פסקי דין על סאלח מריסאת | פסקי דין על עו"ד מוחמד אבו יונס | פסקי דין על חסן מריסאת |

5125/10 רעא     27/02/2011




רעא 5125/10 סאלח מריסאת נ' עו"ד מוחמד אבו יונס, חסן מריסאת




החלטה בתיק רע"א 5125/10
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון
בירושלים


רע"א 5125/10



בפני
:

כבוד הרשמת דנה כהן-לקח


המבקש:
סאלח מריסאת



נ


ג


ד



המשיבים:

1. עו"ד מוחמד אבו יונס



2. חסן מריסאת


הוגש הליך




החלטה



1.
ההליך שבכותרת הובא לפניי בהתאם להחלטת כב' השופט דנציגר מיום 26.1.2011, לצורך בירור טענת המשיבים לפיה ההליך הוגש באיחור. לאחר בירור העניין, אין עוד מחלוקת בין הצדדים כי ההליך הוגש במועדו, בהתחשב בשביתת מזכירויות בתי-המשפט במועדים הרלוונטיים. השאלה שנותרה להכרעתי נוגעת לשאלת סיווגו של ההליך שבכותרת – האם ערעור ברשות או בזכות. מתגובות הצדדים עולה כי המבקש וכן המשיב 1 סבורים כי דרך ההשגה המתאימה בנסיבות העניין היא באמצעות ערעור בזכות, ואילו המשיב 2 סבור כי ההשגה צריכה להיעשות באמצעות ערעור ברשות, אף כי הוא מותיר עניין זה לשיקול-דעת בית-המשפט. בהתייחס לטענות הצדדים, ולמען הסר ספק, יובהר כי אף אילו הצדדים היו מסכימים כי דרך ההשגה המתאימה בנסיבות העניין היא באמצעות ערעור בזכות, לא היה בהסכמה זו כשלעצמה כדי להכריע את השאלה שלפניי. זאת מאחר והסכמת הצדדים אינה יכולה להקנות זכות ערעור מקום שלפי דין נדרשת רשות לכך (ראו: דברי כב' השופטת נאור בע"א 7975/03
בנק הפועלים נ' לוי
(לא פורסם, 24.1.2005)). נותרת, אפוא, השאלה מהו סיווגו המתאים של ההליך בהתאם לדין החל על העניין.

2.
ההליך שבכותרת מופנה כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 31.5.2010 (כב' השופט א' קיסרי). בהחלטה האמורה נדונה בקשת המבקש להכריז על פסק בוררות כבלתי ישים, לאחר שפסק הבורר אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 24.7.2008, וערעור על פסק-הדין האמור נדחה על-ידי בית-משפט זה (ע"א 8777/08) וכך גם בקשה לדיון נוסף (דנ"א 3883/10). טענת המבקש לפני בית-המשפט המחוזי היתה כי פסק הבורר הפך לאחר אישורו לבלתי ישים, בעקבות הסכם אליו הגיע המשיב 1 עם פקיד השומה – הסכם אשר אושר בהחלטת בית-המשפט קמא מיום 12.11.2009. בהחלטה נשוא ההליך שבכותרת דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה להכריז על פסק
הבורר כבלתי ישים, בקובעו כי "דומני שאין בנמצא סעד מן הסוג שלו עותר המבקש. פסק הבוררות אושר ב

פסק דין
וערעור על פסק הדין שהוגש לבית המשפט העליון נדחה (ע"א 8777/08). בנסיבות אלה, עומד פסק הבוררות בתוקפו והשאלה אם ניתן ליישמו או לא, אינה עניין לבית המשפט לעסוק בו".

3.
טענת בא-כוח המבקש בהליך שלפניי הינה כי החלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את הבקשה להכריז על פסק הבורר כבלתי ישים, מהווה "החלטה סוגרת", כלשונו, ולפיכך מדובר בפסק-דין שהערעור עליו הוא בזכות. נראה כי המשיב 1 מסכים לעמדה זו (אף כי לטענתו, יש בכך כדי להוביל למחיקת ההליך שבכותרת על הסף משהוגש כערעור ברשות ולא כערעור בזכות). מנגד, בא-כוח המשיב 2 מחזיק בדעה כי מדובר "בהחלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק-הדין שאישר את פסק הבורר, ולפיכך הערעור עליה הוא ברשות.

