פסקי דין על עופר וילדר |

26791-04/10 עפ     27/12/2010




עפ 26791-04/10 עופר וילדר נ' מדינת ישראל




בפני

הרכב כב' השופטים:

רון שפירא
[אב"ד]
עודד גרשון

אלכס קיסרי
המערער:
עופר וילדר
, ת.ז. 05526169

-נגד-

המשיבה:
מדינת ישראל

פסק דין
בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א' קנטור) בתיק פלילי 865/07 מיום 31.1.10, אשר על פיו הורשע המערער בעבירה של ציד חיית בר מוגנת בניגוד לסעיף 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו–1955 ("החוק"); ציד ללא רישיון ציד בניגוד לסעיף 2 ו-14(ב) לחוק; וכן ציד בהרעלה בניגוד לסעיף 5(2) ו-14(א) לחוק. בית משפט קמא גזר על המערער קנס בסך 10,000 ₪ וחתימה על התחייבות כספית בסך 20,000 ₪ להימנע מלעבור על העבירות שבהן הורשע במשך שנתיים.
הערעור מופנה כנגד ההרשעה, גזר הדין והחלטות הביניים אשר ניתנו על ידי כב' השופטת קמא ביום 3.12.08.

כתב האישום וההליכים בבית משפט קמא

על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 26.8.06 או בסמוך למועד זה, בכרמים המוחזקים והמעובדים על ידי המערער באזור נחל תות ("החלקה הראשונה") ובאזור נחל דליה ("החלקה השנייה"), הניח המערער פיתיונות רבים של לחם, פירות ומזון כלבים שהכילו רעל מסוג טמיק ("הפתיונות" ו "הרעל") וזאת, כך נטען, במטרה להרעיל חיות בר. בסמוך לפיתיונות המורעלים נמצאו פגרים של חיות בר מוגנות – חמישה תנים, חזיר בר וצבי ארץ ישראלי, שהורעלו על ידי המערער מבלי שהיה ברשותו היתר למעשיו או רישיון ציד.

בבית המשפט קמא כפר המערער באשמות שיוחסו לו, ולאחר שבית המשפט שמע את ראיות הצדדים וסיכומיהם, הרשיע את המערער בעבירות אלו.

בבית המשפט קמא העידו פקחים ובעלי תפקידים של רשות הטבע והגנים ("רט"ג"), והוגשו סיכומי בדיקות מעבדה של המכון הווטרינרי בית דגן ("המכון"). מטעם המערער העידו המערער עצמו, הבעלים של החלקה הראשונה, ואמנון בוימל העוסק בניטור שטחים חקלאיים בנושא מזיקים ומחלות. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת סקר בית משפט קמא את ראיות הצדדים, וציין כי גרסת עדי התביעה הייתה מהימנה, עמדה במבחני ההיגיון והסבירות ונתמכה בראיות אובייקטיביות.

בית משפט קמא הרשיע את המערער, בציינו שההרשעה מתבססת על ראיות נסיבתיות שהן:
(א) המערער עיבד את שתי החלקות ובשתיהן היו לו כרמי יין. החלקה הראשונה היא חלקה מעובדת ואילו החלקה השנייה היא כרם שנבצר סמוך למועד הנקוב בכתב האישום;
(ב) בסמוך לחלקות שעיבד המערער לא היו חלקות מעובדות אחרות, והפיתיונות שנמצאו בשתי החלקות, המרוחקות זו מזו כשני קילומטר, היו זהים;
(ג) קיים דמיון נראה לעין בין פיתיון מסוג מזון כלבים בצורה ייחודית של עלה תלתן ("מזון כלבים") שהכיל את הרעל ונמצא סמוך לחלקות המערער, לבין מזון הכלבים שנתפס במחסן ביתו של המערער;
(ד) במחסן ביתו של המערער נתפס רעל מסוג טמיק;
(ה) למערער היו הן ידע הן גישה לשימוש ברעל הטמיק, שהוא הרעל שנמצא על גבי הפיתיונות בשטח;
(ו) בבדיקות הטוקסיקולוגיות שנערכו על ידי המכון (ת/13, ת/14, ת/15) נקבע כי בפיתיונות שנמצאו, לרבות בפיתיון מסוג מזון לכלבים וכן בשרידי בעל החי שנבדק (תן), נמצא הרעל;
(ז) פיתיונות מורעלים ופגרים נמצאו בתוך החלקות ובסמוך להן;
(ח) בסמיכות זמן לאירועים מושא האישום התלונן המערער על נזקים שגרמו חזירי בר לכרמיו, וביקש שיישלחו ציידים על מנת לצוד אותם;
(ט) למערער היה אינטרס מובהק להילחם בחזירי הבר שהזיקו לכרמיו. התקופה הייתה תקופת שיא בתנובת הפרי, והנזק הצפוי מחזירי הבר היה חמור;
(י) בשלב מסוים בחקירתו הפסיק המערער לשתף פעולה;
(יא) עדותו של עד התביעה אייל דרור, פקח ניטור רעלים ברט"ג ("דרור"), אשר בית המשפט קמא קבע כי בניגוד לטענת המערער, לא הייתה לו דעה קדומה שלפיה המערער הוא מקור ההרעלה;
(יב) בחלקה השנייה נמצא קרטון שהכיל אריזות עם שרידי רעל, ועליו הכיתוב "מייסטר שיווק פירות איכות טריים", וגם בחצר ביתו של המערער נמצאו ערימות של קרטונים עם סמל המותג "מייסטר".

