פסקי דין על ארז יקואל |

1403/09 תפ"ש     16/01/2011




תפ"ש 1403/09 ארז יקואל נ' מדינת ישראל





בפני

כב' השופט ארז יקואל
בעניין:

מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון
ע"י ב"כ עו"ד שטרן
המאשימה

נגד

הדר חורין
ע"י ב"כ עו"ד וייס
הנאשם
הכרעת דין
התוצאה אליה הגעתי הינה, כי יש להרשיע את הנאשם בעבירות נשוא כתב האישום.

1. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם מייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן:"החוק") ואיומים לפי סעיף 192 לחוק.

2. מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 4/5/08 בשעה 10:45 לערך, ברחוב סוקולוב בעיר חולון, תקף הנאשם את גב' רונית טיאנו (להלן:"המתלוננת"), בכך שהשליך לעברה ארגז כלים שפגע בפני
ה. המתלוננת החלה להימלט מפני הנאשם, שהכה אותה באמצעות מכות אגרוף בפני
ה ובראשה. למתלוננת נגרמו חבלות בדמות שריטות בפני
ה, בגבה ובידיה. בהמשך, אמר הנאשם למתלוננת: "זה עוד לא נגמר" בכוונה להפחידה ולהקטינה.

3. הנאשם הכחיש את המיוחס לו וטען בישיבת המענה לקיומו של דין ודברים בינו לבין המתלוננת, במהלכו היא נפגעה מארגז כלים שנפל עליה לאחר שניסתה לקחתו מידיו. הנאשם הודה בהשמעת המלל כלפי המתלוננת כמיוחס לו בסיפא לכתב האישום, אך טען כי אין בו כדי להוות עבירה של איומים, בהתחשב ברקע הסכסוך העסקי בין הצדדים.

4. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלות האם אכן נהג הנאשם כלפי המתלוננת באלימות המתוארת בכתב האישום, או שמא המדובר בעלילה מטעמה והאם על רקע העובדות כפי שהתבררו, המלל שהשמיע כלפי המתלוננת עולה כדי עבירה של איומים.

5. בעתירתה להרשיע את הנאשם במיוחס לו, בקשה המאשימה להסתמך על עדויותיהם של המתלוננת ושל מר ניסים כהן – עד ראיה (להלן:"כהן").

במסגרת פרשת ההגנה ביקש הנאשם להסתמך על עדותו שלו.

6. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מראיותיהם, מנסיבות העניין ומאותות האמת שהתגלו במהלך הדיון, שוכנעתי כי המאשימה הוכיחה את אשמו של הנאשם מעל לכל ספק סביר והרשעתיו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

7. התרשמתי כי ניתן לייחס את מלוא האמון לגרסאות עדי התביעה, שלא נסתרו בסתירות מהותיות, נותרו סדורות ורציפות והתיישבו בבחינה צולבת של מכלול הראיות וההגיון.

8. המתלוננת מסרה גרסה מהימנה, לסתירות שבשולי גרסתה נמצא הסבר, בלט הכאב בדבריה ולא התרשמתי כי היא בקשה לטפול על הנאשם אשם שווא.

גרסת המתלוננת נתמכה בגרסתו הספונטנית של כהן, לה ייחסתי אמון מלא על אף הסתירה הפנימית שבה, עת הוא נמנע ממתן גרסה כנגד הנאשם בהודעתו במשטרה, עד להפללת הנאשם בגרסתו מעל דוכן העדים. העד מסר הסבר מספק לסתירה זו וגם בעניינו, לא מצאתי ולו ראשיתו של מניע לטפילת אשם שווא על הנאשם.

גרסת המתלוננת נתמכת גם בתיעוד חבלותיה – ת/1 ו-ת/2 ובהקלטת האירוע נשוא כתב אישום מטעמה כפי התקליטור שהוגש - ת/3 (להלן:"התקליטור"). שני אלו מהווים ראיות אובייקטיביות להתרחשות האירועים כמתואר בכתב האישום.

9. המתלוננת העידה בחקירה ראשית כי הכירה את הנאשם על רקע עבודתם המשותפת בתחום הטיולים. הנאשם הצטרף לעסקה של המתלוננת שנוהל בעיר חולון ושניהם עסקו בניהול חוגים, צהרון וימי הולדת לילדים (להלן:"העסק"). בשלב מסוים החליט הנאשם כי המתלוננת ביצעה מהלכי גנבה למולו, הפסיק להגיע לעסק ודרש פיצויים.

בעת המתוארת בכתב האישום, שהתה המתלוננת בעסק. כהן שהינו שכנה שהה אף הוא עמה, אך בעת הגעת הנאשם לעסק הוא יצא לסידור כזה או אחר. הנאשם נטל פרטי רכוש השייכים לו למעט פריט שאינו שלו. המתלוננת העירה לו על כך, הנאשם השיב לה כי המדובר בפריט שלו ואז, כדבריה: "את המשפט הבא שלי אני לא זוכרת הוא הרים את ארגז הכלים שלו רץ לכיוון שלי והטיח בי את ארגז כלים שלו רץ לכיוון שלי והטיח בראש איפה שיצא לו אני מולו והוא מטיח בי את הארגז (מדגימה תנועות הטחה חוזרות ונשנות באמצעות שתי ידיה). אני יצאתי החוצה...הוא זרק אותי לשיחים והמשיך להלום בי באגרופיו בטירוף בעינים עד שניסים (כהן – א.י.) הגיע ושלף אותו מעלי" (ר' פרו' עמ' 1 שורות 13-23).

המתלוננת הוסיפה כי כהן הגיע למקום עם חברו, הנאשם עזב ואמבולנס פינה אותה לבית החולים (ר' פרו' עמ' 2 שורות 5-2; ת/1 תעודה רפואית).

עוד הוגשו באמצעות המתלוננת תמונות החבלות שספגה כתיאורי כתב האישום (ראה ת/2) וכן התקליטור המתעד את שהתרחש בעת המתוארת בכתב האישום (ראה ת/3).

המתלוננת הבהירה באשר לתקליטור כיצד רכשה מכשיר הקלטה לשם תיעוד השיחות עם הנאשם שקדמו לאירוע נשוא האישום. בעת הרלוונטית כשהגיע הנאשם לעסק, היא הפעילה את מכשיר ההקלטה. התקליטור הושמע באוזני המתלוננת בעת חקירתה הראשית, היא זיהתה את קולה, את המתקפה שניחתה עליה, את צרחתה, את זעקתה לכהן, את דבריו לנאשם: "מה אתה בסדר...מה מרים עליה ידיים" ואת צעקת הנאשם: "זה לא נגמר", כשכוונתו כפי שהבינה היא: " ...לא נגמר איתי כל הסיפור" (ר' פרו' עמ' 3 שורות 24-17).

