פסקי דין על דוד סלומון | פסקי דין על ירון זומר

796/02 א     28/04/2004




א 796/02 דוד סלומון נ' ירון זומר




1
בתי המשפט
א 000796/02
בית משפט השלום הרצליה
28/4/2004
תאריך:
כב' השופט צבי דותן


דוד סלומון
בעניין:
התובע
ג' דה שליט
ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
ירון זומר
הנתבע
ליאור כהן

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין

העובדות והמחלוקת
1. התובע הינו מתווך מקרקעין, ומנהל סוכנות לתיווך נכסים בשם "א.א. יפית", בהרצליה. מר גדי כץ היה הבעלים של בית ברחוב קרן היסוד 19, בהרצליה פיתוח. מר כץ מסר לתובע כמתווך את הטיפול במכירת הבית. הנתבע, עו"ד זומר, הביע התעניינות ברכישת הבית. בשיחת הטלפון הראשונית שבין התובע והנתבע, נקבעה פגישה ביניהם, בסמוך לבית.

2. הנתבע טוען כי כבר בשיחת הטלפון הזאת, הודיע הוא לתובע כי אין בכוונתו לשאת בתשלום דמי תיווך בשיעור העולה על 1/2% (וזאת לאור ערכו הגבוה של הבית), והתובע השיב כי "נסתדר". ואילו התובע גורס כי בשיחת טלפון זו לא הוזכר נושא דמי התיווך כלל, ע"י מי מן הצדדים, לא נוהל כל ויכוח באשר לגובה דמי התיווך, ולא הבטיח לנתבע כי "נסתדר" בענין זה.

3. מכל מקום, הצדדים נפגשו, והתובע הציג בפני
הנתבע ואשתו את הבית. לקראת סיום הביקור בבית, ביקש התובע מאת הנתבע לחתום על כתב התחייבות לתשלום דמי תיווך. לטענת התובע, בשלב זה קרא הנתבע את טופס כתב ההתחייבות, בו נקובים (בהדפסה) דמי תיווך בשיעור 2% מערך העסקה, ואמר שאינו מוכן לשלם דמי תיווך בשיעור זה, וביקש הנחה. נוהל ביניהם משא ומתן קצר, ולאחר שהנתבע הבטיח לשלם את דמי התיווך כבר במעמד חתימת הסכם המכר (אם ייחתם), הסכים התובע להעניק לו הנחה בדמי התיווך ולהעמידם על שיעור של 11/2% מערך העיסקה, בתנאי שאלה ישולמו עם חתימת ההסכם (הסכם המכר). בהתאם להסכמה זו, תיקן התובע, בנוכחות הנתבע ולנגד עיניו, את שיעור דמי התיווך המודפס בכתב ההתחייבות (2%), כתב תחת זאת בכתב ידו11/2%, ולאחר התיקון האמור, חתם הנתבע על הטופס.
ואילו הנתבע גורס כי לא כך היו פני הדברים. לגירסתו, כשהתובע הציג בפני
ו את טופס כתב ההתחייבות לתשלום דמי תיווך, אמר הנתבע כי אין בכוונתו, בהמשך לדברים שכבר אמר לתובע בשיחתם הטלפונית, לשאת בדמי תיווך בשיעור 2%, אלא 1/2% בלבד. התובע ניסה לשכנעו להתפשר עמו, ולהסכים לדמי תיווך בשיעור של 11/2%, אולם התובע סירב לכך, ולאחר דין ודברים קצר הוסכם ביניהם בסופו של דבר על דמי תיווך בשיעור 1/2%, ואזי מחק התובע את הסיפרה 2, המודפסת בטופס, ורשם 1/2 בכתב ידו, והנתבע חתם על הטופס.

4. אחר הדברים האלה נוהל מו"מ בין הנתבע לבין בעל הנכס, מר גדי כץ, ולבסוף נחתם חוזה מכר למכירת הבית לנתבע ולאשתו תמורת סך בשקלים השווה ל- 700,000 דולר ארה"ב.

5. התובע פנה עקב כך אל הנתבע בדרישה לתשלום דמי התיווך המגיעים לו עפ"י ההסכם ביניהם. תשלום דמי התיווך התעכב מחמת סיבות התלויות בנתבע (הריון בסיכון של אשתו, אשר ילדה, בניתוח, זמן קצר לאחר חתימת חוזה המכר, ומצב בריאותה היה רופף, והנתבע לדבריו עסק בטיפול בה וברך הנולד).
מכל מקום, במהלך התקופה שלאחר חתימת חוזה המכר ולפני ביצוע התשלום, התעוררה בין הצדדים מחלוקת, כאשר התובע טען כי סוכם ביניהם על דמי תיווך בשיעור 11/2% והנתבע טען כי סוכם על 1/2%. בשלב זה חיפש הנתבע, בין ניירותיו, עותק של הסכם התיווך בינו לבין התובע, אך לא עלה בידו למוצאו. לפיכך ביקש הנתבע כי התובע יעביר אליו עותק מן ההתחייבות לתשלום דמי תיווך, עליה חתם הנתבע. התובע אכן העביר אליו את כתב ההתחייבות הנ"ל באמצעות פקס. הנתבע טוען כי רבה היתה פליאתו שעה שנוכח לראות כי כביכול הינו חתום על התחייבות לתשלום דמי תיווך בשיעור 11/2%. הנתבע שלח אל התובע מכתב, ביום 9/1/02, בו הודיעו כי הינו זוכר כי בשעה שחתם על טופס כתב ההתחייבות, היה רשום שיעור דמי תיווך של 1/2%, וכי "הנני רוצה להימנע בשלב זה מלהטיל בך דופי ולהסיק כי פרטים מסוימים מולאו במסמך הזמנת התיווך לאחר חתימתי". למכתבו זה צירף התובע שיק בסך 17,265₪, המהווה את סכום דמי התיווך עפ"י שיעור של 1/2% מערך העיסקה (לפי חישוב הנתבע) בצירוף מע"מ.

