פסקי דין על כראם אבו לפח (סעאבנה) | פסקי דין על מועצה מקומית כפר קרע

294/09 עע     20/01/2011




עע 294/09 כראם אבו לפח (סעאבנה) נ' מועצה מקומית כפר קרע




כראם אבו לפח (סעאבנה)



st1\:*{behavior: }
כראם אבו לפח (סעאבנה)
המערערת

-

מועצה מקומית כפר קרע
המשיבה


לפני: השופט שמואל צור
, השופטת רונית רוזנפלד
, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה


נציג עובדים מר ראובן בוימל,
נציג מעבידים מר מיכאל הילב

בשם המערערת – עו"ד עאדל יחיא
בשם המשיבה – עו"ד מוחמד יחיא



פסק דין


השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.
בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (השופטת אביטל רימון-קפלן ונציגי הציבור מר יובל אבוחצירא ומר שלמה אייל; עב' 1424/05), בו נדחתה תביעת המערערת לתשלום הפרשי שכר בגין תוספת היקף משרה אשר נתבעה בהתבסס על הוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות.

הרקע העובדתי


2.
המערערת, גב' כראם אבו לפח (סעאבנה)
, מועסקת כעובדת הוראה בחינוך הבלתי פורמאלי אצל המשיבה – המועצה המקומית כפר קרע (להלן: המועצה) – החל מחודש דצמבר 1977. תחילה הועסקה כמדריכת נוער וקבוצות חברתיות, בשנת 1987 קודמה לתפקיד רכזת מד"צים, ומאז שנת 2001 הינה מכהנת כמנהלת בית הנוער ויחידת הנוער במועצה.

3.
בתקופה הרלוונטית לענייננו – יולי 1988 עד ינואר 2000 – עמד היקף משרתה של המערערת על 50%, ובנוסף לכך עבדה בחופשות הקיץ, בקייטנות של המועצה, בתמורה לשכר נוסף. במהלך חודש פברואר 2000 פנתה לחשב השכר במועצה, וטענה כי בהתאם להוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות (להלן – חוקת העבודה) הינה זכאית, ללא שינוי בשעות עבודתה, לקבל שכר לפי היקף משרה של 60% (להלן – תוספת היקף משרה). המערערת טענה כי הזכות לכך נודעה לה לראשונה במהלך חודש ינואר 2000, במהלך השתתפות בהשתלמות מטעם משרד החינוך.

4.
כתוצאה מפניית המערערת, תוקן שכרה החל מחודש פברואר 2000, והיא החלה לקבל שכר לפי היקף משרה של 60% במקום 50%. לטענתה, הובטח לה באותו מועד כי ישולמו לה מלוא ההפרשים המגיעים לה בגין תוספת היקף המשרה החל משנת 1988 ואילך – אך הדבר לא נעשה. לאור זאת, הגישה את תביעתה לבית הדין האזורי ביום 12.4.05.

5.
תחילה הכחישה המועצה, בכתב הגנתה, את זכות המערערת באופן גורף, ואף טענה כי חוקת העבודה אינה חלה עליה. עמדה זו השתנתה תוך כדי ניהול ההליך ובמסגרת תצהירי העדות הראשית מטעמה טענה המועצה כי המערערת קיבלה בפועל את התוספת המבוקשת על ידה, החל מחודש נובמבר 1992.

כהוכחה לטענתה צירפה המועצה תלושי שכר, המעידים על תוספות אחוזיות בשיעור 10% ובשיעור 4%. העד מטעם המועצה ציין כי בעוד שהתוספת בשיעור 4% שולמה בגין עבודתה של המערערת כמדריכת נוער – התוספת בשיעור 10% מהווה למעשה תוספת היקף משרה, אשר נרשמה בטעות כתוספת אחוזית נוספת. המועצה הוסיפה כי החשב הנוכחי לא היה מודע לכך, ולכן נעתר לבקשת המערערת לתיקון היקף משרתה לצרכי שכר החל מחודש פברואר 2000. המערערת מצידה הכחישה זאת, וטענה כי התוספת בשיעור 10% משולמת לה החל מחודש נובמבר 1992 בשל היותה מדריכת מד"צים, וללא כל קשר לתוספת היקף המשרה.



