פסקי דין על אבו אברהם ורוחמה ואח' | פסקי דין על בית נקופה | פסקי דין על מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית ואח' |

2289/03 הפ     15/04/2004




הפ 2289/03 אבו אברהם ורוחמה ואח' נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח'




1
בתי המשפט
ה"פ 002289/03
בית המשפט המחוזי בירושלים
15/04/2004
תאריך:
כב' השופט בעז אוקון

בפני
:

1. אבו אברהם ורוחמה ואח'

בעניין:
המבקשים

נ ג ד
1. בית נקופה
, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח'
המשיבים
פסק-דין

1. פלוני הגיש תביעה נגד אלמוני לתשלום חוב. פלוני טען כי החוב מקורו בהתחייבות שנוצרה בדרך של נוהג או בהתחייבות מפורשת. התביעה מתקבלת על יסוד טענת הנוהג, בלא דיון בטענת ההתחייבות המפורשת. בית משפט של ערעור הופך את התוצאה על פיה, וקובע כי לא השתכלל נוהג מחייב. בית המשפט של ערעור אינו מחזיר את השאלה לצורך בחינת טענת ההתחייבות המפורשת. היש בידי התובע לפתוח את השאלה מחדש?

שאלה זו עומדת ביסוד בקשה זו לביטול פסק משקם שהוגשה לפי סעיף 28 של חוק ההסדרים במגזר החקלאי משפחתי, תשנ"ב-1992 ("חוק ההסדרים"). הבקשה היא לבטל שני פסקי משקמים, האחד מיום 14.11.01, והאחר מיום 28.4.02.

ההליך
2. שני הפסקים נושאים כותרת של "החלטה", ובשניהם נדחתה טענת המבקשים, לפיה אין לפתוח מחדש את הדיון בתיקיהם. בפועל אין מדובר בפסק משקם או בפסק ביניים, אלא בהחלטות ביניים שניתנו על-ידי המשקמים. במובן זה ניתן היה לדחות את הבקשה לבטל את ההחלטות (או לאשרן), שכן הליך הביטול או האישור מתייחס לפסק או לפסק ביניים בלבד (אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (ת"א, 91) 439). כאשר המשקם מחליט כי נתונה לו סמכות, מדובר ברגיל בהחלטת ביניים, ורק החלטה בדבר העדר סמכות "סוגרת את התיק" ונחשבת לפסק.

3. חרף זאת, יש מקום לדון בבקשות. המשקם, עו"ד יורם וסרצוג, קבע בהחלטה מיום 23.7.03, כי יש להשקיף על ההחלטות כעל פסקי משקם. אמנם, כידוע, אין בידי בורר או משקם להקנות להחלטת ביניים ציביון של פסק ביניים. יש להניח שעו"ד וסרצוג התכוון שטענות סף הנוגעות לעצם הסמכות צריכות להתלבן בבית המשפט בהזדמנות הראשונה, על מנת לחסוך למשקם ולצדדים טרחה מיותרת. גישה זו אינה נטולת ספקות. ההנחה היא שיש לדחות את מועד העימות בנוגע לשאלת הסמכות, שכן דחיה זו משרתת טוב יותר את מטרות היסוד של הבוררות (רע"א 300/89 ולקו חברה לבניין נ' החברה לפיתוח חוף אילת, פ"ד מה(4) 497). יתר על כן, במקרה זה לא מתעוררת שאלה של סמכות. המשקם הוא המוסמך לדון בשאלת חובותיהם של המבקשים, והשאלה אם נוצר מעשה בית דין בסוגיה זו, או אם מוצו הליכי בירורה - נתונה להכרעתו.

4. אך ניתן להתגבר על הספקות. המשקם עצמו הוא שחפץ בהכרעה מוקדמת והפנה את בעלי הדין לבית המשפט (החלטה מיום 23.7.03), באופן שניתן להשקיף על הליך זה כעל אבעיה. המשקם אף טרח להאריך את המועדים לצורך הבירור המוקדם של הסוגיה. גם אופיה של הבוררות - בוררות סטטוטורית - מטה את הכף לכיוון הגברת הפיקוח, דבר שבא לביטוי גם בהוספת עילת ההתערבות של טעות גלויה על פני הפסק. דברים אלה מתיישבים אף עם מושכלות היסוד הנוגעים להתערבות בהחלטות טריבונלים מנהליים (בג"ץ 30/76 סיהו נ' בית הדין הדתי לעדת היהודים הקראים, פ"ד לא(1) 13). יתכן לסבור שראוי להפשיר את הכלל הנוקשה בנוגע להגדרתו של פסק ביניים. אין להוציא מכלל אפשרות שטענה הנוגעת לשורש הסמכות של הבורר - להבדיל מהיקף הסמכות - תהיה נתונה לביקורת צמודה יותר. החלטה בטענה החותרת להוציא את עצם הבוררות מידי הבורר יכולה להיחשב לפסק, שכן העברת ההליך למערכת המשפטית הרגילה נדמית לסעד נפרד. כך, מקובל להניח כי העברת הליך לבית הדין לעבודה נחשבת ל

