פסקי דין על אמיר רפאל | פסקי דין על קצין התגמולים

117/08 ענ     08/02/2011




ענ 117/08 אמיר רפאל נ' קצין התגמולים








בית משפט השלום בירושלים



ע"נ 117-08 אמיר רפאל
נ' פרקליטות מחוז ירושלים-אזרחי






בפני

כב' השופט עזרא
קמא
- יו"ר
דר'
אריה שמחה
- חבר
עו"ד
מנחם שח"ק



-
חבר


המערער

אמיר רפאל
ע"י ב"כ עוה"ד שרון מאירי



נגד


המשיב

קצין התגמולים

ע"י ב"כ עוה"ד מירה וולף




החלטה


1.
זהו ערעור על החלטת המשיב מיום 14.1.2008, שלפיה אין קשר סיבתי בין מחלת
הסוכרת
(להלן: "המחלה"), שממנה סובל המערער, לבין תנאי שירותו במשטרת ישראל.

רקע עובדתי

2.
המערער, ישראל אמיר, יליד שנת 1960, ביקש מהמשיב להכיר בזכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "החוק" או "חוק הנכים"), מן הנימוק, כי הוא לקה במחלה, עקב שירותו במשטרת ישראל. המשיב דחה את הבקשה.

3.
המשיב ביסס את החלטת הדחייה של בקשת הזכות, בעיקר, על חוות דעתו של ד"ר גפל (להלן – "ד"ר גפל" או "מומחה המשיב"). לפי חוות הדעת של ד"ר גפל, למערער
סוכרת מסוג 2, וכי להורי המשיב היסטוריה של המחלה האמורה.

4.
המערער הגיש ערעור על ההחלטה.
הערעור היה כללי, המערער ביקש לשמור על זכות להגיש "ערעור מתוקן", תוך מתן נימוקים מפורטים.

5.
כתב ערעור מתוקן הוגש אחר יותר משנה מהגשת הערעור בנוסחו הראשון. המערער טען, כי לכתב הערעור המתוקן לא הוגשה תשובת המשיב. לדעתנו אין בכך ולא כלום, לא ניתן ללמוד מכך, שאין למשיב תשובה לערעור, והיא מגולמת בחוות הדעת מטעמו. לא אף זו -
המערער עצמו, ביקש, לחקור את ד"ר גפל וכך גם נעשה.

הגירסה העובדתית של המערער

6.
מתצהירו של המערער ומחקירתו על תצהירו, עולה גירסה זו:

א.
המערער התגייס למשטרת ישראל בשנת 1977 כשהוא בריא.

ב.
משנת 1988, שירת כזקיף בבית המעצר בירושלים, בתא מספר 20, שבו מוחזקים, לדבריו, אסירים החשודים בעבירות בטחוניות ובפעולות חבלה.
ג.
עבודתו זו היתה לאורך שנים, עבודה מאומצת, בתנאי לחץ ומתח, בשל אופי האסורים, של ויכוחים עם אנשי השב"כ, ששירתו עם המערער בתא 20, וכן עם שוטרים וקציני משמרת.

ד.
באחד מימי ינואר 2005 (או תחילת פברואר, כאמור בתצהיר), כאשר המערער היה אחראי על תא 20 ועל האסירים, סירבו 10 אסירים להיכנס לתאיהם, אחר שובם מבית המשפט. המערער יחד עם זקיפים נוספים ואנשי יס"מ, ניסו
להכניס את האסירים לתאיהם, אך אלה סירבו להיכנס, כאמור.

ה.
התפתחה התפרעות אלימה, כשהאסירים נקטו אלימות כלפי השוטרים, שהתבטאה במכות, בעיטות, יריקות, צרחות והטחת קללות.

ו.
לדברי המערער, הוא קיבל יריקות לפניו וספג בעיטה חזקה באחוריו, והתוקפים אף איימו שיהרגו אותו ואת משפחתו.

ז.
בשלב מסוים, אחד מן האסירים אף הצליח לאחוז בידו של המערער, משך אותו וניסה לחנוק אותו. שוטר יס"מ הבחין בכך, ושחרר את המערער.

