פסקי דין על דרור חטר-ישי | פסקי דין על מרדכי גילת | פסקי דין על אריאלה רינגל-הופמן | פסקי דין על מלי קמפנר-קריץ |

7380/06 עא     02/03/2011




עא 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת, אריאלה רינגל-הופמן, מלי קמפנר-קריץ






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 7380/06
ע"א 8637/06


בפני
:
כבוד השופט א' גרוניס


כבוד השופטת מ' נאור


כבוד השופט ס' ג'ובראן


המערער ב-ע"א 7380/06 והמשיב ב-ע"א 8637/06:

דרור חטר-ישי




נ ג ד


המשיבים ב-ע"א 7380/06:
1. מרדכי גילת


2. אריאלה רינגל-הופמן


3. מלי קמפנר-קריץ



המשיבים ב-ע"א 7380/06 והמערערים ב-ע"א 8637/06:

4. אלון שלו

5. ארנון מוזס

ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ב-ת"א 81/98 מיום 10.8.2006 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ד"ר ד' פלפל

תאריך הישיבה:
י"ב באלול התשס"ט
(01.09.09)

בשם המערער ב-ע"א 7380/06 והמשיב ב-ע"א 8637/06:

עו"ד ארז חוטר-ישי; עו"ד דרור חוטר-ישי


בשם המשיבים ב-ע"א 7380/06 והמערערים ב-ע"א 8637/06:


עו"ד טל ליבליך




פסק-דין

השופטת מ' נאור
:

לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בתביעת דיבה, שהוגשה על ידי עו"ד חוטר ישי.

העובדות

1. המערער בע"א 7380/06 (להלן: חוטר-ישי) הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה בה טען כי בתקופה בה מילא תפקידו כיו"ר לשכת עורכי הדין, הוצאה דיבתו רעה על ידי המשיבים 1-3 - מרדכי גילת
, אריאלה רינגל-הופמן
ו-מלי קמפנר-קריץ
(להלן: העיתונאים), על ידי המשיב 4 - אלון שלו (להלן: העורך) ועל ידי המשיב 5 - ארנון מוזס (להלן: המפרסם), זאת במספר כתבות שפורסמו בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריכים שונים.

2. המשיבים 1-3 הינם עיתונאים, אשר עבדו עבור העיתון "ידיעות אחרונות" בתקופת פרסום הכתבות, וכתבו בצוותא חדא או בנפרד, כפי שעוד יפורט, חלק מהכתבות נשוא ההליך. המשיב 4 שימש כעורך אמצעי תקשורת, כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ובהיותו עורך העיתון היה הגורם שהחליט בפועל על פרסום הכתבות נשוא הערעורים שבפני
נו. לגבי המשיב 5 טען חוטר-ישי, כי הוא היה האחראי לאמצעי התקשורת כמשמעותו בחוק, בהיותו המוציא לאור של העיתון.

חוטר-ישי היה בין מקימיה של האגודה לזכרו של אורי מימון, שהוקמה בשנת 1974 ומפעילה באופן שוטף כ-350 חוגי סיירות בכל הארץ, בהם פועלים כ-4000 בני נוער בני 12-18. פעילות החוגים היא בתחום החינוך לידיעת הארץ, אהבת הארץ ושמירת נופיה, לרבות לימודי ניווט, סיירות ושדאות. בעת התרחשות המאורעות נשוא ערעורים אלו, שימש חוטר-ישי בהתנדבות כיו"ר הנהלת האגודה.

3. התביעה בבית משפט קמא נסובה על ארבע כתבות, אשר פורסמו בעיתון, ולטענת חוטר-ישי הוציאו דיבתו:

הכתבה הראשונה נכתבה על ידי שלושת העיתונאים, פורסמה ביום 12.12.1997 וכותרתה: "לא עוצרים בירוק". הכתבה נכתבה יחד על ידי שלושת העיתונאים. בכותרת המשנה נכתב באותיות גדולות:

"לא עוצרים בירוק.
אלפי דונמים המוגדרים "שטח ירוק" נקנו באחרונה על ידי הקבלן דוד אפל ועו"ד דרור חוטר-ישי; חלק מהקרקעות הצליחו להפשיר, לבנות ולהרוויח מיליונים; השר שרון איים לפטר את ראש מינהל מקרקעי ישראל אחרי פגישה עם אפל וחוטר-ישי; מי שנלחם על הצלת השטחים הירוקים היא החברה להגנת הטבע. עכשיו מנסים מקורבי חוטר-ישי להשתלט על הנהגת החברה. "המקורבים: אנחנו לא בובות של אף אחד, נפעל לטובת החברה". עוד על הפרשה הערב ב"יומן" ערוץ 1."

