פסקי דין על חזי בהליקר | פסקי דין על אירוס ירוחם א.א (1992) בע"מ

1377/01 עב     04/04/2004




עב 1377/01 חזי בהליקר נ' אירוס ירוחם א.א (1992) בע"מ




1
בתי הדין לעבודה
עב 001377/01
בית הדין האזורי לעבודה
ב א ר - ש ב ע
04/04/2004

כבוד השופט אילן סופר

נציג ציבור: מר גד אהוד
בפני
:

חזי בהליקר

בעניין:
ה ת ו ב ע
עו"ד חן אביטן

ע"י ב"כ
נ ג ד
אירוס ירוחם א.א (1992) בע"מ


ה נ ת ב ע ת
עו"ד אורן שליו

ע"י ב"כ

פסק דין
1. בפני
נו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות נוספות, כאשר השאלה המרכזית העומדת לדיון היא, האם התפטר התובע על רקע של הרעת תנאים, ואם נחדד את השאלה, האם העברת התובע מנהיגה על אוטובוס לנהיגה במיניבוס מהווה הרעת תנאים.

2. הנתבעת מספקת שרותי הסעה למפעלים ולמוסדות באזור הדרום.

3. התובע שימש כנהג אוטובוס אצל הנתבעת החל מ- 2/97.

4. רשיון הנהיגה שבידי התובע מאפשר לו לנהוג על אוטובוס ומיניבוס.

5. שכרו של התובע מורכב משכר יסוד, שכר בגין עבודה בשעות נוספות, ושכר עבור נסיעות מיוחדות, המתבצעות לאחר שעות העבודה.

6. בעקבות המיתון ששרר במשק במהלך שנת 2000, צומצמו קווי ההסעות הקבועים של הנתבעת ובעקבות כך היה על הנתבעת להתאים עצמה לכך (מוסכמה 6 למוסכמות מדיון מיום 2.9.02).

7. בשל הצמצומים שנכפו על הנתבעת, נתבקש התובע ביום 30.11.00, לעבור לעבוד על מיניבוס ( מוסכמה 7).

8. התובע הודיע למנהל הנתבעת, כי אינו מעוניין לעבוד על מיניבוס, אך עבד במהלך חודש דצמבר על מיניבוס.

9. החל מ- 7.1.01 עד 12.1.01, שהה התובע בחופשת מחלה. במהלך חופשת המחלה, הגיע התובע ביום 10.1.01, לעבודה, אך נשלח חזרה לביתו.

10. בתאריך 14.1.01 התבקש התובע להביא מביתו בגדים לנסיעה ארוכה, שתימשך 4 ימים. כשחזר התובע עם בגדים מתאימים התבשר, כי הנסיעה בטלה.

11. התובע הוצא לחופשה ע"י הנתבעת החל מיום 14.1.01, למשך 18 ימים (נספח א-2 לתצהיר התובע).

12. בתאריך 21.1.01, כתב ב"כ התובע לנתבעת, כי היא נדרשת להשיבו לעבודה כנהג אוטובוס ולהשיב לו את הפרשי השכר המגיעים לו, בשל הנסיעות המיוחדות שנמנעו ממנו (נספח ב' לתצהיר התובע).

13. בתאריך 25.1.01, הודיע ב"כ התובע לנתבעת, כי התובע מוכן ומזומן לשוב לעבודתו, כי החופשה שאולץ לצאת אליה, אינה חופשה ( נספח ג' לתצהיר התובע).

14. בתאריך 31.1.01, כתב ב"כ הנתבעת לב"כ התובע, כי עם תום חופשתו, על התובע לשוב לעבודה, ותנאי עבודתו לא הורעו (נספח ד' לתצהיר התובע).

15. בתאריך 4.2.01, חזר התובע מחופשתו.

16. בתאריך 6.2.01, כתב ב"כ התובע לב"כ הנתבעת, כי אם עד ליום 9.2.01, הנתבעת לא תשיב את התובע לעבודתו כנהג אוטובוס ולא תפסיק את התעמרותה בו, התובע לא ישוב לעבודה ב- 11.2.01 וידרוש פיצויי פיטורים על רקע הרעת תנאים (נספח ה' לתצהיר התובע).

17. התובע לא שב לעבודתו ביום 11.2.01.

18. האם זוהי הרעת תנאים?

סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963 קובע:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד, שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את התפטרותו לעניין חוק זה כפיטורים".