ח.
האירוע, כך לדברי המערער, נמשך דקות ארוכות, תוך שהיה בטוח, כי הכוח המשטרתי מאבד שליטה על העצורים המסוכנים, וכי העצורים עשויים לפגוע בו במהלך ההתפרעות, והמערער היה מתוח ולחוץ (להלן: "האירוע").

ט.
אחר אירוע חריג זה, חש חולשה בגופו, ועקב האירוע, וביום 9.4.2005 פנה למגן דוד אדום, ומשם הופנה על ידי הרופא המשטרתי לבית חולים.

י.
ביום 10.4.2005 אובחן בבית החולים כחולה סכרת.
חוות הדעת הרפואיות
7.
פרופ'
מיכה רפפורט (להלן: "פרופ' רפפורט או "מומחה המערער"), נתן חוות דעת בענינו של המערער,
ביום 10.5.2009.
8.
פרופ' רפפורט השיב על שלוש שאלות שהעמיד בחוות דעתו: האם מידת הדחק שבשירותו של המערער, היה בה כדי לגרום להופעת המחלה; האם המחלה היתה פורצת אלמלא הדחק שבשירות; האם קיימים גורמים משמעותיים נוספים שתרמו להופעת המחלה.
9.
אחר סקירה של סוגי הסוכרת, קובע פרופ' רפפורט, שסוג הסוכרת התלויה באינסולין, קיים קשר מבוסס בין מצבי דחק נפשי לבין הופעת המחלה. אולם, לא ניתן להגיע למסקנה גורפת לגבי כלל החולים, ויש לבחון כל מקרה של חולה מסוים על בסיס הערכה של עוצמת הדחק הנפשי ועל מאפייני החולה: גיל, משקל, פעילות גופנית ורקע משפחתי.
10.
לשאלה אם המחלה היתה פורצת אצל המערער אלמלא הדחק הנפשי המתמשך הנובע משירותו במשטרה, משיב פרופ' רפפורט, כי ניתן להבין מהרקע המדעי, שאין די ברקע גנטי כדי לגרום לפריצת המחלה, אלא יש צורך, תמיד, בגורם סביבתי נוסף. אצל המערער קיים רקע משפחתי – גנטי של המחלה. במקרה של המערער קיים גורם סביבתי, הנובע מדחק נפשי מתמשך בשירות המשטרתי, שגרם לפריצת המחלה.
11.
עוד אומר פרופ' רפפורט בחוות דעתו, כי "האסכולה הרפואית העדכנית והמקובלת רואה בדחק גופני ונפשי סיבה ברורה לפריצת המחלה. מחלתו של המערער הופיעה עקב, ותוך כדי דחק נפשי משמעותי ביותר, שנגרם במהלך השירות...". עוד אומר פרופ' רפפורט בחוות דעתו, כי סביר ביותר, שאלמלא הדחק הנפשי הקשה בשירות, המחלה לא היתה פורצת אצל המערער "במועד שפרצה, או בכלל".
12.
לעומת חוות דעתו של פרופ' רפפורט, קבע ד"ר גפל בחוות דעתו הראשונה,
וכך גם בחווות הדעת המגיבה לחוות דעת מומחה המערער, מיום 30.9.2009, כי המרכיב החשוב ביותר להתהוותה של המחלה, מסוג סוכרת 2, הוא גורם גנטי, ואחד המאפיינים העיקריים של המחלה, הוא מצב התנגודת לאינסולין.
13.
ועוד זאת, ד"ר גפל קובע, כי דחק נפשי ותנאי עבודה, כבמקרהו של המערער, ובכלל, אינם מהווים סיבות לשינוי בפעולת האינסולין, ולא הוכחו כגורמים להתהוות המחלה. וגם זאת, העליה בשיעור המקרים של מחלת סוכרת 2, נעוצה, בחלקה הגדול, בהשמנה ובהעדר פעילות גופנית.
המלצות האגודה הישראלית לסוכרת
14.
שני המומחים התייחסו להמלצות "הועדה לבחינת הקשר הסיבתי בין סוכרת לשירות צבאי" מיום
28.7.1996 (להלן – "הדוח").
ד"ר גפל, אינו רואה בדו"ח הסיכום וההמלצות האמור סיכום של הרופאים שהשתתפו
בדיונים (שאין לגביהם פרוטוקולים, לדבריו, אלא עמדתו של פרופ' איתמר רז, ששמו לבדו מופיע כמי שהוציא את הסיכום, בלי חתימה). ברור, כי ד"ר גפל אינו רואה בדו"ח האמור אסכולה רפואית, כאשר אין בדו"ח ולו אסמכתא אחת מהספרות.

