פסקי דין על בזק החברה ישראלית לתקשורת בע"מ | פסקי דין על ברכה מנשה | פסקי דין על משה מנשה | פסקי דין על מינהל מקרקעי ישראל |

2233/08 עא     07/02/2011




עא 2233/08 בזק החברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' ברכה מנשה, משה מנשה, מינהל מקרקעי ישראל




07.02.2011

בפני

כב' השופט י. שנלר
, אב"ד

כב' השופט ד. רוזן
כב' השופט דר' ק. ורדי
המערערת בע"א 2233/08:

בזק החברה ישראלית לתקשורת בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד שידלובר ועו"ד ישטוב
נגד

המשיבים:
1. ברכה מנשה

ע"י ב"כ עו"ד עצמון יניב
2. משה מנשה
3. מינהל מקרקעי ישראל

ע"י ב"כ עו"ד צילי עקיבא
המערער בע"א 2324/08:

מינהל מקרקעי ישראל
נגד

המשיבים:
1. ברכה מנשה

2. משה מנשה

3. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

המערערת בע"א 2347/08:

ברכה מנשה
נגד

המשיבים:
1. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ
2. משה מנשה

3. מינהל מקרקעי ישראל

פסק דין


השופט ישעיהו שנלר, אב"ד
1. בפני
נו שלושה ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ערקובי) מיום 07.07.08 בת.א. 58031/01.
בפסק הדין קיבל בית המשפט את תביעת בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ (להלן: בזק) ומינהל מקרקעי ישראל
(להלן: המינהל) (בזק והמינהל להלן: התובעים) כנגד ברכה מנשה
(להלן: הנתבעת) ומשה מנשה
(להלן: הנתבע) (להלן: הנתבעים), והורה כי על הנתבעים לפנות את הנכס הידוע כחלק מחלקות 9, 10, 53 ו-168 בגוש 6223, וחלק מחלקות 22, 23, 30, 31, 85, 86 ו-90 בגוש 6222 (להלן: המקרקעין או שטח המריבה).
עם זאת, התנה בית המשפט את הפינוי בתשלום פיצויים לנתבעים בסכום של 400,000 ₪ וכשהחלוקה בין הנתבעים, 85% לנתבעת ו-15% לנתבע.

תמצית הרקע העובדתי ופסק הדין של בית משפט קמא:
2. ביום 24.05.01 הגישה בזק תביעה בסדר דין מקוצר לפינוי וסילוק יד, כנגד הנתבעים. בהמשך, הוגש כתב תביעה מתוקן וכשהמינהל צורף כתובע נוסף.
בכתב התביעה המתוקן נטען, כי ביום 31.01.84 נחתם הסכם בין בזק לבין מדינת ישראל, לפיו הועברה לבזק זכות החזקה הבלעדית ושכירות לתקופות מתחדשות במקרקעין, וכשביום 15.05.03 נחתם הסכם בין התובעים בינם לבין עצמם, לפיו הוסכם כי בזק תשיב למינהל את המקרקעין, דבר שבוצע בפועל כשנה לאחר מכן.
כך נטען, כי בחודש יוני 1995 החלו הנתבעת ו/או בעלה המנוח ו/או הנתבע, אחיו של המנוח, לבצע עבודות בנייה בתחום המקרקעין וכשהנתבעת והמנוח עברו להתגורר במקום ויחד עם הנתבע הקימו בו מבנים – כל זאת ללא כל זכות שבדין, תוך הפרת זכויות התובעים.
עוד צוין, אודות הליכים משפטיים פליליים שננקטו כנגד המנוח עוד בשנת 1995, בגין הבניה שבוצעה במקרקעין במסגרתם ניתן צו הריסה, אשר חייב את המנוח להרוס את אשר נבנה.

3. התובעים טענו כי הנתבעים ו/או מי מהם הינם בגדר פולשים ועל כן, עתרו התובעים לפינויים. עוד טענו התובעים, כי הנתבעים אינם זכאים לקבלת כל פיצוי בגין השקעותיהם, אשר אף הן מוכחשות, ומכל מקום יש לקזז את שווי השימוש.

4. הנתבעת טענה כי היא מחזיקה בנכס כהמשך להחזקת בעלה המנוח, מר עזיז מנשה ז"ל (להלן: המנוח), וזאת מתחילת שנות השבעים וכי על כן, אין מקום להורות על פינוייה. לחילופין טענה, כי זכאית היא לקבל פיצוי בדרך של דמי פינוי אשר יש לגוזרם משווי המקרקעין ולחילופין, כשווי ההשקעות במקרקעין.
עוד טענה, כי לאור שתיקת התובעים משך שנים, הם אינם זכאים לקבל מאומה בגין השימוש.
לבסוף טענה, כי התובעים לא הוכיחו את זכותם לחזקה ו/או לבעלות על חלק מהמקרקעין.

5. הנתבע טען את אותן טענות שטענה הנתבעת, אך הוסיף כי הוא ולא המנוח החזיק במקרקעין וכי הוא זה שהקים את המבנים ועל כן, הוא זה שזכאי לתמורה בגין ההשקעות.

