פסקי דין על עופר בן אבי | פסקי דין על בנימין חדד | פסקי דין על דב כהן | פסקי דין על "לנולד" |

13253-03/10 עא     03/02/2011




עא 13253-03/10 עופר בן אבי, בנימין חדד נ' דב כהן, "לנולד" בע"מ








בית המשפט המחוזי בבאר שבע



ע"א 13253-03-10 בן אבי ואח' נ' כהן ואח'




בפני
:
כב' השופט
אריאל ואגו


המערערים:
1
.
עופר בן אבי

2
.
בנימין חדד
ע"י ב"כ אשר חפותה


נגד


המשיבים:
1.דב כהן
2."לנולד" בע"מ
ע"י עו"ד אבינועם ארדן





פסק דין



זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשדוד (כב' ס. הנשיא ח. חדש), מיום 18.12.09, שבגדרו נדחתה תביעת המערערים כנגד המשיבים, והם חוייבו בהוצאות משפט בסכום של 30,000 ₪ ומע"מ.

לאחר דיון מקדמי בערעור, במעמד באי כח הצדדים, וכן המערער 1, והמשיב 1, ניתנו המלצות מסויימות על ידי ביהמ"ש בכיוון של פשרה, אך משלא הסתייע הדבר, ובהסכמת הצדדים, ניתן צו להשלמת הטיעונים בערעור בכתב, וכעת מונחים אלה בפני
, כמו גם, כמובן, עיקרי הטיעון וכתבי בי דין אחרים שהוגשו.

על יסוד החומר שבפני
ולאחר עיון ושקילת הטיעונים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, ולמעשה נתקיימו התנאים כולם למתן

פסק דין
על פי תקנה 460 (ב) לתקסד"א – 1984, וההערות שיוספו להלן יהיו אף מעבר לצריך ולמתחייב.

נחה דעתי כי יש לקיים את פסק הדין קמא, מנימוקיו, וזאת - משאין לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו, ממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית, ואין לגלות באותה מסקנה כל טעות שבחוק.

כאמור, ומעבר לצריך, אוסיף הערות אחדות.

התביעה, נשוא פסה"ד, הנתון לערעור כעת, הוגשה שנים לאחר תום יחסי השכירות בין הצדדים שהתקיימו בגין הנכס שנרכש על ידי המערערים מחברת "אזורים", והם תבעו סכום של למעלה מ – 113,0000 ₪ כריבית פיגורים
שנצברה, לשיטתם, על דמי שכירות שלא שולמו במועדם בעבר.

כפי שניתן להתרשם מהמכלול, התביעה הוגשה כמשקל נגד וכתגובה לכך שהמשיבים עמדו, מצידם, על גביית סכום פעוט יחסית של 1,250 דולר שנפסק לזכותם, על פי הוראות

פסק דין
מיום 17.2.91, בגדרו של הליך קודם שהתנהל בין הצדדים, או מי מהם, בבימ"ש השלום ברחובות.

כזכור, החיוב לשלם ריבית פיגורים על דמי שכירות שלא שולמו במועדם, מקורו בהסכם, שנכרת בין המשיב 1 לחברת אזורים, עוד טרם שהנכס נרכש על ידי המערערים, ואולם, ההסכם עם אזורים על מרבית תנאיו, אומץ בין הצדדים הנוכחיים, להמשך תקופות השכירות שבאו אחר כך, וזאת על פי פסק הדין שבפשרה במסגרת התיק שהתנהל ברחובות.

חרף האימוץ של הסכם אזורים, לרבות סעיף ריבית הפיגורים, מצא ביהמ"ש קמא, בפסה"ד נשוא הערעור שלפני, שלימים, ויתרו המערערים על זכותם לאותה ריבית פיגורים, וכי תחת ההסדר הזה בא הסדר של הצמדת
דמי השכירות לדולר ארה"ב, ותו לא.

בכל האמור בריבית שנצברה עד מועד קביעת דמי השכירות המגיעים כפי שנעשה על ידי בית המשפט ברחובות, וכאשר הסכום שנפסק שם שולם ונפרע על ידי המשיבים, נקבע, שאין מקום לחיוב כלשהו בגין חוב עבר באשר סיום הסכסוך הקודם ברחובות, וביצוע פסה"ד שניתן שם, סיימו ואיינו כל חוב קודם, ככל שהיה.