6. בסמוך לאחר מכן טוען הנתבע כי נוהלה בינו לבין התובע שיחת טלפון, לה היו עדים אחיו של הנתבע (העובד עמו כעו"ד במשרד), ואדם נוסף, ובה הציע הנתבע כי התובע (בהיותו איש שומר מסורת) יישבע שהנתבע אכן חתם על טופס הזמנה בו היה רשום 11/2%, ובכך תבוא המחלוקת על סיומה. התובע לא הסכים להצעתו זו של הנתבע, והתחמק מלהישבע על נכונות גירסתו.

7. ביום 22/1/02 השיב ב"כ התובע למכתבו הנ"ל של הנתבע, ובו כתב כי הנתבע מנסה להתנער מהתחייבותו שבכתב לשלם דמי תיווך בשיעור שהוסכם בין הצדדים, שהוא 11/2%. על כך באה תשובת הנתבע, במכתבו מיום 23/1/02, בו הוא חוזר על טענתו כי סוכם על 1/2% וכי כך גם היה כתוב במסמך שחתם עליו.
חודש ימים לאחר קבלת מכתב זה, הגיש התובע את התובענה שבפני
י, לתשלום יתרת דמי התיווך שבמחלוקת.

8. המחלוקת שבין הצדדים היא אם כן בשאלה: מהו שיעור דמי התיווך שהוסכם עליו, האם 11/2%, כטענת התובע, או 1/2%, כטענת הנתבע.
מחלוקת נוספת נוגעת לשאלה, האם הסכום ששילם הנתבע עפ"י חישוב של 1/2% אכן היה הסכום הנכון, או שנותר הפרש קטן, כטענת התובע.

הנטל להוכיח טענת זיוף ומירמה הוא כבד למדי
9. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות בתיק, נראה לי כי את המשקל המכריע ביותר יש ליתן למסמך בכתב, עליו חתם הנתבע, ובו כתוב: "הנני מתחייב לשלם דמי תיווך במעמד הסכם מחייב בשיעור: במכירה או קניה - 11/2% + מע"מ מערך העיסקה, בשכירות או בהשכרה - חודש ימים שכ"ח + מע"מ".

10. הנתבע טוען כי התובע זייף את הטופס, בכך שלכתחילה, בעת החתימה, נכתב בטופס 1/2%, ורק אח"כ, אחרי שהנתבע חתם, הוסיף התובע, ללא ידיעת הנתבע וללא הסכמתו, את הסיפרה 1, כך שכיום כתוב בטופס: 11/2%. כדברי הנתבע בעדותו: "אני טוען חד וחלק שהוא זייף את טופס ההתחייבות, הוא שיקר בטופס, הוא רימה אותי". (פרו, עמ' 7, ש' 3-4). ואילו תשובת התובע לטענה זו של הנתבע היא: לא היה ולא נברא (סע' 23 לתצהירו). "לא ערכתי שום שינויים בהסכם הזה, כל הפרטים מולאו בנוכחותך. הכל בנוכחותך ובנוכחות אשתך" (עמ' 3, ש' 16-17).

11. הנה כי כן, הנתבע טוען "חד וחלק" כדבריו, כי התובע זייף את טופס כתב ההתחייבות, בהוסיפו עליו את הסיפרה 1, שלא היתה, לטענתו, כתובה מלכתחילה. ברור הדבר כי הנטל על הנתבע להוכיח טענתו זו, והנטל הוא כבד למדי, הואיל ומדובר בטענה חמורה, המייחסת לתובע מעשה פלילי. ר' בענין זה זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהד' 7, עמ' 313: "בתי המשפט נוהגים להחמיר עם נתבע המבקש לפסול התקשרות בהאשימו את יריבו בטענה זו, המכתימה את שמו, ומייחסת לו התנהגות שאינה הוגנת, הגובלת לפעמים בעבירה פלילית" (ר' גם ע"א 51/89 האפוטרופוס הכללי נ' אבו חמדה פד"י מו(1) 491, בעמ' 501).