6. בית המשפט קבע כי התובעים הוכיחו גם הוכיחו את זכויות הבעלות או החזקה, בתקופות השונות וכי בכל מקרה, זכאי המינהל כבעלים לתבוע את השבת המקרקעין התפוסים, ממי שמחזיק בהם שלא כדין.
בהתייחס למעמדם של הנתבעים, קבע בית המשפט כי אין חולק שהנתבעים לא קיבלו רשות לתפוס חזקה במקרקעין, לא קיבלו רשות להקים מבנים עליהם וכי אלו הוקמו שלא כדין וללא היתר בנייה.
משכך נוכח שתיקת התובעים משך השנים, מעמדם של הנתבעים כברי-רשות מכללא, רשות הניתנת לביטול בכל רגע, ויש לראות בהגשת התביעה כביטול הרשות.
נוכח האמור קבע בית המשפט, כי על הנתבעים לפנות את המקרקעין.
לעניין הפיצויים, קבע בית המשפט כי בני משפחת מנשה מחזיקים במקרקעין מאז 1980 וכשבינתיים, בנו מבנים, השקיעו השקעות, הקימו עסק של מסגריה על ידי הנתבע, שהפסיק לנהל שם את עסקו, כך גם הקימו בית מגורים בו מתגוררת הנתבעת עם בנה.
בנסיבות אלו, קבע בית המשפט כי לנוכח השנים הארוכות בהן התובעים נקטו בגישה של "שב ואל תעשה", הגם שפנו לרשות המקומית בטענות הקשורות לבנייה הבלתי חוקית, אך לא עשו בפועל מאומה לסילוקם של הנתבעים, ומשחלפו כמעט 30 שנה, זכאים הנתבעים לפיצוי.
בהתייחס לשיעור הפיצוי, הפנה בית משפט קמא לסכום שציין המומחה מטעם התובעים, כעלות ההשקעות בסכום של 73,850 דולר ומטעם מומחה הנתבעים, בשיעור של 170,000 דולר, תוך שדחה את טענת הנתבעים כאילו יש לשום את הפיצויים מהערכת שוויים של המקרקעין.
עוד התחשב בית המשפט, כי ממועד הגשת התביעה, הנתבעים אינם משלמים דמי שימוש ובסופו של יום, קבע כי שיעור הפיצוי יעמוד על סכום השווה ל-100,000 דולר, על פי שער של 4 ש"ח לדולר, ובסך הכל 400,000 ש"ח.
במחלוקת בין הנתבעים בינם לבין עצמם, קבע בית המשפט כי הנתבעת תקבל 85% בעוד הנתבע יקבל 15% משיעור הפיצויים כפי שנקבע.

הערעורים השונים:
7. בזק טענה בערעורה כי לא היה מקום לקבוע כי תנאי לפינוי הינו תשלום הפיצויים, כפי שקבע בית משפט קמא. לטענת בזק, יש לבטל מכל וכל את החיוב בפיצוי, ולחילופין יש להפחיתו לשיעור שוויים של אותם מחוברים, אשר לאור היותם מיועדים להריסה, הינם חסרי כל ערך ולחילופין, ערכם בהתאם לחוות דעת השמאי שבית המשפט סמך עליה, אינה עולה על סכום של כ-17,830 דולר. בנוסף, נטען כי יש להפחית את דמי השימוש הראויים לפחות לתקופה שממועד הגשת התביעה ועד מועד פסק דינו של בית משפט קמא, ולפי השמאות של 8,500 דולר לשנה ובסך הכל, סכום של 59,500 דולר.

8. המינהל בערעורו ביקש אף הוא לבטל כליל את הזכות לפיצוי ולחילופין, את הפיצוי שנפסק לטובת הנתבע.

9. הנתבעת טענה בערעורה, כי היה על בית משפט קמא לדחות את תביעת בזק, הואיל ובזק לא הוכיחה זכותה על פי סעיף 16 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין). כך גם טעה בית המשפט שלא קבע כי הינה בעלת רשות בלתי הדירה מכוח השתיקה רבת השנים של התובעים. עוד טעה בית המשפט, משלא מינה אפוטרופוס לדין לבנה הקטין, הואיל והקטין יורשו של המנוח ובעל זכויות משל עצמו במקרקעין.
בהתייחס לשיעור הפיצוי, טענה, כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את כלל השקעותיה והשקעות המנוח, כך גם היה מקום לפצותה באופן שיאפשר לה דיור חלופי או לחייב את התובעים להעמיד לה דיור חלופי.
כנגד הנתבע טענה הנתבעת, כי לא היה מקום לפסוק לטובתו מאומה ואף לא חלק מהפיצוי.

הקביעות העולות מפסק הדין:
10. על מנת שניתן יהיה להתייחס לטענות הצדדים השונים בערעורים השונים, מהראוי להפנות בתחילה לאותן עדויות עליהן נסמך בית משפט קמא וכן, להתייחס לקביעותיו בהתאם.

11. קב"ט בזק העיד כי בשנת 1992, נודע לו על הפלישה וכשבאותה עת היו קיימים במתחם סככות מוזנחות בלבד. בשנת 1995 נודע לו על בניית מבנים נוספים מבטון, בנייה בלתי חוקית, אשר בעקבותיה הוצא מכתב לגורמים המוסמכים, כי אין להתיר למנוח כניסה לנכס.
עוד העידה הגב' רון מטעם התובעים, אודות פגישה מיום 18.07.95 בנוכחותה, נוכחות המנוח ונוכחות פקח בנייה מטעם המועצה המקומית, וכשהוצא דו"ח ממנו עולה כי המנוח בנה שלושה מבנים מבלוקים בשטח של כדונם וחצי. בנוסף, נרשמו דברי המנוח על ידי הפקח כי מדובר במבנים שנבנו ב-1980 לערך. כך גם העידה, כי הוגש כתב אישום כנגד המנוח, אשר הורשע בבנייה בלתי חוקית, הגם שמעיון בצו עולה כי המנוח הודה אך לא הורשע, הואיל ומדובר בעבירות שבוצעו לפני שנים, אך ניתן צו הריסה ללא הרשעה.
עוד הוצג, צו הפסקה מינהלי שהוצא על ידי הועדה לתכנון בנייה בשנת 1999.
כך, הפנה בית משפט קמא למחלוקת בין בזק למינהל, בשאלה האם בעת שקיבלה בזק את הנכס בשנת 1984, היו המקרקעין תפוסים על ידי המנוח ובני משפחתו אם לאו, ובמסגרת אותה מחלוקת, טענה בזק שאכן המקרקעין כבר היו תפוסים על ידי המנוח או מי מבני משפחתו.
עד נוסף מטעם התובעים, הסביר כי היה על הנתבעים לבצע את צו ההריסה עד סוף 1998, ומשהדבר לא בוצע, פנתה בזק פעם נוספת לועדה המקומית בשנת 1999, וכשבשנת 2001 הוגשה התביעה, תוך הדגשה כי מיד עם הרחבת הבנייה בשנת 1995, פעלה בזק כנגד הפולש.

