פסקי דין על רן מנו | פסקי דין על משה נתיב | פסקי דין על ליאור מלכה

24272-10/09 א     13/12/2010




א 24272-10/09 רן מנו, משה נתיב נ' ליאור מלכה





בפני

כב' השופט יונה אטדגי
התובעים:

1.רן מנו

2.משה נתיב

ע"י ב"כ עו"ד רן מנו
נגד

הנתבע:

ליאור מלכה

ע"י ב"כ עו"ד יהודית יוכפז
פסק דין
1. הנתבע הינו הבעלים והמנהל של מועדון בשם "החתול והכלב" בתל – אביב (להלן: "המועדון").
ביום 15.10.09 בשעה 22:30 הגיעו התובעים למועדון כדי לבלות בו, אך נאמר להם כי המועדון טרם נפתח.
משום כך, עברו התובעים לבלות במועדון אחר ובחצות לערך הם שבו למועדון, אולם כניסתם אליו נמנעה על ידי סלקטור, שעה שאחרים שהגיעו עמם ולאחריהם הורשו להיכנס אליו.
לטענת התובעים, הסלקטור סירב לנמק מדוע הוא מונע את כניסתם, אך באחת הפעמים טען בפני
הם כי במועדון נערך אירוע פרטי, דבר שהוכחש על ידי אחד השומרים במועדון. הנתבע הכחיש, כי הסלקטור נימק את מניעת כניסתם של התובעים בקיומו של אירוע פרטי, ולטענתו, התנהגותם עוררה בלב הסלקטור חשד כי הם שיכורים.
התובעים מכחישים כי היו שיכורים באותה עת.
בשל אירוע זה, הגישו התובעים תביעה זו לפיצוי כספי, בהתבסס על חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א – 2000 (להלן: "החוק").

2. בפתח הדיון הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת חוסר עילה.
לטענתו, התובעים חייבים על פי האמור בחוק להראות קיומה לכאורה של הפליה על רקע אחת מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק, ואילו כתב התביעה אינו מצביע על כל עילה.
התובעים, בתגובתם לבקשה, מודים (בסעיף 11), כי מאחר שהסלקטור לא נימק את סירובו לאפשר את כניסתם למועדון, אין הם יכולים להצביע על עילה ספציפית מהעילות המנויות בסעיף 3 לחוק, אך הם מוסיפים וטוענים (בסעיף 21) כי הרשימה המפורטת בסעיף זה איננה רשימה סגורה "וכוונת המחוקק הינה למנוע הפליה כלפי כל האוכלוסיה ולא כלפי פרטים וקבוצות סגורות מהרשימה הנ"ל".
סבורני, כי הצדק עם הנתבע ואנמק דבריי להלן.

3. על מי מוטל נטל השכנוע להוכחת ההפליה?
סעיף 3(א) לחוק קובע כדלקמן:
"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות."

סעיף 6 לחוק קובע כדלקמן:
"הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד
להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:
(1) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3;
(2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;
(3) הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה."

4. צירופם של שני הסעיפים האמורים מוביל למסקנות הבאות:
המחוקק לא ביקש לשנות את הכלל הבסיסי, המטיל את נטל הוכחת התביעה על התובע. נטל זה אינו משתנה גם כשהתובע טוען להפלייתו (בג"ץ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לבטחון פנים, פ"ד נח (2) 358, 368).
כיוון שכך, מוטל על מי שמבסס את תביעתו על החוק, להוכיח כי ההפליה כנגדו נעשתה בשל השתייכותו לאחת מהקבוצות או בשל איפיונו על פי אחד המאפיינים המנויים בסעיף 3 לחוק.
יחד עם זאת, בשל הקושי להוכיח כי ההפליה נעשתה בשל אחת מהעילות המנויות בסעיף 3 לחוק, קבע המחוקק, בסעיף 6 לחוק, מספר חזקות, המקלות על התובע לעמוד בנטל זה. "הוכיח התובע" אחד מהמעשים המנויים בסעיף 6, קמה חזקת ההפליה האסורה, ועובר הנטל לנתבע לסתור אותה.
והנה, כל המעשים המנויים בסעיף 6 לחוק מפנים לעילות ההפליה הנמנות בסעיף 3 לחוק. נמצא, כי סף הכניסה לתביעה על פי חוק הוא הצבעה על אחת מהעילות המנויות בסעיף 3 לחוק.
במילים אחרות: תובע המבסס את תביעתו על החוק אינו יכול להסתפק בציון העובדה כי הוא לא הורשה להיכנס למקום ציבורי, כמשמעותו בחוק, שעה שאחרים הורשו להיכנס אליו.
על התובע להצביע על עילה מהעילות המנויות בסעיף 3 לחוק, שבשלה נמנעה כניסתו.

