פסקי דין על יעקב רובין | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על יהודה ויינשטיין | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על כבוד השופט סגלסון | פסקי דין על יאיר לוי | פסקי דין על גאולה לוי |

4974/92 בג"צ     03/11/1992




בג"צ 4974/92 יעקב רובין, עו"ד, יהודה ויינשטיין, עו"ד נ' כבוד השופט סגלסון, יאיר לוי, גאולה לוי




(פ"ד מו (5) 772)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ מס' 4974/92
השופטים: כבוד השופט ש' לוין
,
כבוד השופט י' מלץ
,
כבוד השופט ת' אור
העותרים: 1. יעקב רובין
, עו"ד
2. יהודה ויינשטיין
, עו"ד
ע"י ב"כ עו"ד י' רובין
נ ג ד

המשיבים: 1. כבוד השופט סגלסון

2. יאיר לוי

3. גאולה לוי

ע"י ב"כ עו"ד א' רומנוב
, סגן בכיר לפרקליט המדינה- בשם היועץ המשפטי לממשלה;
ע"י ב"כ עו"ד

, ד"ר מ' עליאש
- בשם לשכת עורכי הדין
עתירה למתן צו-על-תנאי.
פ ס ק - ד י ן

השופט ש' לוין
: 1. המשיבים 2 ו-3 העמידו לעצמם את העותרים כסניגוריהם לייצגם במשפט הפלילי המתנהל כנגדם בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפני כבוד השופט א' סגלסון (המשיב 1). האישומים כנגד המשיבים 2 ו- 3 בהם מדובר אינם מחייבים ייצוג על-ידי עורך-דין. לאחר שנשמעו ראיות בתיק כבר עת רבה, עמדו המשיבים 2 ו- 3 וכתבו לבית המשפט המחוזי מכתב (להלן- המכתב), שהגיע לתיק ביום 13.10.92, בזו הלשון:

"הרינו מתכבדים להודיע לבית המשפט הנכבד על ביטול יפוי הכח שניתן על-ידינו לעו"ד

וינשטיין ורובין (העותרים- ש' ל') ושוב אין הם מוסמכים לייצגנו בתיק הנ"ל.

העילה לביטול יפוי הכח מבוססת על כך שעוה"ד הנ"ל אינם מסוגלים לייצג אותנו כהלכה בנסיבות שנוצרו על ידי החלטת בית המשפט לקבוע את הדיון במשפטנו מיום ליום החל ב- 24.10.92 וכלה ב- 31.12.92.

שוכנענו על ידי סניגורינו כי בנסיבות שנוצרו אין הם מסוגלים להעניק לנו את ההגנה לה אנו ראויים ובבחירה בין חוסר ייצוג כלל וייצוג למראית עין, אני מעדיפים העדר ייצוג. לצערנו לא מצאו טענותיהם של עורכי דיננו אוזן קשבת אצל בית המשפט הנכבד ועל כן הודיעו, כי לא יוכלו לשמש בתפקידם.

בנסיבות שנוצרו יקשה עלינו עד מאד למצוא עורכי דין שיהיו מסוגלים ומוכנים לייצג אותנו ועל כן בלית ברירה נמשיך לעשות כן בלי עזרתם של פרקליטים מקצועיים.

לא בלב קל מבטלים אנו את יפוי הכח שנתנו לסניגורינו ומשחררים אותם דרך זו מן הייצוג, אך נוכח החלטת בית המשפט הנכבד לא ראינו מנוס אלא לנקוט בדרך זו.

(-) (-)"

בהסתמכו על סעיף 17(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן- החוק), החליט בית המשפט ביום 14.10.92 שלא להתיר לעותרים להפסיק את ייצוגם של המשיבים 2 ו- 3 במשפט והורה להם להתייצב בעוד מועד לכל ישיבות בית המשפט, כפי שנקבעו על-ידיו; העותרים פנו לבית המשפט בכתב וטענו, כי משבוטל ייפוי הכוח, שוב אין הם מוסמכים או רשאים להופיע במשפט בשם המשיבים 2 ו- 3. בעקבות פנייה זו נתקיים דיון, אך בית המשפט לא ניאות לחזור בו מההחלטה האמורה. מכאן העתירה שלפנינו.

העניין הגיע לעיונו של שופט תורן, וזה הורה להעביר את הדיון לפני הרכב של שלושה וכן הורה על קבלת תגובתם בכתב של היועץ המשפטי לממשלה ושל לשכת עורכי הדין. תגובות אלה הומצאו, וביום 26.10.92 שמענו טיעונים משלימים של מקצת מבעלי הדין לעתירה. עם תום הדיון החלטנו לדחות את העתירה והודענו שניתן את נימוקינו בנפרד. הרי נימוקים אלה.