12. מר מנשה מנשה ז"ל, אביהם של המנוח ושל הנתבע, העיד בפני
בית משפט קמא, אשר קבע "מעדותו עולה, כי המנוח החל להחזיק בשטח נשוא המחלוקת רק לאחרונה, משום שלאחר נישואיו, ובמשך 10 שנים מאז שנישא, התגורר עימו בביתו, בדירה בחצר הבית, וכי הנתבע מס' 2, החזיק בשטח המריבה" (עמ' 8 לפסק הדין).
עוד הוסיף בית המשפט, כי גם הנתבע לא התגורר במקרקעין, אלא החזיק במקום עסק.
אחיהם של המנוח ושל הנתבע, מר מנשה שאול גד, העיד אף הוא כי לאחר נישואי הנתבעת והמנוח בשנת 1987, הם עברו להתגורר בחצר ביתם של הוריו של המנוח וכי בעקבות סכסוך עם אב המנוח, בשנת 1997 עברו הנתבעת והמנוח להתגורר בשטח המריבה. מנגד, הנתבע הפעיל בשטח המריבה סככות ומבנה ששימשו אותו לאחסון וגידול סוסים.
כך הפנה בית המשפט לעדותו של אמיל אברהם, אשר העיד כי הנתבע בנה בשטח המריבה סככות ומבנה וכי המנוח והנתבעת עברו להתגורר במקום בשנת 1997, כך גם כי נחתם הסכם פשרה בין המנוח לבין הנתבע אודות חלוקת השטח, ובאופן ששטח המריבה הועבר לחזקתו ושליטתו של המנוח וכי המבנים עצמם, סככות, מחסן ומסגריה, נשארו בבעלות הנתבע, אשר בעדותו עולה לא רק כי הוא התגורר במקום אחר מאז 1980, אלא שמאז 1997 הוא אינו עובד בשטח המריבה.
בעניין זה, קבע בית המשפט "מתוך כל העדויות עולה, כי הנתבע מס' 2 אכן הוא זה שבנה את חלק מהמבנים, שחלקם שופץ והפך להיות מבנה מגורים על ידי המנוח, והוספו מבנים נוספים על ידי המנוח, כאשר הנתבע מס' 2 עזב את שטח עוד בשנת 1997 והנתבעת מס' 1 היא שהחלה להחזיק בשטח המריבה בערך באותה תקופה" (עמ' 11).
בית המשפט דחה את ניסיונה של הנתבעת להרחיק את הנתבע משטח המריבה, בקובעו כי הנתבעת טענה טענות מופרכות, וכאילו התגוררה במקום לאחר נישואיה, למרות שאין חולק כי חיבור מבנה המגורים לחשמל היה רק בשנת 1997 וכי מכל מקום, "שילוב עדותה של הנתבעת מס' 1 עם המסמכים מעלה, כי הבנייה הנוגעת למבנה המגורים החלה בשנת 1995 או בסמוך לכך, בשנת 1994, אך לא קודם לכן.
לפני מועד זה, היו במקום סככות מחסן ואולי צריף, אך לא מבנה מגורים..." (עמ' 12).
עוד קבע בית המשפט כדלקמן:
"לנוכח כל האמור לעיל, המסקנות העובדתיות הינן, כי הנתבע מס' 2 הוא שתפס תחילה את החזקה בשטח המריבה, תחילה תפס חלק מהשטח, והקים בו סככות לסוסים, ולאט לאט, בדרך של השתלטות זוחלת, תפס חזקה בשטח גדול יותר ויותר, הקים מבנים נוספים, ובשלב כלשהו החל מנהל שם עסק של מסגריה.
לאחר תקופה מסוימת, אחיו המנוח, בעלה של הנתבעת, החל אף הוא לעשות שימוש בשטח המריבה ולהקים בו מבנים נוספים..." (עמ' 13).
כך גם, כי יש ליתן אמון מלא בעדות אביהם המנוח של המנוח והנתבע, "ולכן אני סבורה, כי כבר מאז 1995 הנתבע לא החזיק בנכס, ולכן ניתן לקבוע כי הנתבעים החזיקו בנכס, ללא הסכמת התובעים...".

13. עם זאת, הסיק בית משפט קמא מכתב האישום שהוגש כנגד המנוח ומכך שבית המשפט לא הרשיע את המנוח, אלא הורה על צו הריסה ללא הרשעה מחמת התיישנות, וזאת בשנת 1996 "כי הנתבעים, כלומר, הנתבע מס' 2 ואחיו המנוח, החלו להחזיק בשטח המריבה כבר בתחילת שנות השמונים, כאשר בכל פעם הוקם מבנה נוסף, והועמקה החזקה בשטח".
בנוסף, כי ככל הנראה בשנת 1994, החל המנוח להחזיק בשטח המריבה והנתבע הפסיק להחזיק בשטח והוא מחזיק בשטחים אחרים.
ובהתייחס למבנים, ציין בית המשפט, כי ככל הנראה חלק מהמבנים נבנו על ידי הנתבע, כאשר מרבית המבנים נבנו על ידי המנוח. עוד הדגיש בית המשפט, כי לא הובאו כל ראיות "מהן ניתן יהיה לקבוע מתי נבנו המבנים, לא הובאו תצלומי אויר. יחד עם זאת, התמונה העולה מכלל העדויות היא, כי המבנים לא נבנו כמקשה אחת, אלא בדרך של השתלטות זוחלת, בכל פעם נבנה עוד משהו, כאשר הבסיס ככל הנראה נבנה בתחילת שנות השמונים" (עמ' 14).
עוד נקבע, כי המועד הראשוני בו הועלתה התנגדות מטעם התובעים, הייתה בתחילת שנות התשעים, כאשר במועד זה כבר החזיקו הנתבעים בשטח המריבה, תוך שהוסיף כי הוא מייחס לנתבעת את החזקה של בעלה המנוח.

המסגרת הדיונית:
14. הנתבע לא הגיש עיקרי טיעון, אולם התייצב לדיון הראשון בערעור.
ב"כ הנתבעת קיבל את המלצת בית המשפט להעמיד את הדיון בשאלת הפיצויים, הגם שציין כי קיימת בעיה בנושא זכויותיו של הקטין, שלשיטתו היה מקום להורות על מינוי אפוטרופוס לדין, הואיל ואימו כאפוטרופוס טבעי אינה יכולה לפעול בשמו ללא אישור והסכמת בית משפט, ככל עסקה במקרקעין.