פסק דין
הגם שההליך טרם הסתיים (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', 90) 720). גם דחיית הבקשה להכיר בתובענה כייצוגית נחשבת ל

פסק דין
הגם שהסכסוך "האישי" נותר תלוי ועומד (ע"א 8521/03 תאגיד לאיסוף כלי משקה נ' קראוס). מכאן שיתכן לעיתים כי ההכרעה בשאלת הערכאה, הטריבונל או צורת הדיון תחשב לפסק ולא רק להחלטה אחרת.

הצדדים
5. המבקשים הם חברים באגודה השיתופית מושב בית נקופה
("המבקשים"). המשיב 1, מושב בית נקופה
, הוא אגודה שיתופית, אשר סווגה על ידי רשם האגודות השיתופיות כמושב עובדים ("המושב"). המשיב 2 הוא ארגון קניות מבואות ירושלים בפירוק ("ארגון הקניות").

ארגון הקניות הוא נושה של המושב. המושב טען כי הוא נושה של המבקשים, הואיל ועל פי מאזני האגודה היו כרטיסי המבקשים באגודה נתונים ביתרות חובה נכון ליום 31.12.91. המושב לא פרע את חובותיו לארגון הקניות, ובשל כך נפתח הליך להסדר של חובות המושב לפי חוק ההסדרים.

המחלוקת הבסיסית
6. חוק ההסדרים מחייב את המשקם להודיע לנושים ולחייבים את יתרתם במאזנים. הוא מקנה למשקם סמכות להחליט בדבר שיעור החובות, לאחר שמיעת השגות הנושים והחייבים. בהתאם לכך, שלח המשקם, עו"ד שליט, למבקשים ביום 12.4.94 הודעות בהתאם לחוק ההסדרים. ההודעות התייחסו ליתרת חובם של המבקשים במאזני המושב ליום 31.12.87 וליום 31.12.91. המשקם איפשר למבקשים, כמתחייב מחוק ההסדרים, להשיג תוך 30 יום על יתרות אלה. המבקשים השיגו על יתרות החוב. הם העלו שורה ארוכה של טענות בנוגע להיקף החוב. טענה מרכזית נגעה לניסיונו של המושב לחייב את המבקשים בהפסדיו שלו. המבקשים טענו כי אין בידי המושב ליחס להם את גרעונותיו, ולכן שומה על המושב לזכות אותם מכל החיובים שמקורם בגרעונותיו שלו כלפי ארגון הקניות.

חזית המחלוקת בין המבקשים לבין המושב כללה, אם כן, את השאלה אם נזקפו לחובת המבקשים במאזני המושב, שלא כדין, חובות של המושב עצמו.

השתלשלות ההכרעה במחלוקת
7. המשקם קבע, עוד ביום 28.9.95, כי יש מקום להטיל חיוב אישי על המבקשים בשל חובות המושב. לשיטתו, ניתן ללמוד על אחריות אישית של חבר המושב לחובותיו לא רק מדברים מפורשים, אלא גם מנוהג כללי. המשקם מצא שהתקיים נוהג כזה המונע מהמבקשים להתנער מחובות המושב.

8. המבקשים הגישו בקשה לבטל את פסק המשקם. המבקשים ביססו את טענתם על העילה של "טעות גלויה על פני הפסק", עילה המופיעה בסעיף 28(א)(3) של חוק ההסדרים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט כהן) דחה את הבקשה. הוא קבע כי המשקם לא סטה מהוראות הדין, וקביעתו כי נוצר נוהג כללי היא בבחינת "הערכת ראיות וקביעת ממצאים ואין ב[ה] כדי להכניס אותה לכלל טעות גלויה על פני הפסק" (ה"פ (ירו') 600/95).