השאלה, אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, אינה קלה למענה, והיא דורשת התייחסות למכלול הנסיבות, שהביאו להתפטרות. לא די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית המלמדת, על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להחשב כפיטורים.

ראה: י. לובוצקי, "סיום יחסי עבודה", הוצאת ניצן מהדורת 2004, פרק 9, עמ' 3-4.

19. גובה השכר, הוא אחד התנאים היסודיים והעיקריים שביחסי עובד מעביד והפחתת שכר היא ההרעה המוחשית ביותר של תנאים אלו. משהופחת שכרו של עובד, באופן חד צדדי ע"י המעביד, אין לדרוש ממנו, כי ימשיך בעבודתו.

ראה: דב"ע מ"ז/108-3, עבד אליאס אלדויק נ' עזבון חאג' ראשיד אלשוויקי, פד"ע יט, 382.

20. התובע פירט בתצהירו את הרקע להרעת התנאים, כפי שהוא רואה זאת:

"6. אציין,כי בחודש 12/00, ולבקשת הנתבע, עבדתי על מיניבוס, עניין המהווה הרעת תנאים הן מבחינת סביבת העבודה ותנאי העבודה (שכן, האוטובוס נחשב ל"סביבת עבודה" נוחה יותר) והן מבחינת שכרי שנפגע, והכל כמתואר להלן.

7. בשלב זה אציין, כי כבר לאחר חודש העבודה הראשון בו עבדתי על מיניבוס ניתן לראות כי חלה ירידה של למעלה מ- 1,300 ₪ בשכרי !!!

8. במהלך כארבע שנים בהן עבדתי על אוטובוס, עיקר שכרי נבע מנסיעות מיוחדות ושעות נוספות שביצעתי. שכר היסוד שלי עמד בסוף תקופת עבודתי על סך 3,229.29 ₪, כאשר, לדוגמא, בחודש 11/00 נוספו לי 4,427.75 ₪ בגין נסיעות מיוחדות ושעות נוספות, ושכרי (ברוטו) עמד באותו חודש על 7657.04 ₪.

לשם השוואה אפרט את מרכיבי שכרי לחודש 12/00, החודש בו עבדתי על מיניבוס. באותו חודש שכר היסוד עמד על סך 3,229.29 ₪ ואילו התוספת לשכרי בגין הנסיעות המיוחדות ושעות נוספות עמד על 3,079.51 ₪ בלבד. שכרי (ברוטו) עמד באותו החודש על 6,308.8 ₪ בלבד.
כלומר, חלה ירידה של 1,348.24 ₪ בשכרי.

9. לעניין זה אוסיף ואומר, כי מתוקף עבודתי בנתבעת ידוע לי, כי כמות הנסיעות המיוחדות הנדרשות בבאר-שבע למיניבוס הינו נמוך ביותר, ולפיכך בלתי נמנע הוא, כי שכרי ירד ירידה דרסטית. מעיון בדוח העבודה לחודש 12/00 בו עבדתי על מיניבוס, ניתן לראות, כי ביצעתי נסיעות מעטות בעדן קיבלתי תמורה נמוכה ביותר, יחסית למספר הנסיעות והעלות שקיבלתי כאשר עבדתי על אוטובוס....".

21. נבחן כעת את טענותיו של התובע ונראה אם יש בהן ראיה מספיקה להרעת תנאים. נציין, כי התובע הזכיר, כי העבודה על מיניבוס מהווה סביבת עבודה פחות נוחה מאוטובוס. לכך לא הובאו כל ראיות, אשר תומכות בכך. יכולים אנו להבין, כי מדובר בכלי רכב קטן יותר, אולם התובע לא הסביר מהם תנאי העבודה הספציפיים במיניבוס שהם פחות טובים מתנאי עבודה באוטובוס, זאת לבד מהטענות האחרות הקשורות לשכר שאליהן נתייחס מיד.

כלומר, הטענה כי במיניבוס מדובר בסביבת עבודה פחות נוחה, לא הוכחה על ידי התובע.

22. התובע טוען, כי השוני בין משכורת חודש 11/00 בה עבד על אוטובוס לבין משכורת חודש 12/00 , בה נהג על מיניבוס, מלמדת על הירידה המשמעותית בשכרו.

שכר היסוד בשני החודשים היה זהה - 2965 ₪.

