פסקי דין על מ.י. ענף תנועה ת"א | פסקי דין על אריאל בין

13058/09 תד     12/12/2010




תד 13058/09 מ.י. ענף תנועה ת"א נ' אריאל בין





בפני
כב' השופטת נועה פראג לבוא

מ.י. ענף תנועה ת"א
ע"י ב" עו"ד אסולין

מאשימה

נגד
אריאל בין
– בעצמו ע"י ב"כ עו"ד כפיר דור

נאשם/ת
<#2#>
<#3#>
הכרעת דין
נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה התשכ"א – 1961.
להלן בתמצית עובדות כתב האישום:

ביום 26.05.09 בשעה 21:00 או בסמוך לכך, נהג הנאשם ברכב משא פתוח בכביש 4 מכיוון צפון לדרום והתקרב למחלף אלוף שדה.

הנאשם נהג בקלות ראש בכך, שבהגיעו סמוך לצומת אלוף שדה, איבד הנאשם שליטה על רכבו, סטה עם רכבו שמאלה, ופגע במעקה הבטיחות.

כתוצאה מהתאונה נחבל הנאשם ורכבו ניזוק.

בישיבת ההקראה, שהתקיימה ביום 18.11.10, השיב הנאשם לאשמה, כדלהלן: "התנגשו בי מאחור, איבדתי שליטה, וכיום אני פסול ע"י המכון הרפואי".

להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם העידה התביעה את העדים הבאים:
עת/1, רס"מ תמי ינקו, אשר גבתה הודעה מהנאשם, שהוגשה וסומנה ת/1.
עת/2, רס"מ רווה סוריאנו, שערך דו"ח פעולה, שהוגש וסומן ת/2.
תעודה רפואית מיום התאונה, הוגשה וסומנה ת/3.
הודעה על תאונת דרכים, שהוגשה וסומנה ת/4.

עת/2, רס"מ רווה סוריאנו, הגיע למקום התאונה דקות אחדות לאחר התרחשות התאונה. הוא מציין בדו"ח הפעולה (ת/2), כי במקום התאונה נמצא רכבו של הנאשם, העומד במקביל למעקה, בצידו השמאלי של הכביש, והנאשם מפונה על אלונקה במצב בינוני לבית החולים תל השומר.

הנאשם מסר שתי הודעות במשטרה.
בהודעה על תאונת דרכים ביום 26/5/09(ת/4) מספר הנאשם, כי היה לו קלקול קיבה, חש ברע ועצר בצד ימין בשוליים ומאז לא זוכר דבר.

ביום 29.06.09 מסר הנאשם הודעה נוספת (ת/1). לדבריו, נסע בנתיב הימני במהירות של 80 קמ"ש לערך, כשלפתע הרגיש חבטה חזקה מאחור. הרכב איבד שליטה, ונעצר בצד שמאל של הכביש במעקה הבטיחות שבשטח ההפרדה. לאחר מכן איבד הכרתו, ופקח עיניו רק בבית החולים. הנאשם חוזר בו מהודעתו בת/4 טוען, כי היה מבולבל, וכי הנכון הוא שלא הרגיש טוב עוד קודם לכן, ועצר את רכבו ברמת השרון, ולאחר מכן המשיך בנסיעה עד לקרות התאונה.
הנאשם מודה כי סובל ממחלת האפילפסיה, אך טוען שזו אינה הסיבה לתאונה, וכי לא היה לו התקף מזה 3-4 שנים.

בבית החולים מוסר הנאשם לרופא את הגרסה הבאה: "היום חש ברע בעת נהיגה. הפנה את הרכב לשוליים, ומאז אינו זוכר מה שקרה. שולל נשיכת לשון, או איבוד שליטה על הסוגרים. היה מבולבל אחרי האירוע". (ת/3), תעודה רפואית).
גרסתו בביה"ח שונה מגרסתו השנייה במשטרה, אך תואמת הודעתו הראשונה.