15. מעת שהנתבעים לא טענו כאילו ניתנה להם רשות מפורשת להשתמש בנכס, דומה כי צדק בית משפט קמא כי לכל היותר, מעמדם של הנתבעים כמעמד ברי-רשות מכללא, רשות שהדירה היא, עם הודעת הבעלים או הזכאי לחזקה, כי הוא מבקש לבטל את הרשות, וכפי שאירע במקרה דנן.
כפי שנקבע לא אחת בפסיקה "זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות..." [בר"ע 7924/06 אביטן נ' באום (לא פורסם 03.10.06)].
דהיינו, השאלות הנצרכות לדיון הינן האם בנסיבות דנן, היה מקום לקבוע כי הנתבעים או מי מהם, זכאים לפיצוי, ואם אכן זכאים הם לפיצוי, מה שיעורו.
משכך, נידרש לטענות הצדדים הקשורות לשתי השאלות האמורות.
מטבע הדברים, התובעים גורסים כי לא היה מקום כלל ועיקר לפסיקת פיצויים ולחילופין, משיגים הם על שיעורם, ומנגד, תומכת הנתבעת במסקנת בית משפט קמא לשאלת עצם הזכאות לפיצוי, אולם משיגה היא על שיעורם, לרבות בכל הקשור לחלוקה בינה לבין הנתבע.

16. על מנת שהתשתית העובדתית הנצרכת לטענות הצדדים, תהיה ברורה, רואים אנו לנכון להפנות לחוות דעתו של השמאי, יוסף פישלר, אשר גם בית משפט קמא מצא לנכון להסתמך עליה וכן, למוצגים נוספים שהוגשו לבית משפט קמא.
בהתאם לאמור בחוות הדעת, מחזיקה הנתבעת בשטח של כ-2,500 מ"ר, שעליו מבנה מגורים, אורוות סוסים וסככות אחסנה.
השמאי מתאר את מבנה המגורים, אשר שטחו ברוטו כ-85 מ"ר ומרפסת בשטח של 48 מ"ר, כך גם מתייחס השמאי לשתי סככות הכוללות תאי סוסים, מחסן הצמוד לאחת מהן, סככה נוספת וכן מחסן נוסף ומבנים ניידים כקונטינר וארגז משאית.
עוד הפנה השמאי לבקשה להיתר בנייה מ-03.11.98 שהגיש המנוח, וזאת להגדלת שטח מבנה מגורים וכן ביחס להגדלת שטח אורווה ולמחסן. עוד צוין, כי לא קיים היתר לאף אחד מהמחוברים, וביחס למחוברים או למצער ביחס לגבי חלק מהם, קיים צו הריסה.
כבר ביום 18.07.95, נדרש המנוח על ידי הועדה המקומית לתכנון ובנייה להרוס בנייה בלתי חוקית, הכוללת הקמת חווה לסוסים, שלושה מבנים מבלוקים + פחים וגגות פחים וכן שלושה מבנים.
בכתב האישום שהוגש בחודש נובמבר 1995 כנגד המנוח, צוין כי בין חודש מאי 1995 לבין חודש יולי 1995, ביצע המנוח או היה אחראי לביצוען של העבודות המפורטות בכתב האישום והכוללות, בניית מבנה בלוקים מקורה בשטח של כ-32.50 מ"ר וכן סגירת בלוקים בשטח של 4.7 מ"ר ובניית שתי סככות בשטח כולל של כ-97 מ"ר.
אכן, המנוח הודה שביצע את העבודות המתוארות, אולם טען כי הן בוצעו לפני שנים רבות ועל כן, ביקשה הועדה המקומית להורות על צו הריסה ללא הרשעה, וכך הורה בית המשפט. עם זאת ציין בית המשפט, כי צו ההריסה יפקע לגבי כל חלק מהמבנה שיינתן עליו היתר בנייה.
עוד יש להפנות לצו מינהלי להפסקת בנייה, שאף הוא ניתן כנגד המנוח, וזאת ב-18.04.99 למבנה מבלוקים. בנוסף, ביום 16.10.99, הוגש כתב אישום נוסף כנגד המנוח ובו צוין כי המנוח לא קיים את צו ההריסה כפי שנקבע בצו דלעיל, ומנגד בחודש אפריל 1999 או בסמוך לכך, הרחיב את המבנה המיועד להריסה, בנה מבנה מפחים, כל זאת שלא כדין.

תמצית טענות הצדדים:
17. לטענת בזק, תנאי מוקדם לחייב את התובעים בפיצוי, אם בכלל, וזאת משיקולי צדק, שאכן בזק שתקה. לטענתה הוכח כי הקמת המחוברים, לרבות בית המגורים, החלה רק בשנת 1995 או 1994, דהיינו, שנים ספורות טרם הגשת התביעה, וזאת הן נוכח קביעותיו האחרות של בית המשפט בשאלה זו, וכן אשר עולה מכתב האישום ומהעדויות השונות.
עוד טוענת בזק, כי אין בצו שניתן בהסכמה לביצוע צו הריסה ללא הרשעה, משום קביעת ממצא עובדתי, כאילו אכן נבנו המבנים לפני שנים רבות, כדברי המנוח ומכל מקום, אין בהסכמת הצדדים שם להוות ראייה או לחייב את בזק.
יתר על כן, מעת שבית המשפט קבע כי עם יציאתו של הנתבע מהמקרקעין בשנת 1994, נכנס המנוח למקרקעין, הרי לא מדובר על שנים רבות, כפי שקבע בית משפט קמא. בנוסף, יש למנות את השנים עד למועד הגשת התביעה ולא עד למועד מתן פסק הדין, כך גם, אף אם הנתבע נכנס למקרקעין עוד בשנות השמונים, הרי הוא עזב את המקרקעין עוד בשנת 1994, דהיינו, שש שנים לפני הגשת התביעה.
טענה נוספת של בזק, כי הזכות של בעל רישיון אינה עבירה ועל כן, אין לייחס לא למנוח את תקופת החזקה של הנתבע ולא לנתבעת את תקופת החזקה של המנוח.
עוד טוענת בזק, כי החלה לגלות התנגדות כבר בתחילת שנות התשעים, דהיינו, לפני שהוקמו המחוברים, או לפחות מרביתם, כך שהנתבעים אינם יכולים לטעון להסתמכות על שתיקת בזק או קיומה של רשות מפורשת או משתמעת לשהותם במקום ועל אחת כמה וכמה, לבנייה במקום.
לבסוף, טוענת בזק, כי מדובר במחוברים שנבנו באופן בלתי חוקי וקיים צו הריסה שהופר ומשכך, לא זכאים מי מהנתבעים לפיצוי זה או אחר. כמובן שבנסיבות שכאלו, לא ניתן להידרש להשבחת המקרקעין, אלא הפוך מכך.
בהתייחס לשאלה השנייה, דהיינו, שיעור הפיצויים אם בכלל, הרי שיעורם אפסי ולחילופין, היה מקום לקבוע את השווי ולא את העלות, תוך קיזוז אשר פורט לעיל.