לא ניתן טעם הגיוני לטענת הנתבע בדבר הפחתה כה ניכרת במחיר
12. יש לציין בפתח הדברים כי שיעור דמי התיווך המקובלים בדרך כלל, ובהעדר הסכמה מפורשת אחרת, הוא 2% מערך העיסקה. גם התובע בתצהירו (סע' 9) מציין כי זהו שיעור דמי התיווך המקובלים. מכל מקום, אף בהנחה שלא הוכח כל נוהג כללי כאמור, הרי הוכח כי זהו השיעור הנהוג אצל התובע, שכן, שיעור זה מצוין אצלו, בהדפסה, בטפסים הסטנדרטיים של התחייבות לתשלום דמי תיווך שהוא עושה בהם שימוש בעסקו. נשאלת אפוא השאלה, מדוע יעניק התובע לנתבע, אותו כלל לא הכיר קודם לכן, הנחה בשיעור של 75% מהמחיר (1/2% במקום 2%)? אני מוכן להניח כי בעסקאות בסכומים גבוהים יחסית, אחוז דמי התיווך יורד בשיעור מסוים, אבל לא בשיעור של 75%. הנתבע לא נתן כל הסבר או נימוק מדוע הסכים התובע, סתם כך, ללא כל היכרות קודמת או יחסים מיוחדים ביניהם, להעניק לו הנחה כל כך משמעותית במחיר.

לא היתה חובה על הנתבע להגיש חוות דעת של מומחה
13. התובע טוען כי את טענת הזיוף היה על הנתבע להוכיח באמצעות חוות דעת של מומחה. בנסיבות מקרה זה, אינני סבור כך. אין חולק כי התובע הוא שרשם בכתב ידו את כל מה שרשום בכתב יד בטופס ההתחייבות, ואין חולק כי הנתבע חתם בתחתית הטופס. לצורך הוכחת הטענה כי הסיפרה 1 הוספה ע"י התובע בשלב כלשהו שלאחר כתיבת הסיפרה 1/2 וחתימת הטופס ע"י הנתבע, אמר הנתבע בצדק בעדותו, כי "מה שבודקים זה יובש הדיו, ולפי זה ניתן לדעת מתי היא נכתבה, ובמקרה זה אם הוא זייף שעה אחרי חתימת המסמך המקורי, שום מומחה לא יוכל לזהות את הזיוף חודשים או יותר לאחר מכן". "מנסיוני אם הוא הוסיף זאת זמן קצר או אפילו חודש לאחר מכן, מומחה לא יוכל לדעת זאת"; "אם הוא הוסיף שם את הסיפרה 1 על גבי המחיקה באותה עט ששימשה למחיקה, שום מומחה לא יוכל לעלות על כך" (פרו, עמ' 7). נראה לי כי נכונים דבריו אלו של הנתבע, וכי, על כן, לא היה כל טעם, במקרה זה, בהגשת חוות דעת של מומחה, להוכחת טענת הזיוף של המסמך.

בחינת הראיות שהובאו מטעם הנתבע

עדות הנתבע
14. אולם נשאלת השאלה מה ראיות אחרות הביא הנתבע להוכחת טענה זו, שהגנתו כל כולה נסמכת עליה?

מטעם הנתבע העידו: הוא עצמו, אשתו, אחיו, ואדם נוסף (מר גריאני).
הנתבע העיד כי "כשאני הייתי נוכח היה כתוב 1/2 אחוז, זה שהוא הוסיף מאוחר יותר את הסיפרה 1 זה בוודאות, למעט הסיפרה 1/2 לא היה רשום שום דבר בדף..." (פרו', עמ' 7, ש' 21-22). וכן - "כשאני חתמתי, היה רשום חצי בלבד, ואני חתמתי על הטופס. התובע עשה קו על הסיפרה 2 ומחק אותה וזה לא כתב ידי בכלל" (פרו', עמ' 6, ש' 30). דא עקא, ככל שעיינתי עיין היטב במקור של כתב ההתחייבות, לא הצלחתי לראות בו את אותו קו, שלטענת הנתבע, העביר התובע על הסיפרה 2 לשם מחיקתה. הנתבע נשאל על כך בעדותו, ותשובתו: "משום שהוא חזר על הקו חמש פעמים, לכן לא כל כך רואים אותו, רואים ליד הקוים החזקים, קוים חלשים יותר" (פרו', עמ' 7, ש' 1-2). לא נראית בעיניי הטענה, כי לא כל כך רואים את הקו המוחק את הסיפרה 2, משום שהתובע חזר עליו חמש פעמים. אם חזר עליו חמש פעמים, היה צריך לראות היטב את הקו הזה. כאמור, עיינתי במקור של המסמך שוב ושוב, ואני מתקשה לראות בו קו כלשהו אשר מוחק את הסיפרה 2. מתוך עיון במסמך אני נוטה יותר לדעה כי הסיפרה 2 לא נמחקה, וכי הסיפרה 1 פשוט נכתבה על ה- 2 המודפסת, מה שמאשש את גירסת התובע, ועומד בניגוד לגירסת הנתבע.

