פסקי דין על עופר נמרודי | פסקי דין על דוד רונן | פסקי דין על אביב פישביין | פסקי דין על תשבץ יעוץ ומידע | פסקי דין על מדינת ישראל |

567/97 עפ     01/07/1997




עפ 567/97 עופר נמרודי, דוד רונן נ' אביב פישביין, תשבץ יעוץ ומידע בע"מ, מדינת ישראל




(פ"מ תשנ"ז (1) 252)

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

ערעור פלילי 567/97
השופט: כבוד הנשיא מ' אילן
המערערים: 1. עופר נמרודי

2. דוד רונן

ע"י ב"כ עו"ד דן אבי יצחק
נ ג ד

המשיבים: 1. אביב פישביין

2. תשבץ יעוץ ומידע בע"מ

3. מדינת ישראל

ע"י ב"כ עוה"ד מרדכי שלו
, שמואל אוסלנדר
- בשם המשיבים 1-2;
ע"י ב"כ עוה"ד רפאל לוי, ורך אנוך- בשם המשיבה 3
ערעור על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט רוזן) מיום 24.2.1997 .
גזר-דין

א. רקע עובדתי

זהו ערעור על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט רוזן), שקיבל את בקשת המשיבים 1 ו- 2 (להלן- המשיבים), וציווה שלא להעביר לעיון המערערים מסמכים של המשיבה 2, המכונים בהחלטתו "מסמכי תשבץ".

ההליך האמור בבית-משפט השלום לא היה ההליך הראשון בנושא מסמכי תשבץ.

בבית-משפט השלום מתנהל משפט פלילי נגד המערערים דנן, ובו מיוחסות להם עבירות שונות הקשורות בהאזנת סתר לא חוקית לאנשים מסוימים, מתוך מערכת העיתון "ידיעות אחרונות".

עובדה שאינה שנויה במחלוקת היא, שמסמכי תשבץ נגנבו בדרך כלשהי ממשרדיה של חברת תשבץ ייעוץ ומידע בע"מ- המשיבה 2- המנוהלת על-ידי מר אביב פישביין
– המשיב 1. תשבץ התלוננה על הגניבה, והמשטרה במסגרת חקירת תלונה זו, תפסה את המסמכים הגנובים, אשר נמצאים כעת במשמורת המשטרה כחלק מתיק חקירת הגניבה.

המערערים פנו לבית-משפט השלום בבקשה, לאפשר להם עיון במסמכים רבים המצויים בידי רשויות החקירה, ובהם מסמכי תשבץ, מן הנימוק שאלה "מסמכי –חקירה" במובן סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן- חסד"פ).

בית-המשפט, מפי השופט רוזן, נעתר חלקית לבקשתם. הוא ציין, שאין מקום להתיר באופן גורף עיון בכל מה שנתפס על-ידי המשטרה בנוגע להאזנות סתר כלשהן, אבל הוא סבור היה, שייתכן שחלק מן החומר עשוי להיות נוגע להגנתם של המערערים, ולכן הורה לתביעה להעביר לידי הסניגוריה, במשפט המתנהל נגד המערערים דנן, רשימה של החומר שנאסף ונצטבר, עד כמה שאותו חומר נוגע לאחד הנאשמים במשפט הפלילי; או לאחד מעדי התביעה; או לאחד האירועים נושא אחד האישומים שבכתב-האישום נגד הנאשמים; או לבעלי חברת אגם או מי מטעמם; או לחקירות הנוגעות במישרין או בעקיפין לנושא המוכר בשם "מלחמת כלי התקשורת" (עמ' 31 להחלטת בית-משפט השלום מיום 19.2.1992).

התביעה החליטה ללכת בדרך קלה יותר והודיעה לבית-משפט, שהיא מעמידה את כל החומר לעיון המערערים, היות שעריכת הרשימות שעליה ציווה בית-המשפט, תגרום עיכוב בלתי נסבל ובלתי סביר בניהול המשפט. התביעה ציינה בהודעתה, שלדידה לא מדובר כלל בחומר חקירה, אך אם צוותה לערוך את הרשימות היא מעדיפה למסור את החומר כולו לעיון.