2. בטרם נסקור את העובדות המשלימות הנוגעות לעתירה ברצוננו להעיר, שבהסכמת מר רומנוב, שהופיע לפנינו מטעם היועץ המשפטי לממשלה, נמנענו מלהתייחס לשאלה, שמא המדובר בפועל בעתירה המוגשת כנגד החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי בעניין פלילי; מאידך גיסא, אם מדובר במקרה שלפנינו בעתירה המייצגת אינטרס עצמאי של העותרים ולא של לקוחותיהם, ייתכן ששומה היה עליהם להשיג על ההחלטה בהליכים ערעוריים ולא על-ידי פנייה לבית-משפט זה: בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670; אך, כאמור, לבקשת מר רומנוב החלטנו, בנסיבות המיוחדות של העניין שלפנינו ובלי לקבוע מסמרות בדבר, לדון בעתירה לגופו של העניין.

3. כתב האישום שבו מדובר הוגש כנגד המשיבים 2 ו- 3 בחודש נובמבר 1991 ולעותרים, שהינם עורכי-דין ממשרדים שונים שקיבלו עליהם את ניהול הגנתם של המשיבים 2 ו- 3, ניתנה הזדמנות לעיין בחומר החקירה הקיים כנגדם כבר זמן רב לפני כן, ובשלבים מסוימים של ההליכים הם נעזרו בעורכת-דין נוספת. ביום 3.2.92 נתקיימה לפני נשיא בית המשפט המחוזי ישיבת הקראה, ובה כפרו המשיבים 2 – 3 בעיקרי העובדות 4 הכלולות בכתב האישום. באותו תאריך העריכו בעלי הדין, כי יידרשו לשמיעת המשפט בין שבעים למאה ישיבות. ביום 4.2.92 הורה הנשיא, שהמשפט יתקיים לפני המשיב 1 ברציפות בימים א-ה בשבוע החל ביום ראשון 28.6.92 ועד ליום רביעי 15.7.92 ולאחר מכן ברציפות בימים א-ה בשבוע החל ביום שלישי 1.9.92 ועד ליום 24.9.92. הנשיא המשיך וקבע, כי "אם יהיה צורך בתאריכים נוספים לנ"ל- ייקבעו אלה על ידי השופט סגלסון" וכי "ב"כ הצדדים ידאג מעתה לפנות את יומניהם מתיקים אחרים בכל התאריכים האמורים, כולל שמיעה בשעות אחה"צ- הכל כפי שנקבע ע"י השופט סגלסון".

4. חטיבת הראיות הראשונה נשמעה כמתוכנן בין התאריכים 28.6.92 – 15.7.92. ביום 7.7.92 קבע בית המשפט, כי המשך המשפט יתחדש לאחר תקופת החגים ויתנהל במשך חמישה ימים בשבוע, החל ביום 20.10.92 ועד ליום 31.12.92. ביום 30.9.92 קבע השופט המלומד, כי המשפט יימשך באותה מתכונת עד ליום 28.2.93.

הישיבה הראשונה לאחר פגרת בית המשפט, שנועדה ליום 1.9.92, נדחתה בהסכמת המדינה. שתי הישיבות שלאחר מכן נתקיימו כסדרן, אך לאחר מכן הוברר, שהמשיב 2 סובל מבעיות רפואיות, כך שבארבע-עשרה הישיבות שנועדו להתקיים מיום 1.9.92 עד ליום 24.9.92 לא נשמעו ראיות. חטיבת הראיות השלישית עמדה להתחיל ב- 20.10.92, שאז הגישו המשיבים 2- 3 את המכתב וניתנה החלטת בית המשפט המחוזי. העתירה הנוכחית הוגשה ביום 21.10.92.

5. הנמקתו של השופט המלומד להחלטה נושא העתירה שלפנינו הייתה, שלפי סעיף 17 לחוק נתון בידיו שיקול-דעת להחליט, אם להתיר לסניגור להפסיק לייצג את מרשהו, גם אם זה האחרון ביטל את ייפוי הכוח שנתן לפרקליטו; בהפעילו שיקול-דעת זה קבע השופט, כי מלכתחילה ידעו הסניגורים "שמדובר במשפט מורכב ומסובך שיופיעו בו עדים במספר רב ביותר.. ו(הסניגורים- ש' ל') היו שותפים לדעה שבמשפט זה יש לקבוע 70 עד 80 ישיבות וגם נלקח בחשבון שהמשפט יתמשך מעל לאותן ישיבות...". עוד נתן בית המשפט את דעתו על העילה לביטול ייפוי הכוח, שהיא- הודעת הסניגורים שאינם מסוגלים לייצג את מרשיהם נוכח הקצב המואץ של ניהול המשפט. בהמשך הדברים כתב גם השופט המלומד את הדברים הבאים:

"אני גם סבור שהנאשמים חייבים להיות מיוצגים בתיק זה, אם כי על פי דין אין חובת יצוג, אבל התיק הוא מסובך, מורכב, והם לבד לא יוכלו לנהל את משפטם והצדק מחייב שהם יהיו מיוצגים לא רק למראית עין; ויאמר ששני הסניגורים עד כה יצגו אותם במסירות ובנאמנות ועשו את עבודתם נאמנה, ואין לי ספק שהם השקיעו הרבה עבודה עד כה והיו באים לכל ישיבה מוכנים לחקירות... אין שום סיבה לטענות הנאשמים שבלית ברירה הם ימשיכו לייצג את עצמם בלי עזרתם של פרקליטים מקצועיים... מובן, שהנאשמים זכאים להחליף את סניגוריהם, ואז יודיעו לבית המשפט מי הם הסניגורים...".

