פסקי דין על עזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל | פסקי דין על נירה לב ארי ואח' | פסקי דין על ד"ר סרנת אריה | פסקי דין על ד"ר יצחק גרשון ואח' |

8842/08 עא     20/01/2011




עא 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל, נירה לב ארי ואח' נ' ד"ר סרנת אריה, ד"ר יצחק גרשון ואח'




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8842/08
וערעור שכנגד

בפני
:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט י' עמית
המערערים
1. עזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל

והמשיבים שכנגד:
2. נירה לב ארי

3. מתן לב ארי

4. נעמה לב ארי
נ ג ד

המשיבים
1. ד"ר סרנת אריה

והמערערים שכנגד:
2. ד"ר יצחק גרשון

3. משרד הבריאות

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב בת"א 2473/02 שניתן ביום 11.9.2008 על ידי כבוד השופטת נ' אחיטוב

בשם המערערים:
עו"ד עילית רפאל
, עו"ד אלדד נבו

בשם המשיבים:
עו"ד רם נועם

פסק-דין
(בעניינם של המשיבים 1-2)
השופט י' עמית
:

עקירת שן שהסתיימה במוות. על כך נסבה תביעת הרשלנות הרפואית של המערערים שנדחתה בפסק דינו של בית משפט קמא.

העובדות הצריכות לעניין

1. הורתה של הטרגדיה שבפני
נו בעקירת שן ביום 22.7.2001, שהסתבכה עקב התפרצות דלקת f.n, מה שהביא את המנוח גדעון לב-ארי ז"ל (להלן: המנוח), יליד 1935, אל בית החולים איכילוב ביום 31.7.2001. מכאן ואילך הסתבכו הדברים עד לפטירתו של המנוח ביום 16.9.2001.

2. בתביעה שהגישו המערערים לבית משפט קמא, נטען כי המשיבים 2-1, רופאי השיניים שטיפלו במנוח (להלן ביחד: המשיבים), התרשלו בכך שלא זיהו את הדלקת במועד ולא טיפלו במנוח כנדרש, וכי המשיב 3 (להלן: בית החולים) התרשל בכך שלא איבחן במועד כי המנוח לקה בליבו ולא ביצע את הפעולות הנדרשות במצב זה, לרבות אי ביצוע פעולות החייאה במועד.

3. ואלו עיקרי העובדות והמחלוקות העובדתיות כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט קמא:

המשיבים הם רופאי השיניים שטיפלו במנוח. המשיב 1 טיפל במנוח במרפאתו משך שנים רבות, והמשיב 2 עבד אצל ו/או עם המשיב 1 והוא שביצע את עקירת השן למנוח.

ביום 5.7.2001 פנה המנוח למרפאתם של המשיבים עקב תחושה של אי נוחות בשן בינה בצד ימין של הפה. לגרסת המשיבים, בצילום רנטגן של האזור נראתה ספיגה של למעלה ממחצית מתמיכת העצם בשן ונמצאה רגישות של השן. בעקבות ממצא זה, וכטיפול ראשוני, המשיב 2 השחיז את כותרת השן.

ביום 9.7.2001 התקשר המנוח למרפאה ודיבר עם המשיב 1. לטענת אלמנת המנוח (היא מערערת מס' 2), המנוח מסר כי הטיפול הצליח ותחושת אי הנוחות חלפה, אך המשיב 1 המליץ לו לעקור את השן. ואילו לטענת המשיבים, המנוח ביקש מהם לעקור את השן ו"לשחרר אותו מהמטרד". המשיבים התייעצו ביניהם והחליטו לעקור את השן, כפי שעשו בעבר לשן בינה מקבילה. לטענת המשיבים, בשבוע שלאחר מכן הגיע המנוח למרפאה ללא הודעה מוקדמת וביקש לעקור את השן, ובמעמד זה נקבע הטיפול ליום 22.7.2001.

ביום 22.7.2001 בוצעה עקירת השן במרפאתם של המשיבים, וביומיים שלאחר מכן סבל המנוח מכאבים שהוגדרו על ידי אלמנתו ככאבים "רגילים" האופייניים לעקירת שן. לגירסת האלמנה, ביום 24.7.2001 החלו הכאבים להתגבר והמנוח החל לסבול מכאבים בלסת העליונה.