בביהמ"ש, אמר הנאשם: "פתאום מישהו נכנס בי בצד ימין, דחף אותי לכיוון מעקה, אבל אני החזקתי את ההגה חזק. אח"כ עשיתי סיבוב ופגעתי בצד שמאל, והוא ברח ולא עצר" (עמ' 2 . שורות 25-26). וממשיך "הוא גרם לי לסטות ימינה, ואני סובבתי את ההגה, ומשהו השתבש כנראה, שסובבתי יותר מדי" (עמ' 4 שורות 3-4).
הנאשם שולל האפשרות, שהתאונה התרחשה בשל התקף אפילפטי. הנאשם אומר: "אם מד"א אומרים, שהיה לי פרכוסים, אני משיב, שזה היה בגלל התאונה, קיבלתי מכה בצוואר. אחרי המכה כנראה שהתחילה לי ההתקפה" (עמ' 3 . שורות 17-18).
הנאשם מסביר: "התקף אפילפסיה מתחיל מהבטן. עצרתי בשוליים. רציתי להמשיך היה לילה. לפעמים זה בא בגלים, זה קצת נרגע, אז חשבתי, שאני יכול להמשיך, כנראה מישהו נכנס, הייתה פגיעה בפגוש אחורי" (עמ' 4. שורות 12-14).

עו"ד כפיר דור
סייע לנאשם בהתנדבות. מאחר ועפ"י דו"ח מד"א (נ/2) הנאשם נמצא אפאתי, אינו מגיב לסביבה, והשתולל באמבולנס, ולאור הדברים שנאמרו לרופא בחדר המיון, סבור ב"כ הנאשם, כי הנאשם קיבל התקף אפילפטי עובר לתאונה, ובשל כך עומדת לו הגנת הסייג הקבוע בסעיף 34ז לחוק העונשין התשל"ז – 1977, העדר שליטה.
סעיף 34ז לחוק העונשין התשל"ז – 1977 קובע:
"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה, ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לענין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה".

לעניין זה, אומר כבוד השופט קדמי בספרו "על הדין בפלילים", חלק ראשון עמודים 45-56:
הבסיס החוקי של דרישת הרצייה:" על פי ההלכה הפסוקה, דרישת הרצייה מעוגנת בהוראת הסעיף 15(א) לחוק העונשין, לפיו: "אין אדם נושא באחריות פלילית למעשה או למחדל שאירעו שלא מרצונו, או למאורע שארע במקרה, והוא כשאין בהם משום עבירת רשלנות...ה"רצייה" כמבטאת את כושר הרצון – לאמור: את יכולתו של אדם לשלוט ב"רצונותיו" ואת כושרו לבחור בקו התנהגות זה או אחר, או להימנע מהתנהגות זו או אחרת תוך העדפת קו התנהגות אחד על פני משנהו – היא הגורם ה"מקשר" בין האדם להתנהגותו... התפתחות ההלכה בסוגיה זו, הציבה את המושג "אוטומטיזם" כמבטא פעילות "בלתי רצונית", לאמור: פעילות שאינה נשלטת על ידי רצונו של הפועל; ובכך נפתחה הדרך להכרה ב"היעדר רצייה", כשלעצמה ובתור שכזו, כהגנה מפני אחריות פלילית, בין שהיעדרה נעוץ במחלת נפש ובין שאינו נעוץ בגורם זה דווקא...אדם יכול לפעול כ"אוטומטון": הן ללא תודעה – בשל מחלת נפש או בשל פגם נפשי אחר, או בשל מחלה אורגנית כלשהי, או בשל אירוע הפוגע בהכרתו; והן בתודעה – כאשר לזו אין כל קשר ל"היעדר יכולת הרצייה" המביא לידי כך שהפעולה שהוא עושה היא פעולה "מוטורית" גרידא.
ככלל, גם כאשר מדובר באוטומטיזם שפוי – מן הראוי לבססו על עדות רפואית מתאימה, ורק לעיתים רחוקות ובנסיבות נדירות – תוך נקיטה בזהירות מרובה – יטה ביהמ"ש לבחון טענה כזו ללא בסיס רפואי.
וכך באו הדברים לכלל ביטוי בהלכה הפסוקה:
"עדותו של האיש עצמו תספיק לעיתים רחוקות אלא אם היא נתמכת על ידי עדות רפואית המצביעה על הסיבה לאי כושר נפשי. לא די לאדם שיאמר 'היה לי איפול' (מדברי הלורד דנינג – י.ק)... נכון שאין אנו קשורים לדעה זו, אבל יש בה הרבה מחכמת החיים ואינני רואה סיבה מדוע הלכה למעשה לא ננהג גם אנו לפיה..."(ע"פ 415/68, ע"פ 79/87).
"מקום שנאשם במשפט פלילי מבקש להתנער מהאשמה על סמך טענת אוטומטיזם, מצווה ביהמ"ש לבחון אותה בזהירות רבה, שלא יולך שולל על ידי מה שלאמיתו של







תד בית משפט לתעבורה 13058/09 מ.י. ענף תנועה ת"א נ' אריאל בין (פורסם ב-ֽ 12/12/2010)