15.
לא כך סבור פרופ' רפפורט, והוא מבסס את חוות דעתו על מאמרים שונים, שד"ר גפל סבור, שאין הם רלוונטיים למקרה של המערער, ואין הם מלמדים על מסקנותיו וקביעותיו של פרופ' רפפורט.

16.
ואלה הקביעות העיקירות של הדו"ח:
א.
אין הוכחה מדעית חד-משמעית, כי מצבי לחץ נפשי גורמים להתפתחות סוכרת מסוג 1.
ב.
סוכרת מסוג 2 היא
מחלה שיש לה גורמים רבים, ויש להבדיל בין בעלי עודף-משקל לבין לא-שמנים, בסוכרת 2.
ג.
אין הוכחה לכך, שמצבי לחץ מהווים מאיץ של התפתחות סוכרת מסוג 2, אך סביר שמצבי לחץ קיצוניים עשויים לחשוף את המחלה אצל אנשים בעלי רקע גנטי.
ד.
מבלי לפגוע באמור בסעיף ג' דלעיל (סעיף 7 בדו"ח), יתפתח מצב של סוכרת חריפה מסוג 2 – תוך 3 חודשים מהתרחשות "מצב לחץ קשה", יש לקבוע כי התפרצות הסוכרת נובעת מהאירוע.
ה.
אצל בעלי משקל נמוך – הרקע הגנטי הוא המרכיב המרכזי, ואילו אצל הסובלים מעודף משקל, סביר כי ההשמנה על רקע גנטי היא בעלת תפקיד מרכזי.

17.
ואולם בכך לא תם הענין, בעקבות הדו"ח, כתב ד"ר ש. קבילי, היועץ הרפואי של אגף השיקום שבמשרד הבטחון, ביום 2.1.1997, את עמדתו בענין "מדיניות האגף בנושא הקשר בין סוכרת לשירות צבאי". לפי עמדה זו, הפנל שכתב את הדו"ח אינו מהווה "קונסנזוס" של חבריו, "אלא פשרה בין הרופאים", שסברו שיש להכיר במקרים של סוכרת מסוג 1 לבין אלה שסברו שיש להכיר בכל מקרי הסוכרת.

18.
לפי ד"ר קבילי, האסכולה הרפואית המודרנית, שמופיעה בספרי לימוד, שרק "אירוע קשה וחריג, גופני או נפשי, בסמוך מאד להתגלות הסוכרת, ניתן לייחס לו תפקיד של גורם לחשיפת הסוכרת וגורם להאצת התהליך. ד"ר קבילי מוסיף, כי סוכרת מסוג 2, (סוכרת מבוגרים), נגרמת, בעיקר על ידי גורמים גנטיים.

