פסקי דין על אמיל אליאס |

13475-10/10 עפת     20/01/2011




עפת 13475-10/10 אמיל אליאס נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים



20 ינואר 2011

עפ"ת 13475-10-10 אליאס נ' מדינת ישראל

עפ"ת 17137-10-10 אליאס נ' מדינת ישראל

עפ"ת 17165-10-10 אליאס נ' מדינת ישראל

עפ"ת 17190-10-10 אליאס נ' מדינת ישראל

עפ"ת 3665-11-10 אליאס נ' מדינת ישראל






בפני

כב' השופט
כמאל סעב


המערער

אמיל אליאס


נגד


המשיבה

מדינת ישראל






פסק דין



כללי:

בפני
חמישה ערעורים של המערער על החלטות שניתנו במספר תיקים בבתי משפט השלום לתעבורה בעכו ובחיפה ושעניינם קביעת המועד לחישוב עונשי הפסילה.

הואיל ומדובר במספר ערעורים אפרט תחילה את הערעורים שמתייחסים לכל תיק ותיק בנפרד לרבות טענות המערער.

להלן אביא את הערעורים שהגיש המערער בהתאם לסדר הכרונולוגי של מועדי ביצוע העבירות.


1.
ע"פ 3665-11-10:

העבירה בוצעה ביום 7.4.08.

הערעור מופנה כנגד החלטת כב' השופט גיל קרזבום מיום 20.10.2010 שבה דחה את בקשת המערער למניין תקופת הפסילה שהוטלה עליו בתיק תת"ע (חיפה) 265-07-08, מיום מתן גזר הדין.

בית משפט השלום ציין, כי


מעיון בגליון הרשעותיו הקודמות של המערער בתחום התעבורה עולה, כי המערער ביצע עבירה ביום 29.3.10, דהיינו, הוא המשיך לנהוג חרף הפסילה בתיק זה והפסילות הנוספות שנגזרו עליו מבלי שהסדיר את הפקדת רישיונו בתיק זה וגם בתיקים האחרים.

המערער נידון בהעדרו, ביום 9.7.08, בתיק זה ל - 4 חודשי פסילה וזאת בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א – 1961, (להלן: "פקודת התעבורה") ונהיגה ללא פוליסת ביטוח לפי סעיף 2 (א') לפקודת ביטוח רכב מנועי, [נוסח חדש], תש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הביטוח").

המערער לא ציין בבקשתו מועד קבלת גזר הדין.

לטענתו של המערער הוא הפקיד את רישיונו ברשות הרישוי בשנת 2007 ולכן לא היה ברשותו רישיון נהיגה, להפקידו עם מתן גזר הדין ומכאן בקשתו לחשב את עונש הפסילה מיום מתן גזר הדין.

2.

ע"פ 13475-10-10 :

העבירה בוצעה ביום 30.4.08.

בערעור זה מבקש המערער לחשב את תקופת הפסילה של 3 חודשים שהוטלה עליו ביום 9.2.2009, מיום מתן גזר הדין בתיק תת"ע (עכו) 25809/08.

המערער נידון בהעדרו בגין עבירה של נהיגה כשרישיון הנהיגה פקע לפני למעלה מ-6 חודשים. עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה .

המערער טען, כי את רישיון הנהיגה שברשותו, הפוקד ברשות הרישוי בשנת 2007. בית המשפט השלום החליט ביום 14.9.2010 לדחות את הבקשה.

עוד ציין בית המשפט כי מאישור רשות הרישוי עולה שהוטלו על המערער מספר עונשי פסילה שהסתכמו לתקופה של 12 חודשים ולכן חישוב הפסילה בתיק זה יחל עם תום הפסילות שהוטלו בתיקים האחרים.

3.
עפ"ת 17190-10-10:

העבירה בוצעה ביום 6.5.08.

ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט השלום בעכו שניתנה על ידי כב' השופט אבישי קאופמן ביום 14.9.10 בתיק תת"ע (עכו) 2771-10-08.

המערער ביקש לחשב עונש הפסילה הממשית של 3 חודשים שהוטל עליו ביום 16.2.09 מיום מתן גזר הדין, תוך שהוא מעלה אותן טענות שהעלה בתיקים האחרים.

המערער מבקש לבסס את טענותיו על אישור משרד הרישוי שם הופקד רישיונו. גם בתיק זה נידון המערער בהעדרו בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון, עבירה לפי סעיף 10 (א) לפקודת התעבורה ונהיגה ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף בניגוד לסעיף 2 לפקודת הביטוח.