ביחס לכתבה זו טען חוטר-ישי כי הוא לא קנה אלפי דונמים של "שטח ירוק", לא הפשיר כל שטח המוגדר כ"שטח ירוק" ולא בנה על שטח שהוגדר ככזה. בהתאם, לא היה כל מאבק של החברה להגנת הטבע "להצלת" שטחים ירוקים שנרכשו, כביכול, על ידו והופשרו לבנייה. כן טען, כי המתמודדים על חברות במוסדות החברה לא פעלו בעצה אחת עמו, ואף אם הכיר את חלקם, לא היו אלו מעולם בגדר "מקורביו", השותפים עמו ל"מזימה" הלכאורית. היו לחוטר-ישי טענות נוספות, על עניינים שוליים הנוגעים לכתבה זו, שבית המשפט לא יחס להם חשיבות, ומכיוון שלא ראינו פגם בעמדתו – אין מקום לפרטם.

4. בכותרתה של הכתבה השנייה (נספח 3 לכתב התביעה), שפורסמה ביום 14.12.1997, ונחתמה גם היא על ידי שלושת העיתונאים, צוין: "ח"כ שריד: כנופיית חטר-ישי עלולה לחסל את השטחים הירוקים", בגוף הכתבה נכתב:

"נפילת החברה להגנת הטבע בידי כנופיית עו"ד דרור חטר-ישי
ודוד אפל עלולה לחסל את הנוף הפתוח ואת השטחים הירוקים בארץ". כך אמר אתמול ח"כ יוסי שריד (מרצ) בעקבות פרסום התחקיר ב "מוסף לשבת" של ידיעות אחרונות על ניסיונות ההשתלטות של מקורבי עו"ד דרור חטר-ישי
על החברה להגנת הטבע [הכוונה לכתבה הראשונה – מ.נ.]. ח"כ שריד הוסיף כי הוא מצטער על כך שגם אנשים טובים והגונים מחוגי הסיור בחברה "משרתים בלי דעת אינטרסים רעים ושליליים".
על פי התחקיר, בשנים האחרונות רכשה חברת "מגדל הזוהר לבנין בע”מ" שעימה קשורים הקבלן דוד אפל ושותפו בעסקים עו"ד דרור חטר-ישי
אלפי דונמים של שטחים חקלאיים, בעיקר באזור המרכז, שאינם מיועדים לבנייה. על מגרשים אלה מבקשת החברה להקים אלפי יחידות דיור, וזאת בניגוד לעמדת מינהל מקרקעי ישראל והחברה להגנת הטבע.
ראשי החברה להגנת הטבע הודיעו כבר כי בנייה על המגרשים שנקנו פירושה פגיעה קשה בשטחים הירוקים השמורים לרווחת הציבור, וכי בדעתם לנהל מאבק ציבורי ומשפטי נגד הפשרת הקרקעות האלה לבנייה.
לאחרונה התברר לראשי החברה להגנת הטבע כי קבוצת פעילים המקורבת לעו"ד חוטר-ישי התארגנה לקראת הבחירות הקרובות בחברה באמצע ינואר, כדי לנסות להשתלט עליה. על רקע זה שורר עכשיו מתח רב בחברה, וכן חשש שניצחון של אנשי חוטר ישי יבלום את המאבק להצלת השטחים הירוקים."

חוטר-ישי תבע בגין כתבה זו בנפרד את ח"כ שריד. ח"כ שריד פרסם הודעת התנצלות בעיתונות, בעקבותיה הוסרה התביעה. ואולם, בשל ציטוט דבריו על ידי המשיבים כאמור, וכן בשל תוכן הכתבה הנ"ל תבע חוטר-ישי את העיתונאים, העורך והמפרסם בגין לשון הרע. טענות חוטר-ישי היו כי הוא אינו "ראש כנופיה", כי מעולם לא ניסה להשתלט, אם בעצמו או באמצעות אחרים, על החברה להגנת הטבע, וכי מעולם לא רכש שטחים ירוקים, או ניהל מהלך כדי להכשיל מאבק על שטחים כאלו. לא זו אף זו, הוא טען, כי כלל לא הציג את מועמדותו בבחירות לחברה, החברה לא ניהלה כל מאבק לגבי השטחים שנטענו בכתב התביעה, והללו היו לכתחילה מיועדים לבנייה כפרית.