פסק דינו של בית הדין האזורי

6.
בית הדין האזורי דחה את טענתה העובדתית של המועצה בדבר תשלום תוספת היקף המשרה החל משנת 1992. בית הדין הבהיר כי לא הוצגה אסמכתא כלשהי בדבר מהות התוספת האחוזית ששולמה למערערת החל משנת 1992, כאשר לא היה חולק כי נרשמה כתוספת אחוזית בגוף תלוש השכר, ולא בעמודת "חלקיות המשרה" בראש התלוש. בית הדין הוסיף כי אחד מעדי המועצה - החשב מר רפעת עתמאנה - אישר כי אין לו ידע אישי כלשהו לגבי מהות התוספת, בעוד שהעד הנוסף - החשב הקודם מר מחמוד מסראווה - כלל לא זכר את נסיבות מתן התוספת.

לאור האמור, וכאשר מועד תחילת תשלום התוספת האחוזית אינו תואם למועד היווצרות הזכות לתוספת היקף משרה – נקבע כי המועצה לא עמדה בנטל להוכחת טענתה, ומשמעות הדברים הינה קביעה עובדתית כי תוספת היקף המשרה שולמה למערערת לראשונה בחודש פברואר 2000.

7.
לאור קביעתו העובדתית, פנה בית הדין לבחינת טענת ההתיישנות שהעלתה המועצה. ראשית קבע, כי עילת התביעה בגין אי קבלת תוספת היקף המשרה מתחדשת מדי חודש בחודשו, ולכן לא חלה התיישנות בהתייחס למשכורות החודשים אפריל 1998 ואילך. שנית קבע, כי אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – החוק או חוק ההתיישנות), שכן גם אם המערערת למדה לראשונה על קיום הזכות במסגרת ההשתלמות בה השתתפה בחודש ינואר 2000 – יכולה הייתה לדעת עליה עוד קודם לכן, "בין אם במישרין מתוך עיון באוגדן או בחוקת העבודה, בין אם מתוך פניה לרשות המקומית ובין אם מתוך פניה לנציגות העובדים".

8.
שלישית קבע בית הדין, כי אין תחולה לסעיף 9 לחוק אשר דוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות ליום ההודאה מצד הנתבע בקיום הזכות, וזאת מהסיבות הבאות:

א.
תשלום תוספת היקף המשרה החל מחודש פברואר 2000 אינו יכול להוות הודאה בקיום הזכות לגבי תקופה הקודמת לכך, שכן אין מדובר בתוספת אוטומטית אלא בתוספת המותנית בתנאים.
ב.
טענת המועצה כי שילמה בפועל את תוספת היקף המשרה החל משנת 1992 גם היא אינה יכולה להוות "הודאה בקיום הזכות", שכן "לנוכח העדויות החלקיות והלא ברורות של הנתבעת, אין בידינו לקבוע כי המדובר ב"הודאה" בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור את אותה זכות נתבעת".
ג.
גם טענות המועצה במסגרת ההליך המשפטי אינן מהוות "הודאה", אלא "הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות" – אשר הוצאה במפורש מתחולתו של סעיף 9 לחוק.

נוכח האמור, נדחתה תביעת המערערת – מחמת התיישנות – בהתייחס לתקופה שקדמה לחודש אפריל 1998.