לגירסת המשיבים, ביום 24.7.2001 הגיע המנוח למרפאה ללא הודעה מוקדמת ועבר בדיקת ביקורת שיגרתית על ידי המשיב 2. בבדיקה זו לא נמצאו כל ממצאים חריגים – אודם או נפיחות – אלא סימני החלמה טובים באזור העקירה.

לגירסת אלמנת המנוח, ביום 25.7.2001 החלה להופיע נפיחות בלחי ימין של המנוח והופיעו סימני אודם וחום מקומי בלחי ובגרון וכן כאבי גרון.

לגירסת המשיבים, ביום 26.7.2001 התקשר המנוח למשיב 1 וסיפר לו על הרגשת אי נוחות באזור העקירה. המשיב 1 ביקש ממנו להגיע לבדיקה, אך המנוח לא עשה כן.

ביום 27.7.2001, יום שישי בשבוע, המנוח החליט על דעת עצמו לקחת אנטיביוטיקה מסוג מוקסיפן. באותו יום התקשר המנוח לביתו של המשיב 1, ועל פי רישומי חברת "בזק" אורך השיחה עלה על 5 דקות. לטענת אלמנת המנוח, הוא עידכן את המשיב 1 כי הוא נוטל אנטיביוטיקה וכי הוא סובל מכאבים. לטענת המשיב 1, המנוח אכן התקשר לביתו אך לא שוחח איתו אלא עם מי מבני משפחתו.

ביום 28.7.2001, יום שבת, הגיע המנוח מביתו שבאזור מודיעין לביתו של המשיב 1 בתל אביב. המשיב 1 רשם למנוח אנטיביוטיקה מסוג אוגמנטין. לטענת המשיבים, האנטיביוטיקה ניתנה כתחליף למוקסיפן שהמנוח כבר נטל והסימון בכרטיסו הרפואי של המנוח הוא "מוקסיפן(אוגמנטין". ואילו לטענת האלמנה, האוגמנטין ניתן למנוח בנוסף לאנטיביוטיקה שכבר לקח והסימון הוא "מוקסיפן+אוגמנטין". לגירסת האלמנה, בהמשך היום המנוח היה תשוש וסבל מכאבים עצומים ומקשיים בפתיחת הפה ובבליעה.

ביום 29.7.2001 הגיע המנוח למרפאת המשיבים, שם ביצע המשיב 1 צילום רנטגן לאזור השן שנעקרה ובצילום לא נמצאו ממצאים חריגים. המנוח נשלח חזרה לביתו עם הוראות להמשיך את האנטיביוטיקה שנרשמה לו, ונקבעה לו בדיקה חוזרת יומיים לאחר מכן. לגירסת האלמנה, כשהגיע המנוח למרפאה הנפיחות על פניו היתה בצבעים של אדום וסגול. לגירסת המשיבים, כשהגיע המנוח למרפאה היה מצבו ללא שינוי והוא נתבקש להגיע למרפאה, מיידית בכל מקרה של הרעה.

לגירסת האלמנה, ביום 30.7.2001 המשיך המנוח לסבול מכאבים קשים, מחום גבוה של 40 מעלות ומנפיחות שהלכה והתפשטה לכל אזור הפנים והצוואר, מלווה באודם.

ביום 31.7.2001 הגיע המנוח למרפאתו של המשיב 1. משראה המשיב 1 את פניו של המנוח, שהיו נפוחים ואדומים, נסע עימו מיד לחדר המיון בבית החולים, שם אובחן המנוח כסובל מדלקת רקמות מסוג n.f – necrotizing fascitis. המדובר בדלקת מסכנת חיים, ועוד באותו יום נותח המנוח בבית החולים והועבר לטיפול נמרץ (נשימתי). המנוח שהה חודש ושבוע במחלקת טיפול נמרץ, מתוכם כשבועיים היה מונשם ומורדם בהרדמה מלאה. אין חולק כי במהלך אשפוזו של המנוח במחלקת טיפול נמרץ הוא סבל מבעיית שלשולים ומהיווצרות פצעי לחץ באזור האגן. המנוח הועבר ביום 6.9.2001 למחלקת אף-אוזן-גרון (להלן: אא"ג), שם עבר הטריות (סילוק רקמות חולות). אין גם חולק כי המנוח סבל ממספר אירועי בילבול במהלך אשפוזו במחלקה, כשהמרכזי בהם אירע ביום 15.9.2001. למחרת, ביום 16.9.2001, בסביבות השעה 05:00 בבוקר נמצא המנוח כשהוא קר וללא דופק. לא בוצעו פעולות החייאה ובנתיחה שלאחר המוות התברר כי המנוח עבר אירוע לב 24-12 שעות לפני מותו.