השוני הוא, במרכיבים של שעות נוספות ונסיעות מיוחדות:

12/00
11/00

1247 ₪.
2250 ₪.
שעות נוספות
1832 ₪.
2177 ₪
נסיעות מיוחדות
לטענת התובע, כאמור בסעיף 9 לתצהירו, כמות הנסיעות המיוחדות הנדרשות בב"ש למיניבוס, הינו נמוך ביותר ולפיכך ירד שכרו כפי שניתן לראות על-פי מספר הנסיעות המיוחדות שביצע בחודש דצמבר 2000.
בעניין זה טען מנהל הנתבעת, מר עמרם אוחנה, כי דווקא התדירות של נסיעות מיוחדות במיניבוסים, היא רבה יותר מאוטובוסים, מאחר ומדובר בקווים קצרים (עמ' 48, שורות 19-22).

23. בחקירתו הנגדית, אף טען התובע, כי מאחר והסכים שהוא מקבל עבור נסיעה מיוחדת, נגזר באחוזים מהתמורה המתקבלת עבור הנסיעה, הרי שיוצא שיקבל תמורה נמוכה יותר על כל נסיעה במיניבוס וזאת בהשוואה לנסיעה באוטובוס (עמ' 17, שורות 18-20).

24. מנהל הנתבעת הסכים שקיים הפרש בתמורה, שהוא בערך של כ- 15%, אולם בהתחשב בכך שנהג מיניבוס מקבל יותר נסיעות, הרי שבכך מתכסה ההפרש במחיר הנסיעה (עמ' 48 שורות 22-23).

25. עיינו בדוחות העבודה של התובע לחודשים 00/ 12 - 11 (נספח ז' לתצהיר התובע) ומצאנו, כי מפורטות בהן שעות העבודה של התובע, מספר השעות הנוספות, הנסיעות המיוחדות והתמורה שקיבל התובע עבור כל נסיעה מיוחדת.
יש לקחת בחשבון, כי בחודש 12/00, התובע היה במילואים ב- 12 / 24-25 ובחופשה ביום 26/12. כלומר, מראש התובע עבד פחות 3 ימים.

בהתחשב בכך, כי ב- 3 ימים התובע לא יכול היה לעבוד ועל כן נמנעו ממנו גם נסיעות מיוחדות וגם שעות נוספות, הרי, שמצאנו ,כי קיימים לפחות עוד ארבעה ימים, לבד מימי שישי שלא היו בהן נסיעות מיוחדות. עיון בדוחות של חודשים קודמים מראה, שגם בהם היו מספר ימים שלא היו בהן נסיעות מיוחדות - כלומר, לא בכל יום יש לנהג נסיעה מיוחדת.

כשבאנו לבחון את התמורה המתקבלת עבור הנסיעות המיוחדות, ניתן כבר לראות, כי ההפרש בתגמול עבור נסיעות מיוחדות בין חודש 11/00 לחודש 12/00 הוא כ- 200 ₪ נטו וכ- 350 ₪ ברוטו. כלומר, לא מדובר כאן בהפרש משמעותי.

יתרה מזו, התמורה שקיבל התובע עבור הנסיעות בחודש 11/00, אינה שונה מהתמורה שקיבל התובע בחודש 12/00. כך עבור נסיעות מיוחדות בקו תמד - ב"ש קיבל בשני החודשים 50 ₪, עבור נסיעה בשבת ערד - בני ברק (4/11) קיבל 153 ₪ עבור נסיעה בקו בר אילן - ערד (1.12) קיבל 188 ₪ עבור חתונה בדימונה -ב"ש (8.11) קיבל 85 ₪, ולעומת זאת עבור חתונה - דימונה ב"ש (11.12) קיבל 119 ₪ עבור חתונה דימונה ת"א (13.11) קיבל 111 ₪ ועבור חתונה דימונה ראשון לציון (3.12) קיבל 153 ₪.

התמונה המתקבלת מראה, כי אין פער בתמורה שקיבל התובע עבור הנסיעות, וההפך הוא הנכון, היו נסיעות שקיבל עבורן יותר כסף מאשר נהג במיניבוס לעומת נהיגתו באוטובוס. הפער במספר הנסיעות הוא לא גדול ואת מרביתו יש לזקוף לימים שבהם התובע היה במילואים ובחופשה.

26. יחד עם זאת, הנתון הבולט יותר הוא הפער במספר השעות הנוספות. התובע ביצע 80 שעות נוספות בחודש 11/00 וקיבל עליהן 2250 ₪ ובחודש 12/00 ביצע 46 שעות נוספות וקיבל עליהן - 1247 ₪. מדובר בפער של כ- 45%, אם נוריד את הימים בהם התובע נעדר בשל המילואים והחופשה, עדיין הפער הוא של כ- 30%.