בית משפט קמא נדרש להכריע בשאלה אם די בראיות אלו כדי להביא להרשעתו של המערער, ולבסוף אימץ את גרסת עדי התביעה וקבע כי "המסקנה ההגיונית היחידה הנובעת מהראיות שנאספו בתיק, היא כי המערער אכן עבר את העבירות שיוחסו לו". בית משפט קמא קבע כי המערער הוא שפיזר את הפיתיונות המורעלים, וכתוצאה מכך הורעלו חיות הבר כמפורט בכתב האישום. כאן המקום לציין כי בית משפט קמא קיבל את בקשתו של המערער למחוק מכתב האישום את הטענה שהוא הרעיל גם צבי ארץ ישראלי, שכן הגם שרגל של צבי נתפסה בחלקה הראשונה, לא ניתן ללמוד מראיות התביעה שהצבי הורעל, ועל כן הושמטה טענה זו מכתב האישום.

בבואו לגזור את דינו של המערער ציין בית המשפט קמא את בקשתה של התביעה לגזור על המערער מאסר מותנה, קנס משמעותי והתחייבות כספית, תוך שהיא מציגה חוות דעת של מומחה, מנהל אגף האקולוגיה ברשות הטבע והגנים ("חוות הדעת"), המפרט את השלכותיהן של העבירות על בעלי החיים ועל הסביבה. ההגנה ביקשה שלא למצות את הדין עם המערער, והפנתה לנסיבותיו האישיות, המשפחתיות והחברתיות שנתמכו במסמכים שונים. בית המשפט קמא ציין בגזר הדין כי המערער הוא אדם נורמטיבי וללא עבר פלילי, וכן קבע כי אף על פי שההרעלה בוצעה בשתי חלקות שונות, יש לראות בה מסכת עובדתית אחת. לאחר ששקל את כלל הנסיבות, החליט בית המשפט לגזור על המערער את העונשים כאמור לעיל.

תמצית טענות הצדדים

בכתב הערעור ובתשובה לטענות המשיבה, כמו גם בדיון בפני
נו, תקף המערער את הראיות שעליהן ביסס בית משפט קמא את הכרעתו. לטענתו, אין בראיות שנאספו בתיק כדי להביא למסקנה חד משמעית שיש להרשיעו. המערער טען כי אין לשלול גרסאות חלופיות להרעלה הנטענת, כמו, למשל, שהצבי והחזיר מתו מהרעלה ישנה ואילו התנים מתו מאכילת גופותיהם. עוד טען כי ייתכן שבעלי חלקות סמוכות אשר גם שדותיהם נפגעו מחיות הבר הם שביצעו את ההרעלה, וייתכן שאין התאמה בין הפיתיונות והרעל שנמצאו בשטח לבין אלו שנמצאו בחציריו של המערער.

עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי הוכחו עובדות כתב האישום. לטענתו, בניגוד לנטען בכתב האישום, הפיתיונות המורעלים ושרידי חיות הבר לא נמצאו בשטחו אלא בחזקת הרבים. כמו כן הוא טוען כי גם מועד ההרעלה המצוין בכתב האישום לא הוכח, שכן העדויות מוכיחות כי ההרעלה בוצעה קודם ליום מציאת שרידי החיות. עוד טוען המערער כי בית המשפט קמא התעלם מעדויותיהם של עדי ההגנה, ובהן כאלו שיש בהן ראיות היכולות להעיד על חפותו. כך, לדוגמה, העובדה כי נהג לסייר בשטח עם כלבתו מעמיד בספק את הטענה שהוא זה שפיזר את הפיתיונות. כמו כן, בית משפט קמא התעלם מכך שרק בגופתו של תן אחד נמצא הרעל, ואין כל ראיה לכך שיתר בעלי החיים מתו מההרעלה הנטענת.