9. המבקשים לא השלימו עם קביעה זו והגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 6726/96). בגדרה של בקשה זו התבקש בית המשפט "להורות על ביטול פסק המשקם במובן זה שכל חיובי הגרעונות או ההפסדים של המשיבה [המושב], בהם חוייבו המבקשים במרוצת השנים יבוטלו ויעוקרו מכרטיסי החשבונות השוטפים של המבקשים באגודה".

בית המשפט העליון נעתר לבקשה. הוא דן בבקשת רשות הערעור כבערעור. בית המשפט (כב' השופט זמיר) קבע שטעות גלויה בפסק היא טעות ברורה ומהותית אשר צפה מאליה - שלא אגב "חיטוט" בפסק המשקם - ואשר ניתן לאתר אותה מן החומר שבתיק. בחינה כזו של פסק המשקם הובילה למסקנה כי המשקם טעה ביישום ההלכה הפסוקה בנוגע לחיוב חברי אגודה בחובותיה, ובמיוחד בהחלת העקרונות שנקבעו בע"א 4937/02 אגרא אגודה יצרנית חקלאית שיתופית נ' רוט, פ"ד מח(1) 818. בפסק הדין נשללה ההסתמכות המקובצת על נוהג כללי וצוין שרק נוהג, שהוכח לגבי כל חבר באופן ספציפי, יכול לבוא במקום הסכמה של החברים. בית המשפט הצביע על כך שאם טעות המשקם לא תתוקן, היא עלולה להוביל לתוצאה מרחיקת לכת שאין להשלים איתה.

10. טעות המשקם ותוצאותיה חייבו, אם כן, התערבות. צורת ההתערבות אינה אחידה והיא תלויה בטיב הטעות. ההתערבות יכולה לכלול מספר תגובות: יש טעות עליה ניתן להתגבר על ידי שינוי בתוצאה האופרטיבית שנעשה על ידי בית משפט של ערעור; יש טעות ממנה ניתן להתעלם, למשל טעות אשר איננה גוררת עימה עיוות דין או טעות המנטרלת טעות אחרת; יש טעות המצריכה החזרת הפסק למשקם; ויש טעות המובילה לביטול הפסק. אומר השופט זמיר (ס' 25):
לא כל טעות גלויה על פני פסק המשקם די בה כדי לבטל את הפסק על פי סעיף 28(א)(3) לחוק ההסדרים. תוצאת הטעות תלויה בחומרת הטעות. יש טעות שאין בה כלל כדי להשפיע על הפסק; יש טעות המצדיקה תיקון, השלמה או ביטול חלקי של הפסק; אך יש טעות המחייבת את ביטולו של הפסק כולו. במקרה הנדון הטעויות של המשקם הן טעויות כבדות.

11. בית המשפט העליון ביטל את פסק המשקם. נקבע ממצא כי לא הוכח בפני
המשקם נוהג המאפשר לחייב את המבקשים בחובות המושב. אומר השופט זמיר (ס' 26):
בדיקה של הטעויות שנפלו בפסק המשקם מובילה למסקנה שלא הוכח בפני
המשקם נוהג שדי בו, לפי ההלכה, כדי לחייב את חברי האגודה בחובות האגודה. לפיכך, יש לקבל את הערעורים ולבטל את פסק המשקם.

על פני הדברים, אלה הם דברים ברורים. זהו סוף פסוק למחלוקת בין הצדדים. בית המשפט העליון קיבל את עמדת המבקשים במלואה ונעתר לסעד שהם ביקשו, לפיו יש להורות על ביטול כל החיובים הנובעים מהפסדי המושב.

ואולם, המשקמים סברו אחרת.

החלטות המשקמים
12. המשקם, עו"ד שליט, זימן את באי-כוח הצדדים "כדי לשמוע מהם כיצד לדעתם יש להמשיך בדיונים לאור פסק הדין של בית המשפט". הדיון נערך ביום 14.10.01. המבקשים טענו שהמשקם אינו יכול להידרש עוד לשאלת החבתם בחובות המושב, ואילו המושב וארגון הקניות טענו אחרת.