עד כאן השתלשלות האירועים שבסופה מצא המנוח את מותו. בית משפט קמא מצא כי אין לייחס רשלנות למשיבים ולבית החולים ובהמשך נעמוד על הנמקתו. על כך נסב הערעור שבפני
נו, בו נטען על ידי המערערים הן לרשלנותם של המשיבים והן לרשלנות בית החולים.

4. לגבי רשלנות בית החולים, המערערים טענו כי המנוח הוזנח על ידי הצוות המטפל במחלקת טיפול נמרץ, וכתוצאה מכך התפתחו בגופו פצעי לחץ מזוהמים ושלשולים שזיהמו את פצעי הלחץ. אלו גרמו למנוח טראומה פיזית קשה שהצטרפה לטראומה שנגרמה מהזיהום הנמקי ברקמות הצוואר והלחי והניתוח הקשה שעבר, מה שהביא בסופו של דבר למותו כתוצאה מהתקף לב. עוד נטען, כי משהועבר המנוח באופן תמוה למחלקת אא"ג הוא לא נבדק פיזית בעת קבלתו. המנוח נמצא ביום 16.9.2001 בשעה 5:00 לפנות בוקר עם סימני חיים קלושים, אך הצוות הרפואי אפילו לא ניסה לבצע בו פעולת החייאה.

מאחר שהמערערים ובית החולים הגיעו להסכמה כי ביחסים ביניהם תוכרע המחלוקת על דרך של סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, יינתן בנפרד פסק-הדין בערעור בעניין המשיב 3 על דרך הפשרה כאמור. איננו נדרשים, אפוא, לפירוט העובדות הקשורות לפרטי הטיפול שקיבל המנוח בבית החולים והמסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא, אלא ככל שהדבר דרוש לצורך פסק-הדין בענינם של המשיבים 1 ו-2.

מכאן ואילך נתמקד אפוא ביחסים שבין המערערים למשיבים אלה.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. בית משפט קמא מצא כי הרישומים שנעשו תאמו את הסטנדרט הרפואי באותה עת, וכי לא היה חוסר ברישומים אלה, אשר נעשו בקיצור ובצמצום, כפי שהיה נהוג בעבר אצל בני "הדור הישן" של רופאי השיניים. נקבע כי על אף הצמצום ברישומים הרפואיים, אין בכך כדי להעביר את נטל השכנוע למשיבים.

6. בית משפט קמא בחן את הטענה לפיה לא היה צורך מלכתחילה לעקור את השן. לעניין זה נשמעו מומחים מטעם המשיבים ומומחים מטעם המערערים. נקבע כי דין הטענה להידחות באשר ניתן לזהות בצילום הרנטגן שנעשה למנוח את הספיגה הרבה של תמיכת העצם בשן, מה שהצדיק את עקירת השן.

7. בעקבות פטירתו של המנוח התקיימה בתחילת שנת 2002 בדיקה על ידי האגף להבטחת איכות במשרד הבריאות, בעקבות תלונת משפחת המנוח. בית משפט קמא עמד על גרסאות המשיבים באותו הליך ועל הבדלים כאלה ואחרים בין הגרסאות, אך מבלי להכריע בעניין.

בית המשפט עמד על הרישומים הרפואיים בבית החולים. בגיליון חדר המיון נרשם כי המנוח "מטופל באוגמנטין" וכי "טופל באוגמנטין+מוקסיפן". ניתן להבין מהרישום כי בעת שהמנוח הגיע לבית החולים הוא היה מטופל רק באנטיביוטיקה מסוג אוגמנטין, ואילו במשך התקופה שבין עקירת השן לבין אשפוזו "טופל", בלשון עבר, באנטיביוטיקה משני הסוגים, מה שמחזק את גירסת המשיבים כי האוגמנטין החליף את המוקסיפן (סעיף 18 לפסק הדין).

עוד נרשם בגיליון חדר המיון, "ללא קושי בבליעה או הנעת הלשון", מה שמחליש את גירסת האלמנה כי המנוח סבל מקשיים בפתיחת הפה ובבליעה כבר ביום 28.7.2001.