עדות ליאת זומר
15. אשתו של הנתבע, הגב' ליאת זומר, העידה כי שמעה שיחת טלפון בין בעלה לבין התובע, בה התווכחו על גובה דמי התיווך. בעלה התעקש על 1/2%, והיא אינה יודעת מה אמר התובע באותה שיחה, אך משנסתיימה השיחה, שאלה את בעלה על איזה אחוז הסכימו ביניהם, ובעלה השיב לה 1/2%. שיחת טלפון זו קדמה לביקורם של בני הזוג בנכס.לאחר ביקורם בנכס, במהלך נסיעתם של הנתבע ואשתו אל ביתם, מעידה הגב' זומר כי בעלה סיפר לה שהתובע ניסה לבקש להעלות את הסכום המגיע לו, אולם בפועל שיעור שכר טרחתו הושאר כפי שסוכם עוד בטרם הגיעו לביקור בנכס, דהיינו 1/2%.
יש להדגיש כי עדותה של הגב' זומר היא כולה עדות שמיעה. כדבריה - "אני לא הייתי מעורבת בדין ודברים שהתנהל בין בעלי לבין התובע ביחס לגובה דמי התיווך. מה שאני אומרת בתצהיר לגבי זה, זה עפ"י דברים שבעלי סיפר לי" (פרו', עמ' 10, ש' 22-23). "אני רק ידעתי לפני שהגענו לנכס שמדובר על 1/2 אחוז. אני יודעת את זה מבעלי" (פרו', עמ' 10, ש' 28-29).

16. נראה לי, על כן, כי לעדותה של הגב' זומר יש לייחס משקל מועט:
ראשית, היא אשתו של הנתבע (ור' לענין זה ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו פד"י נ"ד(2) 559, בעמ' 570).
שנית, עדותה כל כולה עדות שמיעה, שכן, אין היא יודעת, מידיעתה האישית, מה היה גובה דמי התיווך עליו הוסכם בין הצדדים. אף בסיכומיו (סעיף 21) מדגיש הנתבע כי אשתו "לא ידעה מאומה, ולא נטלה כל חלק בנושא דמי התיווך בכלל, למעט מה ששמעה מהנתבע".
ושלישית, לא זו בלבד שעדותה עדות שמיעה, אלא שמקור האינפורמציה שברשותה הוא לא אחר מאשר הנתבע עצמו. כל שאומרת הגב' זומר הוא, בעצם, "כך וכך סיפר לי בעלי" (ר' סע' 3 וסע' 5 לתצהירה). כיצד יכולה עדותה על דברים, שהנתבע סיפר לה, לשמש תמיכה או חיזוק לעדות הנתבע עצמו? כשם שלא היתה מתקבלת עדותו של הנתבע על דברים שהוא עצמו אמר בעבר, מחוץ לכתלי ביהמ"ש, כראיה לעקביותו ומהימנותו (ר' י' קדמי, "על הראיות", חלק שני, מהד' תשס"ד-2003, בעמ' 753), כך גם ברור שבאותה מידה לא ניתן לקבל, מפיה של אשתו, עדות על דברים שהנתבע אמר בעבר, מחוץ לכתלי ביהמ"ש, כראיה לעקביותו ומהימנותו.

עדות שי זומר ויצחק גריאני
17. שני עדים נוספים שזומנו ע"י הנתבע הם שי זומר ויצחק גריאני. שי זומר הינו אחיו של הנתבע, והינו עו"ד, העובד כשכיר וכשותף במשרדו של הנתבע. יצחק גריאני הינו בעלה של המנקה במשרד עו"ד של הנתבע, והוא לדבריו נוהג לבוא למשרד, בסיום שעות עבודתה, על מנת לאסוף אותה לביתם. הן האח והן מר גריאני היו נוכחים במשרדו של הנתבע, כאשר זה שוחח בטלפון עם התובע. בשלב מסוים העביר הנתבע את השיחה אל הרמקול כך שיתר הנוכחים בחדר יכולים היו לשמוע גם את תשובותיו של התובע. שניהם העידו כי בשלב מסוים במהלך שיחת הטלפון פנה הנתבע לפאן המסורתי של התובע, שהינו איש דתי, ושאלו האם הוא (התובע) מוכן להישבע כי סיכמו ביניהם על דמי תיווך בשיעור גבוה מ- 1/2%. לדבריהם, התובע לא היה מוכן להישבע על אמיתות גירסתו. וכדברי שי זומר: "סלומון התפתל, התחמק... וסלומון ניסה להתחמק, ירון חזר ואמר אם אתה נשבע לי ביקר לך שבאמת הסכום היה על אחוז וחצי, אז אני אשלם לך את זה. סלומון לא הסכים להישבע" (פרו', עמ' 12, ש' 7-10).

18. יש לציין כי בעדותם בביהמ"ש הוסיפו שני העדים הללו נדבך נוסף - שלא נזכר לא בתצהיריהם ולא בתצהיר הנתבע עצמו - והוא, שבניגוד לתובע, שלא הסכים להישבע, הרי הנתבע הסכים, ואף נשבע בבנו, שאך זה נולד, על נכונות גירסתו שלו (פרו', עמ' 9, ש' 18-23, עמ' 12, ש' 7-12). עצם העלאת הגירסה החדשה הזאת, שכאמור, אין לה זכר באף לא אחד מתצהירי העדות, שהוגשו מטעם הנתבע, היא תמוהה, ויחד עם זאת, אינני שולל את עדותם זו מכל וכל (רק בשל כך שלא נזכרה בתצהיריהם), שהרי מדובר בשני עדים שמסרו אותה גירסה בנקודה זו, שני עדים שלא שמעו האחד את עדות חברו.