המתלוננת הוסיפה כי לא התקרבה כלל לנאשם כך שאין ממש בטענתו לפיה היא אחזה בו בידיה ולא אפשרה לו להוציא את פרטי רכושו. לשאלה באשר לטענת הנאשם כי המתלוננת שרטה אותו בידיו, היא השיבה כי לא נגעה בו ואף הציעה לחוקר בתחנת המשטרה ליטול דגימה מתחת לציפורניה. באשר לטענות נוספות שהעלה הנאשם בדבר אחיזת המתלוננת בידיו, משיכתו לאחור וזעקת הצילו בדויה מטעמה, השיבה המתלוננת כי אלו המצאות של:"אדם נואש".

באשר לגרסתו הראשונית והחסרה של כהן בהודעתו בתחנת המשטרה, ציינה המתלוננת כי היה לו עבר:"קצת בעייתי" עם בתי המשפט והמגע עמם אינו לטעמו (ר' פרו' עמ' 4 שו' 24-11).

10. בחקירתה הנגדית, נשאלה המתלוננת ארוכות אודות מערכת היחסים העסקית והסכסוך העסקי בינה לבין הנאשם. קיבלתי את דבריה בהקשר זה, לפיהם לא ברור:"איך זה קשור לזה שתקף אותי" (ר' פרו' עמ' 5 שו' 10; שו' 9-1; שו' 32-11, עמ' 6 שו' 23-1). המתלוננת אישרה כי בינה לבין הנאשם התנהלה מערכת יחסים רומנטית (שם שו' 11).

קיבלתי את גישת המאשימה לפיה ניתן להתרשם מהאמור בתקליטור כמשקף את קרות אירועי האישום בפועל ובכלל זה את תחושת הסכנה שחשה המתלוננת.

המתלוננת הבהירה את דרך הפעלת מכשיר ההקלטה בעת הרלוונטית, בכך שטרם הגעת הנאשם לעסק היא שוחחה עם חברתה, אמרה לה כי הנאשם בדרכו ואז הכינה את מכשיר ההקלטה לפעולה (ר' פרו' עמ' 6 שו' 25-27).

קיבלתי את הסבר המתלוננת באשר לחוסרים נטענים בתקליטור אל מול גרסתה להתרחשות האירועים בפועל. המתלוננת הבהירה כי אינה יודעת מדוע השאלה שהפנתה לנאשם מה הוא עושה בעסק ותשובתו כי הוא אינו שואל אותה אם להגיע לעסק, כפי התבטאותה בהודעתה (נ/2 שו' 3-4), אינן מופיעות בתקליטור וכדבריה:"אולי לא שומעים" (ר' פרו' עמ' 6 שו' 28-32; עמ' שו' 1-2). כך גם ביחס לאמירת המתלוננת לנאשם כי לא יקח מהעסק פריט שאינו שלו (שם שו' 21-23).

על אף שהמתלוננת לא הציגה קבלה בגין רכישת מכשיר ההקלטה קיבלתי את הסברה לעניין העדר הקלטות נוספות של הנאשם משום רכישת מכשיר ההקלטה מספר ימים עובר לאירוע האישום (ר' פרו' עמ' 7 שו' 5-9). יצוין בהקשר זה כי הסנגור לא עמד ככזה ראה וקדש על הצגת קבלה זו וגם בהעדרה אין ניתן לומר כי העדר הקלטות נוספות של הנאשם טרם אירוע האישום, תומך באותנטיות חסרה כלשהי שניתן לייחס לתקליטור.

הסנגור טען בסיכומיו כי לא ברור כיצד נשמעה בתקליטור נפילת אופנועו של הנאשם מחוץ לעסק. לגישתו, הדבר תומך בהמצאות מכשיר ההקלטה על גופה של המתלוננת – בניגוד לטענתה כי זה נמצא על דלפק העסק וכן בידיעתה כי היא מוקלטת. לא מצאתי חשיבות רבה במיקומו של מכשיר ההקלטה – אם על גופה, על דלפק העסק או בתיקה.

קיבלתי את הסבר המתלוננת גם באשר לדחיית הטענה כי הקלטת הנאשם הינה פרובוקציה לאחר שידעה כי הוא מגיע לעסק. המתלוננת הכחישה הנחה זו והבהירה כי דבריה הינם אמת לאמיתה ו:"יצא גורל והיה לי את הטייפ הזה הוא הכה אותי והרביץ לי אם לא היה מגיע שכן שלי לא יודעת איפה הייתי נמצאת היום" (ר' פרו' עמ' 11 שו' 11-17).

תנאי מסייע משמעותי לגישתי הדוחה את טענת ההגנה לעניין האותנטיות של התקליטור ולעניין פרובוקציה יזומה מטעם המתלוננת בעצם קיומו, מצויה בתוצאתם של דברים, כפי שזו נתמכת בתקליטור, בעדויות המתלוננת ומר כהן ובתיעוד החבלות שנגרמו למתלוננת. ודאי שאין לומר כי המשך הדברים שכלל אלימות בוטה כלפי המתלוננת, נעוץ בפרובוקציה מתוכננת מטעמה.

הדברים הם מקל וחומר שעה שכהן נשמע בתקליטור כשהוא פונה לנאשם בהיבטים הקשורים לאלימותו כלפי המתלוננת. מקולות המתלוננת וכהן כפי שנשמעים בתקליטור, עולה מסקנה ברורה לפיה הנאשם תקף את המתלוננת וכהן חש לעזרתה, תוך שהוא מביע את דעתו כלפי הנאשם במלל אותו הוא מטיח בו. באלו יש כדי לשמוט כל פסול שניתן היה לייחס לתקליטור.

המתלוננת הוסיפה והבהירה את המרחק בינה לבין הנאשם בעת החלפת המלל ביניהם שקדמה לתקיפתה, כמטרים ספורים, היא לא זכרה מה היה בידו השנייה והבהירה את מיקוד זיכרונה רק בנטילתו את ארגז הכלים ומרוצתו לעברה. בהמשך, נזכרה המתלוננת כי הנאשם אחז גם בסאג' - צלחת גדולה לעשיית פיתות עשויה ממתכת שזהו הפריט שלגביו אמרה המתלוננת לנאשם כי הוא אינו שלו (שם שו' 29-30; עמ' 8 שו' 1-2; עמ' 22 שו' 28).

המתלוננת נותרה עיקשת בגרסתה לפיה לא נגעה בנאשם, כתשובה לשאלה אם גרמה לשריטות בידיו ולא בכדי לא הוגש כתב אישום נגדה על אף שנחקרה באזהרה בהקשר זה (ר' פרו' עמ' 10 שו' 11-20; נ/3). תנאי מסייע לקביעתי לעניין העדר ממש בטענות הנאשם גם דכאן, נעוץ בהערת החוקר בת/4 – הודעת הנאשם לה נתתי משקל משמעותי לפיה הוא אינו מבחין בסימני חבלה על גופו של הנאשם (ר' ת/4 שו' 12-13) וזאת לאחר שהנאשם טען כי נשרט בשתי ידיו והוא זקוק לטיפול רפואי.