6. העותרים העלו לפנינו הן שאלות שבסמכות והן שאלות הכרוכות בשיקול דעתו של בית המשפט. לעניין הסמכות טענו העותרים, שלאחר שבוטל ייפוי הכוח שניתן להם, "שוב אין בנמצא רשות אשר יכולה לכוף על הלקוח להמשיך להיות מיוצג על ידי מי שיפוי הכוח שלו בוטל על ידו". לעניין שיקול הדעת טענו העותרים, ששומה היה על בית המשפט לכבד את רצונם של המשיבים 2 ו- 3 לייצג את עצמם, לאחר שהודיעו שאין להם עוד חפץ בעותרים וכי בית המשפט לא נתן משקל מספיק להודעת המשיבים 2 ו- 3 במכתב, שאין בדעתם לבקש דחייה של המשפט. עוד טענו העותרים, כי העומס שהוטל עליהם על-ידי החלטות בית המשפט לקיים את המשפט מיום ליום במשך חודשים ארוכים הוא כבד מנשוא, עד כדי כך שהם חשים שאין בכוחם לייצג כיאות את לקוחות . לשאלה, אם לדעתם מסוגלים המשיבים 2 ו- 3 לייצג את עצמם, השיב העותר 1 בהן, אם כי, לדעתו, יכולים הם לעשות כן פחות טוב מכפי שהיו יכולים לעשות כשהם מיוצגים; ואילו עו"ד

וינשטיין הודיענו בגילוי לב הראוי לשבח, שהוא מתקשה להאמין שהמשיבים האמורים יוכלו לנהל בעצמם הגנה יעילה. בהודעתה של לשכת עורכי הדין שהוגשה לנו הודגשה זכותו של עורך הדין שלא לקבל עליו ייצוגו של לקוח שאין הוא מעוניין בו וכן הודגשה זכותו להפסיק את הטיפול בעניינו של הלקוח אם קיימת סיבה לכך. לדעת הלשכה, "יש בקביעת המשך משפט מיום ליום משך חמישה ימים בשבוע על פני תקופה של למעלה מארבעה חודשים רצופים, וזאת ללא תיאום עם הסניגורים משום 'סיבה אחרת המצדיקה את הפסקת הטיפול'" והוא הדין בביטול ייפוי הכוח של הלקוח לעורך-דינו. לדעת לשכת עורכי הדין, יש ליתן לסעיף 18 לחוק פרשנות מרחיבה ולהחילו גם על מקרה שבו נאשם מבקש לייצג את עצמו במשפט, ולא רק על מקרה שבו הוא מבקש להחליף את סניגורו, ועל כל פנים, אין לעשות שימוש בסעיפים 17 ו- 18 לחוק "כדי לאלץ נאשם להיות מיוצג על ידי סניגור שאינו מיופה כוחו, שעה שאין הנאשם חייב כלל להיות מיוצג על-ידי סניגור, או כדי לאלץ עורך-דין להמשיך ולייצג לקוח נגד רצונו של עורך הדין".

7. מנגד טען לפנינו מר רומנוב, שהעותרים השתהו בהגשת בקשתם, ולגופו של העניין- שסעיף 17 לחוק מסמיך את בית המשפט שלא לשחרר עורך-דין מייצוגו של הלקוח, גם אם בוטל ייפוי הכוח שניתן לו, ואין עילה להתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט; לעניין זה הוא הפנה את תשומת לבנו, בין השאר, ל"הודעה בדבר ייצוג על-ידי סניגור בבית המשפט העליון" מיום 5.5.81* (להלן- הודעת שכר הטרחה), לאות שלעתים יש עקרונות הגוברים על עקרון חופש המקצוע של עורך הדין בטהרתו.

הוא סיכם את תשובתו בכמה טעמים, שיש בהם כדי להביא, לטענתו, לדחיית העתירה, ונביא ארבעה מהם כלשונם:

"ראשית, מתוך הודעתם של המשיבים לבית המשפט... עולה כי המשיבים זקוקים להשקפתם לסיוע משפטי, ומעוניינים, עקרונית, כי העותרים ימשיכו לייצגם, וכי לא היו מבטלים את יפוי הכח שמסרו לעותרים, אלמלא העותרים הודיעו להם כי אין באפשרותם לייצגם כראוי.

שנית, מתוך הנסיבות עולה, כי אף העותרים סבורים כי המשיבים זקוקים לסיוע משפטי ואף הם נכונים עקרונית, להמשיך לייצג את המשיבים.

שלישית... נסיבות הענין כפי שהוצגו לעיל מלמדות, כי אין יסוד להשתכנעותם של המשיבים מטענת העותרים כי אין העותרים מסוגלים להעניק למשיבים את ההגנה הראויה... מדובר בשני סניגורים ואף בשלושה, המצויים בעובי הקורה של תיק זה כבר קרוב לשנה, במהלכה היו חודשים רבים ללא כל דיון בתיק, בהם יכלו הסניגורים להתכונן לשמיעת התיק, כאשר בסך הכל התקיימו בתיק עד כה 18 ישיבות לשמיעת ההוכחות.