עדויות המומחים
19.
המומחים נחקרו על חוות דעתם. פרופ' רפפורט העיד, כי בענין דנן קיים רקע משפחתי של סוכרת, וכי שני הוריו של המערער לקו במחלת הסוכרת. לדבריו, לרקע המשפחתי תרומה של 15%. אשר לגורם של פרוץ המחלה "הקש ששבר את גב הגמל", כדבריו, הרי שאין הבדל בין סוג הסוכרת (עמוד 2 לפרוטוקול). פרופ' רפפורט התייחס בעדותו לענין סמיכות הזמנים הדרושה לדעתו בין דחק לבין פרוץ המחלה, והשיב, כי אין הגדרה ברורה, אם חודשים ספורים ואם שנים. לדעתו, אין למצוא בספרות המדעית הגדרה לסמיכות הזמנים, וכך גם לגבי "ספרי לימוד" (עמוד 4, שם).
20.
פרופ' רפופורט נשאל גם על נתונים כלליים של תחלואה במחלת הסוכרת, לאמור: קיומה של אסכולה רפואית הקובעת שקיים קשר בין דחק לבין המחלה. תשובתו של פרופ' רפפורט היא, בספרי הלימוד מציינים אפשרות לקשר, אך הנושא מצוי במחלוקת, שאינה קשורה, לדעתו, לעקרון, כי אם כל מקרה נדון לגופו.
21.
עוד מעיד פרופ' רפפורט (שם, עמוד 7), כי חוות דעתו מסתמכת על תיקו הרפואי של המערער ועל הסיפור מפי המערער, שמסר לו בזמן הבדיקה, בכל הנוגע לתנאי שירותו של המערער והמתח שהוא טען לו. משום כך, ציין פרופ' רפפורט שהיה למערער מתח יומיומי, כתוצאה מאופי עבודתו.
22.
פרופ' רפפורט, גם השיב לשאלה,
כי אם התנאים הם כאלה, כמו "בקסבה של שכם" ששם יורים, כי אז אתה מתרגל לתנאים המיוחדים, אף אם הם מלווים בדחק. לעומת זאת, פרופ' רפפורט שלל "התרגלות" לנסיבות מסוימות, כאשר הנדון נמצא בבית כלא שיש בו
מחבלים. לדעתו, הימצאות כזאת בתנאי דחק חריג – אינה תורמת להתרגלות, אלא היא גורמת לעליה
בשכיחות הסוכרת.
23.
אמת נכון הדבר שיש בדברים אלה סתירה לעקרון המקובל אצל רופאים, וגם בפסיקה, שגוף האדם מתרגל לתנאי עבודה בדחק כרוני וממושך ולקשר שלו למחלות מסוימות. פרופ' רפפורט קושר את פרוץ מחלת הסוכרת לתנאי עבודתו של המערער במשטרה במשך השנים, ואינו קושר את פרוץ המחלה לאירוע מסוים וחריג (עמוד 8, שורה 17 ואילך, וגם בעמוד 10, ש' 8 ואילך).
24.
נציין כאן, בהקשר לדבריו של פרופ' רפפורט לענין הגורם לפרוץ סוכרת, כי קיימת הבחנה ברורה בין סוגי הסוכרת, וכי פסקי הדין בערכאות השונות, מתייחסת באופן שונה לסוגי הסוכרת: גורמי סוכרת 1 וגורמי סוכרת 2.
25.
ניתן לומר, אפוא, כי דעתו של פרופ' רפפורט בענין זה, אינה הדעה הרווחת ברפואה.
26.
לעומת פרופ' רפפורט, אומר ד"ר גפל, באופן מפורש וחד-משמעי, כי אין הוא מכיר בקשר בין דחק, אפילו קיצוני, לבין מחלת הסוכרת 2. עמדתו זו, מבסס ד"ר גפל על מאמרים העוסקים בקבוצה גדולה של חולים, ובהסתמך על ספרי הלימוד שקובעים, שאין אפשרות להצביע על גורם מיוחד האחראי, לאורך זמן, לפרוץ המחלה.