18. המינהל הוסיף מעבר לאמור, כי לא היה מקום להתיר לנתבעים לכלול בכתב הגנתם טענות לפיצוי, כך גם להגיש חוות דעת, וללא תשלום אגרה ומבלי שהגישו תביעה שכנגד. משכך, גם לא היה מקום להתנות את הפינוי בפיצוי זה או אחר.
המינהל אף מפנה לחוות הדעת מטעם הנתבעים, אשר אף לשיטתה, השימוש האפשרי במחוברים אינו תואם את ייעודם של המקרקעין ובנסיבות שכאלו, לא קיימים שיקולי צדק, כגון טובת ההנאה שתצמח לבעלים מהמבנים שנבנו.
גם המינהל טוען כי בכל מקרה, היה מקום לקזז את דמי השימוש הראויים, לפחות ממועד הגשת התביעה.

19. הנתבעת מפנה לפרוטוקולים של ההליך הפלילי שנוהל כנגד המנוח, וכשמדבריו שם עולה כי הוא מחזיק במקרקעין מאז שנת 1979, וכשלדבריו גר טרם לכן בצריף מעץ, אך החל לבנות את בית המגורים 5 או 6 שנים לפני 1994, תוך שהנתבעת מפנה לפרוטוקולים השונים ולעדויות שונות, לרבות עדותה.
עוד ציינה הנתבעת, כי המינהל לא גילה כל עניין בשטח משך שנים ועל כן, ניתן ללמוד משתיקתו על הסכמתו לחזקה ולשימוש, ובהתייחס לבזק, הרי המנוח סייע במניעת מכת פריצות בשטח.
עוד נטען כי בזק לא נקטה הליכי פינוי, וכי למעשה יצרה ציפייה מצד המנוח והנתבעים, כי יפוצו על ההשקעות שהשקיעו.
כאמור, ציין ב"כ הנתבעת אודות זכויות הירושה של בנם הקטין שלה ושל המנוח, וטען את אשר פורט לעיל, אודות שיעור הפיצוי הראוי, וכשמדובר באלמנה שאינה עובדת, ללא סיוע וכל רכושה במקרקעין שבמחלוקת וכשהסכום שנפסק אינו מספיק לרכישת דירה, לא כל שכן, בסביבה המוכרת לקטין.
עוד הפנה ב"כ הנתבעת, לאמות המידה שנפסקו במקרים אחרים, כגון לפי הצעת חוק של פינוי ובינוי בכפר שלם.
לבסוף, טענה הנתבעת כי לא מגיע לנתבע מאומה, הואיל ומשך שנים רבות לא החזיק כלל במקרקעין.

20. במסגרת הטיעונים שבפני
נו, הדגיש ב"כ הנתבעת אודות אשר מותר לבנות במקרקעין, דהיינו, עשרות ואולי מאות יחידות דיור. מנגד, לא מדובר בפינוי שכונה ומצופה היה שבנסיבות שכאלו, לא ימוצה הדין. עוד הפנה לנטל שיהיה על הציבור לשאת בו אם הנתבעת ובנה הקטין יזרקו לרחוב ללא פתרון דיור, בה בשעה שמתגוררים הם בנכס ששטחו כ-100 מ"ר.
לעניין ההשבחה, ציין כי ההשבחה האמיתית הינה שהתפיסה מנעה פלישה של אחרים לא רק בשטח זה אלא גם בשטחים נוספים. עוד הדגיש, את חוסר פעילותם של התובעים, הגם שהוגש כתב אישום וניתנו פסקי דין.

21. במסגרת הדיון ציין הנתבע, כי הוא זה שבנה את בית המגורים, כי בשנת 1977 היה הראשון בשטח וכי בניגוד לאשר נטען כאילו המנוח תפס את השטח בשנת 1979, הרי שהמנוח היה חייל עד שנת 1983 ולדבריו היו לו סוסים במקום וכי בנה את הבית בשנת 1978. בהוסיפו "משנת 98' אני לא בשטח. אני לא פניתי. יש הסכם ביני לבין אחי המנוח שכל השטחים שייכים לי שנתתי לו לגור שם. אני מתגורר באור יהודה משנת 97'".

22. ב"כ בזק הדגישה במסגרת הדיון אודות צו ההריסה משנת 1995 והמצב דאז, תוך הדגשה כי לא מדובר במקרה דנן בבנייה ללא היתר בלבד, אלא הפרת צו הריסה ובנייה שלא ניתן להכשיר אותה. כך גם, כי במקרה דנן יש להחיל את סעיף 21 לחוק המקרקעין.
ב"כ המינהל הדגישה את העניין הערכי ולא הכספי בלבד וכי קבלת טענות הנתבעת, תהווה לגיטימציה לפולש וכשמנגד, אין להתעלם מאותה תועלת כלכלית שצמחה לנתבעת ולמנוח, בעת שלא שילמו משך שנים תשלום כלשהו.

פיצויי בגין ביטול רשות:
23. בפרשת לידאי [רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי (מיום 11.05.03)] דן בית המשפט בשאלת הזכות לפיצויים בגין ביטול רשות.
בית המשפט הבחין בין רשות המעוגנת בחוזה אשר יכול ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית לפיצוי, לבין "רשות גרידא", שניתנה ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, ואך כביטוי של רצון, אשר לא תצמיח זכות שכזו למי שהרשות שניתנה לו בוטלה.
במצב אחרון זה, אין מקור לחיוב מבטל הרשות בפיצוי, ואף במקום שנפסקו פיצויים, הרי אלו נפסקו "רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו...".
ובפיסקה 10 לפסק הדין, "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע... עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק...".
כך, הדגיש בית המשפט, כי ישנן נסיבות בהן תשלום הפיצויים יהיה נוגד את תחושת הצדק.
בנוסף, מצא לנכון בית המשפט לציין כי מול המגורים משך שנים רבות של המבקשים שם, עומדת הטענה כי הם נהנו משך כל השנים ממגורים ללא תשלום תמורה כלשהי, וכי בכך יש גם משום איזון, לרבות לאור הכספים שיכולים היו לחסוך משך השנים.