4.
ע"פ 17165-10-10:

העבירה בוצעה ביום 23.8.08.

ערעור זה מופנה כנגד החלטת כב' השופט א. קאופמן מיום 14.9.10 בתיק תת"ע (עכו) 3336-10-08 בו נידון המערער ביום 23.3.09 בהעדר, לעונש פסילה של 3 חודשים.

המערער חזר על אותן טענות שהעלה בתיקים האחרים וביקש לחשב את תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין.
כב' השופט קאופמן הפנה להחלטתו בתיק 258-09-08 ודחה את הבקשה.

5.
עפ"ת 17137-10-10:

העבירה בוצעה ביום 29.3.10.

ערעור זה מופנה כנגד החלטת כב' השופט א. קאופמן מיום 14.9.10 שבה החליט לדחות את בקשת המערער למניין עונש הפסילה שהוטל עליו בתיק (עכו) 6215-04-10, מיום מתן גזר הדין.

המערער נידון בתיק זה ביום 7.6.10 ל- 3 חודשי פסילה וזאת בגין נהיגה ללא רשיון נהיגה, עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה ונהיגה ללא פוליסת ביטוח, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת הביטוח.

בית משפט השלום ציין, כי המערער נדון בהעדר התייצבות ולא הפקיד את רשיונו מעולם.

עוד ציין כי העובדות בעניינו של המערער שונות לחלוטין מהעובדות שב

פסק דין
סורילוב.

בנוסף הדגיש בית המשפט השלום כי התברר שבמהלך התקופה אותה הוא מבקש לחשב כחלק מעונש הפסילה, המערער שב, נהג ונתפס נוהג בחמש הזדמניות כשבאף אחת מהן לא יוחסה לו העבירה החמורה ביותר של נהיגה בזמן פסילה.

המערער חזר על טענתו כי הפקיד את רישיונו ברשות הרישוי עוד בשנת 2007 ולכן לא היה ברשותו רישיון נהיגה להפקידו עם מתן גזר הדין ומכאן בקשתו לחשב את עונש הפסילה מיום מתן גזר הדין.

טענות המשיבה:

המשיבה ביקשה לדחות את הערעורים תוך שהיא מזמינה את בית המשפט ללמוד על התנהגותו של המערער מהעבירות שביצוע ומעברו התעבורתי.
המערער הפקיד את רישיונו בשנת 2007 עקב פסילה מנהלית של 3 חודשים.

המערער טוען שהרישיון נשאר מופקד שם למשך שנים, טענה שאין לקבלה, לגישתה.

המערער קיבל רישיונות זמניים ומכאן החשיבות של הוראות החוק למנוע ניצול לרעה של מצב דברים זה והדרישה מאנשים כמו המערער שבפני
נו להפקיד את רישיונו או להגיש תצהיר על הפקדת הרישיון בכל תיק ותיק.

גם אם בית המשפט הגיע בתיק מסויים לתוצאה שונה אין להחיל אותה תוצאה על המקרה של המערער. ייתכן ונסיבות הענין הצדיקו את התוצאה אליה הגיע כדי למנוע עוות דין ואי צדק.

ב"כ המשיבה ציין כי יש למערער 48 הרשעות, בין ההרשעות היו עבירות שביצע המערער תוך כדי נהיגה כמו שימוש בטלפון, אי חגירת חגורת בטיחות וכו', כך שלו לא החזיק בידו רישיון נהיגה ניתן להניח שהשוטר היה מייחס לו עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה או נהיגה בזמן פסילה.

עוד ציין ב"כ המשיבה, כי בשלושה דו"חות תעבורה רשום מס' רישיון הנהיגה של המערער ואת העבירות מבלי ליחס לו עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה.

מכך ניתן לומר כי קיים חשש מבוסס שהמערער ניצל לרעה את העובדה שרישיונו הופקד.
לכן ביקש ב"כ המשיבה לדחות את הערעורים.

דיון והכרעה:

לעניין חישוב עונש הפסילה מבקש המערער להסתמך על פסק הדין שניתן על ידי בעפ"ת 13134-03-09 סורילוב נגד מדינת ישראל
(ניתן ביום 11.5.09) (להלן: "

פסק דין
סורילוב") .