ועוד זאת, ד"ר גפל אינו סבור שקיים קשר בין דחק לבין פרוץ מחלת הסוכרת מסוג 2, גם כאשר הדחק הוא אקוטי.
תנאי השירות של המערער
27.
המערער תיאר בתצהירו, כי הוא שירת במשטרה במשך תקופה של כ- 30 שנה. הוא שירת כזקיף בבית המעצר בתא 20, שבו כלואים עצורים מסוכנים, כדבריו. עוד אומר המערער, העבודה היתה מאומצת לאורך שנים, יש בה לחץ ומתח רב, בשל העובדה שמדובר בעצורים קשים ומסוכנים, והעבודה מלווה בויכוחים בין העצורים לבין אנשי הסגל. עבודה באופן זה נמשכה, לדבריו כ- 17 שנים.
28.
המערער אינו מסתפק בתיאור עבודה לוחצת וקשה במשך השנים, אלא הוא מציין בתצהירו "אירוע חריג", שאירע, לדבריו, בשלהי חודש ינואר בשנת 2005 (או בתחילת חודש פברואר), שבו אירעה התפרצות של עצורים.
טענות המשיב לענין האירוע החריג
29. המשיב טוען, כי אין מדובר, כלל ועיקר, באירוע חריג, אלא שזו היתה
שגרת עבודתם של השוטרים בבית המעצר, ובמיוחד עם כלואים שהם מחבלים, ואפילו מסוכנים.
30.
ועוד זאת, בפעם הראשונה שבה מזכיר המערער אירוע חריג היה בתצהירו שצורף לכתב הערעור המתוקן, שהגיש ביום 19.5.2009. המערער לא ראה לציין כל אירוע שהוא בבקשתו להכרה בזכות, שהגיש למשיב.
בבקשה האמורה, ב"השתלשלות הענינים", מציין המערער, כי במהלך שירותו במשטרה, במהלך המשמרת, הוא חש "לא טוב עקב התעצבנות", וכי במהלך העבודה חש חולשה, שבעקבותיה הוא פונה לבית חולים, ואז התגלה שיש לו רמת סוכר גבוהה.
31.
בפרק של תנאי השירות כגורם למצבו, מציין המערער, כי "מחלת הסוכרת נגרמה מעצבנות, ומלחץ בעבודה, וכי במשמרות שלו הוא עבד "במקום חנוק וחשוך, ללא תחלופה של אוויר נקי".
32.
המערער גם צירף לתצהיר שהגיש מסמכים מהתיק הרפואי (ת"ר 57, 252 ו- 259). במסמך 57, צוין כי הוא לא חש בטוב במהלך משמרת, בשנת 2005, וכי הוא פונה על ידי הרופא המשטרתי לבית חולים. עוד ציין המערער במסמך האמור, כי במהלך שירותו בבית המעצר היה נתון ללחץ מתמשך, והיה חשוף לזיהום אוויר.
במסמכים 252 (מזכר סנ"צ יוסי בן זיקרי מיום 2.5.2007) ובמסמך 259 – אין אזכור לאירוע חריג.
33.
בשל כך, טוען המשיב, כי אין כל בסיס לטענת המערער בתצהירו, על אירוע חריג כמתואר בתצהירו.
האירוע לא הוזכר בבקשת המערער למשיב, להכרה בזכות, ואף לא בתצהיר, שצורף לבקשה. האירוע גם לא צויין על ידי המערער בפני
פרופ' רפפורט, המומחה מטעמו.
34.
המערער ראה לציין בבקשתו אך "לחץ מתמשך", ולא ראה להזכיר, כלל, אירוע חריג.
35.
גם מפקדו הישיר של המערער, סנ"צ בן זיקרי, לא העיד על כל אירוע חריג.
36.
בחקירתו של המערער על תצהירו נשאל המערער מדוע לא ציין בבקשתו ובתצהיר שצורף אליה, שהיה בסכנת חיים, ועל כך שהיה מאוים – הוא ומשפחתו – וכי "חטף מכות", וכי כל אירוע ממין זה לא הוזכר בבקשתו ובתצהירו, אם בכלל היה אירוע כאמור. תשובת המערער, גם לשאלת יו"ר הוועדה (עמוד 15, ש' 11), היתה: "לא ידעתי איך לרשום את זה,
לא הדריכו אותי, אנו בני-אדם...".
37.