9.
באשר לתביעה בהתייחס לחודשים אפריל 1998 ועד ינואר 2000 – הבהיר בית הדין כי הזכאות לתוספת היקף המשרה מותנית בשלושה תנאים מצטברים:

א.
עבודה בפועל במספר השעות השבועיות המפורטות בטבלה הקובעת את הזכאות – לגבי תנאי זה הובהר כי המועצה לא חלקה על קיומו ולכן יש להניח כי התקיים.
ב.
אי אפשרות מצד המעסיק להעסיק את העובד במשרה מלאה – ביחס לתנאי זה קבע בית הדין כי "לא דק אף אחד מן הצדדים פורתא בשאלה מדוע הועסקה התובעת בהיקף של 50% בלבד, האם הייתה אפשרות להעניק לה השלמת משרה או שמא הנתבעת לא יכלה להעסיקה במשרה מלאה". בנוסף, "איש מן הצדדים לא טרח להסביר לגבי פשרה של עבודת התובעת בקייטנות בנוסף למשרתה הרגילה". לאור זאת, נקבע כי לא הוכח קיומו של התנאי.
ג.
אי עבודה בפועל בעבודה נוספת – ביחס לתנאי זה קבע בית הדין כי המערערת הסתפקה בהצהרה בקשר לכך ולא הגישה ראיות להוכיחו, למעט ביחס לשנת 1999 לגביה הוגשו טופס 101 וכן אישור על הכנסות. לאור זאת, נקבע כי לא הוכח גם קיומו של תנאי זה – לפחות לגבי חלק מן התקופה.

בהתחשב באמור, נדחתה גם תביעתה של המערערת בהתייחס לחודשים אפריל 1998 ואילך, לגופה וכיוון שהמערערת לא עמדה בנטל להוכחת הזכאות. עם זאת בהתחשב בכלל הנסיבות, לא חויבה בהוצאות.

טענות הצדדים בערעור

10.
המערערת טוענת כי בפתח ישיבת ההוכחות שהתקיימה בבית הדין האזורי הצהיר בא-כוח המועצה באופן מפורש כי המועצה מודה בקיום זכותה של המערערת, וטען טענת הגנה אחת בלבד – כי הזכות שולמה לה בפועל החל משנת 1992. המערערת סבורה כי בכך ויתרה המועצה על טענת ההתיישנות; מתוך נקודת המוצא האמורה אף חקר בא-כוחה את עדי המועצה במהלך אותה ישיבה, ללא התייחסות לסוגיית ההתיישנות.

המערערת מדגישה כי רק במהלך ישיבת ההוכחות השנייה, ביום 1.4.08, חזר בא-כוח המועצה לטענת ההתיישנות וטען כי ההודאה כפופה לה; בא-כוח המערערת התנגד מיידית להרחבת החזית, וסוכם כי הצדדים יתייחסו לכך בסיכומיהם. למרות זאת, לא הייתה כל התייחסות לכך במסגרת פסק הדין. המערערת סבורה כי משקיבל בית הדין האזורי את עמדתה בסוגיה היחידה שנותרה למחלוקת – וקבע עובדתית כי תוספת היקף המשרה לא שולמה למערערת טרם חודש פברואר 2000 – לא הייתה כל הצדקה לדחיית תביעתה.

11.
לחלופין טוענת המערערת, כי גם אם ניתן היה להעלות מחדש את טענת ההתיישנות – לא הייתה הצדקה לקבלה לאור הסעיפים 8 ו – 9 לחוק, אשר חלים שניהם. לגופה של זכאות טוענת המערערת כי הודאת המועצה בפתח ישיבת ההוכחות מהווה הודאה ברורה בהתקיימות שלושת תנאי הזכאות בתקופה שבין 1992 לינואר 2000, ולכן לא הייתה הצדקה לקבוע כי לא הוכיחה את קיומם.
אף לא הייתה הצדקה לדרוש ממנה להוכיחם, בהתחשב בהודאה האמורה ובאי התייחסות המועצה לכך בתצהיריה.

המערערת מדגישה כי המועצה כלל לא ניסתה לטעון, בתצהירים מטעמה, כי תנאי הזכאות אינם מתקיימים, על אף שכל העובדות הקשורות לכך היו בידיעתה ומדי שנה הוחתמה על טופס 101 בו הצהירה כי עבודתה במועצה הינה עבודתה היחידה.