רביעית, כי השקפת בית המשפט היא שטובת המשיבים היא כי הגנתם תנוהל על ידי עורכי דין יודעי חוק".

8. כמה מערכות דינים חולשות על היחסים שבין לקוח לבין פרקליטו. מערכת אחת מצויה בחוק השליחות, תשכ"ה-1965. לפי סעיף 14(א) לחוק האמור, מסתיימת השליחות "בביטולה על ידי השולח או השלוח....". סעיף 19 לחוק זה קובע, ש"חוק זה אינו בא לגרוע מהוראות כל דין המסדיר סוג מיוחד של יחסי שליחות". מערכת שנייה מצויה בדינים ספציפיים, המסדירים ייצגו של לקוח על-ידי עורך דין לפני בית המשפט. הוראה בעניין זה בהליכים אזרחיים מצויה בתקנה 473 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. הוראות אחרות בהליכים פליליים, הטעונות פרשנות במקרה שלפנינו, מצויות בחוק, שאלה הן הוראותיו הרלוואנטיות:

"13. לא ישמש סניגור אלא מי שמוסמך לכך כדין והנאשם הביע את רצונו בכתב שייצגנו או ייפה את כוחו לכך או שבית המשפט מינהו לכך לפי סעיף 15".

"17. (א). סניגור שהנאשם העמיד לעצמו לא יפסיק לייצגו כל עוד נמשך המשפט או הערעור שלשמם הועמד, אלא ברשות בית המשפט; סניגור שמינהו בית המשפט לא יפסיק לייצג את הנאשם אלא ברשות בית המשפט.

(ב) הרשה בית המשפט לסניגור להפסיק לייצג את הנאשם מחמת שלא שיתף פעולה עם סניגורו, רשאי בית-המשפט, על אף האמור בסעיף 15, לא למנות לנאשם סניגור אחר אם ראה שאין בכך כדי להועיל".

"18. העמיד הנאשם סניגור במקום סניגורו שמינה לו בית המשפט, או שהחליף סניגור שהעמיד, לא יסרב בית המשפט ליתן רשות לסניגור הקודם להפסיק לייצג את הנאשם אלא אם ראה שחילוף הסניגורים מצריך דחיה בלתי סבירה של המשפט".

לעניין מערכת דינים זו יש להזכיר גם את סעיף 15 לחוק, הדן במינוי סניגור לנאשם, ואת סעיף 16, הקובע כי "סניגור שמינהו בית המשפט ייצג את הנאשם בכל הליך לפני שופט או בית משפט, זולת אם הורה בית המשפט אחרת", וגם את סעיף 19, המחייב את המדינה לשאת בהוצאות סניגור ממונה. מערכת הדינים השלישית מוסדרת בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961; היא דנה בזכותו של אדם להיות מיוצג על-ידי עורך-דין (סעיף 22 לחוק הנ"ל) וכן בנורמות ההתנהגות הראויות של עורך-דין. נורמות אלה כלולות בחלקן בכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 (ראה כללים 12 ו- 13) (להלן- הכללים). כל אחת ממערכות הדינים האמורות מסדירה פן אחר של יחסי עורך-דין ולקוחו: המערכת של דיני השליחות- את מערכת היחסים החוזית שביניהם, המערכת השנייה מטילה על עורך הדין חובות כלפי בית המשפט ועשויה לסייג או לשנות את מערכת היחסים הראשונה, והמערכת השלישית קובעת את ייחודיות מקצוע עורך הדין, את זכותו של הלקוח לייצוג משפטי, הוראות בנוגע לשכרו, וכן את דרכי ההתנהגות שמצפים להן מעורך-דין. שילוב מערכות הדינים האמורות הוא שיוצר את המערכת הכוללת של הנורמות החלה במשולש עורך הדין- הלקוח- בית המשפט.

מערכות הדינים הראשונה והשלישית כפופות לפרשנותה הנכונה של מערכת הדינים השנייה, שכן מחד גיסא כפופות הוראות חוק השליחות, כאמור, להוראות הדין המיוחד החל על יחסי עורך-דין-לקוח, החלות על הסוגיה שלפנינו, ומאידך גיסא קובעת הוראת כלל 13(ג) לכללים, כי אם "היה ענין תלוי ועומד לפני בית משפט, לא יפסיק עורך דין לייצג את לקוחו אלא בכפוף להוראות כל חיקוק". לפיכך יש לבחון, אם הוראות החוק מסמיכות את בית המשפט שלא להתיר לעורך-דין במשפט פלילי לחדול מלייצג את לקוחו (שאלת הסמכות), ולחלופין, אם הסמכות נתונה- האם החלטתו של בית המשפט בנסיבות העניין בדין יסודה (שאלת שיקול הדעת).