מנגד, נרשם בגיליון חדר מיון כי "הנפיחות החלה להתפתח מיום שאחר העקירה", מה שעולה בקנה אחד עם גירסת האלמנה אך נוגד את גירסת המשיבים לפיה יומיים אחרי העקירה לא היה ממצא של נפיחות באזור העקירה.

בגיליון מחלקת פה ולסת של בית החולים, ביום אשפוזו של המנוח, עוד טרם נותח והועבר לטיפול נמרץ, נרשם כי "אין חום סיסטמי", מה שלא עולה בקנה אחד עם גירסת האלמנה כי כבר יומיים לפני אשפוזו סבל המנוח מחום גבוה של עד 40 מעלות. עוד נרשם כי המנוח נראה "כפי גילו. במצב כללי בינוני-טוב", מה שלא עולה בקנה אחד עם גירסת האלמנה כי המנוח היה "תשוש" כבר ביום 28.7.2001, שלושה ימים לפני האישפוז. בהקשר זה ציין בית המשפט כי המנוח נהג במכוניתו בכוחות עצמו גם ביום בו אושפז, מביתו שבאזור העיר מודיעין עד למרפאת המשיבים בתל אביב, ומשם, בליווי המשיב 1, נהג לבית החולים.

8. בהמשך, בחן בית המשפט את השאלה אליה נדרשו המומחים מטעם הצדדים: האם הדלקת שהתפתחה אצל המנוח ושנתגלתה לעין כל ביום 31.7.2001, היתה נסתרת ובלתי ניתנת לזיהוי ואיבחון קודם לכן – ביום 24.7.2001 או 28.7.2001 ואפילו ביום 29.7.2001?

המומחה מטעם המשיבים, ד"ר אלן פרידמן, מנתח פה ולסת, כתב בחוות דעתו כי "כאשר nf מתפתח הוא מתפשט במהירות רבה ... תמונה זו די אופיינית למורסות, כאשר אנטיביוטיקה משפיעה בתחילה אך החיידקים מתגברים ובמשך זמן קצר מאוד חלה החמרה ניכרת". בנוסף, העיד בעניין זה פרופ' מרק ליטנר, מומחה לרפואת הפה, ולדבריו הדלקת יכולה להתפרץ בצורה מהירה. עוד לעניין זה העידו מספר מומחים מטעם המשיבה 3. פרופ' פטריק סורקין, מנהל המחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים איכילוב, גרס כי מהניסיון והידע שלו הדלקת יכולה להתחיל מנקודה קטנה, מפצע בעור "ותוך דקות או שעות להתפשט בכל הגוף". ד"ר ערן סגל, מומחה להרדמה בטיפול נמרץ, העיד כי המחלה "יכולה להתקדם תוך שעות ספורות מהרגע שהיא מתחילה". פרופ' דן פליס, מנהל מחלקת אא"ג בבית חולים איכילוב, אישר אף הוא כי הדלקת יכולה להתפרץ תוך מספר שעות ולהיות קטלנית. משנשאל הכיצד כאשר התקבל המנוח ביום 31.7.2001 בבית החולים נרשם כי הוא מצוי במצב "כללי בינוני-טוב", השיב כי "זה נכון וזה קלאסי למחלה הזו. אנשים מגיעים במצב סביר מאוד והמצב מתדרדר תוך שעות ספורות".

למעשה, גם המומחה מטעם המערערים, ד"ר חיים גרנות, מומחה לרפואה פנימית ורפואה דחופה, אישר בעדותו כי הדלקת יכולה להתפרץ, ונביא את הדברים כפי שצוטטו על ידי בית משפט קמא בפסק דינו (סעיף 22 לפסק הדין) (מכאן ואילך, ההדגשות במקור – י.ע.):