ההסבר לכך הובא ע"י מנהל הנתבעת בעדותו בפני
נו:

"נהג מיניבוס מסיע 20 נוסעים. זמן הנסיעה שלו הוא זמן הסיום שלו, הוא הרבה יותר קצר מנהג אוטובוס וזאת הסיבה שנהג אוטובוס צריך לפזר 50 נוסעים בעיר, ונהג מיניבוס מסיע 20 נוסעים וצריך לפזר 20 נוסעים" (עמ' 48, שורות 15-17).

עיון בדוחות של חודשים 11/00 ו- 12/00, מראה את הפער בשעות הסיום. אם בחודש 11/00 סיים התובע לעבוד בסביבות 18:00, 18:30, הרי, שבחודש 12/00 שעת סיום העבודה במרבית הימים הפכה להיות ב- 17:30.

מנהל הנתבעת הסביר, כי דווקא בגלל שמדובר בנסיעות קצרות יותר, יכול הוא לעשות יותר נסיעות מיוחדות, אך לכך אין נפקות מבחינת השעות הנוספות. מה עוד, שלא ראינו, כי התובע ביצע יותר נסיעות מיוחדות בחודש 12/00.
דווקא תלושי השכר של נהגי מיניבוס שצורפו לכתב ההגנה של הנתבעת, מלמדים, כי שניים מתוך השלושה, מקבלים סכומים פחותים בהרבה עבור שעות נוספות, ממה שמקבלים נהגי אוטובוס, שתלושיהם צורפו לאותו כתב הגנה.

כאמור פריסת השעות הנוספות כפי שעולה מיומני העבודה של התובע, מלמדת, כי מדובר בהפחתה משמעותית של השעות הנוספות. בהתחשב בכך, כי מדובר ברכיב משמעותי בשכרו של התובע, הרי שהקטנת מספר השעות הנוספות, בשל נסיעתו במיניבוס היא הרעת תנאים.

27. הנתבעת הציעה לתובע לנהוג על מיניבוס, מספר ימים לפני שהתפטר (5.2.01) וזאת עולה ממכתבו של ב"כ התובע, לב"כ הנתבעת מיום 5.2.01 (סעיף 6 למכתב - נספח ה' לתצהיר התובע). התובע סרב ועמד על דרישתו לשוב לנהוג באוטובוס.
משלא התקבלה דרישתו, כאמור במכתב בא כוחו, התפטר.

התפטרות זו, שנעשתה על רקע הרעת תנאים, שהוכחה בפני
נו, ולאחר שהתובע העמיד את המעביד על חומרת הרעת התנאים, מזכה את התובע בפיצויי פיטורים.

28. השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים

שכרו של התובע כלל לבד משכר היסוד, שני מרכיבים משמעותיים, גמול בגין עבודה בשעות נוספות ונסיעות מיוחדות.

ככלל, תשלום בגין עבודה בשעות נוספות הינו "תוספת".

על כן, גם כשעובד מקבל תשלום גלובלי עבור שעות נוספות, והתשלום מותנה בתנאי של ביצוע עבודה נוספת, אין לראותו כפיקציה. מכאן, שתוספת בגין שעות נוספות ו"תוספת פיצול", לא נכללים ב"שכר היסוד", ולכן אין להביאם בחשבון לעניין חישוב פיצויי הפיטורים.

ראה: דב"ע נ"א/4-7 מדינת ישראל נ' יעקב זכאי ואח', פד"ע כ"ד 193.
בג"ץ 5572/92 יעקב זכאי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד, מ"ז (3)602.
ע"ע 74/99 מרדכי אופיר נ' מועצה מקומית נוה מונוסון (לא פורסם).
דב"ע נ"ד/147-3 עיריית שפרעם נ' ג'מיל באבא, פד"ע כ"ח, 33.

29. כאמור, על מנת שסכום המשתלם כשכר עבודה יהווה תוספת ולא חלק מהשכר הכולל המשמש לחישוב פיצויי פיטורים, צריך שהתשלום יהיה מותנה בתנאי או במצב, כך שאם אין מתקיים התנאי או משתנה המצב - חדל התשלום.

ראה: ע"ע 434/97 300 החברה למפעלי חינוך ותרבות באר-שבע נ' נינה טופר, פד"ע ל"ה, 687.