9. אין ספק בכך שהוראות החוק מגבילות או מסייגות במקרים מסוימים את מערכת היחסים שבין עורך-דין לבין לקוחו. כך, למשל, החובה למנות סניגור לנאשם בנסיבות המפורטות בסעיף 15 לחוק היא מנדטורית: ע"פ 64/87, 65, 99 גרסטל ואח' נ' מדינת ישראל; מדינת ישראל נ' פז, פ"ד מב(3) 533. סניגור שנתמנה לנאשם לפי הסעיף האמור חייב להמשיך ולייצג את הנאשם "בכל הליך לפני שופט או בית משפט, זולת אם הורה בית המשפט אחרת" (סעיף 16), והוא- בין אם הנאשם חפץ בו ובין אם לאו; אמנם, כשמתבקש בית המשפט ליתן "הוראה אחרת", כאמור, ייתן משקל גם לרצונו של הנאשם: כמו שכתב מ"מ הנשיא, השופט זוסמן, בע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 622, בעמ' 627, לא ניטלה מן הנאשם כליל הזכות להגן על עצמו שלא בעזרת סניגור "כאילו היה פסול דין שדברו לא יישמע אלא מפי אפוטרופסו"; אך יש להדגיש, שלא בעניין של סמכות עסקינן, הואיל ו"נוכח לשונו המצווה של סעיף 13(א) (כיום: סעיף 15(א) לחוק- ש' ל')... חובתו של בית-המשפט למנות סניגור אינה מותנית ברצונו של הנאשם להיות מיוצג". עם זאת, רשאי הנאשם המבקש לא להיות מיוצג, לסרב לשתף פעולה עם סניגורו הממונה ואז יכול בית המשפט, אם לא ראה לפי שיקול-דעתו למנות סניגור חליף, לאפשר לנאשם לייצג את עצמו (שם, בעמ' 628). החליט בית המשפט למנות לנאשם סניגור, מופקעות גם זכויותיו לקבל מן הנאשם שכר בתנאי שוק חופשי, וחלות הוראות סעיף 19 לחוק.

10. גם לעניין סניגור שהועמד על-ידי הנאשם אין המדובר בשאלה של סמכות. לדעתנו, חל סעיף 13 לחוק אך לגבי השלב הראשוני של הייצוג, שבו מחליט הסניגור לקבל מלקוחו ייפוי-כוח להופיע בשמו במשפט. שלב זה מתיישב גם עם הוראת כלל 12 לכללים, שלפיו: "עורך דין רשאי, לפי שיקול דעתו, שלא לקבל ענין לטיפולו..." (מערכת הדינים השלישית). משקיבל עורך-דין ייפוי-כח מלקוחו לייצגו במשפט פלילי, כבר אין הוא חופשי ללא סייג להשתחרר מן הייצוג, שאין עורך-דין כשאר השליחים, ומוטלות עליו חובות נוספות ומיוחדות הן כלפי בית המשפט והן כלפי הלקוח. אכן, מי שנטל על עצמו ייצוגו של נאשם, אחריות נטל על עצמו לייצוג מרשהו עד לגמר משפטו, ואין הוא יכול להיפטר מעולה, אלא ברשות בית המשפט ולאחר שנתקיימו נסיבות המצדיקות את הדבר. כך עולה גם למקרא סעיף 18 לחוק עצמו, הקובע, שאף במקרה של חילופי סניגורים נחוצה רשות בית המשפט להפסיק לייצג את הנאשם, אלא ששיקול-דעת זה הוגבל, ואין בית המשפט רשאי במקרה המיוחד שנדון באותו סעיף לסרב ליתן את הרשות "אלא אם ראה שחילוף הסניגורים מצריך דחיה בלתי סבירה של המשפט". נמצא, שאף במקרה הנזכר בסעיף האמור אין עורך הדין חדל לייצג את לקוחו, כבר משעה שהלקוח "ביטל" את ייפוי הכוח, כל עוד לא עבר הנושא את "המסננת" של בית המשפט על יסוד בקשה להפסקת הייצוג שהוגשה לו.

11. שאלה אחרת היא, אם חייב בית המשפט, בכל מקרה, לתת רשות לסניגור להפסיק את הייצוג כשהלקוח "ביטל" את ייפוי הכוח. בניגוד לטענתם של העותרים ושל לשכת עורכי הדין אין אנו סבורים שכך הוא; סעיף 18 לחוק דן, לדעתנו, אך במקרה המיוחד של חילופי סניגורים, ואין להעלות לא מלשונו, לא מקריאתו בצוותא חדא עם סעיף 17(א) לחוק ולא מהגיון החקיקה, שיש עילה להרחיב את תחולתו גם למקרים שבהם בוטל ייפוי הכוח שניתן לסניגור בלא שהנאשם מבקש להחליף את סניגורו; לשונו של סעיף 18 בעניין זה היא ברורה. קריאתו של הסעיף האמור ביחס עם סעיף 17(א) מלמדת, שסעיף 17(א) קובע את הנורמה הכללית, המשאירה את שאלת הפסקת ייצוגו של הסניגור לשיקול-דעתו של בית המשפט, ואילו סעיף 18 עצמו דן אך במקרה המיוחד של חילופי סניגורים, שהיה צורך להסדירו במפורש כדי לצמצם את שיקול-דעתו של בית המשפט אם נתקיימו הנסיבות הכלולות בו; שהרי אם החליף הנאשם את סניגוריו ואין בחילוף הסניגורים כדי להביא דחייה בלתי סבירה של המשפט, אין כל טעם והיגיון, בכל נסיבות שהן, לסרב לסניגור הקודם להפסיק ולייצג את לקוחו. פרשנות זו של שני הסעיפים האמורים תואמת גם את מגמתם הכללית של סעיפי החוק הנוגעים בדבר, כפי שכבר תוארה לעיל; משקיבל עורך-דין ייצוגו של נאשם במשפט פלילי, כבר אין הוא יכול להשתחרר מן הייצוג, אלא לאחר קבלת רשותו של בית המשפט. על מגמה זו אפשר ללמוד גם ללמוד מסעיף 3 להודעת שכר הטרחה, הקובע, כי "הוסמך סניגור ביפוי-כוח לייצג נאשם בערכאה ראשונה או בערעור פלילי, הרי אי-תשלום שכר הטרחה, כולו או מקצתו, אינו משמש נימוק המצדיק את שחרורו של הסניגור מחובת הייצוג".*