19. לכאורה עדויות אלה בדבר שיחת הטלפון שבה לא הסכים התובע להישבע על אמיתות גירסתו, הן בעלות משמעות רבה לעניננו, מה גם שהתובע נמנע כליל מלהתייחס לענין זה בתצהיר עדותו (שהוגש אחרי תצהירי הנתבע). אך לאחר ששקלתי בדבר נראה לי כי אין לייחס משמעות לסירובו של התובע להישבע בפני
הנתבע.
יצוין, ראשית, כי ישנן סתירות בין הנתבע, אחיו, ומר גריאני, הן באשר לתאריך קיום שיחת הטלפון הזאת, והן באשר לשעת קיומה.
שנית, מדובר בעדות אחיו של הנתבע, אשר גם עובד עמו במשרדו כשכיר וכשותף, ובעדות בעלה של המנקה, כלומר, כפי שמציין ב"כ התובע בסיכומיו, מדובר בעדות שניים שכל אחד מהם, בדרכו, סמוך על שולחנו של התובע ותלוי בו לפרנסתו.
שלישית, וזו אולי תולדה של מה שאמרתי זה עתה, בעדותם בביהמ"ש ניסו שני העדים הללו "להיטיב" את מצבו של הנתבע עוד יותר מכפי שסיפרו בתצהיריהם, בהוסיפם את הגירסה החדשה בדבר שבועה שנשבע הנתבע.
ורביעית, וזה העיקר, לשבועה יש משמעות משפטית רק כשהיא ניתנת בפני
בית המשפט. אין כל משמעות משפטית להסכמה להישבע, או לסירוב להישבע, אם אין המדובר בשבועה הניתנת בבית המשפט. כאמור בספרו של פרופ' א' הרנון, "דיני ראיות", חלק ראשון, בעמ' 182, המתייחס למצב המשפטי ששרר בענין זה בתקופה שבה המג'לה היתה עדיין בתוקף, ישנם מקרים שבהם זכאי בעל דין לדרוש מיריבו להישבע, כשנכונות היריב להישבע, או סירובו להישבע, עשויים להכריע את הדין. המחבר מזכיר בהקשר זה מספר סעיפים של המג'לה. אולם לכך עלי להוסיף כי הדברים אמורים בשבועה בפני
ביהמ"ש בלבד, שכן, סעיף 1744 למג'לה קבע מפורשות: "אין שבועה אלא בפני
השופט או בפני
סגנו. וסירוב לשבועה בפני
אחר, אין לו דין סירוב".
(אעיר כי השבועה, גם היום, לא בוטלה כליל, ראה סעיף 19 לפקודת הראיות [נוסח חדש], וקדמי, "על הראיות", חלק שני, מהד' תשס"ד-2003, עמ' 807-808).

סיכומה של נקודה זו, אין לייחס כל משמעות משפטית ל"שבועתו" של הנתבע בפני
התובע, מחוץ לכתלי ביהמ"ש, או לסירובו של התובע "להישבע" בפני
הנתבע, מחוץ לכתלי ביהמ"ש. רק לשבועה או לסירוב להישבע בפני
ביהמ"ש יכולה היתה להיות משמעות, וגם זאת - רק לפי הדין ששרר במקומותינו בעבר (המג'לה).

20. סקרתי עד עתה את כל העדויות שהובאו מטעם הנתבע, והראיתי כי לא ניתן לבסס עליהן מסקנה, שגירסת הנתבע היא הנכונה. אמת, מטעם התובע לא נשמעה אלא עדותו שלו, שהיא עדות בעל דין, ולא זומנו מטעמו כל עדים נוספים. אלא שלצידו של התובע עומד המסמך בכתב, אשר מוחזק כאמת ונכון, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר.