5. הכתבה השלישית, אשר פורסמה ביום 28.12.1997, נכתבה על ידי אריאלה רינגל-הופמן
. נאמר בכותרתה: "ח"כים קוראים לחקירה פלילית בפרשת "החברה להגנת הטבע", כאשר כותרת המשנה הייתה: "ממצאים כל כך חמורים, הם עניין לטיפולה של משטרת ישראל. מהמעשים האלה נודף ריח פלילי".
הכתבה פותחת בציטוט מפי חבר הכנסת דאז, אופיר פינס וכן מעדכנת בדבר קיומם של תמלילי שיחה, אשר הוצגו בפני
בית-המשפט קמא, בין חיים איש-שלום, סוכן ביטוח שהציג עצמו כמי שעובד עם חוטר-ישי, לבין אדם שהציג עצמו כ"עסקן חרדי". בשיחה בין השניים הועלתה האפשרות לרשום את תלמידי ישיבת ברסלב כחברים בחברה להגנת הטבע, כדי שישתתפו בבחירות דאז למוסדות החברה. בתמורה הבטיח איש שלום לבן שיחו תקציבים, נכסים ומשרות. בתשובה לשאלה מי עומד מאחורי ההצעה, השיב איש שלום: "נשיא לשכת עורכי הדין, דרור חוטר-ישי." כן צוין, כי לא ניתן היה להשיג את תגובתו של חוטר-ישי.

לשיטת חטר-ישי, מדובר בפרסומי כזב, ממספר סיבות: לא דובר באדמות שאינן מיועדות לבנייה, לא היה כל ניסיון השתלטות על החברה להגנת הטבע וכן בשעתו, החברה לא התנגדה לבנייה על הקרקעות האמורות. עוד לשיטתו, הקישור בכתבה לממצאים פליליים העצים, מניה וביה, את לשון הרע שנטענה ועודה נטענת.

6. הכתבה הרביעית, מיום 15.1.1998, נכתבה על ידי יצחק בר יואל, שלא נמנה על הנתבעים וכותרתה הייתה: "תבוסה לעורך דין חטר-ישי בבחירות לחברה להגנת הטבע", ובכיתוב מודגש בתחילת הכתבה: "ניצחון מוחץ לרשימת נאמני החברה להגנת הטבע בבחירות להנהלת החברה שהתקיימו שלשום".

לטענת חטר-ישי, הוא כלל לא נטל חלק בבחירות, ומכיוון שהמשיבים ידעו זאת, ברי שעסקינן בתיאור כוזב שמטרתו לפגוע בחטר-ישי.

7. חטר-ישי דרש מן הנתבעים לפרסם התנצלות, ברם הללו, לטענתו, סרבו.

8. הנתבעים טענו בבית משפט קמא כי פרסומיהם חוסים תחת כנפי הגנות סעיפים 15(1)-(4), (6), (11) לחוק. בנוסף טענו כי עומדת להם חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק, ולחילופין, כי עומדות להן ההקלות הנמנות בסעיף 19(1)(2) ו-(3) לחוק. כמו כן, טענו, כי הפרסום בכתבה השלישית מוגן על פי סעיף 14 לחוק – הגנת אמת הפרסום.

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

9. במסגרת פסק דינו בחן בית-המשפט המחוזי את שאלת החבות בלשון הרע, על פי ארבעת השלבים שהותוו בפסק-דין שוקן (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, בעמ' 568, א-ב, (2004)). ככלל, בשלב הראשון יש לבחון האם הביטוי נתפס כמשפיל או פוגע בעיני האדם הסביר ובמבט אובייקטיבי; בשלב השני יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר בגינו מוטלת אחריות בסעיפים 1 ו-2 לחוק. בשלב השלישי, ובמידה ומתקיים התנאי השני - יש לבחון האם עומדות למפרסם אחת מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק; בשלב האחרון נבחנת סוגיית הפיצויים.