24. עוד יש להוסיף כי הן לעצם הזכאות בפיצוי והן ביחס לאופן קביעתם, בתי המשפט הבחינו בין מקרה שבו ניתנה רשות מלכתחילה ובוטלה לאחר מכן, לבין מצב בו הרשות הינה מכללא לאור שתיקת בעל הזכויות [ראו ע"א 463/79 ג'בראן נ' ג'בראן (27.12.82) אשר שם נקבע פיצוי "על הוצאותיו והשקעותיו, משום שהנכס על ההוספות וההשבחה יעבור לנותן הרשות...", וכשמדובר על רשות מלכתחילה לבנייה ואף אז "חייב הפיצוי להיות בגובה הערך הנוכחי של ההשקעות"; כך נקבע פיצוי כאמור במקרה של מתן רשיון בתמורה ברע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי פ"ד נג(3) 151 ; ע"א 3071/91 ג'ברין נ' ג'ברין (7.7.93); ע"א 515/76 לוי נ' ויימן פ"ד לא(2), 127].
דהיינו, במקום שבו ניתנה רשות מפורשת ומלכתחילה לבנייה על מקרקעי נותן הרשות, הפיצויי שנקבע בגין ביטול הרשות הינו בגין ההשקעות שהושקעו תוך הנחה כי אלו ישמשו את נותן הרשות, לרבות קביעה של ערך ההשקעות למועד השומא.
אולם מעת שעסקינן ברשות מכללא:
"הרי שבידי המשיבים לפנותו, ואין רשות זו מעניקה לו זכות כלשהי כלפיהם מיניה וביה, לרבות הזכות לפיצויים.... כן קבעה הפסיקה, כי זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות, וכי האחרונים זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון... במקום אחר צוין, כי במקרים, בהם נפסקו פיצויים למי שהיה בר רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק בעבור השקעותיו בנכס..."
[בר"ע 7924/06 אביטן נ' באום (3.10.06) (להלן: עניין אביטן)].

25. בע"א 618/05 דיאמנשטיין נ' מחלקת עבודות ציבוריות – מדינת ישראל (21.3.07) נדונה שאלת זכותו של בר רשות שבוטלה לפיצויים בגין הפקעה לאחר שהשתמש לצורכי עסקיו שנים רבות במקרקעין שהופקעו. בית המשפט שם מפנה להלכה הפסוקה ולפיה:
"הלכה היא, כי רישיון הניתן לביטול אינו מקנה לבעליו זכות לקבל פיצויים בעקבות ביטול הרישיון, אלא פיצויים בגין השבחת הקרקע בלבד ואף זאת מכוח שיקולי צדק.." (ההדגשה שלי, י.ש).
תוך שבית המשפט מציין,
"אם בפרשת חיר בה דובר על נכס אשר שימש למגורים נקבע כי אין מקום לשלם פיצויים, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בענייננו, היות והשטח נשוא הערעור שימש את המערער לצרכים עסקיים בלבד. בנסיבות אלו, בהן השתמש המערער בשטח השייך לרשות הפיתוח במשך למעלה מ- 40 שנה ללא תשלום, אינני סבור כי קמה לו זכות לקבל פיצויים בגין הפקעת השטח".

עוד יש להפנות לע"א (ת"א) 1766/00 אברגיל נ' מנהל מקרקעי ישראל (26.6.05) שם נדחה ערעור בדבר שלילת פיצויי ואף על השקעות במקרקעין בבר-רשות שבוטלה, לאחר שימוש משך שנים תוך שבית המשפט קובע:
"המערערים השתמשו במקרקעין נשוא התביעה והפיקו הנאה ממנו משך שנים רבות, מבלי לשלם כל תמורה, הם הקימו עסק כלכלי על זה השטח וזכו להפיק רווחים מהחזקתו, אשר על כן אין אנו מוצאים כי זה המקרה בו נדרשת הפעלתם של שיקולי הצדק ופסיקת פיצויים בגין ההשקעה שנעשתה לטובתם של המערערים בלבד, ואין היא משביחה את הנכס עצמו".

כך גם בע"א (ת"א) 1013/02 מינהל מקרקעי ישראל
נ' שלמה (29.3.06) התקבל הערעור ובוטלה התנאת הפינוי בפיצוי שקבע בית משפט השלום (כב' השופט מור) וכשבית המשפט מנמק מדוע בחינת הצדק יש לשלול את הפיצוי שנקבע בסך 464,500 ₪, במספר נימוקים ובכללם, היעדר אינטרס ציפיה, אי חוקיות הבניה והעדר הוכחת ההשקעות הנטענות.

26. נוכח הנסיבות דנן, יש להפנות לשני פסקי דין נוספים. האחד, ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (09.12.08) וכן, לע"א 9396/07 כסלו נ' חברת רכבת ישראל בע"מ (04.11.10).
בפסקי דין אלו, דן בית המשפט בשלילת זכות פיצוי, אומנם בנושא הפקעות, מעת שמדובר על שימוש בלתי חוקי הנעשה במקרקעין.
לא למותר להפנות גם להוראת סעיף 190(א)(3) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965, הקובע כי "לא תחול חובת תשלום פיצויים על הפקעת כל מבנה, גידול, עץ או דבר אחר המחובר לקרקע אם הוקמו, ניטעו או חוברו תוך הפרת חוק זה...".
לבסוף, ראו גם ע"א 8978/07 ארגוב נ' בן שלום (19.10.09).

27. הנה כי כן, מהפסיקה שהובאה עד כה, מצאו בתי המשפט להורות על פינוי בר-רשות מכללא, מעת שבוטלה הרשות, עם זאת בחנו בתי המשפט אם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק.
בין השיקולים אותם מנו בתי המשפט, ניתן למנות את משך השנים בהם קיימת החזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה וחוקיות הבנייה ככל שנעשתה. בכל אותם מקרים הפיצוי ניתן, אם בכלל, לא בגין הפינוי, אלא בגין ההשקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין ולאחר שנדרש להוכיחן.
מול הזכות לפיצוי, הביאו בתי המשפט בחשבון גם את שווי השימוש הראוי שנעשה במקרקעין, ולכל הפחות מעת שהרשות בוטלה.
ודוק, בתי המשפט דנו במקרים בהם החזקה והבנייה החלו טרם תוקפו של חוק המקרקעין, אשר קובע בסעיף 21 את הברירה הנתונה לבעל המקרקעין – אם לקיים את המחוברים או לדרוש את סילוקם. כך גם ההוראה שבסעיף 24 לחוק המקרקעין המסמיכה את בית המשפט לחייב את המקים לשלם לבעל המקרקעין שכר ראוי.