30. התובע קיבל תשלום עבור עבודה בשעות נוספות אותן עבד בפועל. אם היה עובד פחות שעות לא היה זכאי לגמול עבור עבודה בשעות נוספות. גמול זה גם השתנה מחודש לחודש.
נראה, שההוכחה החותכת לכך שמדובר בתוספת, היא תביעתו הנפרדת של התובע לקבלת גמול בגין השעות הנוספות. התובע מכיר בכך, כי עבד בשעות נוספות מעבר למשרת הבסיס, ומכיר בכך, כי קיבל בגין כך תשלומים, אמנם לא מספקים.

31. באותו אופן, גם התשלום עבור הנסיעות המיוחדות, היה מותנה בתנאי של ביצוען. התובע לא ביצע אותן מידי יום, וגם לא אותן נסיעות. הנסיעות השתנו מידי יום והיו ליעדים שונים והגמול שקיבל עבורן, גם הוא היה שונה. מדובר בעבודה נוספת של התובע מעבר למשרה מלאה.

32. על כן, אין להביא בחשבון לצורך פיצויי הפיטורים את התוספת שקיבל התובע עבור עבודה בשעות נוספות, והנסיעות המיוחדות .

33. השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים יהיה שכר היסוד בלבד.

דהיינו - 12,916 ש"ח = 4 x 3229 .

מאחר ובין הצדדים היתה מחלוקת אמיתית בקשר לנסיבות סיום עבודת התובע, ובכלל זה, האם ניתן לראות בה הרעת תנאים, ישא הסכום של - 12,916 ש"ח, ריבית והצמדה כחוק מיום 11.2.01 ועד התשלום בפועל.

34. הודעה מוקדמת

מאחר והתובע התפטר בנסיבות של הרעת תנאים, הוא אינו זכאי לקבל מהנתבעת הודעה מוקדמת. הנכון הוא, שהנתבעת זכאית לכאורה להודעה מוקדמת.
לדעתנו, יש להתחשב בכך, כי התובע התרה באמצעות בא כוחו מספר פעמים ומאז ינואר 2000, כי העברתו לנהיגה על מיניבוס מהווה הרעת תנאים. התנהגות התובע מאז שחזר מחופשת המחלה, לימדה, כי אינו מוכן לנהוג על מיניבוס, וכאמור לפחות מאז תחילת ינואר 2000, התובע לא נהג כלל.

ניתן גם לקבוע, כי בנסיבות אלו, לא היתה כל תרומה לנתבעת אם התובע היה נשאר ועובד עוד חודש, כאשר ממילא במהלך חודש ינואר הוצא לחופשה כפויה, ובמהלך חודש פברואר, לא נמצא כלי רכב שהתובע ינהג בו וכאמור התובע סירב לנהוג במיניבוס.

על כן, התובע אינו זכאי להודעה מוקדמת, ואינו חייב לנתבעת הודעה מוקדמת.
35. שכר חודש פברואר

התובע טוען, כי לא קיבל את שכר חודש פברואר בו עבד 11 ימים.
הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי יום העבודה האחרון של התובע, בהתאם למכתב בא כוחו (נספח ה' לתצהיר התובע) הוא - 9.2.01. הנתבעת טוענת עוד, כי מאחר והתובע קיבל את שכרו על בסיס דיווחו ודוחות שהגיש מידי חודש ( מוסכמה מס. 13 לדיון מיום 2.9.02) הרי, שמשלא הגיש התובע דוח לגבי חודש פברואר 2001, אין הוא זכאי לשכר בגין חודש פברואר.

36. בחודש פברואר, התובע היה בחופשה עד 4.2.01, ולאחר מכן התייצב במשרדי הנתבעת, סירב לעבוד על מיניבוס, ואף הביא אוטובוס למוסך.

התובע זכאי, כפי שהתובע טוען בסיכומיו בסעיף 4 לסיכומיו לשכר היסוד, מאחר וכאמור היה בעבודה ובחופשה.

9 x 3229 = 1117.7 ₪.
26

אמנם הצדדים הסכימו, כי שכרו של התובע שולם בכפוף להגשת דוחות ע"י התובע, אך נראה לנו, כי הגשת הדוחות נועדה למי שעבד בפועל כנהג על מנת שניתן יהיה לקבוע את השעות הנוספות והנסיעות המיוחדות. לצורך תשלום שכר יסוד לא היה צורך בהגשת דוח.
הנתבעת ידעה שהתובע היה בחופשה, וכן כי לא עבד בפועל כנהג. לכן, לא היתה זקוקה לדוח על מנת לשלם לו את שכר פברואר.