13. המשקם סבר כי ההליך שהתנהל בין הצדדים עדיין תלוי ועומד בפני
ו. לצורך זה, נדרש המשקם לאבחנה בין הליך בוררות לבין ההליך שבפני
ו. לשיטתו, בהליך בוררות מוביל ביטול פסק הבורר לאיון ההליך, שכן עם ביטול פסק הבוררות "שבק הסכם הבוררות חיים לכל חי". לעומת זאת, ההליך שבפני
ו הוא הליך שיפוטי, וביטול הפסק איננו מאייד את ההליך. על כן, זימן המשקם את המבקשים, את המושב ואת ארגון הקניות, לדיון מחודש בנושא הגרעונות, כאשר עניינו "של כל אחד מהם יבחן בנפרד בעדות ובחקירה" (החלטה מיום 4.11.01). יחד עם זאת, המשקם פסל את עצמו מלהמשיך ולדון בעניין, בשל חשש שמא יאמר כי הוא גיבש את עמדתו נגד המבקשים, ויהי מה.

14. הסכסוך הועבר עתה להכרעתו של עו"ד וסרצוג. המבקשים שבו והעלו את הטענה כי בית המשפט העליון הכריע בשאלה שבמחלוקת. עו"ד וסרצוג הצטרף לעמדת עו"ד שליט וקבע:
איני סבור כי בית המשפט העליון התכוון לתת לחברים את מבוקשם ללא דיון לגופו של עניין, כשם שפסל את הגישה שבאה לידי ביטוי בהחלטת המשקם, ולפיה לא ניתן לסמוך על נוהג שכאילו קיים אלא יש לדון באופן פרטי בנסיבותיו של כל חבר. לזה גם לזה מגיע יומו בבית המשפט.

המשקם אף הנחה את הצדדים לפנות לבית המשפט בעניין. מכאן בקשת המבקשים בהליך זה.

ההליך תלוי ועומד
15. ביטול פסק משקם איננו מפקיע את ההליך עצמו. מדובר בבוררות סטטוטורית, ועצם ביטול הפסק איננו יכול לשחרר את הצדדים ממסלול הבוררות, שהותווה בחוק ההסדרים. בכך נבדל הליך בוררות סטטוטורי מהליך בוררות רגיל. לצורך מסקנה זו אין צורך להתעכב על קביעת המשקם, לפיה בהליך בוררות רגיל ביטול פסק הבורר גורר עמו את ביטול הליך הבוררות. יתכנו מקרים בהם ביטול פסק הבורר לא יוביל לביטול הסכם הבוררות עצמו. זוהי שאלה פרשנית, ואין מקום לקבוע כלל אקסיומטי, לפיו תניית בוררות בהסכם או אפילו הסכם בוררות עצמאי מתמצים עם הפעלתה של בוררות, ואין להחיותם עוד. ואולם, ברור כי גם כאשר פוקע הסכם הבוררות, פקיעה זו אינה מובילה בהכרח לסיום הסכסוך. לכל היותר מחייב הדבר את הצד התובע להפנות את תביעתו לבית משפט. כאשר מדובר בבוררות סטטוטורית אפיק זה של דיון בבית משפט איננו פתוח לפני הצדדים. הם חוזרים לדיון בפני
המשקם.

16. "השאלה הנכונה" היא, לכן, אם המשקם יכול לשוב ולהידרש למחלוקת שהועמדה בפני
ו, ולא אם הצדדים חוזרים להתדיין בפני
המשקם. משאלה זו נגזרת התשובה ביחס לכללים הנוגעים להמשך ההתדיינות בין הצדדים. אם נותרו מחלוקות - חייבים הצדדים לשוב ולבררן בפני
המשקם. הבוררות הסטטוטורית ממשיכה להתקיים כל עוד לא הוכרעו כל השאלות שבמחלוקת. ואולם, אם סיים בית המשפט, בהליכי הערעור, את בירור אחת המחלוקות בשלמותה, אין המשקם יכול להידרש לאותה מחלוקת. מסקנה זו איננה קשורה להיות ההליך שבפני
המשקם הליך שיפוטי השונה מבוררות מוסכמת. מסקנה זו נובעת מהכלל של סופיות הדיון, המונע מהמשקם להידרש שוב לשאלה שכבר הוכרעה.