באשר לתקופה שלאחר מכן, מסקנת כב' ס. הנשיא חדש, בדבר אותו ויתור, והמרת סעיף ריבית הפיגורים בהסכמה אחרת ומאוחרת יותר, התבססה על מספר אדנים:

1.
העדפת עדויות מטעם המשיבים על פני עדי המערערים.
2.
כריתת הסכמי שכירות מאוחרים יותר בין הצדדים, שאין בהם אומנם התייחסות מפורשת לביטול סעיף הפיגורים בהסכם אזורים, שלכאורה ממשיך לחול, אך, יש מנגנון הצמדה דולרי לדמי השכירות ואין איזכור ואישרור של סעיף הריבית.
3.
העדר התייחסות לדרישת הריבית במכתבי התראה ותכתובת מטעם המערערים ובאי כוחם, כאשר פנו בדרישות והתראות שונות למשיבים, הגם שאותה עת, לשיטתם, כבר נצבר ועמד לזכותם חוב ריבית פיגורים כזה שתבעו לימים בבית המשפט.
4.
אמירות מפי עדי המערערים בביהמ"ש שמהם השתמע, וביהמ"ש הסיק מהם, כי בזמן אמת כלל לא דרשו את הריבית ולא העלו בדעתם קיום חוב כזה, עד אשר נתבעו לשלם את אותו סכום פעוט על ידי המשיבים, וחמתם עלתה בשל דרישה זו.
5.
התנהגות ארוכת שנים במהלך יחסי השכירות המאוחרים להסכם הפשרה ברחובות, והתנהלות בכל המישורים, מצד המערערים, שהעידה על ויתור ואי עמידה על אותו סעיף
ריבית פיגורים היסטורי.

נימוקים אלה, שתמציתם הבאתי לעיל, והם מפורטים בפסק הדין, ונשענים על חומר הראיות והמסמכים שעמדו בפני
ביהמ"ש קמא,
מקובלים עלי, ואין דופי בהסקת המסקנות כפי שנעשתה.

למותר לציין, שערכאת הערעור רק במקרים נדירים תתערב בהערכת העדויות וההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדים אשר נעשית על ידי הערכאה הדיונית. מרכיב חשוב בנימוקי ביהמ"ש קמא, היתה התרשמותו מהעולה מאותן עדויות, והעדפת עדי המשיבים על פני אלה של המערערים. לא נמצא לי כל נימוק משכנע, בטיעוני המערערים כיום, להתערב במישור זה ולהפוך את קביעותיו של בית משפט השלום.

בדומה, בסוגייה של פסיקת הוצאות ושכ"ט, דבר הנתון לשיקול דעת הערכאה הדיונית, אין מתערבים בהליך ערעור, אלא במקרים חריגים וכאשר סכום ההוצאות אינו מידתי בצורה בולטת, דבר שאין לומר על ההוצאות שנפסקו כאן, אף שמדובר בסכום יחסית גבוה. בית המשפט פירט את השתלשלות ההליך, את הניסיונות שנעשו להגיע להסדר וכשלו, את התמשכות המשפט וסרבולו, וברור, שפסיקת ההוצאות התבססה על נתונים אלה.

אף אני מתרשם, "בשורה התחתונה", שהתעקשות המשיבים על גביית אותו סכום לא גדול שהמערערים נותרו חייבים, הביאה לתגובה כוחנית של המערערים, אשר לפתע "נזכרו" בקיומו של אותו סעיף ריבית שעליו ויתרו שנים קודם, שתוקפו אויין ונזנח בין במפורש ובין בדרך של התנהגות מאוחרת יותר, וכי כל מטרתה של התביעה לא היתה לגבות דמי פיגור שאכן הגיעו להם כדין, אלא לנגח את המשיבים וללמד אותם לקח על רצונם לגבות את החוב הקטן שנותר לזכות המשיבים דווקא.

כאמור, מהנימוקים הללו, החלטתי לדחות את הערעור.

המערערים יישאו בהוצאות ושכ"ט בערעור, בסכום של
10,000 ₪, אשר יועברו מתוך העירבון שהופקד, וזאת לידי ב"כ המשיבים.

ניתן היום,
כ"ט שבט תשע"א, 03 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.


אריאל ואגו
, שופט












עא בית משפט מחוזי 13253-03/10 עופר בן אבי, בנימין חדד נ' דב כהן, "לנולד" בע"מ (פורסם ב-ֽ 03/02/2011)