"ש. מקריא לך משפט שכתב ליטנר (פרופ' מרק ליטנר שחיווה דעתו מטעם המשיבים - י.ע.): רוב החוקרים מדגישים את העובדה שאין סימנים אופייניים פתוגנמוניים והם קשים לזיהוי ואבחון ?
ת. נכון. פער בין התלונות של החולה שאתה לא מוצא שום דבר לבין ההידרדרות הדי-מהירה במצבו. חולה שמתלונן הרבה ונראה חולה אבל אתה לא מוצא שום דבר, ומצבו מידרדר תוך שעות, זה מאוד אופייני למצב של nf.
...
ש. המומחים הסבירו לי שהמהלך של הפעילות של החיידקים של nf בדרך כלל הוא כזה מבחינת קצב החלוקה שלהם שמדובר לא בהתפתחות איטית על פני ימים ושבועות אלא בהתפרצות שהיא במשך חצי יום, יום, יומיים-שלושה?
ת. זה לגבי אנשים בריאים, לא אנשים שהיו עם טיפול אנטיביוטי. אדם שהיה עם טיפול אנטיביוטי יכול למשוך את המחלה ופתאום יש התפרצות והחמרה במצבו.
ש. אם אדם טופל באנטיביוטיקה מסוג אוגמנטין למשל, זה יכול לעכב את ההתפרצות ?
ת. כן."
המומחים העידו כי דלקת nf היא נדירה וקשה להבחנה. פרופ' סורקין אישר כי המדובר במחלה נדירה, וכי nf של הפנים והצוואר נדירה עוד יותר וקשה מאוד לאיבחון מחוץ לבית החולים. לדבריו, במהלך 25 שנים שהוא עובד בבית החולים נתקל בשלושה מקרים של nf בפני
ם ובצוואר. ד"ר ערן סגל אישר אף הוא כי nf צוואר-פנים נדיר עוד יותר, וכי במהלך הקריירה שלו נתקל ב-5-4 מקרים כאלה. פרופ' פליס אישר בעדותו כי המדובר במחלה נדירה, וכי במהלך הקריירה שלו ראה בסביבות 20 מקרים כאלה, וכן אישר כי לפני שהדלקת מתפרצת קשה לאבחן אותה והיא יכולה להתחזות גם לדלקת רגילה ופשוטה. למעשה, גם ד"ר גרנות, המומחה מטעם המערערים, הסכים לכך, ונביא את הדברים כפי שצוטטו בפסק דינו של בית משפט קמא (סעיף 24 לפסק הדין):

"ש. יש חוות דעת של פרופ' לרפואת הפה, פרופ' ליטנר, שהוא יו"ר המועצה המדעית לרפואת שיניים, והוא מביא מאמרים ומאזכר בחוות הדעת אסמכתאות רפואיות שלפיהן קיים קושי אדיר בזיהוי ואבחון של nf, האם אתה מסכים להגדרה שלו ?
ת. אני ראיתי מקרה אחד של nf לפני שנים, בצוואר, לא הייתי שותף לטיפול ולאבחנה. בהרבה מקרים קיים קושי באבחון של nf. אני יודע לגבי nf בגפיים, בעכוז. בחלק מהמקרים קיים קושי באבחון.
ש. אתה מסכים לציטוטים והאזכורים של פרופ' ליטנר כי nf הוא זיהום נדיר ביותר בשכיחות של 1:450,000 איש בארה"ב, דהיינו 0.000%?
ת. זה שזה זיהום נדיר כן, את המספרים אני לא מכיר.
ש. בבית החולים הדסה השכיחות של אנשים המגיעים עם nf נדירה ?
ת. כן, שניים-שלושה מקרים בשנה וגם זה אני לא מכיר מידיעה אישית, אלא משמיעה.
ש. מתוך אותם מקרים מועטים שמגיעים להדסה בשנה תסכים איתי שרק מיעוט קטן ביותר הוא על רקע דנטאלי, ובדרך כלל זה על רקע גפיים ?
ת. כן, אחד בלבד - אני מכיר מקרה אחד של צוואר שנגרם משיניים וכל השאר זה בגפיים.
ש. כשאתה אומר שנתקלת במקרה אחד על רקע צווארי, במשך כמה שנים של עבודה שלך זה נכון ?
ת. 30 שנה. השיטה של הדסה שמי שמגיע עם נפיחות בצוואר הולך לפה ולסת בהדסה להיבדק.
ש. פרופ' ליטנר מזכיר מאמרים שעל פיהם רוב החוקרים (אסמכתא 10 לחוות הדעת שלו) מדגישים את העובדה שבזיהומים מסוג זה nf אין סימנים אופייניים פתוגנמוניים ?
ת. זה סימן קליני שאופייני למצב המסוים, שמצביע באופן חד וחלק על האבחנה.
ש. מקריא לך משפט שכתב ליטנר: רוב החוקרים מדגישים את העובדה שאין סימנים אופייניים פתוגנמוניים והם קשים לזיהוי ואבחון ?
ת. נכון."
כן ציטט בית משפט קמא את ד"ר ברק, מומחה לפה ולסת מטעם המערערים (שם):