הכתבה הראשונה

10. בעניין הכתבה הראשונה: "לא עוצרים בירוק" קבע בית משפט קמא, כי באמירה, שהמערער רכש קרקעות ביחד עם אחר, למטרות נדל"ן, אין משום הוצאת לשון הרע. מסקנת בית-המשפט לאור בחינת העובדות הייתה, כי המערער אכן רכש שטחים חקלאיים שיועדו כ"שטחים ירוקים", ומכאן שלא לבניה למגורים, באמצעות חברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ - בה היה לו, על פי קביעת בית המשפט אינטרס, ומפירות עמלה נהנה. יחד עם זאת, הוסיף וקבע בית-המשפט, כי רכישת קרקעות מכל סוג הינה לגיטימית וכך גם רכישת קרקעות חקלאיות, זאת, גם אם הרוכש משקיע מאמצים לגיטימיים להפשרת הקרקע למטרות בנייה. בית-המשפט קבע, כי מרכז הכובד בכתבה הינם השטחים הירוקים וחיבור המערער אליהם, לעניין זה קבע בית-המשפט, כי הפרסום חוסה תחת הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק, וקובעת:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

בית המשפט קבע, כי חלק מהפרטים שהובאו בכתבה לא היו מדוייקים די הצורך, אך הללו אינם משמעותיים ואינם עולים כדי לשון הרע (כדוגמא בלבד – האם אביו של חוטר-ישי היה מעורב ברכישת קרקעות).

הכתבה השנייה

11. בניתוח הכתבה השנייה, קבע בית-המשפט כי אמנם כותרת הכתבה אינה קובעת שהמערער דווקא הינו ראש הכנופיה, ואולם הדבר אינהרנטי לכך שה"כנופיה" המאוזכרת, קרויה על שמו. בית-המשפט הפריד בין אחריותם של העיתונאים, לבין אחריות העורך והמפרסם, בהדגישו כי המילה "כנופיה" אינה מופיעה בגוף הכתבה, אלא רק בכותרתה. בכתבה גופא, מיוחס הציטוט שמתייחס ל"כנופיה" לחבר הכנסת שריד בלבד, ואילו העיתונאים נוקטים לשון שונה: "ניסיונות ההשתלטות של מקורבי עו"ד חוטר ישי על החברה להגנת הטבע."

בית-המשפט הדגיש את היות חוטר-ישי ראש לשכת עורכי הדין באותה עת והוסיף כי הפרסום בענין כנוסחו, איננו עובדה, ואינו הבעת דעה או עמדה, אלא שימוש מתלהם במילה שאינה מתאימה לתוכן, ומכאן שנועד, לקביעת בית-המשפט, שלא לצורך, לפגוע בשמו הטוב של חוטר-ישי. בית-המשפט קבע כי למשיבים אין כל הגנה כנגד פרסום כותרת זו, ומשכך חברו, הלכה למעשה, להוצאת דיבתו של חוטר-ישי. ואולם, מאחר והדברים לא פורסמו בגוף הכתבה, כי אם בכותרת בלבד, קבע בית-המשפט כי החייבים הינם רק העורך נותן הכותרת והמפרסם, והם חויבו ביחד ולחוד בתשלום של 30,000 ש"ח.

12. אשר לגוף הכתבה - בית המשפט קבע כי עובדתית אכן לא הציג חוטר-ישי את מועמדותו בבחירות לחברה להגנת הטבע, ואולם הייתה לו מעורבות רבה בהן. בפועל, קבע בית המשפט, אף שהיו בבחירות 12 רשימות, ידעו הכל כי המאבק הוא בין קבוצה שכונתה "נאמני החברה", לבין קבוצה שהורכבה מנציגי סניפים מסוימים וחוגי סיור. עוד קבע בית המשפט, כי אמנם חוטר-ישי לא הציג מועמדותו לבחירות, אך כתוצאה מחילוקיי דעות אידיאולוגיים בין חוגי הסיירות לבין החברה להגנת הטבע, הוא אכן סבר, שבמידה ויהיו לו מהלכים בחברה, יוכל לכוון אותה למטרות חוגי הסיירות, קרי לחינוך (זאת בשונה מסוגיית שימור הסביבה המהווה עדיפות לאנשי החברה להגנת הטבע). במחלוקת העובדתית לגבי "ניסיון ההשתלטות", קבע בית-המשפט, כי לא ניתן לראות בפרסום על "ניסיון ההשתלטות" כהוצאת לשון הרע, לפי שאכן קיימים היו אינטרסים נדל"ניים של חוטר-ישי. בשורה התחתונה סבר בית-המשפט, כי מעורבות והשפעה, ואף השפעת יתר, משמען כעין השתלטות, לפי שבפועל יהפכו, בדרכים לגיטימיות, את חוטר-ישי לבעל השררה. מן העדויות עלה כי באמת ותמים קיים היה חשש מצד אנשי החברה להגנת הטבע לשיבוש שיקול הדעת בהצבעה בבחירות, שיכול היה, מנקודת ראותם, לעזור להסטת תקציבים משימור סביבה לחינוך ולהקלה בקידום פרויקטים נדל"ניים.