12. העותר הראשון טען לפנינו לפרשנות אחרת של סעיפים 17(א) ו-18 לחוק, המבוססת על הבדלי הניסוח הקיימים בין הצעת החוק של חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ג-1963, לבין סעיף 17(א) לחוק. הנה כי כן נקבע בסעיף 16 להצעת החוק, כי :"סניגור שהנאשם בחר בו, לא ייבטל יפוי כוחו, ולא יפסיק לייצג את הנאשם, כל עוד נמשך המשפט או הערעור, אלא ברשות בית המשפט". טען לפנינו העותר הראשון, כי השמטת המלים "לא ייבטל יפוי כוחו" מנוסח סעיף 17(א) באה ללמד, כי ביטול הייצוג על-ידי הלקוח מפקיע את הייצוג, והעניין יוצא מגדר סעיף 17(א) ואין כבר לבית המשפט כל שיקול-דעת בעניין זה. אין אנו מסכימים לטענה זו; לא זו בלבד שאין עילה במקרה שלפנינו לפרש הוראת חוק חרותה על דרך "הראיה מן ההפוך", תוך השוואתה להוראה הכלולה בהצעת חוק, אלא שלסטייה האמורה של סעיף 17(א) לחוק מסעיף 16 להצעת החוק אפשר לתת הסבר פשוט: ביטול ייפוי הכוח על-ידי הלקוח אינו נטול משמעות משפטית (במערכת הדינים הראשונה שנזכרה לעיל); עם זאת, אין מעשה הביטול בר-פועל, וכניסתו לתוקף מותנית במתן רשות להפסקת הייצוג לפי סעיף 17(א). לפיכך לא היה צורך בסעיף 17(א) לבטל מעיקרא את מעשה הביטול; בכך גם התשובה לתהייתו של עותר הראשון לעניין "מעמדו" (לעניין השכר ולעניינים אחרים) כלפי לקוחו כל עוד לא ניתנה לו הרשות להפסקת הייצוג: לכאורה, ובלי לקבוע עמדה סופית בדבר, נראה לנו, כי כל עוד לא ניתנה הרשות, עומד ייפוי הכוח של הלקוח לפרקליטיו בעינו לכל עניין ודבר.

13. שאלה אחרת היא- ובכך עובר אני לענף השני של טענות העותרים- אם עשה בית המשפט המחוזי שימוש ראוי בשיקול-דעתו. לעניין זה טענו לפנינו העותרים שתי קבוצות של טענות: האחת- שבית המשפט לא נתן משקל נאות לעובדה, שעילת הבקשה למתן רשות להפסיק את הייצוג הייתה במכתב שבו הביעו המשיבים 2 – 3 את דעתם בלשון מפורשת, שאין להם עוד חפץ בעותרים כסניגוריהם. לעניין זה אין כל חשיבות- כך טען לפנינו גם מר עליאש מטעם לשכת עורכי הדין- לשאלה, אם מסוגלים הנאשמים לנהל את הגנתם בעצמם אם לאו; האחרת- שיש בקביעת המשפט לשמיעה רצופה מיום ליום, במשך חודשים ארוכים, משום הטלת נטל קשה מנשוא על הסניגורים, ו"אין מקום לבוא בטרוניא (עליהם) אם הגיעו למסקנה כי בנסיבות אלו אין בכוחם להמשיך ולייצג את לקוחם". אדון בקבוצת הטענות השנייה ראשונה ובקבוצת הטענות הראשונה שנייה.