בתגובה להודעתה זו של המדינה, הגישו המשיבים בקשה לבית-משפט השלום, ובה הם מבקשים לסייג את החלטת בית-המשפט מיום 19.2.1996, ולהורות לתביעה שלא למסור להגנה את מסמכי תשבץ.

בית-המשפט דחה ביום 21.4.1996 את הבקשה משני נימוקים:

הראשון הוא, שאין למשיבים מעמד בתיק המתנהל בין המדינה כמאשימה לבין המערערים והשני הוא, שמאותו רגע שהתביעה הצהירה על עמדתה והסכימה למסור את החומר לעיון הסניגוריה, נסתיימה מלאכתו של השופט במשפט.

על החלטה זו ערערו המשיבים, כאשר לערעור צורפה המדינה כמשיבה 1, והמערערים שבפני
היו המשיבים 2 ו- 3 באותו ערעור.

בתאריך 12.12.1996 דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, בעיקר מפני שלדעת בית-המשפט חלף המועד לערעור. על החלטה זו ערערו המשיבים לבית-המשפט העליון, לאחר שקיבלו רשות ערעור.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור, אך לא מטעמו של בית-המשפט המחוזי, אלא מהטעם, שהמשיבים (המערערים בפני
ו) לא היו צד להליך בבית-משפט השלום, וממילא לא יכלו לערער על ההחלטה האמורה ולכן לא היה מקום לדון בשאלה אם איחרו בהגשת הערעור.

בית-המשפט העליון המשיך וציין בפסק-דינו מה- 16.1.1997 (רע"פ 9089/96 ובש"פ 9090/96), כי:

"מאידך גיסא, לא ראינו לכאורה מניעה שהמבקשים יפנו לבית משפט השלום בבקשה ששיקול מחדש את העיון במסמכים שבמחלוקת, לכאורה, החלטת בית משפט השלום מיום 21.4.96 ניתנה אך בגדר בקשת המבקשים לסייג את החלטתו הקודמת בענין הכנת רשימות מסמכים על ידי המדינה, ואין קיימת מניעה בעד המבקשים לבחון את הענין מחדש, כשההחלטה הפכה אופרטיבית במסמכים".

עוד הוסיף בית-המשפט העליון, כי הגם שהעניין אינו עומד לדיון בפני
ו, "נוטים אנו לחשוב, כי טענת המבקשים שיש להם 'מעמד' להעלות את טענותיהם אינה נטולת משקל. ואם כך הוא, נראה, לכאורה, שמן הראוי שבית-משפט השלום יעיין לפני מתן החלטתו במסמכים שמספרם אינו רב".

לאחר שהמשיבים אימצו את עצת בית-המשפט העליון והגישו לבית-משפט השלום בקשה למניעת העיון, נהג שופט בית-משפט השלום כאמור בסיפה של החלטת בית-המשפט העליון, עיין במסמכים וקיבל את עמדת המשיבים.

בהחלטתו מיום 24.2.1997 קבע, שאין מקום להתיר את העיון, מפני שהחומר אינו חומר חקירה במובן סעיף 74 לחסד"פ.

מכאן הערעור שבפני
י.

ב. טענות מקדמיות

בטרם אדון לגופו של עניין בשאלה, אם החומר ששופט בית-משפט השלום עיין בו הוא חומר חקירה אם לאו, אני צריך לסלק מדרכי שתי אבני נגף בדמות טענות מקדמיות של עורך-דין אבי יצחק.

הטענה הראשונה היא, שאין למשיבים מעמד בתיק זה, שכן בבקשת עיון לפי סעיף 74 לחסד"פ יש מקום שיועלו טענות רק מפי הנאשם- מחד גיסא, או המדינה- מאידך גיסא. אין להכיר, לצורך הליך על-פי הסעיף האמור, במעמד של צד שלישי.

הטענה השנייה היא, שנוצר מעשה-בית-דין מסוג השתק עילה בין המערערים למשיבים בנושא העיון במסמכים.

אדון בטענות אלה אחת לאחת.