13. ממכלול העדויות והראיות, קבע בית-המשפט, כי הכתבה נוסחה כך שהיה באפשרות הקורא הסביר להבין, כי ניסיון ההשתלטות על החברה להגנת הטבע נבע ממניעים נדל"ניים, ולא ממניעים אידיאולוגיים - מניעים שהיוו תחילת הבסיס למריבה שבין חוגי הסיירות לבין החברה להגנת הטבע. בצורה זו הכתבה תרגמה למעשה את החשש של אנשי החברה להגנת הטבע, מניסיון השתלטות של חוגי הסיירות עליה. לקביעת בית-המשפט, מדובר, אם כן, בהבעת דעה פרשנית על מהלכי המערער ועיסוקיו הנדל"ניים. השתלטות עשויה להיות רעה או עוינת אם קיימת מאחוריה כוונות זדון, ואולם ככלל, בספירה עסקית, השתלטות הנה לגיטימית. במקרה שלפנינו חוטר-ישי היה איש ציבור. אינטרסים נד"לניים בעיסוקו האחר, לכאורה אינם עולים בקנה אחד עם היותו מקים חוגי הסיור, וכאילו חותרים תחת אושיות החברה להגנת הטבע. על כן קבע בית-המשפט, כי העיתונות צריכה הייתה לפרסם את שידוע לה, לפי שזכות הציבור לדעת את שקורה עם אדמות הלאום. אמנם, ניתן היה לבחור בדרך פרשנית אחרת ולהדגישה כך שהדיון הציבורי שהתפתח יוציא לאור עובדות נוספות, שיצדיקו את הבחירה בפרשנות שנבחרה. ואולם בחירתם הפרשנית של המשיבים אינה חורגת מן הסביר.

14. מכאן נסללה דרכו של בית-המשפט לקביעה כי לעניין העיתונאים (המשיבים 1-3), הפרסום חוסה תחת כנפי סעיפי ההגנות 15(2) ו-(4) לחוק:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
....
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
....
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
...."

הכתבה השלישית

15. פסק הדין לא התייחס בנפרד מפורשות לטענות בעניין הכתבה השלישית.

הכתבה הרביעית

16. בעניין הכתבה הרביעית קבע בית-המשפט, כי תוכן הפרסום בעניין "התבוסה" אינו גורם להשפלה, ומשכך לא נדרש לבחינה נוספת של יתר שלבי הניתוח. טענת חוטר-ישי נסבה בעיקרה על כותרת הכתבה, שלשיטתו היוותה עובדה לא נכונה, שתכליתה לפגוע בו בזדון. בית-המשפט קבע לעניין זה, כי האדם הסביר לא היה רואה בפרסום על "תבוסה" או כשלון בבחירות, כהשפלה או פגיעה במוניטין או בכבוד, אף אם הפרסום שקרי. זאת ועוד, בגוף הכתבה ישנו מיחזור של נושא השתלטות חוטר-ישי על החברה להגנת הטבע כדי לשרת כביכול אינטרסים של איילי נדל"ן. בעניין זה קבע בית-המשפט, כי השתלטות על חברה כשלעצמה אין בה פסול וטענה בעניין השתלטות אינה מהווה הוצאת שם רע. בכפוף לקביעותיו בניתוח הכתבות האחרות, על החשש מהשתלטות חוטר-ישי על החברה להגנת הטבע, ולקביעותיו בנושא של טעויות בפרסום, דחה בית-המשפט את טענות חוטר-ישי כי הוצאה דיבתו רעה בכתבה זו.