ב

פסק דין
סורילוב נידון הנאשם לתקופות פסילה רצופות כאשר הראשונה הייתה ביום 7.8.03 ולמשך שנתיים והשנייה הייתה ביום 26.2.06 ולמשך שלוש שנים. זאת ועוד, לא היתה מחלוקת כי רשיון הנהיגה של הנאשם הופקד ביום 15.9.03.
ראוי לציין כי עובר למתן פסק הדין בענין סורילוב נתתי

פסק דין
קודם בע"פ (חיפה) 3211/08 שם טוב אלנקווה נ' מדינת ישראל
, (ניתן ביום 30.4.08), שבו גם התייחסתי למחלוקת שנפלה בין שופטים ביחס לחישוב תקופת הפסילה.

סעיף 42 (א) לפקודת התעבורה קובע כי פסילה שהוטלה תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת וסעיף 42 (ב) קובע כי מי שנידון לפסילה במשפט הראשון אשר תקופתה טרם הסתיימה, הפסילה השניה שהוטלה בתיק השני, תצטבר לפסילה הראשונה והקודמת ומניינה יחל בתום הפסילה בתיק הראשון.

כמו כן, תקנה 557 קובעת כי אם הודע לבעל הרישיון על פסילת רישיונו על ידי רשות מוסמכת יהיה חייב להמציא את רישיונו אף אם מדובר ברישיון שאינו תקף, הוא הדין לגבי פסילה על ידי בית משפט.

במידה והרישיון אבד ואין בידי מי שנפסל כדי להפקיד רישיונו, מנין תקופת הפסילה חל מיום המצאת תצהיר לרשות שהטילה אותה.

המערער טוען כי הוא הפקיד את רישיונו ברשות הרישוי ולכן לא היתה לו אפשרות להפקידו פעם נוספת בכל תיק ותיק.

אין ספק שהתנהלותו של המערער איננה תמימה כי הרי עיון בתיקים בהם נידון, מראה כי הוא ביצע את העבירות בפרק זמן רציף ולא ארוך (ביום 7.4.08, 30.4.08, 6.5.08, 23.8.08 והאחרונה ביום 29.3.10), כשבכל האירועים לא יוחסה לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה.

בערעור 3665-111-10 (הערעור הראשון), העבירה בוצעה ביום
7.4.08, גזר הדין ניתן ביום 9.7.08 והעונש היה 3 חודשי פסילה. המערער ביצע ביום 23.8.08 עבירות נוספות מבלי ליחס לו עבירה של נהיגה בזמן פסילה על אף שבאותה תקופה הוא היה בפסילה כעולה מגזר הדין בערעור הראשון.

המערער טוען כי רישיון הנהיגה הופקד על ידו ברשות הרישוי ביום 13.8.98 עד ליום 10.8.03, אם כי באותו אישור נרשם כי המערער קיבל רישיון זמני מיום 29.8.04 עד 1.3.05.
עוד נרשם כי רישיון המערער נשלל ביום 15.7.07 לאחר שנפסל לשלושה חודשים עפ"י שיטת הניקוד.

רישיון קבוע הותנה בתשלום הקנסות.

עיון ברישום התעבורתי של המערער מראה כי הוא עבר עבירה ב-7.4.08 של אי ציות לתמרור ב-37 בגינה חוייב בתשלום קנס בסך 250 ₪ (הרשעה מס' 49), ביום 30.4.08 חוייב בתשלום קנס של 1,000 ₪ בגין שימוש בטלפון בעת שהרכב היה בתנועה ונסיעה (הרשעה מס' 50), ביום 6.5.08 חוייב בתשלום קנס בסך של 1,000 ₪ בגין שימוש בטלפון בעת שהרכב היה בנסיעה (הרשעה מס' 51), ביום 23.6.08 שוב נתפס עושה שימוש בטלפון ברכב שנסע, בגינו חוייב בתשלום קנס של 1,000 ₪.

בערעור הראשון נפסל המערער ביום 9.7.08 לשלושה חודשים – ראו הרשעות 53, 54 כשבשנים 2009 -2010 המשיך לבצע אותן עבירות.

לענין תקנה 557 כבר ציינתי בשנת 2008 ו- 2009 במקרים דומים בהם התעוררו קשיים ביישום התקנה הלכה למעשה כי ראוי שמחוקק המשנה יתערב לשם הבהרת התקנה.