5. שאלת נטל השכנוע להוכחת ההפליה והשאלה האם על התובע להצביע על אחת מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3 לחוק נדונה בפסקי דין אחדים, של בתי משפט מחוזיים ובתי משפט השלום, מתוכם אני מבקש להתייחס לשלושה פסקי דין מחוזיים.
הראשון שבהם (על פי סדר כרונולוגי) ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, ע"א 3724/06 קיבוץ רמות מנשה נ' מזרחי (2008, פורסם בנבו).
במקרה שנדון שם, נקבע בדעת רוב (כב' סגנית הנשיאה וסרקרוג וכב' השופט י' כהן), כי נטל השכנוע רובץ על התובע להוכיח את טענת ההפליה, וכי נטל זה הוכח על ידי התובע (המשיב בערעור), בהוכיחו את החזקה המנויה בסעיף 6(2) לחוק, שהנתבעים (המערערים) לא הצליחו לסותרה.
נקבע, כי ההפליה נעשתה בשל כך שהתובע נמנה על קבוצת "כהי העור".
כב' השופט ר' שפירא, בדעת מיעוט, קבע כי לא הוכח שההפליה נעשתה בשל היות התובע "כהה עור".
למרות זאת, הוא הסכים לתוצאת דעת הרוב וקבע כי התקיימה הפליה אסורה על פי חוק. לסברתו:
"סעיף 3(א) אינו קובע רשימה סגורה של פעולות המהוות הפליה אסורה, אלא מפרט את סוגי ההפליה העיקריים. עם זאת, מטרת החוק הינה למנוע כל הפליה אפשרית במקומות ציבוריים, גם אם אינה מפורטת בהוראות סעיף 3(א) לחוק תחת אחד מסוגי ההפליה המוגדרים שם" (הדגשה במקור – י.א.).

ועוד הוא סבור –
"לגישתי, כאשר ניתן יחס שונה לשווים במקום ציבורי או במתן שירות ציבורי, ולא ניתן להצביע על שוני רלבנטי אשר מכוחו לא מתקיימת הפליה חרף ההבדל בהתייחסות, והמעשה אינו חוסה תחת הוראות סעיף 3(ד) לחוק, כי אז מדובר בהפליה המנוגדת לעיקרון השוויון ועל כן הינה הפליה אסורה, גם אם הפליה זו אינה נמנית על רשימת ההפליות האסורות המנויות בסעיף 3 לחוק."

כב' השופטת וסרקרוג ביקשה להוסיף הערות על פסק דינו של כב' השופט שפירא. לדעתה, אם לא היתה מוכחת הפליה בשל צבע העור, אזי היה מקום לקבלת הערעור (כלומר, לדחות את התביעה), והיא מוסיפה:
" – שנית, בנוגע נוגעת להיקפו של החוק:
נראה כי היקפה של ההפליה לה מכוון חברי השופט שפירא היא הרבה מעבר לחוק האמור. גם אם ניתן להסכים שהרשימה הקבועה בסעיף 3(א) של החוק היא בגדר רשימה פתוחה, נראה, ומבקשת אני להשאיר את הדבר בצריך עיון, כי סוגי ההפליה בהם מדובר עיקרם מחמת השתייכות קבוצתית ומאפיינים אחרים המנויים בחוק, או בדומיהם.
ועוד, יש לזכור כי מדובר בהרחבה של איסור ההפליה למגזר הפרטי, אשר מבקש לנהל את עסקיו עם כלל הציבור, והחוק מבקש לאתר את נקודת האיזון הראויה בין החירות הכלכלית של העוסק לבין המדיניות החברתית הרצויה להביא להתנהגות המקפידה בערכי יסוד מבוססים של שוויון וכבוד האדם.
- הערה נוספת נגז







א בית משפט שלום 24272-10/09 רן מנו, משה נתיב נ' ליאור מלכה (פורסם ב-ֽ 13/12/2010)