17. החלטת עו"ד שליט אינה נותנת מענה לדברים אלה. סברתו כי ההליך נותר תלוי ועומד בפני
ו איננה יכולה להצדיק הידרשות נוספת לשאלה שהוכרעה. אך עו"ד שליט, וכמוהו עו"ד וסרצוג, קבעו, למעשה, שבית המשפט העליון איפשר להם להידרש פעם נוספת לשאלה. עו"ד שליט סמך על הערה שהעיר בית המשפט, לפיה לטעות המשקם "אם לא תתוקן" עלולה להיות "תוצאה מרחיקת לכת במקרים רבים". מכאן הוא למד כי בית המשפט איפשר למשקם לתקן את הטעות. עו"ד וסרצוג הוסיף נדבך נוסף לדברים אלה כאשר קבע כי בית המשפט העליון התכוון לתת למשיבים את יומם, על ידי אפשרות הוכחת נוהג פרטי בנסיבותיו של כל חבר. קביעה זו היא העומדת ביסוד המחלוקת שבין הצדדים בהליך זה.

סופיות הדיון - מתי?
18. הכלל הוא ששומה היה על התובע לרכז את כל טענותיו בתובענה אחת. כלל זה נועד לקדם את האינטרס של מניעת הטרדתו של הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה. הוא חוסם משיכת הליכים משפטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז מיותר של משאבים. וכך נקבע בע"א 457/87 קרטין ושות' (1981) בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 643:
[כאשר] מדובר בשתי תביעות נזיקין המבוססות על אותו מעשה, המהווה שתי רשלנויות נפרדות, החובה היא לכלול את שתי הרשלנויות בתביעה אחת ולא ניתן לפצלן על פני שתי תביעות נפרדות. אפילו במובן "הרחב יותר" כלשון השופט זוסמן, עדיין לנו עניין באותה עילה ראשית - עילת נזיקין המבוססת על רשלנות.

לכן, כעיקרון, לא ניתן לאחר כישלון של תיזה כללית, לנסות ולשלוף חוליה אחרת כביכול, על מנת לבודד אותה ממארג היחסים, ולהפוך אותה לאבן פינה של תביעה אחרת. עיקרון זה, נקרא לו כלל המיצוי, מהווה את אחד הרכיבים של השתק העילה. "מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות - ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה - במסגרת "ההתדיינות הראשונה" - אומר בית המשפט בע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון - "תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות". באותה פרשה הגיש המערער לבית המשפט של פירוק בקשה למתן הוראות, שעיקרן היה קבלת סעד, לפיו יחוייב משרד השיכון בהתאם למצגים שנערכו על ידו, להקצות קרקע שנדרשה לצורך המשך בניה בעיר עמנואל. בערכאה הדיונית התקבלה הבקשה, אך התוצאה נהפכה על פיה בערעור. אז יזם המערער הליך נוסף, בגדרו התבקש סעד כספי בשל ניהול משא ומתן בחוסר תום לב, מצג שווא רשלני והפרת הבטחה מינהלית. בית המשפט קבע (בדעת רוב) כי יש לדחות את התביעה. כב' השופטת נאור קבעה כי קם השתק עילה וכי התביעה התיישנה. לקביעה כי התביעה התיישנה הצטרפה גם כב' השופטת שטרסברג-כהן. כב' השופטת פרוקצ'יה היתה בדעה כי התגבש השתק פלוגתא (ביחס לחלק מהסעדים), אך לא השתק עילה, וזאת משום שהבקשה למתן הוראות הוכרעה במסגרת הליכי פירוק. כל השופטות היו בדיעה כי שומה על בעל הדין לרכז את כל ההתדיינות באותה עילה ואין הוא יכול לפרק מעשה אחד לרסיסים כדי ליצור, באמצעותה, אין סוף התדיינויות, ללא נטילת רשות לפיצול סעדים.

19. מכאן שהגדרת העילה לצורך בחינת קיומו של מעשה בית דין היא רחבה ביותר. העילה בכתב טענות מתייחסת למסכת העובדות המעמידה, או שיכולה היתה להעמיד, את זכות התובע לקבל את הסעד (ע"א 167/63 פחימה ג'ראח נ' יעקוב ג'ראח, פ"ד יז(4) 2617; ע"א 246/66 קלוז'ר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561; ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' גבריאל מימון, פ"ד מ(2) 802). העילה משתרעת על כל הטענות, לרבות אלה שניתן היה להעלות בהתדיינות קודמת, ולא הועלו. אומרת זלצמן בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי (ת"א 91) בע' 46:
מכוח כלל השתק העילה, מונע פסק הדין שניתן בתובענה אחת התדיינות נוספת בין בעלי הדין לא רק בפלוגתאות שנידונו בפועל והוכרעו בפסק הדין, אלא גם בטענות, נימוקים או תיאוריות שכלל לא הועלו לדיון במסגרת ההתדיינות הראשונה, ובלבד שבאותה עילת תביעה מדובר בכל אחת מההתדיינויות. במילים אחרות, תובע שזכה ב

פסק דין
או שתביעתו נדחתה אינו יכול לחזור ולתבוע את הנתבע בגין אותה עילה בטענות משפטיות או בנימוקים עובדתיים חדשים, שלא העלה בהתדיינות הראשונה.