המתלוננת אינה יודעת אם נפלה ארצה מחמת הטחת ארגז הכלים בפני
ה מאחר והיתה: "בהיסטריה" והיא רק ביקשה:"לברוח משם", אך יכול ו:"עפתי אחורה לא זוכרת שהייתי על הרצפה". כך גם המתלוננת אינה יודעת מה אירע לארגז הכלים לאחר מעשה והיא אף לא תארה לסייר שהגיע לעסק כי הותקפה באמצעות ארגז כלים, אלא רק מסרה כי הנאשם התנפל עליה במכות ובעיטות, הפיל אותה ואחד השכנים הפריד ביניהם (ר' ת/5). מכאן כי אין לומר שהמתלוננת הכחישה "מכל וכל" כי נפלה כטענת הסנגור בסיכומיו.

בת/5 מצאתי תימוכין נוסף בדברי המתלוננת ולפיו מר רפאלוב הגיע לעסק, פגש במתלוננת הבוכייה והבחין בשריטות וחבלות על פניה וידיה.

קיבלתי את הסברה של המתלוננת באשר לחוסרים אלו ולא מצאתי בהם ממש הגורע מעוצמת ליבת גרסתה, בזו הלשון:"התקיפו אותך פעם? אתה חושב שאתה בהיסטריה אם ניסים (כהן-א.י) לא היה בא הוא היה רוצח אותי אתה רוצה שאעצור ואגיד איפה ארגז הכלים אני יודעת איפה את הארגז הכלים על זה אתה מבסס את ההנחה שזו לא אמת, אני לא ספרתי שאנס אותי, לא ספרתי משהו אחר ואחרי זה שיניתי את גרסה שלי, אני ספרתי שתקף אותי ולא אמרתי איך, אם ארגז כלים ובלי ארגז כלים... אני יודעת בדיוק מה היה" (ר' פרו' עמ' 8 שו' 9-31;עמ' 9 שו' 1-4).

ניתן לקבל את הסברה זה של המתלוננת גם מאחר ואין חולק כי חלק מהחבלות שבפני
ה מקורו באותו ארגז כלים.

לשאלה אם אכן, כגרסת הנאשם, ארגז הכלים "התפרק" לאחר שהנאשם נפל עליה משחסמה את יציאתו ומשכה אותו בציפורניה, השיבה המתלוננת כך:"אם היה נופל כמה כלים מארגז הכלים אז באמת לא היו נגרמים לי כאלה פצעים... אני בן אדם קטן אז כמה אני יכולה לנער אותו לתפוס אותו ולעצור אותו" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 8-12).

גם הסבר זה מטעם המתלוננת מתיישב עם המכלול ובמיוחד כך נוכח הבהרתה כי ארגז הכלים עשוי מפלסטיק (שם שו' 14).

לשאלה כיצד מתיישבת גרסת המתלוננת בהודעתה במשטרה לפיה הנאשם רץ לכוונה וזרק את ארגז הכלים שפגע בפני
ה, אל מול גרסתה לפרוטוקול הדיון לפיה הנאשם הטיח בה את ארגז הכלים מספר פעמים, השיבה המתלוננת:"הייתי היסטרית כשהגעתי למשטרה" (ר' פרו' עמ' 9 שו' 19-23).

אמנם, נחזה כי המתלוננת העצימה את גרסתה בהקשר זה שכן טענותיה לעניין הטחה חוזרת ונשנית של ארגז הכלים בפני
ה אינן מתישבות עם האמור בהודעתה (נ/2 שו' 6-7). אולם, ההעצמה זו מטעם המתלוננת היתה רק בדרך הדגמתה ולא במלל אותו השמיעה שכן הטחה לעומת זריקה של ארגז הכלים אינה מהווה סתירה פנימית של ממש. ניתן לתלות העצמה זו בחלוף הזמן ובהתחשב בטראומה הברורה שנגרמה למתלוננת. עניין זה אינו גורע ממהימנותה ומהתימוכין החיצוניים שנמצאו לעדותה. בין כך ובין כך הרשעת הנאשם נסמכת על העובדות שתוארו בכתב האישום שמקורן בהודעת המתלוננת.

קביעתי זו מייתרת את הצורך לדון בטענת הסנגור לעניין העדר המצאות חבלות על פניה של המתלוננת בתאימות להטחה חוזרת ונשנית של ארגז הכלים בפני
ה. למעלה מן הצורך יצוין כי אמנם אין למתלוננת הסבר מדוע חבלותיה אינן כוללות זעזוע מוח או פגיעת ראש אחרת, לבד משריטות בפני
ה. אולם, אני בדעת המתלוננת לפיה היא אינה צריכה להסביר הליכים רפואיים נוכח הסתפקותה בתאורה כיצד תקף אותה הנאשם וכדבריה: "אני יכולה להיות אחראית רק על מה שאני אומרת ומה שקרה לי לספר מה שקרה לי לא על דו"ח הרפואי או משהו אחר" (שם שו' 24-28; עמ' 10 שו' 7-8). תשובה זו נמסרה גם ביחס להודעתו של כהן בתחנת המשטרה לפיה לא ראה דבר.

עוד באשר לחבלות שנגרמו למתלוננת, יצוין כי אלו תואמות גם השלכה או זריקה של ארגז הכלים על פניה. טענת הסנגור בסיכומיו לפיה החבלה בכתף שמאל שנגרמה למתלוננת תואמת סוג של נפילתה לאחור כטענת הנאשם אינה מעלה ואינה מורידה.

דחיתי את טענת הסנגור כי יש בטענת המתלוננת, לפיה פונתה לבית החולים באמצעות אמבולנס, משום רצף לא הגיוני המקעקע את אמינותה עד תום. אמנם, הודעת המתלוננת נ/2 נגבתה ב- 11.45 והתעודה הרפואית הינה מ- 12.40 ואכן לא סביר כי אמבולנס פינה אותה מהעסק למשטרה ואחר כך העבירה לבית החולים. ההסבר נמצא בת/5 – דו"ח הפעולה של הסייר ממנו עולה כי המתלוננת "כרגע לא רוצה" להתפנות לבית החולים וברי כי לאחר מכן כך נעשה. גם בהקשר זה הסנגור לא עמד על הצגת אישור מד"א באשר לפינוי באמבולנס ולא מצאתי בדברים אלו משום סתירה בגרסת המתלוננת.

הסנגור טען לסתירה נוספת בגרסת המתלוננת שעה שהכחישה כי הנאשם שילם ארנונה עבור העסק בעוד שמנ/5 – ספחי השיקים עולה כי אכן שילם בהקשר זה. אמירה זו מאת המתלוננת מנותקת מחזית המריבה בין הצדדים, כך שהתכחשותה לספחי השיקים אינה גורעת מליבת גרסתה באשר לאלימות שהופעלה כלפיה.