14. סעיף 125 לחוק קובע- בדבר חקיקה ראשי- את כלל רציפות הדיון הפלילי, לאמור שאם הוחל בגביית ראיות, ימשיך בית המשפט "ברציפות יום יום עד גמירא, זולת אם ראה, מטעמים שיירשמו, כי אין כל אפשרות לנהוג כך"; הוראת סעיף זה, הדומה להוראת תקנה 152(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת כלל חשוב של אדמינסטרציה שיפוטית. כלל זה מבוסס על ניסיון החיים, המלמד, ששמיעה רצופה של ההליך חוסכת זמן שיפוטי יקר, מאפשרת ריכוז תשומת לבו והתרשמויותיו של השופט בנושא אחד ומביאה, בדרך כלל, למתן פסק-דין זמן קצר לאחר תום הראיות והטיעונים ולמניעת עיוות-דין לנאשם כתוצאה מהימשכות יתרה של ההליכים; כמו שנאמר בע"פ 125/74, 152 מירום, חברה למסחר בינלאומי בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל פ"ד ל(1) 57 בעמ' 66 (מפי הנשיא אגרנט ז"ל), "שמגמתו הכללית של המחוקק בחוק סדר הדין הפלילי... היתה להבטיח שהמשפט הפלילי יתנהל מתחילתו ועד סופו בקצב סביר, כלומר בקצב אשר בנתון לנסיבות לא יתארך יתר-על-המידה ויחד עם זאת לא יגרום עיוות-דין, אם לנאשם ואם לציבור". עם זאת ציין הנשיא אגרנט, כי למרבה הצער אין מקיימים את ההוראה בדבר רציפות הדיון "הלכה למעשה, בהרבה משפטים פליליים אם לא ברובם" (שם, בעמ' 67). במקרים רבים אחרים נתן בית המשפט, בבואו לדון בבקשה להארכת מעצרו של נאשם, משקל רב לקצב הימשכות הדיונים בבית המשפט; ראה למשל: ב"ש 113/72 סביון נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 298 והמ' 119/74 מדינת ישראל נ' משאט, פ"ד כח(1) 585. העותר השני הסתמך לפנינו על דברים שאמר המשנה לנשיא, השופט אלון בבש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון, פ"ד מד(4) 360, בעמ' 366-367, שלפיהם הפכה הוראת סעיף 125 האמורה "להלכה ואין מורין כן", ולמעשה, עקב עומס העבודה שבבתי המשפט, מתעלמים בתי המשפט מסעיף זה, המצפה לתיקונו "ולו כדי למנוע מבתי המשפט מלעבור ולהפר יום יום את האמור בה". בכל הכבוד- איני מסכים. ישבתי גם אני, כמו שופטים אחרים, בשעתו כשופט של ערכאה ראשונה וקיימתי דיונים מיום ליום, ואין לי ספק, שצורת דיון זו תרמה לייעול משמעותי ביותר בהליכים; לדידי, לא עומס ההליכים הוא שמונע ציות בתי המשפט למצוות המחוקק הכלולה בסעיף 125 הנ"ל, אלא אי-ציות לכלל האמור הוא אחד מהגורמים המרכזיים להגדלת עומס העבודה בבתי המשפט.

לאחר שאמרתי דברים אלה, אינני מתעלם מאילוצים, המחייבים, במקרים מסוימים, סטייה מן הכלל, וער אני לכך שקיימים מקרים, שבהם דווקא מחייבים שיקולים של צדק ומניעת עיוות-דין דחייה של הדיון; במקרים אלה, ניתן לבית המשפט שיקול-דעת רחב בגדר הסיפא של סעיף 125, שהרי אין מדובר בכלל טכני אלא בכלל המיועד ליעל את הדיון, ואין המטרה מקדשת את האמצעים.

15. יהיה הדבר אשר יהיה, וגם לו שופט אחר, לפי שיקול-דעתו, היה "מאט" במידת מה את ההליכים, אין לבוא בטרוניה על השופט המלומד על כי מצא לנכון למלא אחר מצוות המחוקק בדבר רציפות הדיון דווקא במשפט ארוך ומסובך כמו (כך הוצג לנו) משפטם של המשיבים 2 ו- 3. שמיעתו של משפט כזה למקוטעין במשך שנים רבות לא תשרת את מטרת הצדק, ובסופו של דבר עשויה לגרום לעיוות-דין למשיבים 2 ו- 3 ונזק לציבור. בנסיבות אלו אין מקובלת עלי עמדת העותרים וגם לא עמדת הלשכה, שקביעה רצופה של המשפט במשך חודשים אחדים יש בה כדי להעמיד את הסניגורים בפני
גזירה שאין הם יכולים לעמוד בה; מדובר בסניגורים מוכשרים ועתירי ניסיון, שבקבלם את ייצוגם של המשיבים 2 ו- 3 כבר ידעו מה עומד לפניהם. השופט המלומד העיד על העותרים, שהם ניהלו את המשפט עד כה במיומנות מקצועית רבה, ואינני מוכן לקבל מפיהם את הטענה, שהמשך ניהול המשפט בקצב האמור הוא למעלה מכוחם, וכי כביכול מכאן ואילך לא יהיה בשירות המשפטי שייתנו למשיבים 2 ו- 3 אלא ייצוג למראית עין בלבד. אין ספק בלבי, שאם ייערכו העותרים כהלכה להמשך המשפט, יוכלו להמשיך לתת למשיבים 2 ו- 3 את השירותים המשפטיים להם הם ראויים באותה רמה כפי שנתנו להם בעבר. לא זו אף זאת: בצדק הצביע מר רומנוב על העובדה, שהעותרים כבר ידעו ביום 7.7.92 על קביעת המשפט החל ביום 20.10.92, וההחלטה, שהייתה צפויה מראש, לקבוע את הדיון החל ב- 1.1.93 ניתנה ביום 30.9.92, זמן רב לפני כן. המכתב הוגש (ככל הנראה) זמן קצר לאחר הודעת הפרקליטים, רק ביום 13.10.92, זמן קצר לפני חידושו של המשפט, וכבר מטעם זה יכול היה בית המשפט המחוזי שלא להתחשב באמור בו.