4.
לשיטתי, המחלוקת בין הצדדים בנוגע לסיווג החלטתו של בית המשפט המחוזי כ"החלטה אחרת" או כ"פסק-דין" לפי דיני הערעור הרגילים אינה דורשת הכרעה, שכן בנסיבות העניין חל ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן:
חוק הבוררות
). סעיף זה קובע כי הדרך להשיג על "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה" (קרי – חוק הבוררות) היא באמצעות ערעור ברשות. ההסדר האמור סוטה מכללי הערעור הרגילים, וקובע כי ערעור על החלטה של בית המשפט לפי חוק הבוררות טעון רשות, וזאת בין שמדובר בהחלטה המכריעה באופן סופי בתובענה ובין שמדובר ב"החלטה אחרת". כידוע, בית-המשפט העליון נקט בפרשנות מרחיבה בכל הנוגע למשמעות התיבה "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה". נפסק כי הוראת-סעיף 38 לחוק הבוררות חלה לא רק על החלטות בענייני בוררות המנויים במפורש בחוק הבוררות, אלא גם על "החלטות חיצוניות" שבמרכזם עומדים "ענייני בוררות" הכפופים להסדר המשפטי המהותי של חוק הבוררות - וזאת בין בהליכים טרם מתן פסק בורר ובין בהליכים לאחר נתינתו (ראו: ע"א 4886/00
גרוס נ' קידר
, פ"ד נז(5) 933 (2003); עוד ראו: רע"א 169/10
באבאזדה נ' באבאזדה
(לא פורסם, 28.3.2010)).

5.
בחינת נסיבות העניין שלפניי בהתאם לאמות-המידה האמורות, מובילה למסקנה כי הערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי טעון רשות בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות. כאמור, בהחלטת בית-המשפט המחוזי נדחתה בקשתו של המבקש להכריז על פסק הבוררות כלא ישים. ודוק, המבקש אינו משיג על עצם ההחלטה לאשר את ההסכם בין המשיב 1 לפקיד השומה. טענתו היתה כי בעקבות אישור ההסכם האמור, הפך פסק הבורר לבלתי ישים. במרכז ההליך מצוי, אפוא, פסק בוררות שאושר בפסק-דין של בית-המשפט המחוזי ושערעור עליו נדחה על-ידי בית-משפט זה. הבקשה להכריז על פסק הבורר כבלתי ישים נועדה לשמוט את הקרקע מתחת לפסק הבורר לאחר אישורו, או למצער לאיין את תוצאותיו במישור האופרטיבי. בהתחשב בכך, אני סבורה כי ההליך מקיים זיקה הדוקה לענייני בוררות ולפיכך סעיף 38 הנ"ל חל לגביו. זאת, בדומה לתחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות בהליכים שעניינם בקשה לביטול פסק בורר.

6.
לא נעלמה מעיניי טענת המבקש לפיה בקשתו להכרזת פסק הבוררות כבלתי ישים הוגשה בהתבסס על הדין הכללי (סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 הקובע סמכות כללית למתן סעד), להבדיל מחוק הבוררות. ואולם בטענה זו אין כדי להועיל למבקש, שהרי כבר נפסק כי הדין המהותי החל על הסוגיה אינו מכריע לעניין תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות, כי אם עוצמת הזיקה העניינית שבין ההליך הנדון לבין מוסד הבוררות (ראו: בש"א 7457/10
ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק-מושב שיתופי להתיישבות
, פס' 2 והאסמכתאות המובאות שם (לא פורסם, 1.11.2010)).
בהתייחס

לטיעוני המבקש אוסיף כי אף אילו היה המבקש מגיש לבית-המשפט המחוזי תביעה על דרך של המרצת פתיחה להכרזת פסק הבורר כבלתי ישים (תחת הגשת בקשה במסגרת התיק המאוחד כפי שנעשה בפועל), לא היה בכך כדי לשנות מהמסקנה אליה הגעתי, שכן לא המסגרת הדיונית היא הקובעת לצורך תחולתו של סעיף 38 לחוק הבוררות, כי אם בחינה מהותית של טיב הזיקה לענייני בוררות. מסקנה אחרת עלולה היתה לפתוח פתח בלתי רצוי לעקיפת ההסדר הקבוע בסעיף 38 לחוק הבוררות, בנסיבות בהן הוגשה בקשה שטעמיה אמנם מעוגנים בדין הכללי אולם במרכזה מצויים ענייני בוררות.