לעניין המעמד

טענתו של עורך-דין אבי יצחק, בא-כוח המערערים, הינה בתמצית, שלמשיבים אין ולא היה מעמד בתיק נושא ערעור זה. טענה זו מבוססת על סעיף 74(א) לחסד"פ, הקובע בזו הלשון:

"הוגש כתב-אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו".

לשיטתו של עורך-דין אבי יצחק, שני הצדדים להליך על-פי סעיף 74 הם הנאשם- מחד גיסא, והמדינה- המאשימה- מאידך גיסא. הסעיף אינו מציין אפשרות לצד שלישי, הרואה עצמו נפגע מהליך העיון בחומר החקירה, לפנות לבית-המשפט בבקשה כלשהי. מתן אפשרות לצד שלישי להתערב בהליך יהא בה משום שיבוש המערכת כולה, שכן בתי המשפט יוצפו בפני
ות, והסוף מי ישורנו?

עורך-דין אוסלנדר, בא-כוח המשיבים, סבור, כי המשיבים קנו לעצמם מעמד, הן מכוח החוק והן מכוח ההלכה הפסוקה:

א. החוק

סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן- פקסד"פ) קובע:

"על-פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על-ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך-כלל או לענין מסויים (להלן- שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ. רשאי בית-משפט שלום לצוות, כי החפץ ימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית-המשפט- הכל בתנאים שייקבעו בצו".

מסעיף זה מסיק עורך-דין אוסלנדר את זכות הבעלים של נכס שנתפס על-ידי המשטרה, ובענייננו, הזכות של מרשיו, בעלי המסמכים הגנובים- מסמכי תשבץ- לפנות ולצוות שהחפץ יימסר לתובע הזכות או שינהגו בו אחרת, כפי שיורה בית-המשפט.

מכאן הבקשה שהוגשה לבית- משפט השלום, ובה מתבקש בית-המשפט להורות, כי מסמכי תשבץ לא יימסרו לידי ההגנה במשפט הפלילי המתנהל נגד המערערים.

לעניין סעיף 34 לפקסד"פ, טענתו היחידה של עורך-דין אבי יצחק הייתה, שסעיף 34 הוזכר לראשונה בטענות שלפניי, ולא היה חלק מהדיון בבית-משפט קמא, ומשום כך גם אין הוא יכול להיות נושא לערעור.

אינני מקבל טענה זו. אנמנם חבל שסעיף 34 האמור לא הוזכר בבית-משפט קמא. כשמגישים בקשה על יסוד סעיף זה, נוהגים, בדרך-כלל, לציין זאת בכותרת. עם זאת, אם סעיף זה פותח פתח לבעליו של תפוס להגיש בקשה, הרי שזכות זו קיימת גם אם לא הזכירו בבית-משפט קמא את הסעיף בחוק שיוצר את הזכות, וכשאני דן בשאלת המעמד, אינני יכול להתעלם מן הזכות היות שהדבר לא נזכר בבית-משפט קמא.

נראה לי, שלזכות הזאת התכוון בית-המשפט העליון באימרת האגב בפסק-הדין, שבה נאמר, שלכאורה יש למשיבים אפשרות לפנות בבקשה נפרדת וחדשה לבית-המשפט.

אינני מתעלם מהעובדה שמחוקק סעיף 34 ראה לפניו סיטואציה שונה לגמרי מזו שבמקרה דנן. הסעיף מתייחס לסיטואציה שמתעוררת בה מחלוקת לגביה זכות לתפוס.

נתאר לעצמנו, שנכס מסוים נגנב בפריצה ונתפס אצל קונה הטוען שקנהו בתום-לב בשוק פתוח. או אז המחלוקת בין הבעלים המקוריים לבין הקונה תוכרע על-ידי בית-המשפט, על-פי סעיף 34. ואף-על-פי-כן, אינני סבור שהסעיף מצומצם לסיטואציה זו. עובדה היא, שהסעיף קובע ש"ינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט". מכאן אני למד, שהסעיף אינו מצומצם, בהכרח, רק להכרעה בתביעות סותרות לזכות.