20. אלה הדרישות המוטלות על בעל הדין בערכאה הדיונית. דרישות אלה ממשיכות לחול גם על שלב הערעור. בסדרי הדין אף נקבעו הוראות מיוחדות שיאפשרו לבעל הדין למצות את מכלול טיעוניו. תובע שזכה בתביעתו, רשאי בשלב הערעור לתמוך את טיעוניו לא רק בנימוקיה של הערכאה הדיונית אלא גם בכל טעם אחר המבסס את התוצאה. המשיב יכול, אם כן, לאחוז בפסק הדין מנימוקים שונים מאלה עליהם הוא הושתת, אף ללא הגשת ערעור שכנגד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', ש' לוין - עורך, 90) 793). בית המשפט של ערעור רשאי להכריע על יסוד נימוק שונה מהנמקתה של הערכאה הקודמת (תקנה 454 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ("התקנות"), ואף לתת כל החלטה שצריך היה לתיתה (תקנה 462). בית משפט של ערעור יכול גם להורות על החזרת הדיון לערכאה הקודמת (תקנה 455) או לבורר, אך הוא יעשה כן אם לא ניתנה הכרעה בפלוגתה פלונית או בשאלה של עובדה, והיא נראית לבית המשפט של ערעור כמהותית למתן החלטה נכונה במשפט לגופו של עניין (תקנה 455).

21. הסדר זה מקנה למשיב בערעור כוח. המשיב "רשאי" לפרוש בגדרו של הערעור את מכלול ההגנות על פסק הדין. אם הוא סבור שיש באמתחתו טעם שבית המשפט לא אימץ אותו, עליו להצביע גם על טעם זה. בדומה, אם קיים לדעתו "קו נסיגה" נוסף הטעון ליבון בערכאה הדיונית וזה לא נעשה, הוא יכול להשמיע טיעון חלופי זה. הכח שבעל הדין מצויד בו מטיל עליו חובות. זהו חלק ממשטר תום הלב המחייב בעל דין לפעול כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449). אכן, ההליך המשפטי מחייב התחשבות והדדיות, הוא אינו מתנהל בין המתדיין לבין עצמו, ועל כן זכות או כח שניתנים לבעל הדין ואינם מופעלים יש להם משמעות. טענה שניתן לטעון ואינה נטענת נחשבת כטענה זנוחה. אם המשיב סמך רק על נימוקי בית המשפט ולא הצביע על שאלה מהותית המחייבת הכרעה נוספת לצורך "מתן החלטה נכונה", מה לו כי ילין על כך שהערעור התקבל והפרשה באה אל קיצה?

22. התוצאה היא שכלל המיצוי חל גם בערעור. בעל הדין חייב להצביע על כל טעם העומד לרשותו, לרבות אי הכרעה של בית משפט קמא בטענה אשר יכולה לבסס את עמדתו. מובן, שצורך זה מתייתר אם פוצל הדיון מלכתחילה בפני
הערכאה הדיונית. כך, נתבע שהתביעה נגדו נדחתה, לאחר שנשמע ההליך בשלמותו, בשל טענת התיישנות חייב בגדרו של ערעור להצביע, כמשיב, על טענות אחרות שיש לו נגד החוב, לרבות שאלות עובדתיות שלא הוכרעו. אם לא יעשה כן ויסמוך על ההתיישנות לבדה, יכולה התוצאה להשתנות, והוא לא יישמע לאחר מכן בטענה כי יש לו טעם אחר לדחיית התביעה. בעל הדין יהיה משוחרר מצורך זה רק אם מדרך ליבון הסוגיות בערכאה הדיונית ברור שהדיון פוצל ונותרו שאלות פתוחות הדורשות את המשך הדיון.