האמור בכתב ההתחייבות בענין ההנחה הניתנת
21. ועתה אתייחס למספר טענות נוספות שמעלה הנתבע, וטרם התייחסתי אליהן.
טוען הנתבע כי במסמך שבכתב (כתב ההתחייבות לתשלום דמי תיווך) נרשם בין היתר: "תשלום בחתימת החוזה מקנה ההנחה", ובמקביל - כל שרשום בטופס הינו כי שיעור דמי התיווך הוא 11/2%. לא צוין בטופס מהו שיעור דמי התיווך במקרה שהנתבע אינו משלם לתובע "בחתימת החוזה". האם 11/2% הוא שיעור דמי התיווך "הרגילים", ותשלום בחתימת החוזה מקנה הנחה כלשהי משיעור זה? או שמא דמי התיווך "הרגילים" הם 2%, ותשלום בחתימת החוזה מקנה הנחה ל-11/2%? ואם כך הוא הדבר, הרי אין חולק כי הנתבע שילם באיחור ולא בחתימת החוזה, אם כן, מדוע לא דרש התובע בתביעתו תשלום לפי 2%?
אני סבור כי כל השאלות הללו היו במקומן אילו מדובר היה במסמך שנערך בידי עו"ד, אך לא במקרה דנן, שבו דברים אלה נרשמו בידי התובע שאין לו כל השכלה משפטית. כדברי התובע, שאני מקבלם באופן מלא: "המשפט "תשלום בחתימת החוזה מקנה ההנחה" פירושו שבטופס מודפס 2% אבל אתה מקבל את ההנחה של 25% ומגיע ל-11/2%, אם אתה משלם בחתימת החוזה. אני לא עו"ד, אני רק מתווך" (עמ' 2, ש' 24-26); "הטופס לא מדבר על הנחה נוספת, אלא על הנחה מה-2%" (עמ' 3, ש' 17-18). אני מאמין לתובע שזו היתה כוונתו בכותבו מלים אלה. ספק אם ניתן היה לפרש כך את המסמך, אילו נוסח ונערך בידי יודעי דת ודין, אך המסמך נערך בידי התובע, וכוונת התובע, לדעתי, ברורה. ובאשר לשאלה - מדוע אפוא לא דרש בתביעתו דמי תיווך בשיעור 2%, לאור העובדה שהתשלום ע"י הנתבע לא בוצע "בחתימת החוזה"? התובע לא נשאל על כך בחקירתו, אולם יכולני לשער כי התשובה לשאלה זו היא, שעפ"י ייעוץ משפטי שקיבל, לא ניתן, על יסוד המסמך כמות שהוא, לתבוע דמי תיווך בשיעור 2%.

העובדה שמקור המסמך והעתקיו נותרו בידי התובע
22. טענה נוספת בפי הנתבע היא, שהן המקור והן ההעתקים של כתב ההתחייבות נותרו כולם בידי התובע, ולכן (א) לתובע היתה ההזדמנות לבצע בטופס כל שינוי שיחפוץ בו, (ב) עצם העובדה שהתובע לא מסר עותק מכתב ההתחייבות לנתבע, מעלה תהיות באשר לכוונותיו הנסתרות וחסרות תום הלב של התובע.
אכן, אין חולק כי המקור של כתב ההתחייבות, כמו גם ההעתקים, נותרו בידי התובע, וזאת משום שהנתבע (כך לטענת התובע) שכח לקחתו (סע' 30 לתצהיר הנתבע). אעיר כי גם לפי עדות הנתבע יוצא, שהנתבע הוא ששכח לקחת לידיו את המסמך. כך העיד הנתבע בשלב הרשות להתגונן כי "... וגם את המקור לא לקחתי, הסנדלר הולך יחף" (פרוטוקול בבש"א 1068/02 עמ' 1, ש' 16-17). מכל מקום, מן העובדה שהמקור וההעתקים נותרו בידי התובע, והיתה לו ההזדמנות לעשות בהם שינויים, מעובדה זו כשלעצמה לא ניתן בשום אופן להסיק מסקנה כה מרחיקת לכת כי התובע אכן זייף את המסמך שברשותו. כדי להגיע למסקנה חמורה שכזו, נדרש הרבה יותר מאשר עצם העובדה שהיתה לו ההזדמנות לכך.

הטענה בדבר היפוך נטל ההוכחה
23. בהקשר לכך שהתובע לא נתן עותק של כתב ההתחייבות לנתבע, מעלה הנתבע טענה נוספת: הוא מצטט (בסעיף 34 לסיכומיו) קטע מספרו של כב' השופט י' קדמי "על הראיות", חלק שלישי (במהד' תשס"ד-2003 מופיע הקטע הנ"ל בעמוד 1514), ומבקש ללמוד ממנו כי מכיון שהמסמך נותר בידי התובע, לפיכך הנטל מוטל על התובע להוכיח כי האמור במסמך הוא אמת.
אינני מקבל טענה זו. הציטטה המובאת ע"י הנתבע בהקשר זה עניינה בהעברת נטל ההוכחה עקב אי מילוי חובת רישום ותיעוד רפואי, ואין לה כל שייכות לסוגיה של אי מסירת עותק של חוזה, לצד השני לחוזה.
מלבד הציטטה הנ"ל, שכאמור, אינה שייכת לענין, לא הביא הנתבע כל אסמכתא משפטית נוספת לביסוס טענתו בענין העברת נטל ההוכחה, ואינני סבור, כטענתו, כי אכן הנטל עבר אל כתפי התובע. לדעתי, מסמך וכל הכלול בו מוחזק כנכון ואמיתי, ואם טוען הנתבע כי נעשו במסמך שינויים, עליו הנטל להוכיח את טענתו.