על כן, יש לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי הלנה מופחתים בשעור של 2% לחודש החל מ- 1.3.01 ועד התשלום בפועל.
37. הלנת שכר

התובע טוען, כי פעמים רבות העבירה הנתבעת את שכרו לחשבון הבנק באיחור של ימים רבים וזאת ניתן לראות מתדפיסי חשבון הבנק שלו שצורפו כנספח ח' לתצהירו.

עיון בטבלה המרכזת את חישוב השעות הנוספות, כאשר בטור האחרון מופיע יום התשלום ( נספח ו' לכתב התביעה) מלמד, כי האיחורים המשמעותיים בתשלום השכר היו עד אפריל 99' ( השכר שולם ב- 16 לחודש) ולאחר מכן, באוקטובר (השכר שולם ב 12/00).
על חודשים אלו התביעה התיישנה לפי סעיף 17א לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958.

38. גמול בגין עבודה בשעות נוספות

התובע טוען, כי כעולה מדוחות העבודה שלו, עבד מידי יום מעבר ל- 8 שעות העבודה המותרות בחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951. הנתבעת שילמה לתובע רכיב של שעות נוספות, אשר חושב החל מהשעה ה- 11 מידי יום, וללא תוספת של 25% ו- 20%. כך ניתן לראות מהחישובים שנעשו בכל דוחות העבודה.

39. הנתבעת טענה, כי התובע לא עבד בשעות נוספות כלל, מאחר ולפי עדות התובע, ועדותם של נהגים אחרים, התובע שהה במשך שעתיים עד 4 ו- 5 שעות בביתו מידי יום, וזאת בהפסקה בין ההסעות השונות.
מכאן יוצא, שהתובע לא עבד בפועל, מעבר ל- 8 שעות ביום, ואף קיבל תגמול כאילו עבד בשעות נוספות.

מבחינה זו, התובע לא הוכיח, כי עבד בפועל בשעות נוספות ועל כן, אין לקבל תביעה זו.

בנוסף, חישוב השעות הנוספות שנעשה לתובע בדוחות העבודה, נעשה בערכי נטו, שגולמו לברוטו בתלוש השכר, כך שהגילום הוסיף לערך השעה 25% ו- 50%.
40. על פי סעיף 1 לחוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א -1951 "שעות נוספות" הן הזמן, שבו עמד התובע לרשות העבודה, למעט הפסקות למנוחה ולסעודה על פי סעיף 20 לחוק הנ"ל.

מכאן, כי העובד המוכן ומזומן לעבודתו, זכאי לשכרו אף אם אין מעבידו מספק לו עבודה. לפי זה, שעות עבודה של נהג, הינן שעות הפעילות במסגרת תחום השעות, שבהן עמד לרשות עבודת הנהיגה. כלומר, די בכך שהנהג יוכיח, כי עמד לרשות עבודת הנהיגה כדי לזכותו בתמורה לעבודתו, לרבות גמול בגין עבודה בשעות נוספות, אין הוא צריך להוכיח, כי נהג בכל השעות האלו.

ראה: דב"ע מ"ה/3-22 אגד בע"מ, נ' לוידוב קרץ ואח', פד"ע י"ז, 21.

41. התובע הודה, כי בכל יום היה במשך שעתיים בהפסקה בין השעות 09:30 ל- 11:30, כאשר בהן היה בביתו, בהאזנה, ולכל היותר ניקה את הרכב (עמ' 29 שורות 13-22). החל מהשעה 11:30 ביצע התובע נסיעות קצרות שכללו איסוף ופיזור תלמידים ( עמ' 30, שורות 1-4). גם מנהל הנתבעת אישר בחקירתו הנגדית, כי בפועל עמד התובע לרשות העבודה גם בשעות המנוחה, בשעות אלו התובע היה מבצע נסיעות של גנים ומתנ"סים (עמ' 52 שורות 17-22).

יצויין, כי ביומני העבודה מופיעות נסיעות שהתובע הסביר, כי הן כתובות באופן שבקצוות השורה מופיעות הנסיעות של תחילת היום וסופו - בוקר וצהריים ואחה"צ ובאמצע השורה נסיעות נוספות שהתובע ביצע, שלא תמיד התובע רשם אותן ( עמ' 30 שורה 28, עמ' 31 שורות 1-6).