המערער אף נשאל, על כך שגם בתצהירו מחודש אפריל 2007, הוא סיפר על "לחץ מתמשך" ולא הזכיר אירוע חריג. תשובת המערער היתה שהוא מספר אירועים, קטטות שבהם הותקף.
38.
עמדת המשיב היא, אפוא, שגם המערער לא ראה באירוע דבר חריג, אלא חלק משגרת עבודתו בתפקידו בבית המעצר.
39.
האירוע לא נרשם "ביומן אירועים", אך המערער הפנה לתצהיר של מפקדו. למעשה, תצהירו של מר בן זיקרי אינו מזכיר אירוע חריג ומיוחד.
40.
ואף זאת, המערער ציין כי הוא הופנה לבית חולים, עקב אירוע חריג, בסוף ינואר או תחילת פברואר (כך גם בתצהירו משנת 2009). אולם, על פי המסמכים פנייתו של המערער לבית חולים היתה בחודש אפריל. משום כך אין כל קשר בין אירוע חריג שהיה, אם בכלל היה, לבין הפניה לבית חולים ופרוץ המחלה.
41.
על פי אישור הוועדה, וחרף התנגדותו של בא-כוח המשיב, הותר למערער להביא ראיה לענין התרחשותו של אירוע חריג. המערער לא הצליח להביא כל רישום על אירוע, אלא ביקש להגיש תצהיר חדש של חבר של המערער וצו להמצאת ראיות. אחר התנגדות מנומקת של בא-כוח המשיב -
לא הותר למערער להביא ראיות נוספות.
42.
אחר שבחנו את טענות הצדדים ואת הראיות שהוגשו לנו, נראית לנו עמדת המשיב בענין זה נכונה ומקובלת.
נטל ההוכחה והוכחת אסכולה רפואית
43.
על המערער מוטל נטל ההוכחה להוכחת הקשר הסיבתי שבין מחלת הסוכרת מסוג 2, שחלה בה, לבין תנאי שירותו במשטרה. המערער לא הצליח להוכיח קשר סיבתי בין גורמי דחק נפשי ממושך לבין פרוץ המחלה.
44.
המערער גם לא הצליח להוכיח קיומה של אסכולה רפואית, לפיה תנאי שירות או קיומם של אירועים
מיוחדים או אחרים גרמו לדחק נפשי קשה שהיה בו כדי לגרום לפרוץ המחלה, גם אילו היה דחק כאמור. פשיטא, שאסכולה כזו אינה קיימת, היום.
45.
המערער גם לא הוכיח, במידה סבירה ומתקבלת על הדעת, כי אכן התרחש אירוע חריג ומיוחד, בסמיכות זמן לפרוץ המחלה, והראיות שהובאו לפנינו על ידי המערער, אינן מצביעות באופן חד משמעי וברור, כי אכן התרחש אירוע כאמור. מה שהוכח בפני
נו, היה אך "חכמה לאחר מעשה" שהובאה בבחינת "מקצה שיפורים", בכתב הערעור המתוקן.
46.
הפסיקה בענין קיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענות המערער, מטילה את הנטל על כתפי המערער להוכחתה של אסכולה כאמור. המשיב אינו צריך להוכיח שאסכולה כזו אינה קיימת. המערער הוא "שמוציא מחברו", ועליו הראיה. הגדרת אסכולה רפואית והצורך לעמוד בדרישות הדין, וכן הקשר ובחינת אופן הוכחת האסכולה, פורטו היטב בפסק הדין ברע"א 2027,94, צביה קליג' נ' קצין התגמולים
, פ"ד נ (ו), 529.
העיקרון שהונח שם הוא, שאין די בכך שדעתם של מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת, כדי להוות אסכולה, אפילו הוזכרה בספרות רפואית. כדי שאסכולה תהיה כזו, יש צורך שתהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים
בעלי מעמד מקצועי מכובד. ועוד זאת:
"בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על ידי מחקרים".