23. כלל השתק העילה ומיצויה אינו הרמטי. יתכנו שיקולים המאפשרים את סיוגו. מדובר בכלל שימושי המיועד לעשות צדק בכל עניין ועניין על נסיבותיו השונות והמשתנות ו"מותר לנהוג בו בגמישות". מידת הנוקשות בהפעלת הכלל פוחתת כאשר הסכסוך בין בעלי הדין טרם הסתיים ותלויות ועומדות ביניהם שאלות אחרות או כאשר השימוש במנע עלול לגרור עיוות דין (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נא(1) 68). נוקשותו של הכלל מתרופפת גם כאשר בעל דין נמנע מהעלאת כל הטענות שיכול היה להעלות בהינף אחד. כך, בע"א 813/87 רוטברד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 514 הגיש המערער תובענה לסעד הצהרתי, לפיו הוא לא אושפז בבית חולים של המשיבה. לאחר שהתברר כי הוא אושפז בבית חולים אברבאנל, הוא הגיש תובענה נוספת בה ביקש לקבוע כי אושפז שלא כדין. הערכאה הדיונית דחתה את התובענה הנוספת, הואיל וסברה כי נושא שהייתו של המערער בבית חולים כבר נדון והוכרע, וזכותו לסעדים בשל מסכת עובדות אלה כבר מוצתה. גם בית המשפט העליון קבע כי שומה על בעל דין לפרוש את היריעה במלואה, על כל עילותיה, בפני
בית המשפט. עם זאת, נפסק כי מחדליו של המערער אינם מצדיקים חסימת שערי בית המשפט בפני
ו בטרם יהיה לו יומו.
ובמקרה זה
24. פסק הדין של בית המשפט העליון ביטל את פסק המשקם. הסעד של ביטול לא היה סעד אגבי. בית המשפט ציין כי תוצאת הטעות תלויה בחומרתה, וכי יש טעות המצדיקה תיקון או השלמה, אך לא זוהי הטעות שהתגלתה בפסק (לעיל, סעיף 10).

25. מבחינה סמנטית ברור, אפוא, כי קבלת הערעורים הובילה להענקת הסעד לו טענו המבקשים בהליך הערעור, והוא שמכרטיסי החשבונות השוטפים של המבקשים יעוקרו כל חיובי הגרעונות או ההפסדים של המושב. זה היה הסעד שהתבקש במפורש בשוליה של בקשת רשות הערעור (לעיל, סעיף 9). לעומת זאת, יתכן לסבור כי בית המשפט ביטל את פסק המשקם, אך עצם הביטול אינו שקול להכרעה במכלול המחלוקות, אלא הבוררות הסטטוטורית ממשיכה להתנהל מהנקודה אליה היא הגיעה.

26. בחינה מהותית של השתלשלות העניין מטה את הכף לכיוון העדפת כלל המיצוי. בית המשפט העליון קבע כממצא שהמשיבים לא הצליחו להוכיח "בפני
המשקם נוהג שיש בו כדי לחייב את המבקשים בחובות האגודה" (לעיל, סעיף 11). קביעה זו חלה על נוהג כללי ופרטני. נכון, בית המשפט העליון הצביע על טעות המשקם בכל הנוגע לקביעת נוהג כללי. זה היה הבסיס לחיוב המבקשים בפני
המשקם. ברם, משיכת השטיח מתחת לבסיס זה איננה מאפשרת, כמובן מאליו, למשיבים לנסות ולהוסיף, בשלב מאוחר זה, תשתית ראייתית להפוך. שלב הראיות בשאלה זו הסתיים זה מכבר. גם שלב הטיעונים. כך, המושב טען, גם בהליך זה, כי לפני המשקם הובאו ראיות בנוגע להסכמה הפרטנית של החברים להטלת הגרעונות על כתפיהם, "אלא שהמשקם לא נזקק כלל לשאלות אלה". אם כך, שומה היה על המשיבים להעלות טענה זו בפני
ערכאת הערעור. מדוע לא עשו כן? באותו אופן ארגון הקניות טען כי קביעות המשקם מבוססות על שמיעת עדים ובדיקת ראיות (ס' 9(א) לנספח ח' 1). הוא ציין גם כי תשובתו לבר"ע לא תכלול התייחסות לשאלות העובדתיות, שאינן מצויות בידיעתו. מדוע לא נאמר על ידו כי יש שאלות שטרם הוכרעו או שטעונות ליבון? יוצא, שהנחתו של המשקם לפיה למשיבים לא היה יומם בבוררות איננה שלמה. למשיבים ניתנה הזדמנות להשמיע את עמדתם בשרשרת של הליכים. הם יכלו להוכיח בפני
המשקם, "בסיבוב הראשון", כי לצד הנוהג הכללי קיים נוהג "לגבי כל חבר באופן ספציפי". אם לא עמדו בנטל זה, אין הם יכולים להלין על כך עכשיו. יתר על כן, המשיבים יכולים היו לבקש את בית המשפט העליון להימנע מהביטול הדרסטי של החלטת המשקם, ולהעדיף את אפשרות השבת הפסק אל המשקם, כדי שיתאפשר להם להוכיח את הנוהג לגבי כל חבר. הם לא עשו כן, ואם עשו כן - בית המשפט לא נעתר לבקשה מסוג זה.