42. מאחר והתובע לא הראה נתונים ברורים ועקביים בדבר הנסיעות שביצע בשעת ההפסקה, אנו קובעים שיש להפחית מכל יום עבודה, כפי שהגדיר התובע, שעתיים עבור הזמן בו התובע היה בהפסקה. אמנם אין חולק, כי בשעות אלה התובע נדרש להיות בהאזנה, אבל עדיין היה בביתו ויכול היה לעשות כרצונו.

43. עתה למסגרת החישוב. הכלל בעניין הוא, שהתובע גמול בעד עבודה בשעות נוספות, צריך להוכיח עדות או ראיה מדוייקת של רישום או הוכחה טובה אחרת למסגרת מסודרת של שעות העבודה.

ראה: דב"ע ל"ב/32-3 מרלן פרומוביץ נ' ישראל בר אדין, פד"ע ד' 39.

44. לכאורה, עבודתו של התובע נעשתה ע"י הנתבעת , שכן היא חישבה את גמול השעות הנוספות לפי דוחות העבודה שהגיש התובע מידי חודש ( נספח ז' לתצהיר התובע). אלא שהחישוב לקה לכאורה בשניים - הוא לקח בחשבון שעות נוספות רק החל מהשעה ה- 11, והוא לא הוסיף את התוספת של 125% ו- 150%.
נוסיף גם, מבדיקתנו עולה, כי חישוב הנתבעת לא לקח בחשבון שעות נוספות ביום שישי.

לאחר שקבענו, כי יש להוריד שעתיים מכל יום יש לכאורה לבצע את החישוב מחדש, אולם עם התוספות המתאימות.

45. מאחר ודוחות העבודה שצרף התובע לתצהירו אינם שנויים במחלוקת מבחינת תחילת העבודה וסיומה, ולכאורה חישובי הנתבעת את מספר השעות הנוספות נכונים, למעט בימי שישי, הרי ניתן בידי הצדדים את כללי החישוב הבאים: התובע זכאי לגמול בגין שעות נוספות לפי דוחות העבודה (נספח כ') שצורפו לתצהירו, כאשר שעות ההתחלה והסיום המופיעים שם יחשבו כמסגרת יום העבודה, ממנו ינוכו שעתיים עבור מנוחה, היתרה תחושב לפי חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"ג-1953, ככל שיהיו שעות נוספות בכל יום, וממנה ינוכה הסך ששולם ע"י הנתבעת בערכי ברוטו.
החישובים יעשו בהסכמת הצדדים בתוך 15 ימים ממועד קבלת פסק הדין.
לאחר מכן יבקשו הצדדים מתן תוקף של פס"ד משלים. במידה ולא יגיעו לסכום מוסכם, יגיש כל צד בתוך 30 יום חישוב משלו בהתאם לכללים שנקבעו לעיל, וביה"ד יפסוק במסגרת

פסק דין
משלים את הסכום המגיע לתובע (מובהר בזאת, כי החישובים יהיו טרם הוספת ריבית והצמדה אליהם).
46. מאחר ולדעתנו מצאנו באופן שבו תגמלה הנתבעת את התובע ואת כל נהגיה, בגין שעות נוספות, משום טעות כנה, וגם שכן הובהר שכעת שיטת החישוב השתנה, אין אנו מוצאים לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת שכר, מה עוד שעל חלק מהתקופה, התיישנה.

על כן,ישא הסכום ריבית והצמדה כחוק לפי מרכיביו השונים, לגבי כל חודש שהיה צריך להשתלם ועד התשלום בפועל.

47. פדיון חופשה שנתית

בכתב התביעה טען התובע, כי לא יצא אף פעם לחופשה, למעט החופשה שנכפתה עליו בחודש 1/00.
דוחות העבודה שצירף לתצהירו מלמדים, כי התובע יצא לחופשות במהלך כל תקופת עבודתו.

דוח ריכוז החופשות שצרף לתצהירו של מנהל הנתבעת (נספח ד) משתקף בדוחות העבודה שצורפו כנספח ז לתצהיר התובע ומהם עולה כי התובע ניצל את כל ימי החופשה המגיעים לו ומעבר לכך.

48. בסיכומיו, מצמצם התובע את תביעתו ברכיב זה, לחופשה הכפויה שהוצא אליה בחודש ינואר 2001. לטענת הנתבעת, הוצאת התובע לחופשה נעשתה מטעמים מוצדקים: הצמצומים בקווי ההסעות של הנתבעת, וסרובו של התובע לנהוג במיניבוס.