המתלוננת הכחישה כי הפילה את אופנועו של הנאשם ואכן, בסתירה לדברי כהן (ר' פרו' עמ' 10 שו' 25; עמ' 13 שו' 27-28). סתירה נוספת בדבריה אותה אני מעלה מיוזמתי, נגלתה שעה שמסרה כי הנאשם הגיע לעסק ללא ידיעתה, שעה שקודם לכן מסרה כי הפעילה את הקלטת לאחר שיחה עם חברתה בה אמרה לה כי הנאשם מתעתד להגיע לעסק (ר' פרו' עמ' 11 שו' 6).
אולם, כבר נקבע בהקשר זה כי:
"לא אחת גילה דעתו בית משפט זה כי אין לפסול עדותו של עד אך ורק משום סתירות פנימיות שבה ומשום התפתלויות של העד המסתיר חלק מן האמת ומעוות חלק אחר ממנה...זהות העדים היא פרי המציאות, ועלינו לקבלם כמות שהם" [ר' ע"פ 2014/94, 2715 סלאח ואח' נ' מ"י פד"י נ (2) 624].
וכן:
"נסיון החיים מלמד שנדירים המקרים בהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הנתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעיתים אף מדעת – במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר הארוע עצמו... עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט יתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות אם יש הסבר סביר לסתירה..." [ר' ע"פ 5612/92 מ"י נ' בארי ואח' פד"י מח' (1), 301].
המדובר בתיאורים אותם מוסרת המתלוננת בחלוף זמן משמעותי מאז קרות הארועים נשוא האישום וחוסר דיוק לאחר מעשה, אינו גורע ממהימנות עדותה. במיוחד כך שעה שמדובר בפריטים הקשורים לשאירע טרם ולאחר אירוע האלימות נשוא כתב האישום, כך שניתן להחיל לגביהם פלגינן דיבורא באבחנתם מהאירוע האלים נשוא כתב האישום, לגביו לא נסתרה המתלוננת בגרסאותיה.

דווקא מהסתירה בגרסת המתלוננת בהקשר להפלת האופנוע של הנאשם ניתן ללמוד כי היא וכהן לא תאמו גרסאות ביניהם.

לבד מאלו, גרסת המתלוננת כפי שנמסרה בהודעותיה – נ/2 ונ/3 תואמת לזו שנמסרה לפרוטוקול הדיון.

11. כהן מסר גרסה ראשונית במסגרת הודעתו נ/1 לפיה הוא אך ראה את הנאשם והמתלוננת מדברים ואז המתלוננת ספרה לו כי הנאשם הרביץ לה. העד לא ראה שהנאשם הכה את המתלוננת והוא לא הפריד ביניהם ולמעשה, כדבריו:"לא ראיתי כלום".

12. בחקירתו הראשית, הבהיר כהן כי הוא שכנם של המתלוננת והנאשם בצהרון שהפעילו וכי הוא הכיר אותם כשנה במסגרת יחסי שכנות סבירים. התקליטור הושמע באוזני העד והוא מבהיר כי הוא שומע אותו ואת המתלוננת צועקים, הוא אומר לנאשם:" מה אתה בסדר... אתה נורמלי". לשאלה למה אמר דברים אלו לנאשם, הבהיר העד כי לא רצה להתערב מאחר וכל חייו היה מעורב בסמים מסוכנים ובבתי סהר.

עוד הבהיר העד כי הוא וחברו שמעו צעקות, יצאו מביתו וראו את הנאשם ואת המתלוננת. העד אישר כי הוא זה הנשמע בתקליטור כאומר:"מה אתה מרים עליה ידים" והוסיף כי:"לא רציתי להגיע למצבים האלה. הדר (הנאשם-א.י) הרים ידים על רונית ואני באתי והפרדתי וזהו" (ר' פרו' עמ' 12; עמ' 13 שו'1-6).

13. בחקירתו הנגדית הוסיף כהן והבהיר את הדברים המקוטעים שמסר בחקירתו הראשית. הוא מסר כי ראה בעיניו שהנאשם הכה את המתלוננת וכגרסתו:"כן, אני גם באותו מצב רציתי להרים עליו ידים. אני נוגד את זה שגבר מרים ידים על אישה אני אין לי כלום כנגד אף אחד".

לשאלה איך הרים הנאשם את ידיו על המתלוננת השיב העד:"אם אתאר את זה איך זה יהיה ממש גרוע אני מוותר שנשאיר את זה כך, הוא הרים עליה ידים ואני הפרדתי המצב לא היה טוב. לא רציתי להגיע למצב הזה, אני חשבתי שאני יכול לברוח מהדברים האלה גם במשטרה, אני רוצה דרך עם החיים שלי, אם הגעתי עד לפה ואמרו לי תגיד את האמת אז אני אומר את האמת... יש גדר אני יוצא מהבית שאני שומע צעקות רונית בתוך גדר בתוך השיחים והדר בועט בה ואני קפצתי שני מטר גדר הייתי הורג אותו ואני לא הסתבכתי(יוצא מהדוכן להדגים)... בעיטות הכל אחי... אני לא צריך קלטת אני יודע מה ראיתי מה העינים שלי ראו " (ר' פרו' עמ' 13 שו' 9-24).

העד לא זכר אם טרם האירוע המתואר בכתב האישום הוא שהה בעסק אך הבהיר כי פגש במתלוננת כל בוקר והגיע לעסק כל יום כיוון שצבע את העסק (ר' פרו' עמ' 13 שו'29-31). העד לא נכנס לעסק בעת שהגיעה המשטרה כיוון שהעדיף שלא להיות מעורב ולא ידע כיצד יראה במצבים כאלו. העד גם אינו זוכר אם ראה במקום ארגז כלים (ר' פרו' עמ' 14 שו' 5-9).

לשאלה כיצד מתישבת גרסתו הנוכחית של העד עם הדברים שמסר בהודעתו, הבהיר העד כך:"אני הסברתי שאני באתי מחיים שעקרונות שלי נוגדים את כל בלגן של משטרה. זה קשור לעקרונות אם אני לא מדבר במשטרה סימן שיש לי עקרונות אחרים... אני באותה תקופה הייתי מעשן חשיש אז אני בכלל נוגד משטרה אין לי בעיה עם הדר ואף אחד". לשאלה אם שיקר העד בהודעתו במשטרה הוא השיב בחיוב. לשאלה אם שיקר העד במשטרה כיצד ניתן לדעת אם הדברים שמסר מעל דוכן העדים אינם שקר גם כן, השיב העד:"יש את הקלטת שאתה שומע אותי אומר מה עשית לה והכל ואתה רואה את זה..." (ר' פרו' עמ' 14 שו' 8-28).

הוצגה הנחה כלפי העד לפיה הוא היה מבולבל כדבריו ולא ראה דבר שכן הוא וחברו הגיעו לעסק לאחר קרות האירוע. על כך השיב העד:"את הדר שתפס אותה ובועט בה ורומס אותה אף אחד לא יכול לקחת לי מהראש (יוצא מהדוכן ומדגים בנסערות). לא אכפת מה היא אמרה אלא מה ראיתי הוא הרג אותה במכות אותו יום, הרג אותה" (ר' פרו' עמ' 15 שו' 24-29).

העד הוסיף ושלל תאום גרסאות אל מול המתלוננת וכדבריו:"אני לא צריך לדפוק אף אחד אני אומר אמת" (ר' פרו' עמ' 16 שו' 1-11).