תמליל השיחה המוקלטת עם מר גדי כץ
24. נושא אחר המועלה ע"י הנתבע הוא - תמליל שיחה בינו לבין מוכר הנכס, מר גדי כץ.
התובע טען בתצהירו (א) כי גדי כץ לא התחייב כלפיו לתשלום דמי תיווך כלשהם, (ב) כי בפועל שילם גדי כץ לתובע דמי תיווך בסך 8,460₪, וזאת ללא כל מחויבות ועל בסיס רצון טוב והערכת השירות שקיבל מאת התובע, (ג) כי התובע הוציא לכץ חשבונית מס על הסך הנ"ל.
בתגובה לכך הגיש הנתבע תמליל שיחה שנערכה בינו לבין גדי כץ ממנה עולה: (א) כי גדי כץ כן התחייב בפני
התובע לתשלום דמי תיווך, (ב) כי הסכום שכץ שילם לתובע היה 10,500 דולר, (ג) כי התובע לא הוציא לכץ חשבונית מס בגין הסכום שקיבל ממנו.
הנתבע מביא דברים אלה בפני
ביהמ"ש לא מפני שהם נוגעים לפלוגתא שעלי להכריע בה (שיעור דמי התיווך שהוסכם בין התובע והנתבע) אלא כראיה לכך שתובע אינו מהימן, לא כלפי המוכר, ולא כלפי רשויות המס, "ומדוע שנחשוב כי התובע ניהל העיסקה עם הנתבע ביושר, משלא פעל זה ביושר כלפי המוכר?" (סע' 53 לסיכומי הנתבע).

25. אינני מקבל טענה זו, משני טעמים:
ראשית, העדות על דברים שאמר גדי כץ, באותה שיחה שבינו לבין הנתבע, היא בגדר עדות שמיעה (ר' ד"ר נ' זלצמן, "סלילי הקלטה כמסמך והדרישה הראייתית לכתב", עיומ"ש י"ב, 77, בעמ' 79, וכן י' קדמי, בספרו הנ"ל, מהד' תשס"ד-2003, בעמ' 1142, 1151).
ב"כ הנתבע מסתמך על ענין ע"פ 5140/99 נחום וידל נ' מדינת ישראל פד"י נ"ו(2) 844, ומנסה ללמוד ממנו כי ניתן להביא את תמליל הקלטת כראיה לאמיתות תוכן הדברים שאמר גדי כץ, מבלי להביא את גדי כץ לעדות בביהמ"ש.
בפרשת נחום וידל (פיסקה 16 לפסה"ד) נקבע שהתמלילים אינם בגדר עדות שמיעה משום שהם נתקבלו כראיה רק לעצם אמירתם, ולא לאמיתות תוכנם. ברור לחלוטין מדברי ביהמ"ש העליון (שם) שכראיה לאמיתות התוכן, לא ניתן לקבל את התמלילים, בהיותם עדות שמיעה.

עוד מסתמך ב"כ הנתבע גם על ענין ע"פ 378/74 מסר נ' מדינת ישראל פד"י ל(1) 687, בעמ' 694, אולם גם מהדברים המצוטטים משם עולה בבירור כי תוכן הקלטת אכן מהווה עדות שמיעה, אלא שביהמ"ש יכול לקבלו, בגדר אחד החריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה כגון החריג בדבר הודיית חוץ של נאשם.

יודגש כי ב"כ התובע, בהתנגדותו לקבילות הקלטת, ציין (גם אם לא ביטא זאת במלים "עדות שמיעה") כי הקלטת אינה יכולה להיות קבילה לאמיתות תוכן דבריו של גדי כץ, וכי לשם כך צריך יהיה לזמן את כץ לעדות בביהמ"ש (פרו', עמ' 1, ש' 14-16). בכך יצא ב"כ התובע ידי חובתו להתנגד, ובמועד הנכון, לקבילותה של עדות זו.

הנתבע בחר לא להביא את גדי כץ לעדות, ועל כן, דבריו של גדי כץ נותרו בגדר עדות שמיעה, שב"כ התובע התנגד לה, ועל כן, אינה קבילה. נכון שגם התובע יכול היה, לו רצה בכך, להביא את גדי כץ לעדות על מנת לחזק את הדברים שכתב בתצהירו (סע' 24, 25), אולם לא היה חייב לעשות כן, ויכול היה להסתפק באמור בתצהירו. הנתבע, לעומת זאת, הוא המבקש להסתמך על דברים שאמר גדי כץ, והסותרים את גירסתו הנ"ל של התובע בתצהירו. על-כן, כדי להתבסס על דברים אלה כראיה לתוכנם, היה הנתבע חייב לזמן את גדי כץ לעדות בביהמ"ש.

26. שנית, אף לו קיבלתי כראיה את דבריו של גדי כץ, כפי שהם מופיעים בתמליל הנ"ל, לא בהכרח עולה מהם מסקנה בדבר חוסר מהימנות עדותו של התובע. כך, למשל, כץ טען בתמליל ששילם 10,000 דולר, ואילו התובע עמד בחקירתו בביהמ"ש על כך שכץ שילם לו 2,000 ולא 10,000 דולר (פרו', עמ' 2, ש' 29 עד עמ' 3, ש' 2). מי לידי יתקע כי כץ הוא הדובר אמת, ולא התובע? האם עצם קיומה של סתירה בין השניים, מחייב את המסקנה כי דוקא התובע שיקר?
מכל מקום, וכפי שהסברתי לעיל, שאלה זו אינה מתעוררת, משקבעתי כי אין לקבל את דבריו של גדי כץ, כפי שהם מובאים בתמליל, כראיה לאמיתות תוכנם.