במקרה דנן, אין מחלוקת שהתפוס שייך למשיבים. גם אין מחלוקת שיש להם עניין או יכול להיות להם עניין, שיריביהם, במה שקרוי "מלחמת התקשורת", לא ידעו את תוכן התפוס הזה. השאלה היא, אם זכותם זו לפרטיות ולסודיות גוברת על זכותו של הנאשם לעיין בחומר החקירה, זכות שהיא נגזרת מזכות חשובה ומרכזית במשפטנו, הלא היא הזכות למשפט הוגן.

בשאלה זו אדון בהמשך.
ב. הפסיקה

הן המערערים והן המשיבים התייחסו בטיעוניהם בפני
י לפסק-דין חסן(בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל
, פ"ד מה(1) 670), ופסקי-דין נוספים שבאו אחריו, המכירים באפשרות של צד שלישי, שלא היה צד פורמאלי להליך (אזרחי או פלילי), שהתקיים בבית-משפט קמא, לערער על החלטת בית-המשפט, אם יש בהחלטה משום פגיעה באותו צד שלישי.

במקרה ההוא נדונה בקשתו של עד להצטרף לערעור התלוי ועומד בבית-המשפט העליון. על-מנת לטעון טענותיו נגד הסנקציה של מאסר לתקופה של חודש אחד, שהוטלה עליו בבית-המשפט המחוזי, על-פי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית-המשפט, לאחר שסירב להשיב על שאלות שהופנו אליו על-ידי התביעה בעת עדותו בבית-המשפט המחוזי.

מהאמור בפסק-הדין עולה, כי זכות הערעור נתונה רק לצדדים להליך בפני
בית-משפט קמא, אך יש להכיר בכמה מצבים חריגים שבהם גם מי שאינו צד להליך השיפוטי יכול לערער על פסק-דין או על החלטה, שניתנו על-ידי הערכאה הראשונה.

מציין השופט ברק (כתוארו אז) שם, בעמ' 694:

"גם השקפתי שלי הינה, כי רק 'צד' יכול לערער על הכרעה שיפוטית הפוגעת בו... אך מיהו אותו 'צד', שאפשרות הערעור נתונה אך לו?

הגישה המסורתית רואה כ"צד" אותו גורם שהוא מתדיין על פי 'מסמכי היסוד' הפותחים בהליך המשפטי. אלה הם, למשל, התובע והנתבע במשפט אזרחי, או המדינה והנאשם במשפט פלילי. גישה זו מעוררת קשיים חמורים. היא גורמת עוול לאנשים או לגופים שהכרעות שיפוטיות פוגעות בהם ושהפכו, הלכה למעשה, לצדדים במשפט בלא שהדבר משתקף במסמכי היסוד ואשר אינם יכולים לערער על ההחלטה... מכאן הנטיה, בארץ ומחוצה לה, להגדיר באופן רחב את מהותו של ה'צד', אשר לו נתונה אפשרות הערעור.

הגדרה זו זונחת את המבחן הפורמאלי ומתמקדת במבחן פונקציונאלי. צד אינו רק מי שעל פי המסמכים הפורמליים הוא בעל-דין, צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו 'ההופלדיאנית'... גישה זו ראוייה היא מבחינת המדיניות המשפטית, שכן היא מאפשרת למי שזכותו נפגעה, בהיותו צד להליך שנוהל בעניינו, גם אם אינו צד פורמאלי, לערער על הפגיעה בו. אין בגישה זו פריצת גדר, שכן היא תוחמת עצמה אך למי שהיה צד להליך שנוהל בעניינו- בעל-דין "בפועל", במינוחו של חברי השופט ש' לוין – ולא לכל אדם שנפגע כתוצאה מהליך שנוהל בעניינו של אחר".