"ש. האם אתה מסכים עם קביעותיו של פרופ' ליטנר, המומחה לרפואת הפה, שלהבדיל מזיהומים רגילים לאחר עקירה, שהם בשכיחות של פחות מחצי אחוז, הרי שהשכיחות של nf היא 0.000%. מכיוון שמדובר על שכיחות של 1:453,000 לשנה מקרים בארה"ב ועל כן החוקרים המדענים משתמשים ב-3 ספרות אחרי האפס, ומדובר בזיהום נדיר ביותר, מפנה לאסמכתא 5 בחוות הדעת של פרופ' ליטנר. זה נכון?
ת. אני לא נכנס למספרים או לאחוזים, אבל nf הוא זיהום נדיר ביותר, נכון."
"ש. מפנה לאסמכתא 4 שצירפת, במאמר נקבע ש-18% מהחולים שאובחנו ב-nf נפטרו כאשר מדובר ב-18% מתוך 2.6% מהחולים שהיה להם זיהום. זאת אומרת 0.004% לפי המאמר שאתה ציטטת. האם אתה מסכים איתי שזה נדיר ביותר לאור המאמרים שאתה ציטטת באסמכתא 4?
ת. אני אמרתי שהמחלה הזו נדירה ביותר."
לאור כל זאת, העדיף בית משפט קמא את הגירסה העובדתית של המשיבים, גירסה שנתמכה ברישומים הרפואיים שניהלו וברישומי בית החולים. גירסה זו, לפיה לא היה ניתן לראות, לזהות ולאבחן את הדלקת שהתפתחה אצל המנוח אף לא יומיים קודם לאשפוזו בבית החולים, אושרה כאפשרית על ידי המומחים של שני הצדדים. המומחים אישרו גם כי מדובר בדלקת נדירה במיוחד שקשה מאוד לאבחנה ולזהותה מחוץ לבית החולים, וכי היא יכולה "להתחזות" כדלקת רגילה. בנוסף, יש להניח כי אם מצבו של המנוח היה כה חמור בימים שקדמו ל-31.7.2001, חזקה שהיה מגיע לבית החולים במועד מוקדם יותר, אם על דעת עצמו ואם על דעת המשיבים, שהם אלו שהאיצו במנוח להתאשפז ביום 31.7.2001.

סיכומו של דבר, שבית המשפט דחה את התביעה כנגד המשיבים, ועל כך נסב הערעור שבפני
נו. אקדים ואומר כי נוכח התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש במסגרת ערעור זה לרשלנות המיוחסת לבית החולים (כאמור, הוסכם בין המערערים לבין בית החולים כי המחלוקת ביניהם תוכרע בנפרד על דרך הפשרה).


טענות המערערים

9. המערערים חזרו וטענו כי לא היה צורך בעקירת השן, וכי לאחר מכן, משהתדרדר מצבו של המנוח, המשיבים לא הפנו אותו במועד לבית החולים. המערערים הלינו על כך שבית המשפט לא נתן משקל לחוסר ברישומים הרפואיים, כפי שפורט בפסק דינו, ובניגוד להלכה לגבי רישומים רפואיים. לטענת המערערים, גם אם המשיבים הם רופאי שיניים ותיקים, הרי שהסטנדרט של הרשומות הרפואיות צריך להיבחן על פי הסטנדרטים המקובלים בשנת 2001. לכן, שגה בית המשפט בקובעו כי לא מדובר בחוסר ברשומות אלא ברישום בהיקף מצומצם.

לעניין זה הפנו המערערים לכך שברשומה הרפואית אין כל זכר לביקור של המנוח במרפאה ביום 24.7.2001, ולכך שנבדק על ידי המשיב 2 וכי הבדיקה היתה תקינה לחלוטין, כפי שנטען על ידי המשיבים. בהעדר רישום על כך, הנטל על המשיבים להראות כי אכן נעשתה ביקורת למנוח יומיים לאחר עקירת השן.

עוד הפנו המערערים לכך שבתיק הרפואי בבית החולים נכתב כי הנפיחות החלה להתפתח יום לאחר העקירה, בעוד שהמשיבים טענו כי הנפיחות החלה בסמוך לאשפוזו של המנוח.