לאחרונה גם בית המשפט העליון הזמין את מחוקק המשנה להתערב ולהבהיר את המצבים שבתקנה זו- ראו רע"פ 8317/10 מאיר כהן נ' מדינת ישראל
, (ניתנה ביום 21.11.10) (להלן: "כהן"), שם קרא כב' השופט רובינשטיין למחוקק המשנה, קריאה שחזר עליה ברע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל
, (ניתן ביום 21.11.10) (להלן: "פלוני") ואביא להלן את הדברים בשם אומרם:

"יטיב מחוקק המשנה אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557 (ב'). מעבר לשאלה נשוא הליך זה (חובת המצאת תצהיר למי שמעולם לא החזיק רישיון נהיגה), עוררה התקנה שאלות נוספות בכללן, חובת המצאת תצהיר שעה שכבר הומצא תצהיר בדבר אובדן הרישיון בהליך אחר (לגביה ראו רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל
(לא פורסם), וכן חובת המצאת תצהיר שעה שרישיון הנהיגה עצמו מופקד בגין פסילה בהליך אחר (שאלה שהתעוררה, אך לא הוכרעה לגופה, בתיק רע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם)"

ב

פסק דין
כהן, הפנה גם כב' השופט רובינשטיין לדבריו בפס"ד פלוני, שם הדגיש כי:

"מבלי להכנס לשאלה מהם המצבים בהם ראוי לדרוש המצאת תצהיר יאה אם מחוקק המשנה, יבטיח, שנאשם ידע מתי חלה עליו חובה כאמור, ומתי הוא פטור הימנה, והדבר אינו מסובך כלל".

גם במקרה של כהן קבע ביהמ"ש העליון כי לא ניתן לסמוך על תיאומים בין רישומי הרשויות וכי מקרה זה ממחיש זאת. למרות שהמערער הפקיד את רישיונו בשנת 2007, לטענתו, ונידון לעונש פסילה בפועל ביום 9.7.08, 9.2.09, 23.3.09 וביום 14.9.09 לא יוחסה לו אפילו בגין העבירה שביצע ביום 7.6.10 עבירה של נהיגה בזמן פסילה. ובסוגיית חוסר היכולת לסמוך על תיאום בין הרשויות אביא דברים שנאמרו ב

פסק דין
פלוני הנ"ל וכוחם יפה לענייננו:

"לא נכחד כי אל מול המצב הרצוי עומדת מציאות נתונה - ובמציאות זו, גם אם מופקד הרישיון בידי הרשות בשעה שנגזרת פסילה חדשה, אין מקום לסמוך לעת הזאת על מערכת תיאומים, ויש לוודא כי הנוגע בדבר לא ינהג. יתכן שיש להתאים את לשון התקנה למציאות זו; וטוב מזה, ולוואי וניתן יהיה להתאים - בהקדם - את המציאות ללשון התקנה. על כל פנים, בענייננו שלנו - כאמור - לא ניתן להלום את עתירת המבקש לראות ברשיונו כאילו היה מופקד כבר מיום 2.1.10, שכן למצער בחלק מהתקופה הרלבנטית (8.4.10-2.1.10) היה מצוי בידיו".

אין להתעלם מתכלית הדרישה
שבהפקדת רישיון או המצאת תצהיר ושהיא:

" .... למנוע ממי שנפסל רישיונו לנהוג שלא כדין תוך שהוא מתחזה, באמצעות הרישיון שנותר בידו, כמי שהוא בעל רישיון בתוקף
" (ראו

בש"פ 2199/03

מאיר נ'
מדינת ישראל
(ניתנה ביום 24.4.2003)).

אין מחלוקת שהמערער נידון בכל התיקים בהעדר, לכן לא ניתן לומר שהוא הודיע לבית המשפט בשלב כלשהוא, שהפקיד את רישיונו בשנת 2007 ברשות הרישוי, עקב פסילה מנהלית לשלושה חודשים שהסתיימו ביום 15.10.07, לכן היה ניתן לצפות שבגין העבירות המאוחרות יובא המערער לדין
בגין עבירה של נהיגה בזמן פסילה ולא בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה.

התנהלות המערער מעידה על חוסר תום לב והוא אף התעלם מהוראות החוק הקובעות כי עונשי הפסילה מצטברים (סעיף 42 (ב) לפקודת התעבורה), כך שאת חודשי הפסילה שהוטלו עליו, ביקש לחשב כל עונש מיום מתן גזר הדין ובאופן זה העונשים אמורים לחפוף האחד את השני בניגוד לאמור בפקודת התעבורה.

בנסיבות העניין ועל פי התנהלותו המתוארת לעיל של המערער, לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטות בתי משפט השלום לתעבורה.


אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל אני מחליט לדחות את הערעורים.


המזכירות תמציא לצדדים עותק

פסק דין
זה בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום,
ט"ו/שבט/תשע"א, 20 בינואר 2011, בהעדר הצדדים.













עפת בית משפט מחוזי 13475-10/10 אמיל אליאס נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 20/01/2011)