עוד מלין המערער על ליקויים בהליך החקירה, על ראיות שלא נאספו, לא נבדקו ולא הובאו בפני
בית משפט, ובעיקר על התעלמות מדיווחים על הרעלת כלבים שאירעה קודם להרעלה המיוחסת לו, על העובדה שלא נערכו בדיקות מעבדה להשוואה בין הפיתיונות והרעל שנמצאו בשטח לבין אלו שנמצאו במחסן שלו, ועל העובדה שלא נבדקו בעלי החלקות הסמוכות לחלקותיו. המערער טוען כי כשלים אלה פגעו באופן ממשי בהגנתו.

המשיבה ביקשה להותיר את הרשעת המערער על כנה, וחזרה על הראיות הקושרות את המערער לביצוע העבירות שיוחסו לו.

דיון

דין הערעור להדחות.

אכן, בפני
בית משפט קמא לא עמדה כל עדות ישירה המזהה את המערער כמבצע ההרעלה כנטען בכתב האישום, אולם מנגד הצביע בית משפט קמא על שורה ארוכה של ראיות נסיבתיות המבססות את הקשר של המערער לביצוע העבירות המיוחסות לו. הרשעת המערער מבוססת על מסכת ראייתית הנסמכת על משקלן המצטבר של ראיות נסיבתיות שהוכחו בפני
בית משפט קמא. רוב רובן של טענות המערער נדונו על ידי בית משפט קמא ונדחו בהכרעת דין מנומקת ומפורטת אשר דנה בכל מארג הראיות. השתלבות הראיות לכדי מסכת אחת ועוצמתן הכוללת, הם אשר הוכיחו את אשמתו של המערער. על טיבה של ראיה נסיבתית נאמר בע"פ 351/80 שלמה בן ברוך חולי נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(3), 477 , 485-484 (1981):

"...כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני
עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל"), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר-על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני
עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי." (וכן ראו: ע"פ 9897/05 אלמגור נ' מדינת ישראל
, (טרם פורסם, 23.11.2006); ע"פ 1888/02 מדינת ישראל
נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 230-229 (2002)).

בית משפט קמא בחן את מכלול הראיות ואת טענות המערער, ומסקנתו להרשעת המערער גברה על כל תזה חלופית שהוצעה על ידו. התרחישים החלופיים שהציע המערער לא התקבלו על דעת בית משפט קמא, ולא היה בהם כדי לעורר את הספק הסביר הנדרש לזיכויו. כל שטען המערער הוא כי "ייתכן בהחלט" כי גם לבעלי חלקות סמוכות לחלקותיו היה אינטרס להילחם בחיות הבר, כי "ייתכן בהחלט" שאין התאמה בין הפיתיונות שנמצאו בשטח לבין החומרים שנמצאו במחסן המערער, וכי "ייתכן בהחלט" שחיות הבר מתו כתוצאה מהרעלה ישנה. אף שראיות המשיבה הוכיחו את אשמתו של המערער והנטל הטקטי הועבר אליו להצגת תרחיש חלופי להאשמות שהועלו נגדו, עיון בחומר הראיות מעלה כי לא הוצגו בפני
בית המשפט קמא כל תימוכין לטענותיו האמורות, וכל התרחישים שהציע המערער הם בבחינת השערות בעלמא אשר הוצעו ללא אישוש.

בע"פ 3914/05 איתן אלחרר נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 10.11.08) נקבע כי:

"כאשר אשמתו של נאשם נלמדת ומוכחת לכאורה מכוחן של הראיות שהובאו נגדו, עובר הנטל הטקטי אל כתפי הנאשם להציג תרחיש חלופי סביר המתיישב עם חומר הראיות ועומד במבחן השכל הישר (ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל
, פסקה 15 ([פורסם בנבו], 27.11.2006) (להלן: עניין נרקיס)). הנטל הטקטי אינו משנה את נטלי ההוכחה המקובלים בהליך הפלילי. נטל השכנוע באשמתו של המערער מעל לספק סביר נותר על כתפי המשיבה עד לסיום ההליך. יחד עם זאת, מקום שבו "הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראיה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסוימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם" (ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב 813, 835 (1949); וראו גם: ע"פ 384/80 מדינת ישראל
נ' בן ברוך, פ"ד לה(1) 589, 593-592 (1980) (להלן: עניין בן ברוך); עניין נרקיס, שם). הנה כי כן, אם לא מצליח הנאשם להרים את הנטל הטקטי ולהטיל ספק סביר בראיות נגדו, אזי "מה שהחל כהנחה לכאורית הופך להנחה







עפ בית משפט מחוזי 26791-04/10 עופר וילדר נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 27/12/2010)