27. יכולה לעלות שאלה אם אין מקום לחרוג מכלל המיצוי במקרה זה. מדובר בהליך שניתן לטעון כי טרם הסתיים. גם לא ניתן לפטור כטענה בעלמא את טענת המשיבים כי הם היו בדעה שעל הפרק עומדת שאלת הנוהג הכללי בלבד. עיקר חיצי הטיעון מוקדו בשאלה זו. כוח שיכנוע של ממש יש גם לטענה שהדיון בפני
המשקם פוצל למעשה, על פי בקשת המבקשים, באופן שתחילה הועלו "הטענות הכלליות" ולאחר מכן היה אמור להתבצע הטיעון הפרטני (פרוטוקול מיום 31.7.95). אך מרכז הכובד של הטיעון הוא פרי טיעוני הצדדים. טענה "חזקה" שנדחתה, אינה מבוא להעלאת טענה אחרת, חלופית, שקודם לכן לא נעשה מאמץ מספיק לעיגונה בראיות או בחוק. המושב מכיר בכך שהתשתית הראייתית אכן נפרשה. על כן היה עליו לטעון בערעור גם על יסוד הטענה החלופית שאותן ראיות יכולות לבסס. שתיקת המשיבים בעניין זה אינה מבוססת על הבנה כי הדיון פוצל. עיון בפרוטוקול מלמד שהמבקשים סברו כי יש בידיהם טענה "זהה ביסודה לכל החברים". טענה זו היתה אמורה להדוף את טענת החוב כולו. המבקשים - ולא המשיבים - היו אלה שביקשו לסמוך, אם לא תתקבל הטענה, על טענות ספציפיות נוספות שיש להם (פרוטוקול, ע' 4).

ארגון הקניות העלה טענה נוספת שאין לזלזל בה. הוא הסביר כי הוא נעדר מהתדיינות בפני
המשקם, בעוד המבקשים והמושב הם לאמיתו של דבר באותו צד של המתרס. ואולם, גם טענה זו מן הראוי היה שתועלה בגדרו של הליך הביקורת בבית המשפט המחוזי או בגדרה של בקשת רשות הערעור, שהארגון צורף אליה כצד. הארגון לא העלה את הטענה, ולא טען כי היה בידיו ראיות או טענות שלא נשמעו.

28. פסק הדין של בית המשפט העליון קיבל את הערעור. הוא נעתר בכך לסעד שהתבקש. בית המשפט נמנע מהחזרת השאלה למשקם לבחינת הטענות האחרות שיש למשיבים, אם יש להם, על מנת לבסס את חיוב המבקשים. פסק הדין שותק ביחס לטענות אלה, כנראה משום שלא הועלו בפני
ו. גם בהיעדר אמירה מפורשת יש בהחלטה על קבלת הערעור די כדי לקבוע, כי שאלת יחסי החובות שמקורם בגרעונות השוטפים הסתיימה ולא ניתן להידרש אליה פעם נוספת במסגרת הנוכחית.

התוצאה היא שדין הבקשה להתקבל, והמשקם ימנע מדיון בטענות חוב כלפי המבקשים, אך זאת אך ורק ביחס לחובות שמקורם בגרעונות המפורטים בסעיף 2.2 להשגות שהגישו המבקשים בתחילת הדרך (נספח ג(1) לבקשה). קביעה זו אינה יוצרת השתק פלוגתא, אם תוגש תביעה על ידי מי מהמבקשים נגד המושב, שכן היא מבוססת על כלל המיצוי.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ד בניסן תשס"ד (15 באפריל 2004), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

בעז אוקון
, שופט








הפ בית משפט מחוזי 2289/03 אבו אברהם ורוחמה ואח' נ' בית נקופה, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 15/04/2004)