12.
המועצה תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי. לגישתה, תוספת היקף המשרה אינה אוטומטית אלא כפופה להתקיימות תנאים, אותם יש לבדוק בהתייחס לכל שנה ושנה; עצם חלוף הזמן, והגשת התביעה רק בשנת 2005, מקשים באופן משמעותי על בדיקת התנאים בהתייחס לשנים 1988 – 1998. המועצה מדגישה כי טענה להתיישנות עוד בכתב ההגנה, וטענה זו לא נזנחה לאחר ההכרה העקרונית בזכאות המערערת. המערערת אף לא מיהרה להגיש את תביעתה לאחר גילוי הזכות על ידה בינואר 2000, אלא המתינה למעלה מחמש שנים.

13.
עוד טוענת המועצה כי המערערת כלל לא הוכיחה כי תוספת היקף המשרה נכנסה לתוקף ביולי 1988 דווקא, וכי אי הגשת בקשה על ידה לקבלת התוספת בזמן אמת מלמדת כי לא הביעה נכונות לעבוד בהיקף של משרה מלאה בשנים שבמחלוקת. ללא הגשת בקשה על ידה אף לא ניתנה למועצה הזדמנות להפעיל שיקול דעת - האם להעלות את היקף משרתה של המערערת ל – 100% או לחלופין לשלם לה את תוספת היקף המשרה.

לסיום חוזרת המועצה על הטענות העובדתיות שהעלתה בבית הדין האזורי, לפיהן התוספת האחוזית בשיעור 10% ששולמה למערערת החל משנת 1992 הינה למעשה תוספת היקף המשרה – אשר בטעות לא נרשמה במשבצת "חלקיות המשרה". עוד טוענת היא כי המערערת לא הוכיחה את שיעורה הכספי של התוספת.




דיון והכרעה

המקור הנורמטיבי לתוספת היקף המשרה ומהותה

14.
סעיף 27.3 לחוקת העבודה - בנוסחה המשולב משנת 2001 - קובע כדלקמן:

"עובד רשות מקומית המועסק כדרישת הרשות המקומית במשרה חלקית, והרשות אינה יכולה להעסיקו במשרה מלאה ואשר אינו עובד בעבודה אחרת המשלימה את עבודתו, זכאי לשכר מוגדל מעבר לחלקיות משרתו בפועל, ויעבוד בפועל את מספר השעות השבועיות על פי הפירוט בטבלה:-
שיעור חלקיות
שעות עבודה לשבוע
שיעור השכר
המשרה בפועל
על בסיס 42.5
המחושב ממשרה
(באחוזים)


שעות שבועיות
מלאה (באחוזים)
25
10.5
30
30
13
36
35
15
42
40
17
48
45
19.5
54
50
21.25
60
55
23.5
64
60
25.5
68
65
27.5
72
70
30
76
75
32
80
אחוזי השכר ושעות העבודה בכל חלקיות משרה השונים מהמופיע בטבלה, יחושבו באופן יחסי (בהתאם, מעוגל לשלם או לחצי).
עבודה חלקית שלא ביוזמת המעסיק – עובד אשר אינו יכול או אשר אינו רוצה לעבוד במשרה מלאה וכן עובד בעבודה נוספת לעבודתו החלקית ברשות המקומית, אינו זכאי לתוספת הנ"ל.
דין עבודה חלקית לגמלאי – עובד בפנסיה מוקדמת, משמעותו שמשרתו אינה משרה יחידה, לפיכך אינו זכאי להגדלה הנ"ל".

חוק ההתיישנות




חוק ההתיישנות
פלוני





.


,
,
,







עע בית הדין הארצי לעבודה 294/09 כראם אבו לפח (סעאבנה) נ' מועצה מקומית כפר קרע (פורסם ב-ֽ 20/01/2011)