לא מצאנו מקום לקבוע כי שיקולי הנתבעת היו בלתי סבירים או בלתי מוצדקים. בחומר הראיות שהובא בפני
נו הוכח כי התובע לא רצה לנהוג במיניבוס, וכי הנתבעת דווקא עשתה כל שביכולתה כי הנהג ינהג באוטובוס כפי שביקשה להוציאו לנסיעה בת 4 ימים, אליה הצטרך להביא בגדים, אך בסופו של דבר בוטלה.

49. התנהגות התובע, ובהתחשב בכך כי הנתבעת לא רצתה לפטר את התובע, לא הותירה לה אפשרות אחרת, אלא להוציאו לחופשה, בתקווה שלאחר החופשה, יוכל לחזור לעבודה סדירה.

50. על כן, התביעה לפיצויי חופשה שנתית נדחית.

51. דמי הבראה

התובע טוען בכתב התביעה כי הוא זכאי ל-24 ימי הבראה, כאשר הנתבעת שילמה לו רק עבור 12 ימים בלבד.

הנתבעת הוכיחה כי שילמה לתובע 17 ימי הבראה כעולה מנספח ז' לתצהיר מנהל הנתבעת.

הנתבעת מודה בסעיף 36 לסיכומיה כי נותרה חייבת לתובע 7 ימי הבראה ובסה"כ 1,820 ₪.

על כן, הנתבעת תשלם לתובע בגין דמי הבראה סך של 1,820 ₪ בצרוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

52. הפסד דמי אבטלה

התובע טוען כי מאחר ולא נמסר לו מכתב פיטורים, נמנעה ממנו הזכות לקבל דמי אבטלה בחודשיים שלאחר פיטוריו.

מאחר וקבענו כי התובע התפטר, ולא פוטר, וגם התובע טען כך לאורך כל הדרך, הרי שהנתבעת לא היתה צריכה להמציא מכתב פיטורים לתובע, שאין בו כדי לשקף את המצב העובדתי הנכון.
מכאן, שאין כל בסיס לתביעה בראש זה .

53. פיצוי כללי

התובע טוען כי התנהגות הנתבעת אשר הרעה את תנאי עבודתו, פיטרה אותו בניגוד לדין ללא שמסרה בידיו מכתב פיטורים, והפכה אותו ללעג ולקלס בעיני משפחתו והבריות מזכה אותו בפיצוי בגין נזקיו בסך 40,000 ₪.

כזכור הצדדים הסכימו במסגרת המוסכמות, כי המיתון הקשה שהיה במשק בשנת 2000, גרם לצמצום קווי ההסעות וחייב את הנתבעת להתאים עצמה לכך (סעיף 6 למוסכמות - בישיבה מיום 2.9.02).

כלומר, הנימוק המוצדק להעברת התובע מאוטובוס למיניבוס הוא בעצם מוסכם על הצדדים ואין מקום לקבוע, כי הדבר נעשה, בשרירות, מנימוקים בלתי סבירים או זרים.

כך קבענו גם לגבי הוצאתו של התובע לחופשה, וכן גם לגבי מכתב הפיטורים שהתובע לא היה זכאי לו.

בהתנהגות זו של הנתבעת, לא מצאנו כל פגם המצדיק מתן פיצוי לתובע, הגם שאנו מבינים כי נגרמה לו עוגמת נפש, אשר מקורה בסיום עבודתו במקום, אשר גם לשיטתו, אהב לעבוד בה.

על-פי הפסיקה, רק במקרים קשים, פוסק בית הדין פיצוי בגין עוגמת נפש. בחינת טיעוני הצדדים וכל האמור לעיל מביאה אותנו למסקנה, כי המקרה הנוכחי אינו נמנה על המקרים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני.
54. סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים:

פיצויי פיטורים - בסך 12,916 ₪.
שכר חודש פברואר בסך - 1117 ₪.
דמי הבראה בסך - 1820 ₪.

55. לעניין התשלום בגין שעות נוספות, בית-הדין קבע את הנוסחה כאמור בסעיף 45 ועל פיה ניתן להגיע להסכמה. בהעדרה, ניתן פסק-דין משלים בהתאם למתכונת שנקבעה.

56. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך - 3,000 ₪, בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ד (4 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
________________ ________________
נ.צ. -מר גד אהוד אילן סופר
- שופט
001377/01עב 734 דקלה








עב בית דין אזורי לעבודה 1377/01 חזי בהליקר נ' אירוס ירוחם א.א (1992) בע"מ (פורסם ב-ֽ 04/04/2004)