תאורו של כהן באשר לחלקו המאוחר של אירוע האלימות כלפי המתלוננת, תואם מתקפת אמוק מטעם הנאשם כלפי המתלוננת גם בהקשר לארגז הכלים כגרסתה בהודעתה ועל אף שכהן עצמו לא ראה פלח זה של האירוע.

בעצם העובדה כי כהן צרך סמים בעת הרלוונטית אין כדי לגרוע מכשרותו להעיד וממהימנותו ממנה התרשמתי, כפי שאף נתמכה בדבריו בתקליטור. דומה כי לא בכדי נמנעה ההגנה מלזמן את חברו של כהן – אייל כפי שננקב שמו על ידי המתלוננת בהודעתה, על אף שזה שהה בסמיכות לכהן בעת שקלטו חושיו את שתאר לפרוטוקול הדיון. המדובר בעד רלוונטי והימנעות ההגנה מזימונו משמשת לחובת הנאשם ותומכת באמיתות גרסתו של כהן.

הסנגור ביקש למצוא שלל רב בסיכומיו בתאורו של כהן את האלימות שהופעלה מטעם הנאשם כלפי המתלוננת על דרך אגרופים ובעיטות, בעוד שהמתלוננת תארה שימוש באגרופים בלבד. לבד מהעובדה שניתן ללמוד מכך העדר העצמת האירוע מטעם המתלוננת, הרי דומה כי כהן ראה את הפעלת האלימות כלפיה טוב ממנה.

התרשמתי כי יש לייחס אמון מלא לגרסת כהן כפי שנשמעה מעל דוכן העדים, בשונה מזו הנכללת בהודעתו במשטרה. קיבלתי את הסברו מדוע לא מסר אמת במשטרה, נוכח מבוקשו להימנע ממגע עם גורמי החוק. יודגש כי גם בחקירתו הראשית נמנע כהן מלמסור את מלוא הפרטים על שאירע. התרשמתי מהתרגשותו הכנה במסגרת חקירתו הנגדית, שעה שהתפרץ בגרסת אמת צרופה אותה העדיף לנצור ואף ביטא זו בתנועות גופו ובהדגמותיו.

14. להבדיל מגרסאות עדי התביעה, גרסת הנאשם נסתרה בסתירות פנימיות וחיצוניות בהשוואתה להתפתחויות ולשינויים בגרסתו ולשוני המהותי בינה לבין יתרת הראיות. התרשמתי כי הנאשם בדה את גרסתו במטרה לחמוק מאימת הדין ולא בחל במאום במטרה להשחיר את פני המתלוננת, בתקווה כי השחרה זו, בתוספת לניסיון להסיט את עיקר הדברים אלי סכסוך עסקי בינו לבינה - תרפה את מתיחת שורת הדין למולו.

מצאתי כי הנאשם נקט הילוך חופשי בעובדות תוך ששינה את גרסאותיו בהתאם לשאלות שהופנו כלפיו, הסיח את תשובותיו למחוזות אחרים במטרה לחמוק מלענות לשאלות ברורות ונוקבות שהופנו כלפיו וליפות את מצבו וחדל מלמסור הסברים מתבקשים לגרסאותיו הכבושות ולסתירות שנמצאו בהן.

להבדיל ממליצות סיכומי ההגנה לפיהן הנאשם תאטרלי, מעט ציני ומתחכם, התרשמתי כי יש להעדיף את הניב הפשוט לפיו הנאשם אינו דובר אמת.

גרסת הנאשם לא העלתה ספק סביר במיוחס לו. לא הוכחה אפשרות ממשית המתקבלת על הדעת, שהינה בעלת אחיזה בחומר הראיות, לפיה קיים ספק סביר ממשי ורציונאלי באשר להתנהלותו הפלילית של הנאשם כלפי המתלוננת. כל שהצליח הנאשם להראות מתמצה בהשערות נטולות בסיס, שאינן נתמכות בראיות. בחנתי את יתרת הראיות, מעבר לאלו המפלילות, לא מצאתי בהן כדי לעורר ספק סביר במסקנה המרשיעה ודחיתי אותן כחסרות ערך וכבלתי מהימנות.

15. הנאשם הרחיב בפתח חקירתו הראשית לעניין היכרותו עם המתלוננת, בסוגיות הקשורות בעבודות שסיפק לה במחירים מינימלים, בהתנהלותה על חשבונו, בהלוואות כספיות שנתן לה בגין בדיות שבדתה, בכניסתו כשותף לעסק חלף השבת הכספים שנתן לה, כשתוך כדי כך הפך הקשר ביניהם להיות אישי מצידו וכדבריו:"עקיצה מצידה". עוד תאר הנאשם כיצד תרגיל של המתלוננת הביא לכך שכספי ביטוח שלו הועברו לחשבון בנק משותף לו ולמתלוננת ונלקחו על ידה, תוך שסרבה להשיבם לחברת הביטוח ו"בשיא חוצפתה", כלשון הנאשם, שלחה רו"ח לבשר לנאשם כי היא מבקשת להתפשר באמצעות העברת כספים מחשבון הבנק המשותף של שניהם (ר' פרו' עמ' 19-21; עמ' 22 שו' 1-9; נ/4 – דפי חשבון; נ/5 – פנקסי שיקים; פרו' עמ' 24 שו' 25-30; עמ' 25 שו' 1-3).

לא מצאתי דבר באמירות אלו שישמש מסד להקמת הספק הסביר המיוחל בעניינו של הנאשם. דווקא מאלו עולה רקע טעון בין הנאשם לבין המתלוננת וכעס מצידו באשר להתנהלותה - המתיישבים עם התנהגותו המתפרצת והאלימה כלפיה.

גם לשאלה:"איך מגיעים לאירוע בו אתה מואשם", הוסיף הנאשם ותאר כי טרם הגעתו לעסק בעת המתוארת בכתב האישום עלו הרבה שאלות מצידו באשר לכספי העסק שהחל: "להתרומם". המתלוננת לא ענתה לשאלותיו והנאשם הבין כי המתלוננת:"לקחה את העסק וגנבה לי את העסק היא הוריקה את חשבון הבנק מכסף והכניסה אותו למינוס תוך כדי מצגות שיש דברים לשלם שלא אומרת שכסף נכנס כי יש אנשים בחוגים, הסכמתי לבקשה שלה שהכסף רק יבוא באמת לא ניסיתי לעשות שום דבר... אמרתי שאלך ואקח את הדברים שלי מהעסק" (ר' פרו' עמ' 22 שו' 10-17).

על רקע זה ברי כי הנאשם הגיע לעסק בהלך נפש התואם פגיעה במתלוננת וגם הוא עצמו אישר בחקירתו הנגדית כי במהלך האירוע הוא היה מצוי בסערת רגשות בגין כסף ותום שאיבד (ר' פרו' עמ' 28 שו' 27-32; עמ' 29 שו' 1-2). העצמת זעמו של הנאשם נלמדת אף מטענותיו לפיהן הוא כבר אינו שייך לעסק כגישת המתלוננת, בדיוק לאחר שהשתקם ובשיא פעילותו.