כפי שכבר כתבתי לעיל, אין עורכי הדין כשאר השליחים, והחובות המוטלות עליהם אינן מתחילות ומסתיימות בתחום האזרחי בלבד, אלא אחריות הטיל עליהם המחוקק, הנובעת מטבעו המכובד של מקצועם, אחריות כלפי הלקוח ואחריות כלפי בית המשפט; אין ספק בלבי, שהם ימשיכו לשאתה בכבוד כפי שעשו בעבר. בנסיבות אלו, לו הגישו העותרים בקשה להשתחרר מן הייצוג, לא היה מקום להיעתר להם, ולו נדחתה בקשו כזו, לא היה מקום להתערב בה.

16. העותרים טענו גם, כזכור, שאין לכפות על המשיבים 2 ו- 3 סניגורים שאין הם מעוניינים בהם. לטענה זו יש משקל רב ומיוחד, דווקא כשמדובר באישומים בעבירות שאינן טעונות ייצוג; ואכן, אמת נכון הדבר, שנאשם שאינו פסול-דין רשאי לעמוד על זכותו לנהל את הגנתו בעצמו, לפי מיטב שיפוטו; בצדק הפנה אותנו העותר הראשון לפסק הדין שניתן בבית המשפט לערעורים באנגליה, בפרשת r. v. woolward (1944) 1 all e.r. 159 (c.a.) . מעשה שהיה שם כך היה, שנתמנה לנאשם חסר אמצעים סניגור, אך זה סירב לקבל את הייצוג והעבירו לסניגור אחר; הנאשם מיחה, הודיע שיש לו כבר ניסיון במשפטים במשך 42 שנים וכן שהפרקליט שמונה לו לא נפגש עמו לפני המשפט, וביקש לייצג את עצמו, אך לא נענה. במהלך המשפט לא הורשה הנאשם להציג שאלות לעדים, ואף-על-פי-כן הוא הורשע. ערעורו של הנאשם נתקבל, והוא זוכה. הטענה האמורה מקובלת עלי, ובנסיבות רגילות עשוי להינתן לה משקל מכריע: כך, למשל, עם נתעוררו בתום-לב חילוקי דעות בין נאשם לבין פרקליטיו לגבי אופן ניהול ההגנה, והנאשם ביקש לייצג את עצמו, קשה לתאר, שבית המשפט לא ייעתר לו (אם כי כבר ראינו, שאפילו לעניין סעיף 18 לחוק מוסמך בית המשפט שלא להתיר חילופי סניגורים, אם הדבר מצריך דחייה בלתי סבירה של המשפט).

המצב העובדתי בנסיבות המקרה שלנו הוא שונה לחלוטין: לא בגלל חילוקי דעת עם הסניגור לגבי קו ההגנה נשלח המכתב, אלא המניע לשיגורו היה הודעת הסניגורים למשיבים 2-3, שאין בכוחם לעמוד בקצב של המשפט. כבר ציינתי לעיל, שאין הודעה זו מקובלת עלינו, ומכאן שנשמט היסוד העובדתי למשלוח המכתב. לא זו אף זאת: מקובלת עלינו הודעתו של העותר השני, כפי שסבר גם בית המשפט, שללא ייצוג של סניגורים לא יוכלו המשיב 2 ו- 3 להתגונן באופן יעיל כנגד האישומים התלויים ועומדים כנגדם; התוצאה הבלתי נמנעת מהיעתרות לבקשתם של העותרים עשויה להיות ניסיונות סרק של המשיבים 2 ו- 3 לנהל את המשפט בעצמם, דבר שכצפוי יביא לדחייה בלתי סבירה של המשפט כדי לאפשר למשיבים אלה לשכור לעצמם סניגורים אחרים, שלא יעמדו במצב טוב יותר ממצבם של העותרים.

בנסיבות אלו, ולפי התשתית העובדתית שהונחה לפנינו, לא סברנו, שהשופט המלומד עשה שימוש מוטעה בשיקול-דעתו בסרבו לתת לעותרים רשות להפסיק את הייצג, ודחינו את העתירה.

ניתן היום, ז' בחשוון תשנ"ג (3.11.92).

* פ"ד לה(2) 337
* שם
---------------

------------------------------------------------------------

---------------

------------------------------------------------------------









בג"צ בית המשפט העליון 4974/92 יעקב רובין, עו"ד, יהודה ויינשטיין, עו"ד נ' כבוד השופט סגלסון, יאיר לוי, גאולה לוי, [ פ"ד: מו 5 772 ] (פורסם ב-ֽ 03/11/1992)