10. המערערים הצביעו על כך שהמשיב 1 הכחיש כי ביום 27.7.2001 המנוח התקשר אליו והתלונן על נפיחות, אודם וכאבים חזקים בלחי ובצוואר. רק משהוצגו בפני
ו פלטי שיחות טלפון, נטען על ידו כי המנוח שוחח עם מי מבני משפחתו. בהתחשב בכך שהשיחה ארכה כ-5 דקות, גירסה זו תמוהה, בלשון המעטה.

גם הביקור החריג של המנוח אצל המשיב 1 ביום שבת מצביע על כך שלמנוח היתה סיבה טובה ודחופה להטריד את המשיב 1 בביתו ביום שבת. המשיב 1 טען כי הוא והמנוח היו בידידות רבת שנים, אך בחקירתו הנגדית אישר כי בינו לבין המנוח לא היה כל קשר מעבר לביקוריו של המנוח במרפאה. ובכלל, אם המשיב 1 לא הבחין בזיהום חמור כבר ביום שבת, מדוע רשם למנוח גם אנטיביוטיקה מסוג אוגמנטין 500 מ"ג בנוסף למוקסיפן 500 מ"ג שנטל המנוח? בהקשר זה טענו המערערים, כי פרשנותו של בית המשפט את גיליון חדר המיון אינה נכונה, וכי האנטיביוטיקה שניתנה למנוח היתה בנוסף למוקסיפן שנטל ולא במקומו. המערערים הפנו למכתב התשובה של המשיבים למשרד הבריאות, בו נטען על ידי המשיבים כי המנוח קיבל טיפול משולב של אוגמנטין+מוקסיפן, וכי המשיבים המתינו לראות כיצד השילוב בין התרופות פועל. כך עולה גם מהכרטיס הרפואי שניהלו המשיבים, שם נחזה כי נכתב מוקסיפן+אוגמנטין, ואין לקבל את הטענה כי הסימן פלוס הוא סימן חץ.

11. לטענת המערערים, האלמנה נתנה תצהיר מפורט של השתלשלות מהלך הדברים יום אחר יום, אך למרבה הפלא לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית ולו שאלה אחת.

עוד נטען, כי שגה בית המשפט בפרשנות שנתן לרשומות הרפואיות בבית החולים, כביכול מצבו של המנוח כשהגיע לבית החולים היה טוב. ברור שהמנוח היה במצב קשה ובסכנת חיים מיידית כשהגיע לבית החולים, כדי כך שהרופאים הנדהמים אף צילמו אותו עם הגעתו והתמונות מדברות בעד עצמן. מכל מקום, אין חולק כי עם הגיע? הועבר המנוח מיידית לחדר הניתוח, שם בוצעה כריתה נרחבת של רקמות נמקיות בצוואר ובלחי ימין, ולאחר הניתוח שהה במחלקה לטיפול נמרץ כחמישה שבועות, מתוכם כשבועיים תחת הרדמה מלאה כשהוא מחובר למכונת הנשמה. מכל אלה עולה תמונה של התפתחות סוערת של הזיהום.

המערערים הצביעו על כך שהיה זה בית משפט קמא אשר העמיד את המחלוקת בין הצדדים על המישור העובדתי. כל המומחים אישרו כי אם התיאור העובדתי של התפתחות הדלקת, תלונותיו של המנוח ומראהו החיצוני הם נכונים, אזי המשיבים התרשלו בכך שלא הפנו את המנוח לחדר המיון בבית החולים בשלב מוקדם בהרבה. זאת, מאחר שאין חולק כי במקרה של זיהום דלקתי מסוף n.f בו לקה המנוח, כל יום וכל שעה שעוברים ללא טיפול מתאים הם קריטיים וגורמים להתפתחות נוספת ומסוכנת של הזיהום.

טענות המשיבים

12. המשיבים מסכימים עם המערערים כי המחלוקת היא אכן עובדתית ולא מקצועית-רפואית. המשיבים הצביעו על כך, שוועדת בדיקה של משרד הבריאות קבעה כי לא נמצאו סיבות המעידות על טיפול בלתי סביר, הן ברמת האיבחון והביצוע והן במעקב לאחר מכן.

כן טענו המשיבים כי עדותה של האלמנה היא בחלקה עדות מפי השמועה הנסתרת על ידי הרישומים הרפואיים, וככלל, אין ערכאת







עא בית המשפט העליון 8842/08 עזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל, נירה לב ארי ואח' נ' ד"ר סרנת אריה, ד"ר יצחק גרשון ואח' (פורסם ב-ֽ 20/01/2011)