הנאשם הוסיף כי המתלוננת יצאה לקראתו לאחר שהגיע לעסק עם אופנוע רעשני ואמרה לו שאסור לו להגיע למקום וכי היא החליפה את מפתחות העסק שהינו שלה. הנאשם מסר שהגיע ליטול חלק מדבריו ובעת זו הוא והמתלוננת עמדו האחד מול השני במרחק של מספר מטרים. הנאשם נכנס לעסק והחל להעביר ציוד לארגז אופנועו.

במופע השלישי של העברת ציוד מטעמו, כששתי ידיו תפוסות האחת בארגז הכלים והשנייה בסאג', חסמה המתלוננת את דרכו, הנאשם ביקש שתזוז והזיז אותה עם ידו. המתלוננת רצה אחריו ובסמוך לאופנועו היא תפסה את שתי ידיו והחלה לצרוח. הנאשם הזיז אותה פעם נוספת, נדחף על ידה ושניהם נגררו לגדר חיה המצויה כשני מטר משם.

הנאשם הבהיר כיצד תפסה המתלוננת את ידיו בסיכול ידיה, משכה אותו לכיוונה, גרמה לו לאיבוד שליטה ולגרירה אליה. תוך כדי כך החלה המתלוננת להיגרר לאחור וכשהגיעה לגדר החיה היא נפלה תוך שהנאשם תופס את הסאג' וארגז הכלים וגוהר מעליה. המתלוננת הוסיפה לתפוס את ידיו וצרחה בזעקות שבר להצלתה. המתלוננת טלטלה את הנאשם בידיה וארגז הכלים נפתח וכדברי הנאשם:"כולו קורס עליה" (ר' פרו' עמ' 22 שו' 18-31; עמ' 23 שו' 1-10).

כהן הגיע למקום עם אדם נוסף והחל לצרוח על אף שראה שהנאשם לא נגע במתלוננת. המתלוננת הפילה את אופנועו של הנאשם, כהן והאחר חייכו והנאשם נסע מהמקום.

באשר לאמירות שנשמעו בתקליטור, טען הנאשם כי המתלוננת צעקה כמו משוגעת ובדיעבד הוא מבין כי הרקע לתקליטור בוים שכן:"עובדה שהוקלט וכל הדברים האלו נורא נורא ברורים אפילו ברורים מדי הקלטת צחה מידי איפה שהיא צריכה להיות" (ר' פרו' עמ' 23 שו' 11-19). לבקשת הסנגור כי הנאשם יתיחס לאימרותיו שלו בתקליטור, השיב הנאשם:"לא זוכר". לרענון זכרון שערך הסנגור כלפי הנאשם באשר למלל המאיים הנטען:"זה לא נגמר", השיב הנאשם: "נכון, זה עוד לא נגמר והיא יודעת שזה לא נגמר. היא מנסה לגמור את זה היא לוקחת כסף כדי להחזיר לי כסף" (שם שו' 23-24).

הנאשם הגיש תעודות רפואיות לאחר שנבדק על ידי רופא בעקבות אחיזת המתלוננת את ידיו באירוע המתואר בכתב האישום – נ/6 וחשבוניות תיקון אופנועו – נ/7. מהתעודות הרפואיות מיום אירוע האישום עולה כי לנאשם שריטות ושטפי דם קטנים באמותיו (ר' פרו' עמ' 23 שו' 26). לא מצאתי כיצד יש באלו כדי לגבור על שראו עיניו של החוקר.

הנאשם הוסיף והכחיש את טענות המתלוננת כלפיו ולגישתו הן אינן אפשריות כיוון שידיו היו תפוסות בארגז הכלים ובסאג' (ר' פרו' עמ' 24 שו' 21-22).

עוד הגיש הנאשם תמונות בהן הוא והמתלוננת נחזים כמובילים את העדלאידע תוך הדגשה, חסרת הקשר לגופה של מחלוקת, כי הוא זה ששילם בעבור קניית בגדי הילדים שבתמונות (נ/8); שרטוט שערך ועל גבו הבהיר את מיקום המעורבים בעת המתוארת בכתב האישום (נ/9) ומסמכים מחברת ביטוח באשר לחשבון המשותף של הנאשם והמתלוננת – נ/10. יצוין כי המדובר במסמכים מאוחרים לאירוע האישום.

16. בחקירתו הנגדית הבהיר הנאשם כי במועד האירוע נשוא האישום הוא והמתלוננת היו מצויים בסכסוך עסקי:"אמרתי שתביא לי את הכסף שלי... אני זה שבניתי את העסק כל החוגים התרוממו בגלל הכישורים שלי העסק עובד עד היום שם בגללי". לא הוגשו תביעות כספיות מטעם הנאשם והוא נמנע מפניה למשטרה בגין הנוכלות שהוא מייחס למתלוננת.

אכביר בהקשר זה ואציין כי גם נתונים אלו תומכים בתחושות הזעם שחש הנאשם כלפי המתלוננת, שלא נפרטו אלי הליכים אזרחיים או פליליים, כך שתחושות אלו הן כל שנותר לנאשם ואותן הוא פרט לכדי האלימות שהפנה למתלוננת כמתואר בכתב האישום.

הנאשם הוסיף כי הוא פנה לבלש שאמר לו כי המתלוננת רגילה להזדהות בשלושה שמות משפחה שונים ואף שופט העיר למתלוננת על כך. הנאשם פנה לעו"ד שאמר לו שיזכה במשפט כנגד המתלוננת אך לא יקבל כסף (ר' פרו' עמ' 26 שו' 1-9). למעט השחרת פני המתלוננת באמצעות אמירות מן הפה אל החוץ, דבר מאמירות אלו לא נתמך בראיות.

הנאשם טען כי ארגז הכלים לא נפל על המתלוננת אלא אך נפתח מעליה וכל תכולתו נפלה עליה. אמירתו זו של הנאשם עומדת בסתירה חזיתית לדברים שמסר בהודעתו ובישיבת המענה לפיהם ארגז הכלים לא רק תכולתו נפל על המתלוננת. בהודעתו מציין הנאשם עניין זה שלוש פעמים (ת/4 שו' 16,19 ו- 23) וקיבלתי את גישת המאשימה לפיה המדובר בעובדה חשובה לדידו משיש בה להסביר את החבלות שספגה המתלוננת כגרסתו. המדובר בגרסה כבושה בהקשר זה ולא ניתן הסבר מספק לכבישתה.

לשאלה המבקשת הסבר בהקשר זה השיב הנאשם, כי ארגז הכלים נפתח:"בגלל כל הטלטלות...". תשובת הנאשם נעדרת התמודדות מתבקשת עם סתירה זו שכן הוא רק שב ופרט כיצד ארגז הכלים נפתח והכלים שנמצאו בו נפלו על המתלוננת (ר' פרו' עמ' 26 שו' 22-29).