בהקשר זה יובהר כי בפסיקתו של בית-משפט זה כבר נקבע כי "תכלית החקיקה בחיזוק מוסד הבוררות והגבלת היקף הביקורת השיפוטית על הבוררות, ויחד עימה הצורך בצמצום הביקורת הערעורית על החלטות שיפוטיות בענייני בוררות ובקיום הרמוניה דיונית בהסדרי הביקורת הערעורית בענייני בוררות, מצדיקים מתן פירוש מרחיב לסעיף 38 לחוק" (דברי השופטת פרוקצ'יה בע"א 4886/00
גרוס
הנ"ל, פס' 12). באותה פרשה נקבע כי הפרשנות המרחיבה להוראת-סעיף 38 לחוק הבוררות נועדה, בין היתר, למנוע אבחנה בלתי מוצדקת בין החלטות שונות מאותו תחום, מבחינת דרכי הערעור עליהן (ראו שם, פס' 11-12). בהתחשב בפרשנות המרחיבה להוראת-סעיף 38 הנ"ל ובתכליות האמורות המונחות בבסיסה, אינני מוצאת טעם ענייני להבחין לצורך תחולתו של סעיף 38 הנ"ל בין הכרעה בבקשה לביטול פסק-בורר, כולו או חלקו, לבין הכרעה בבקשה להכרזת פסק בורר כבלתי ישים (ככל שקיים הליך כאמור) - וזאת בין אם הבקשה הוגשה בהתאם לעילה או הליך המוגדרים במפורש בחוק הבוררות, ובין אם לאו.

7.
בסיום הדברים ו
למען שלמות התמונה יוער כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן, השגתו של המבקש על ההחלטה שדחתה את בקשתו לביטול פסק-הבורר, נדונה בשעתו בבית-משפט זה במסגרת ערעור בזכות (ולא ברשות), שכן פסק-הדין שדחה את בקשת הביטול ואישר את פסק הבורר, הכריע בהליכים נוספים שהיו תלויים ועומדים בין הצדדים. על רקע זה, נקבע כי אין לפרק את פסק-הדין לגורמיו, וכי הערעור על מכלול הסוגיות שנכללו בפסק-הדין יהיה בזכות (ראו: החלטת כב' הרשמת גאולה לוין ברע"א 8302/08
מריסאת נ' מריסאת
(לא פורסם, 18.1.2009)). עם זאת, בהחלטת כב' הרשמת לוין נקבע במפורש כי לוּ ההחלטה בדבר דחיית הבקשה לביטול פסק הבורר היתה ניתנת בנפרד מיתר ההכרעות בעניינם של הצדדים, הדרך להשיג עליה היתה באמצעות ערעור ברשות בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות. כאמור, עמדתי הינה כי מגמות היסוד של מוסד הבוררות והצורך בהפעלה הרמונית של סדרי הדין אשר במסגרתם מופעלת הביקורת הערעורית בענייני בוררות, מצדדים בהחלת סעיף 38 גם בנסיבות המקרה דנן.

8.
סוף דבר; בקשת רשות הערעור שבכותרת תיוותר על כנה והטיפול בהליך יימשך כסדרו. אין צו להוצאות בהליך שלפניי.

ניתנה היום, כ"ג באדר א' תשע"א (27.2.2011).


דנה כהן-לקח
, שופטת




ר ש מ ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10051250_f07.doc

כש

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 5125/10 סאלח מריסאת נ' עו"ד מוחמד אבו יונס, חסן מריסאת (פורסם ב-ֽ 27/02/2011)