מהכלל אל הפרט:
28. גם לשיטת הנתבעים, לית מאן דפליג, כי הפלישה למקרקעין החלה לאחר 1969, דהיינו, לאחר תוקפו של חוק המקרקעין.
משכך, אם נבחן את הוראותיו של חוק המקרקעין, וכאמור אשר אמור בסעיף 21 בו, הרי מעת שבעל המקרקעין בוחר שלא לקיים את המחוברים בידו, הרי על מקים המחוברים לסלקם ואם לא יעשה כן, יהיה חייב בעלות סילוקם.
בלשון אחרת, לא רק שהבונה מבלי שהיה זכאי לכך לא זכאי לפיצויים, אלא עליו לשאת בהריסת המחוברים.
ודוק, מבלי להידרש לפרשנות סעיף 21 לחוק המקרקעין, דומה כי מתקיים התנאי במקרה דנן כי הקמת המחוברים נעשתה "בלי שהיה זכאי לכך על פי דין או לפי הסכם עם בעל המקרקעין...".

29. אולם, גם אם היינו בוחנים את שאלת הזכות לפיצויים ואת שיעורם שלא לפי חוק המקרקעין, במקרה דנן שיקולי הצדק מחייבים שלא להתנות את הפינוי בפיצוי זה או אחר.
כפי שפורט בפרק הקודם, יש ותחושת הצדק תוביל למסקנה כי אין מקום ליתן פיצוי בגין ביטול רשות, גם אם היינו עוסקים בשיקולים שהתוותה הפסיקה במתן פיצוי בעת ביטול רשות.

30. ראשית, נבחן את הרקע העובדתי למסקנתנו האמורה.
בית משפט קמא קבע כי לא הובאו ראיות שיהיה בהן להצביע מה הוא המועד בו החלה בניית המבנים השונים.
לא בכדי, ניסו הנתבעים להרחיק את מועד תחילת הבנייה, לרבות לתחילת שנות השמונים, על מנת לנסות ולבסס את זכותם לפיצויים על יסוד בנייה מוקדמת זו. אולם, אם אכן, כגרסתם, היה על הנתבעים להוכיח ולשכנע את בית המשפט, שאכן הבנייה החלה עוד שנים רבות לפני שבזק אמרה דברה, בכל הקשור למקרקעין.
למעשה, קביעת בית משפט קמא כאילו הבנייה החלה בשנות השמונים, נסמכת בעיקרה, לכאורה, אך ורק על הצו במסגרת ההליך הפלילי, אשר מצויה בו טענת המנוח, כך גם בתרשומת שערך הפקח שאף שם נרשמה טענתו של המנוח, כי בנה את המבנים לפני שנים. לכאורה, לבד מדברים אלו, אין כל ביסוס לטענה כאילו הבנייה בכלל והמסיבית בפרט, החלה במועד שקבע בית המשפט, להבדיל אולי מאותו ההסכם בין בזק למינהל וההתייחסות למחזיקים במקרקעין בתחילת שנות ה- 80, אך לאו דווקא ביחס למנוח.
מנגד, דווקא מהמסמכים שבכתב שעמדו בפני
בית משפט קמא, ובכלל זאת אשר פורט בכתבי האישום, צו ההפסקה המינהלי ובחוות דעת השמאי, היה מקום לקבוע שאכן הבנייה העיקרית החלה לכל המוקדם, בשנת 1994 וכשלמעשה, גם בית משפט קמא עצמו מצא לנכון לקבוע זאת באופן ברור ביחס לבית המגורים, תוך דחיית עדותה של הנתבעת, אשר לא הייתה אמינה על בית משפט קמא.
קשה יותר קביעת בית משפט קמא, כאילו המנוח הוא זה שהחל באותה בנייה נטענת בשנות השמונים.
לקביעה זו, לכאורה, אין תימוכין, אלא הפוך מכך. מדברי בית משפט קמא, עולה כי יש לבחון את הנסיבות בהתייחס לשתי תקופות. האחת, התקופה בה החזיק במקרקעין דווקא הנתבע וכשהמנוח והנתבעת אינם מצויים כלל במקרקעין, אלא מתגוררים משנת 1983, מועד נישואיהם, משך כעשר שנים בסמוך לאבי המנוח. השניה, התקופה בה עברו המנוח והנתבעת להתגורר במקרקעין, וכשלכל המוקדם מדובר בשנת 1994.
מאידך, קבע בית המשפט, וכשלמעשה לא הייתה מחלוקת ביחס לכך, כי במועד סמוך נפרדו האחים זה מזה, תוך שהמנוח הוא זה המחזיק במקרקעין, ואילו הנתבע נוטש את המקרקעין, וכדבריו אף בפני
נו.
וכפי שנאמר "הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה" (בראשית, י"ג, ט').

31. אולם, גם אם היינו מקבלים את קביעת בית משפט קמא אודות בנייה זו או אחרת שהחלה בשנות השמונים ואף אם היינו מקבלים כי אותה בנייה נבנתה על ידי המנוח, וכאמור אין אנו מקבלים זאת, הרי נוכח אשר פורט בכתב האישום וכן בחוות הדעת, לית מאן דפליג, כי מדובר על מבנים שונים בתכלית השינוי מאותם מבנים בגינם התבקש הפיצוי. יתר על כן, בית המשפט הפנה אף הוא לעדות קב"ט בזק בדבר הימצאותן של אותן סככות זנוחות בלבד, שהיו במקום בשנת 1992.
מכל מקום, דומה כי נוכח אותן קביעות של בית משפט קמא, כפי שהבאנו לעיל, ככל שהיה מקום לקבוע כי מי ממשפחת מנשה בנה את המבנים לפני 1995, הרי הנתבע הוא שבנאם.