סתירה פנימית מהותית נוספת בגרסאות הנאשם מצויה במבוקשו לחזור בו מדברים שמסר בהודעתו לעניין הדיפת המתלוננת. נתון זה מהווה מסד לגרסת הנאשם בהודעתו שכן הוא מציינו בארבעה מופעים שונים (ת/4 שו' 16, 19, 23 ו- 25). לשאלה אם הנאשם הדף את המתלוננת כמתואר בהודעתו הוא השיב:"לא חושב שהדפתי אותה כמו שניסיתי כתוב במשטרה אמרתי שהדפתי אותה אני לא חושב היו בדיעבד שלא הדפתי אותה אלא שניסיתי לעמוד בצורה יציבה". לנאשם פתרונים כיצד תשובתו זו מתיישבת עם ההסבר המתבקש לגרסאותיו המשתנות. אין המדובר במופע בודד בו הזכיר הנאשם בהודעתו את הדיפת המתלוננת. ניסיונו לחזור מאמירה זו ללא הסבר מספק תומך בהעדר מהימנותו (ר' פרו' עמ' 27 שו' 6-8).

אמנם, הנאשם הוסיף כי נמשך אחרי משיכת המתלוננת את ידיו והדגים מספר צעדי הליכה קדימה (שם שו' 10-22). אולם, גם תוספת זו אינה מספקת את ההסבר המתבקש לשוני הבולט בין גרסאות הנאשם לעניין הדיפת המתלוננת. התרשמתי כי אין מקורן של סתירות אלו בבחירתו של הנאשם באמת על אף שיכל לבחור בגרסתו כפי שנמסרה בהודעתו, כטענת הסנגור בסיכומיו, אלא בהבנתו כי אמירתו במשטרה מסבכת אותו ובניסיונו ליפות את גרסתו ולהתאימה לגרסה חדשה במסגרת חוכמה שבדיעבד.

סתירה נוספת בגרסאות הנאשם קשורה במועד בו טען כי המתלוננת תקפה אותו בכך שאחזה בידיו. בהודעתו, תאר הנאשם כי כך אירע מיד שהחל בנטילת פריטיו מהעסק (ר' ת/4 שו' 9-11), בעוד שבחקירתו תאר כי כך אירע לאחר מספר העברות של פריטים לאופנועו. קיבלתי את גישת המאשימה לפיה גם בהקשר זה ביקש הנאשם להשחיר את פני המתלוננת וליצור מראית דברים באשר למידיות האלימות הנטענת שהפנתה כלפיו.

לשאלה כיצד לא מסר הנאשם דבר בהודעתו לעניין העמסות קודמות של פרטי רכוש על אופנועו טרם הויכוח עם המתלוננת על הסאג', אלא רק התייחס לפריט ראשון שהוציא והוא ארגז כלים טרם אחיזת המתלוננת בידיו כנטען ובזו הלשון:"אני התחלתי להוציא ארגז כלים מהסטודיו" (הדגשה הוספה – א.י). השיב הנאשם:"אני אומר עכשיו שהעמסתי כמה דברים ואחרי זה אפשר לשמוע בהקלטה שרונית מפילה את הווספה וכל הדברים שהיו מהנגלות הקודמות נפלו והתנפצו ברחבת החניה".

כדרכו, מסיט הנאשם את תשובתו אלי כיוון אחר מהשאלה שנשאל, מבלי שיבהיר גם סתירה פנימית זו בגרסאותיו. לשאלה נוספת בהקשר זה, השיב הנאשם:"במשטרה שחוקרים שואלים מה היה וספרתי מה היה וזה מה שהיה. אם אנו אומרים שבאתי והתחלתי להוציא הארגז לא אומר מה היה לפני כן שהוצאתי שתיים שלוש נגלות לא יודע לאן החקירה מובילה אני יודע ששאלו אותי לגבי אותו מאורע מסוים אז התחלתי להוציא ארגז ואז החלה האינטראקציה הגופנית בינינו". גם תשובה זו לא הבהירה את הסתירה הפנימית בדברי הנאשם ולא מצאתי בה כל ממש, שכן האמירה בהודעתו לפיה החל להוציא את ארגז הכלים נמסרה במסגרת מלל חופשי וללא שאלה מקדימה, שניתן לייחס לה תשובה ממוקדת רק ביחס לארגז הכלים (ר' פרו' עמ' 27 שו' 25-31; עמ' 28 שו' 1-4).

לשאלה כיצד ארגז הכלים נפל על המתלוננת בסופו של דבר, השיב הנאשם, תוך כדי צחוק, כי הוא נמשך אחרי המתלוננת שתפסה אותו, הלכה לאחור וכנראה מעדה, כך ששניהם נכנסו לגדר החיה תוך כדי צרחות וטלטולים והנאשם איבד את יציבותו אך נשאר עומד (ר' פרו' עמ' 28 שו' 16-19). הנאשם הוסיף בהקשר זה כי חבלותיה של המתלוננת תואמות:"אחד לאחד" את נפילת הכלים שבארגז הכלים על הצד השמאלי של פניה ועל כתפה (שם שו' 24-26).

הנאשם לא סייע למתלוננת בעת שנפלה כגרסתו, שכן לצורך כך היה עליו לפנות יד אחת וידיו היו תפוסות באחיזתה, בארגז הכלים ובסאג' (ר' פרו' עמ' 31 שו' 30-32). תמיהה נדרשת נוכח תשובתו זו של הנאשם, שכן ככל שהיה ממש בגרסתו, דבר לא מנע ממנו לעזוב את אחד הפריטים שאחז בידיו ולסייע למתלוננת בעת נפילתה, שודאי כי בעת זו אחיזתה בידיו כבר שוחררה, שאם תאמר אחרת היה עליו ליפול ביחד איתה.

כשהושמע התקליטור באוזני הנאשם וכשנשאל מה נשמע בו, הוא בחר לחקות את צעקות המתלוננת בלעג, כשהיא קוראת לכהן אותו מזהה הנאשם כדובר בתקליטור. הנאשם אישר כי לא השמיע דבר כלפי המתלוננת בניסיון להפיס דעתה או בבקשה כי תעזוב את ידיו. כשהושמעו זעקות המתלוננת מתוך התקליטור באוזני הנאשם, הוא העלה סברה נוספת לפיה ניתן לשמוע כי קולה והטונציה שלה משתנים בחדות מ:"אדם יבבן לאדם מן השורה..." בדיוק עם סיום האלימות הנטענת (ר' פרו' עמ' 29 שו' 3-19).

לבד מניסיונות הנאשם להכפיש את המתלוננת גם בהקשר זה, הוא לא נתן מענה של ממש לאמירות העולות מהתקליטור ובעיקר בכל הנוגע לדברים שנשמעו כלפיו מאת כהן. טונציית המתלוננת אינה משמשת לזכותו.

ברי בעיני כי ככל שהיה ממש בטענות הנאשם, הוא היה מפנה מלל כלפי המתלוננת בניסיון כי תפסיק לאחוז בו, למשוך אותו לאחור ולייצר מחלוקת אודות הסאג'. שתיקת הנאשם בהקשרים אלו בזמן אמת תומכת בתאורי המתלוננת את קרות האירועים.

