רישיון כאמור ובנסיבות שבהן לא ניתן להחזיר את תוקף הרשיון אך ורק על-ידי ביצוע תשלום האגרות.

10. בנסיבות האמורות ובשים לב לפרק הזמן שחלף מאז פקע תקפו של הרישיון, עמדתנו היא שלא חלה הסיפא של סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. אין המדובר כאן בפגם טכני כסברת הערכאה הקודמת, אלא בפגם מהותי, היורד לשורשם של דברים, שלא ניתן היה לריפוי בתשלום בלבד. גם בכך - בשאלת מהות הפגם - שונה ענייננו מהנושא אשר נדון ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פ"ד נז(5) 337). אנו ערים כמובן למגמה העולה בפסיקת בית המשפט, שבין השאר מצאה את ביטויה בפסק הדין האחרון, באשר לפרשנות הסוציאלית שיש ליתן להוראות החוק בכללותו ולהוראת סעיף 7(3) בפרט. עם זאת, אנו סבורים שראוי ליצור הרמוניה וקורלציה בין הוראות החקיקה (חוק הפיצויים מחד, וחקיקת התעבורה מאידך), ולהעמיד את הסייג בסעיף 7(3) לחוק באמות מידה של סבירות.

שלילת הזכאות לפי הפוליסה
11. גם בטענתה הנוספת של המערערת יש ממש, ברם היא לא הועלתה כראוי לפני הערכאה הקודמת, על-כן אין המערערת יכולה לבוא בטרוניה שטענתה זו לא נבחנה בפסק הדין.

פוליסת הביטוח הקונקרטית לא הוכחה, אולם זו הסטנדרטית מתנה את הזכות מכוחה בכך שהנהג יהיה בעל רישיון בר תוקף בישראל, לכלי הרכב מן הסוג הנקוב בתאונה או שהיה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו, במשך שנים עשר החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב. תנאים אלה לא התקיימו בענייננו. כפי שנפסק לא אחת בעבר, פועלו של סעיף 7 לחוק הפיצויים הוא בשלילת זכאות ולא ביצירת זכות יש מאין. לפיכך, גם מי שסעיף 7(3) אינו חל עליו בשל תחולת הסיפא, אינו זכאי לפיצויים באין לו ביטוח תקף "שהרי רק מי שמבוטח בביטוח אישי נהנה מהשוואת מעמדו לזה של נפגע אחר לפי חוק הפיצויים" (ע"פ 651/88 שדה הנ"ל, פ"ד מג(1) בעמ' 55 מול ו'-ז'). ואכן, כאשר הפוליסה עצמה קובעת הסדר בדבר הגבלת תוקף עקב העדר קיומו של רישיון נהיגה תקף, ההסדר שקבעה הוא שיחול (יחיאל הנ"ל, 197 מול ו'-ז'). כמבואר שם, יש לבחון הן את תחולתו של סעיף 7(3) לחוק והן את תחולת ההוראה שבפוליסה. אם נגיע למסקנה, כי על-פי אחת מהוראות אלו נשללה זכותו של המשיב כלפי המערערת, פירוש הדבר הוא, כי דין תביעת הפיצויים של המשיב כנגדה להידחות (וראו גם: אנגלרד שם, 127-128; ריבלין שם, 358).

התוצאה
12. לאור כל האמור הערעור מתקבל ופסק-דינו של בית-משפט קמא בתיקים המאוחדים, מבוטל. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובהסכמה הדיונית שלפיה לא ישמעו טיעונים בעל-פה במהלך הערעור, נחייב בהוצאות ההליך על הצד הנמוך. לפיכך המשיבים יישאו בהוצאות המערערת ובשכ"ט עו"ד, בסך של 5,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ז בניסן תשס"ד (18.4.04).

המזכירות תשלח אל באי-כוח הצדדים העתקים מפסק-דין זה.
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט









עא בית משפט מחוזי 5085/04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' רביבו יצחק,רביבו יוסף,רביבו שני,רביבו סיוון (פורסם ב-ֽ 18/04/2004)