32. בנסיבות אלו, יש מקום לקבוע כי אכן המנוח נכנס למקרקעין במחצית שנות התשעים במאה הקודמת, אולם, מיד כשהחל בבנייה נערכה הפנייה מטעם בזק, לרבות פגישה משותפת עימו בשטח בשנת 1995 ובהמשך נקיטת הליכים משפטיים כנגדו, בעקבות תלונות בזק.
בלשון אחרת, ככל שהיינו דנים במנוח, אין מנוס מלקבוע כי המנוח לא יכול היה לטעון אודות הסתמכות זו או אחרת, אלא הפוך מכך. לצערנו, אין מנוס מלקבוע כי המנוח התעלם מעמדת הזכאים להחזיק במקרקעין, התעלם מהוראות הדין ובחר לפעול כאילו לית דין ולית דיין, עד שנאלצו להגיש כתב אישום נוסף נגדו על הפרת צו וכדומה.

33. אין צורך להכביר מילים בדבר התנהגות שכזו, אשר אך ורק לאור פטירתו של המנוח לא נוסיף על האמור.
מכל מקום, ברור שאם אכן היה מבצע המנוח את אשר נגזר עליו, דהיינו, הורס את כל המבנים שמצויים היו בשטח בשנת 1995, וכך גם היה נמנע מלהפר צו מינהלי ומלהמשיך לבנות אותה בנייה בלתי חוקית וביודעין, הרי שבעת הגשת התביעה מדובר היה במקרקעין ללא מבנה זה או אחר ואף ללא מגורי הנתבעת והקטין.
בלשון אחרת, צודקים התובעים בטענתם כי למעשה מתן פיצוי למי מהנתבעים, יהיה בו משום "יצא חוטא נשכר".
ברור ששיקולי הצדק מחייבים שלא לעשות כן.

34. למעלה מהנצרך נציין, כי גם אם היה מקום לקביעת פיצוי זה או אחר, יש ממש בטענות התובעים, הן בשאלת שיעור הפיצוי והן בנושא הקיזוז, אולם לאור מסקנתנו אין צורך להרחיב בנושא זה.

35. לאור הערתו של ב"כ הנתבעת בעניין הקטין, נעיר כי בכל מקרה לא היה מקום לטיעון מצד הקטין. ככל שמדובר על מתן רישיון, הרי מדובר בזכות אישית שאינה עוברת בירושה ולכאורה, גם לא עוברת הזכות לפיצוי זה או אחר.
אולם, כאמור לאור המסקנה, אין צורך להידרש גם לשאלות אלו.
סיכומם של דברים:
36. אכן, ישנה רשות אשר עם ביטולה הצדק מחייב מתן פיצוי אשר דרך כלל, ככל שמוצדק עצם מתן הפיצוי, ייקבע הפיצוי בהתאם לשווי ההשקעות או עלותן תלוי בכל מקרה ונסיבותיו.
דרך כלל, עסקה הפסיקה או במקרים בהם ניתנה רשות מפורשת או במקרים של מתן רשות מכללא, וכשמדובר על מגורים משך שנים רבות, תוך שתיקת הבעלים, כאשר מצאו בתי המשפט לנכון, להורות על פיצוי המחזיק במקרקעין ושוב פיצוי אשר דרך כלל, אינו קשור לשווי המקרקעין או לאפשרויות ניצולן, אלא להשקעות אשר בוצעו במקרקעין.

37. במקרה דנן, ניתן לקבוע כי מדובר בכעין "פלישה טרייה", יחסית.
אכן, יכול והנתבע פלש למקרקעין עוד שנים מספר טרם שפלשו למקרקעין המנוח והנתבעת. אולם, הנתבע, ככל שהקים מבנה זה או אחר, מדובר על מבנים שערכם אף אם היינו בוחנים את שוויים, אינו רב, ומנגד הנתבע לא שילם מאומה משך כל אותן שנים.
מכל מקום, הנתבע נטש את המקרקעין ואף לדבריו הוא, לפני שנים רבות, וברור כי אינו זכאי לפיצוי זה או אחר.
לא למותר להוסיף, כי ככל שעסקינן בנתבע, הרי כל אשר פירטנו לעיל בעניין צו ההריסה, חל גם ביחס אליו, מבחינת "שוויים" של המחוברים.
ככל שעסקינן בנתבעת וגם אם היה מקום לקבל כי באה היא מכוחו של המנוח, הרי ששיקולי הצדק מחייבים את הקביעה כי אין לזכותה בפיצוי זה או אחר.
מדובר במי שפלש למקרקעין ובעת שהחל בבנייה במקום, הותרה ואף הוגש כתב אישום כנגדו, ומשכך הצדק מחייב שלא ליתן לו או למי מטעמו פיצוי זה או אחר.

38. לאור כל האמור, הייתי מציע לחבריי לקבל את ערעור המינהל ואת ערעור בזק, לדחות את ערעורה של הנתבעת ולקבוע שהוראת בית משפט קמא כי על הנתבעים לפנות את המקרקעין תיוותר על כנה, אולם, תוך ביטול הוראת בית משפט קמא כי הנתבעים או מי מהם זכאים לפיצוי זה או אחר.
כך גם הייתי מציע לקבוע כי מועד הפינוי ייכנס לתוקפו ביום 07.04.11.
לפנים משורת הדין, כל צד ישא בהוצאותיו.
ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד
השופט ד"ר קובי ורדי:
אני מצטרף לחוות דעתו המעמיקה והמקיפה של חברי אב"ד
השופט שנלר.
ד"ר קובי ורדי, שופט
השופט דוד רוזן:
אני מסכים.
דוד רוזן, שופט
הוחלט בהתאם לפסק דינו של השופט שנלר.
המזכירות תחזיר לכל המערערים את הפקדונות/ערבויות שהפקידו.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ג' אדר א' תשע"א, 07 פברואר 2011.
ישעיהו שנלר, שופט
אב"ד

ד"ר קובי ורדי, שופט

דוד רוזן, שופט
בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2233/08 בזק-חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנשה ואח'

ע"א 2324/08 מנהל מקרקעי ישראל נ' מנשה ואח'

ע"א 2347/08 מנשה נ' בזק-חברה ישראלית לתקשורת בע"מ ואח'
21 מתוך 22








עא בית משפט מחוזי 2233/08 בזק החברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' ברכה מנשה, משה מנשה, מינהל מקרקעי ישראל (פורסם ב-ֽ 07/02/2011)