47.
וגם זאת: "מהות הקשר הסיבתי מחייב שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או את המצב הגורמים או מחמירים את המחלה… רמת המתח ומשך המתח…" (ראו ענין קליג' הנ"ל, בעמ' 538).

תנאי שני הוא עוצמת
הקשר שהשירות גרם או החמיר את המחלה, לצורך קביעת הקשר הסיבתי, בדרגה של "מתקבל מאד על הדעת" (שם, בעמוד 539).

דיון ומסקנות
44.
מסקנתנו היא, כאמור, שהמערער לא הוכיח קשר בין תנאי שירותו, שהיו מקובלים ושגרתיים בעבודה של כלאי בבית מעצר, שהיה זקיף בבית מעצר, שיש בו עצורים שהם מחבלים.

45.
סקירת פסקי
הדין מעלה, כי בתי המשפט בערכאות השונות דחו ערעורים על קביעת קשר בין מחלת סוכרת 2 לבין דחק, בשל העדר אסכולה רפואית מבוססת. דעתו של פרופ' רפפורט, מובעת גם במקרה דנן, לא התקבלה לענין קיום קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין פרוץ הסוכרת.
46.
איננו רואים כל נימוק וסיבה לקבוע בענייננו קשר כאמור, בניגוד לעמדה שהובעה בפסקי הדין הרבים המאוזכרים בסיכומי המשיב (ראו סעיף 18 לסיכומים) ואין לנו צורך לפרט את פסקי הדין האמורים.
47.
טענת המערער שאין צורך להוכיח אסכולה רפואית, אינה מקובלת עלינו ואנו דוחים אותה.
48.
כל זאת, מלבד העובדה, שהמערער לא הצליח, בהיבט העובדתי, כי היה אירוע חריג או שהיה דחק.
49.
גם אין מקובלת עלינו הטענה, כי הדו"ח, המסמך של הוועדה לבחינת הקשר הסיבתי
בין סוכרת לשירות צבאי, מיום 28.7.96 ומכתב פרופ' קבילי מיום 2.1.1997, מהווים, לעצמם, אסכולה או קביעת קשר סיבתי בין השירות לבין פרוץ מחלת הסוכרת. אפכא מסתברא. במסמך האמור נאמר, כי מצב של לחץ אינו ידוע כמאיץ של התפתחות סוכרת מסוג 2, וכי אך במקרים קיצוניים, יחליט המומחה על הקשר ועל מהותו (ראו סעיף 7 להמלצת הפאנל).
49.
המקרה של המערער אינו כזה. זאת, ככל שנתייחס למסמך של הפאנל (שאינו חתום על ידי כל הרופאים שהשתתפו בו) כמסמך המקובל על כל רופאי הפאנל.

50.
ועוד זאת, בתי המשפט, ברוב המקרים שבהם נתבקשו לבסס את מסקנותיהם, על האמור בדו"ח הפאנל, לא ראו לקבל את המלצות הפאנל (ראו: ע"נ
4/94 גולדשטיין נ' קצין התגמולים
וע 1048/04 מאיר נגר נ' קצין התגמולים
, ע"נ
504/08 מיכל ששון נ' קצין התגמולים
; ע"א 2604/03 ר.פ. נ' קצין התגמולים
וע"א 3101/00 ירון אדרי נ' קצין התגמולים
).
51.
פשיטא, שהמלצות הפאנל, אינן חוות דעת רפואית מגובשת ואינן מהוות אסכולה רפואית.
52.
העובדה שקיים גם

פסק דין
אחד של בית המשפט המחוזי שבו סבר בית המשפט אחרת, אינו צריך לשנות את עמדתנו (פסק הדין צורף לסיכומי המערער).
53.
לאור האמור, וכעולה מן המקובץ אנו דוחים את הערעור.
54.
בנסיבות הענין, שבו נדונה סוגיה משפטית בעלת חשיבות, לא ראינו ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ד'
אדר א התשע"א, 08 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.


המזכירות תשלח העתק מן ההחלטה לבאי כח הצדדים.


_______________
_________________
_________________



עזרא קמא
, שופט




ד"ר אריה שמחה
עו"ד מנחם שח"ק


בדימוס) – יו"ר
חבר
חבר









ענ בית משפט שלום 117/08 אמיר רפאל נ' קצין התגמולים (פורסם ב-ֽ 08/02/2011)