הנאשם הבהיר כי לא היו לו "תקלים" עם כהן, כי אין לו דבר אישי כנגדו ולגרסתו, כהן לא שיקר בבית המשפט. בהמשך, ביקש הנאשם למתן מאמירה זו ומסר:"לא יודע אם שיקר או לא שיקר לא יכול לדעת מה עשה". בהמשך, חזר בו הנאשם מאמירה זו ומסר:"שיקר כי פה הוא דיבר עם רונית איזה 20 דקות... מה אמרו לא יכול לדעת... לא יכול להכנס מה הוא אמר ומה היא אמרה אני יודע מה אני אמרתי וכל השאר זה ספקולציות" (ר' פרו' עמ' 29 שו' 20-32; עמ' 30 שו' 1-3).

הנאשם אישר כי כהן נשמע נסער מאד בתקליטור ולשאלה כיצד הדבר מתיישב עם גרסתו לפיה כהן וחברו חייכו, הוא השיב שכך אירע מספר שניות לאחר שראו את המתלוננת משנה את הטונציות בקולה ומפילה את אופנועו. גם בהקשר זה מסר הנאשם תרתי דסתרי והוא חדל מלעמת את כהן בחקירתו הנגדית עם טענתו זו, שלא נתמכת בדברי כהן ולא מתיישבת עם המכלול הראייתי.

לשאלה מדוע כהן אמר בתקליטור:"מה אתה מרים עליה ידיים" השיב הנאשם כי את דעתו בקשר לכהן כבר אמר ואינו רוצה להרחיב את הדיבור מפאת כבודו (ר' פרו' עמ' 30 שו' 4-11; עמ' 32 שו' 1-2). גם תשובתו זו של הנאשם מתחמקת ואין בה את ההסבר המתבקש למלל המפורש והנסער הנשמע מפיו של כהן בזמן אמת, אותו כהן שלגישתו הראשונית והספונטנית של הנאשם הינו דובר אמת.

17. לעניין עבירת האיומים המיוחסת לנאשם, בהינתן קביעותיי לעניין האלימות הפיזית שהפגין כלפי המתלוננת טרם אמירתו זו, קבעתי כי יש בהשמעתה כדי להוות עבירה של איומים.

סעיף 192 לחוק מגדיר עבירת איומים בזו הלשון:
"המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו..."

כידוע, יש לבחון את יסודות העבירה במבחן אובייקטיבי של האדם הסביר כך שאף אם לא היה בדברי האיום כדי להטיל מורא בליבו של מתלונן ספציפי אפשר ויהיה בהם כדי לענות על המבחן האובייקטיבי של הטלת מורא בליבו של האדם הסביר (ר' ע"פ 103/88 ליכטמן נ' מ.י פד"י מג(3) 373; רע"פ 2038/04 לם נ' מ.י פדי ס'(4) 95).

לשון סעיף 192 לחוק קובעת כי על האיום להיות מכוון לפגיעה המנוגדת לדין שזהו רכיב שאמנם נתפס כנסיבתי אך הוא קשר בקשר הדוק לתוכן האיום (ר' ע"פ 103/88 ורע"פ 2038/04 לעיל). בנסיבות העניין שלפניי הוכח כי התבטאות הנאשם באזני המתלוננת קשורה בפגיעה המהווה עבירה על פי דיני העונשין. מבחן העזר לקיומו של איום כפי שנקבע בע"פ 103/88 האמור הינו:"האם יש לדובר שליטה או השפעה על התממשות האזהרה". התרשמתי כי לנאשם שליטה מלאה על האפשרות כי יוסיף וינהג באלימות כלפי המתלוננת.

דחיתי את טענת הסנגור בסיכומיו, לפיה כוונת הנאשם היתה כי הסכסוך העסקי בינו לבין המתלוננת לא נגמר. קבעתי כי כוונת הנאשם ל"זה" ש"לא נגמר" היתה לאותה אלימות בוטה שזה עתה הפעיל כלפי המתלוננת.

לא מצאתי ממש בטענה שהושמעה בסיכומי ההגנה לפיה התוספת שהוסיפה המתלוננת בהודעתה למלל המאיים בדמות:"שיסתכל עלי טוב" (ר' נ/2 שו' 15) גורעת מעצמת המלל המאיים, כשעצם השמעת הדברים אינה שנויה במחלוקת.

גם בהקשר זה קימות סתירות פנימיות בולטות בגרסאות הנאשם. לפרוטוקול הדיון הוא אישר כי אמר למתלוננת:"זה לא נגמר" ולשאלה מדוע אמר זאת הוא השיב כי:"כי זה לא נגמר עובדה שאנו כאן... זה באמת לא נגמר כי היא חייבת לי המון כסף...". הנאשם הוסיף, אף שלא נשאל על כך, כי נמסר לו מהמשטרה שהמדובר במתלוננת סדרתית. גם אמירה זו נותרה מן הפה אל החוץ מבלי שתיתמך בראיה כלשהי ואין בדבר לבד מרצון לא מבוסס להכפיש את המתלוננת (ר' פרו' עמ' 31 שו' 6-29).

אלו, אל מול הדברים שמסר הנאשם בהודעתו, לפיהם, בתחילה ולשאלה פתוחה מדוע איים על המתלוננת, השיב כי לא איים עליה אלא רק אמר לה:"שהעסק שייך לנו וזה מבחינתה מהווה איום". גרסה ראשונית זו מרוחקת כמזרח ממערב מגרסתו הנוכחית של הנאשם. רק כשנשאל הנאשם שאלה ישירה בהודעתו, לפיה מחומר החקירה עולה כי אמר למתלוננת:"זה עוד לא נגמר", הוא אישר שאכן אמר זאת אך כדבריו:"התכוונתי להגיד שהעסק הוא שלנו ולא איימתי על חייה" (ר' ת/4 שו' 28-31).

גם גרסה זו של הנאשם אינה דומה כלל לגרסתו הנוכחית. כוונתו, כפי שהובאה לפרוטוקול הדיון, כבר אינה שהעסק הוא משותף לו ולמתלוננת אלא כי "זה לא נגמר" שכן המתלוננת חייבת לו כסף. אין ולו רמז לגרסה מאוחרת זו בגרסתו הראשונית של הנאשם בהודעתו. גרסתו הנוכחית נכבשה, לא ניתן כל הסבר לכבישתה והיא עומדת בסתירה חזיתית לגרסתו הקודמת, מבלי שינתן הסבר אף לסתירה זו.

18. מכל המקובץ הרשעתי את הנאשם בעבירות של תקיפה חבלנית ואיומים.
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

ניתנה היום, י"א שבט תשע"א , 16 ינואר 2011, במעמד הצדדים
בית משפט השלום בראשון לציון
ת"פ 1403-09 מ.י. תביעות ת"א שלוחת איילון נ' חורין
19 מתוך 19








תפ"ש בית משפט שלום 1403/09 ארז יקואל נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 16/01/2011)