יצוין, כי מאז הלכת חסן נדרש בית-המשפט העליון פעמים מספר לשאלת מעמדו של הצד הלא פורמאלי בהליכי הערעור (ראה לעניין זה: בג"ץ 1228/92 עו"ד הס נ' השופט פריש ואח'
פ"ד מו(3) 707; בג"ץ 2685/92 עו"ד ניר נ' נשיא בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, פ",ד מז(2) 203 ; בג"ץ 4689/94, 4696, ע"פ 4690/94, 4694, בש"פ 4691/94, 4695 עו"ד אבי יצחק ואח'
נ' השופט צמח ואח'
, פ"ד מח(5) 70; בש"פ 2708/95 מ' שפיגל ואח'
נ' מדינת ישראל
, פ"ד מט(3) 221 ; ע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל
ואח'
, פ"ד מח(3) 238 ).

העולה מפסקי-הדין האמורים הוא, כי עצם העובדה שהמשיבים, בענייננו, לא היו בעלי-דין על-פי מסמכי היסוד בהליך הפלילי בבית-משפט קמא, אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול, מעיקרא, את זכותם לערער על החלטת בית-משפט קמא.

עם זאת, זכות העמידה של המשיבים אינה "מובנת מאליה", שכן בית-המשפט העליון אמנם קבע בעניין חסן את האפשרות העקרונית של מי שאינו צד פורמאלי להליך בבית-משפט קמא להפוך להיות צד בערעור, אך בוודאי שלא נתכוון בכך לפתוח את דלתות בית-המשפט שלערעור בפני
כל דיכפין, הרואה עצמו נפגע בדרך כלשהי, מהחלטת הערכאה הראשונה.

על-מנת לברר את שאלת זכות העמידה של המשיבים, במקרה דנן, יש להחיל את המבחן הפונקציונלי שהוצע ב

פסק דין
חסן ולקבוע, אם נתקיים בעניינם של המשיבים הליך אשר הכריע בדבר זכותם "ההופלדיאנית" (בין זכות במובן "הצר", בין חירות, בין כוח ובין חסינות).

אני מניח, שאלמלא היה קיים סעיף 34 שהזכרתי לעיל, הייתה קמה למשיבים זכות הערעור מכוח הילכת חסן האמורה, ובפסקי-הדין שפירשו אותה לאחר מכן.

עם זאת, הנחתי זו אינה נקייה מספקות, שכן בפסקי-הדין שהכירו בזכות הערעור של מי שהיה צד לא פורמאלי לדיון הובע, לא אחת, חשש, בין על-ידי מי שהסתייג ממתן זכות ערעור ובין על-ידי מי שתמך בה, כי הדבר עלול לגרום להצפה של בתי-המשפט בערעורים של אנשים הרואים עצמם נפגעים מהחלטות הערכאה דלמטה.

אף אני סבור, כי קיימת סכנה של "פריצת הסכרים", אך משהקנה המחוקק מעמד למשיבים בדלת החקיקה הראשית, נראה לי שאינני צריך לקבוע מסמרות בשאלת המעמד שאותו קנו המשיבים מכוח ההלכה הפסוקה.
לעניין השתק העילה

טענתו של עורך-דין אבי יצחק היא, כי יש מעשה-בית-דין מסוג השתק עילה כלפי המשיבים, בשאלה, אם יש להם מעמד בבית-המשפט.

הפרקליט המלומד מדגיש, כי הדוקטרינה של מעשה-בית-דין חלה גם בפלילים, והיא אינה מוגבלת רק לשאלות עובדתיות, אלא משתרעת גם על שאלות משפטיות (ראה לעניין זה פסק-הדין המנחה, ע"פ 447/88 לוונטהל נ' מדינת ישראל
, פ"ד מד(2) 1, בעמ' 3-4).

עורך-דין אוסלנדר סבור, כי ניתן בענייננו להתייחס רק למעשה-בית-דין מסוג השתק פלוגתא, ולא התקיימו במקרה דנן התנאים המקימים השתק עילה.

על ההבדל בין השתק עילה לבין השתק פלוגתא עמד בית-המשפט העליון בפסק-דין



עפ בית משפט מחוזי 567/97 עופר נמרודי, דוד רונן נ' אביב פישביין, תשבץ יעוץ ומידע בע"מ, מדינת ישראל, [ פס"מ: תשנ"ז א 252 ] (פורסם ב-ֽ 01/07/1997)