27. אעיר כי דוקא התובע יכול היה לדעתי להתבסס על תמליל ההקלטה עם גדי כץ, שכן, מן התמליל עולה: (א) כי בתחילה דרש התובע מגדי כץ דמי תיווך בשיעור 2%, (ב) וכי לאחר מו"מ ביניהם סוכם על דמי תיווך בשיעור 11/2% (בדיוק כפי, שלטענת התובע, אירע גם עם הנתבע). אולם התובע, לא זו בלבד שאינו מעלה טענה זו, הוא אף טוען בסיכומיו (סע' 38) כי אין לייחס כל משקל שהוא לדברים הנשמעים בקלטת מפיו של גדי כץ. לפיכך, יישאר האמור בפיסקה זו בגדר הערה במאמר מוסגר, ולא מעבר לכך.

סיכום
28. לסיכום, בידי התובע מסמך בכתב המוכיח, כי הוסכם על דמי תיווך בשיעור 11/2%, ולא עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו כי המסמך זויף ע"י התובע, וכי לכתחילה נרשם שיעור של 1/2% בלבד. לפיכך, על הנתבע לשלם את סכום התביעה.
המחלוקת בענין אופן החישוב
29. מחלוקת צדדית שנתגלעה בין הצדדים היתה ביחס לשאלה האם יש לחשב את דמי התיווך כאחוז מערך העיסקה לפי שער הדולר ביום התשלום בפועל (כטענת התובע, המסתמך בין היתר על סעיף 5.5 לחוזה המכר), או כאחוז מערך העיסקה כפי שדווחה בשקלים לשלטונות מס שבח מקרקעין. אני סבור כי אם הסכם התיווך קובע כי דמי התיווך הם בשיעור של 11/2% "מערך העיסקה", ו"ערך העיסקה" הוא סכום בשקלים השווה ל-700,000 דולר לפי השער היציג, ומועד תשלום דמי התיווך הוא "בחתימת החוזה", הרי החישוב הנכון הוא - תירגום הסך 700,000 דולר לשקלים לפי השער היציג ביום חתימת החוזה, דהיינו, לפי הראיות שבפני
י - 2,951,200₪ (ראה ההצהרה למס שבח, ת/1, וראה החלטתי בבש"א 2532/03), ומן הסכום השיקלי הזה יש לגזור את סכום דמי התיווך העומד לתשלום בתאריך זה, ולהוסיף עליו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתאריך זה ועד התשלום בפועל.

אולם מכיון שהתובע העמיד תביעתו על בסיס דולרי (ר' סע' 15, 16, והסיפא לכתב התביעה); ומכיון שאף הנתבע בעדותו אמר: "אני מתנצל, עשיתי טעות שלא שילמתי לפי שער הדולר" (פרו', עמ' 6, ש' 17), וכן כי אין לו בעיה להשלים את ההפרש הנובע מעליית שער הדולר (פרו', עמ' 6, ש' 24-25); אלך עפ"י חישוב דולרי (כדרישת התובע בכתב התביעה), מה גם שחישוב זה מסתכם בסכום נמוך מאשר חישוב לפי הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

30. כדי למנוע מחלוקות נוספות בין הצדדים, להלן חישוב הסכום המדויק המגיע לתובע.
12,390$ = מע"מ 18% + 11/2% x 700,000$
ביום 13/1/02 (ר' סע' 17 לתצהיר התובע) שילם הנתבע סך 17,265₪. סכום זה היה שווה בתאריך הנ"ל לסך של 3,838$, לפי השער היציג שהיה ידוע בתאריך זה.
היתרה לתשלום היא אפוא סך בשקלים השווה ל 8,552$ ( = 3,838$ - 12,390$).
סכום זה הינו 39,339₪, לפי השער היציג הידוע היום.
הסך הנ"ל כולל מע"מ בשיעור 18%, אולם בחישוב מע"מ לפי שיעורו היום (17%) הסכום לתשלום הוא 39,005₪.
פסיקתא
31. אני מחייב אפוא את הנתבע לשלם לתובע סך 39,005₪ בתוספת הפרשי שער הדולר מן השער היציג הידוע היום (תאריך: 28/4/04 שער: 4.6 ₪ לדולר) ועד התשלום בפועל.
כן ישא הנתבע בתשלום הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 9,200₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, על הוצאות המשפט - מיום הוצאתן, ועל שכ"ט עו"ד - מהיום, ועד התשלום בפועל.
סכום שכ"ט עו"ד נקבע בין היתר בשים לב לכך שהנתבע הגיש סיכומים שאורכם עולה פי שלשה מכפי שהוריתי בהחלטתי בענין זה (פרו', עמ' 13).
ניתן היום ז' באייר, תשס"ד (28 באפריל 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

צבי דותן
, שופט
קלדנית: חיה י.








א בית משפט שלום 796/02 דוד סלומון נ' ירון זומר (פורסם ב-ֽ 28/04/2004)