גובה הפיצויים

17. התביעה עמדה על סכום של 1,800,000 ש"ח. בית-המשפט פסק לטובת חוטר-ישי, בגין אותו חלק של התביעה שהתקבל, פיצויים בסך 30,000 ש"ח ביחד ולחוד, מהעורך והמפרסם בלבד, וזאת בגין כותרת הכתבה השנייה. בית-המשפט ביסס את גובה הפיצויים על שיקולים לקולא לטובת החייבים, לפיהם לא הוכח בראיות ממשיות כי הם התכוונו לפגוע בשמו הטוב של חוטר-ישי. כמו כן, ייחס בית-המשפט חשיבות לכך שהתביעה התקבלה רק בכל הנוגע לכתבה השנייה ואילו הטענות לעניין שלוש הכתבות האחרות - נדחו.


ע"א 7380/06 – ערעורו של חוטר ישי

18. חוטר-ישי טוען כי שגה בית-המשפט משקבע כי שלוש מתוך ארבע הכתבות אינן מהוות לשון הרע, וכי בכתבה השנייה קבע אחריות של העורך והמפרסם בלבד. לטענתו, הוצאה דיבתו בכל ארבע הכתבות ועל ידי המשיבים כולם.


הכתבה הראשונה

19. חוטר-ישי טוען כי שגה בית-המשפט בכך שפטר את העיתונאי מרדכי גילת
(המשיב 1 בערעור) מאחריות בנוגע לכתבה הראשונה. לשיטתו, את הכזב בידיעה שפרסמו המשיבים, ניתן היה לגלות בנקל. חרף זאת בחרו, לטענתו, המשיבים להוציא את דיבתו כאילו קנה שטח ירוק, במטרה לשנות את ייעודו לבנייה, אף כי, לטענתו, השטח כלל לא היה "ירוק" וניתן היה לבנות עליו. חוטר-ישי חזר והעלה בנוסף טענות בעניינים שונים, שבית המשפט העריך אותם כשוליים, כגון הטענה לרישום הפעילות בקרקע על שם אביו.

הכתבה השנייה

20. נטען, כי שגה בית-המשפט משקבע כי רק הכותרת מהווה הוצאת דיבה וחבים לגביה רק העורך והמפרסם. לשיטת חוטר-ישי, אין המשיבים בערעור יכולים להיבנות מהטענה שהביאו דברים בשם אומרם, לפי שהם אלו אשר לכתחילה הטעו את הציבור בכתבה הראשונה, וממילא גם את חבר הכנסת יוסי שריד, לחשוב כי חוטר-ישי מנסה להשתלט על החברה להגנת הטבע. עוד טוען חוטר-ישי, כי צדק בית-המשפט משקבע, כי הביטוי "כנופיה", אינו חוסה באצטלת סעיפי ההגנה מלשון הרע, סעיפים 13-15 לחוק, ואולם לשיטתו, אין די בקביעת החבות לעורך ולמפרסם בלבד. חוטר-ישי טוען כי תוכן הכתבה - ממנו משתמע כי בכוונתו להשתלט על החברה להגנת הטבע - וכן אינפורמציה שקרית נוספת, לשיטתו, מהווים אף הם לשון הרע. לטענת המערער, כתוצאה ישירה של כתבות אלו, הפך בעיני הבריות מאוהב טבע ונוף, לאישיות הפועלת לחיסולם של ערכים חשובים.

21. כן טען חוטר-ישי, כי גובה הפיצוי לאחריותם של העורך והמפרסם, נמוך מן הראוי לגבי הוצאת לשון הרע כה חמורה, לשיטתו.

הכתבה השלישית

22. נטען כי שגה בית משפט קמא משלא התייחס אל לשון הרע שהוצאה, לכאורה, כנגדו. טוען חוטר-ישי, כי לא זאת בלבד שלא היה בפרשת החברה להגנת הטבע כל עניין פלילי, אלא כי אף "הממצאים החמורים" להם נטען בכותרת הכתבה, הינם פרי המצאת קולמוסם של המשיבים. אין המדובר באדמות שאינן מיועדות לבנייה, לא היה כל ניסיון השתלטות על החברה להגנת הטבע, הלה לא התנגדה באותה העת לבנייה על אותן אדמות, וממילא השיוך ל"ממצאים פליליים" לכאוריים, רק מעצים את לשון הרע.

הכתבה הרביעית

23. בעניינה טוען חוטר-ישי כי שגה בית-המשפט משדחה את הטענה להוצאת שם רע, בקובעו כי אין בדברים האמורים בכתבה משום השפלה. לטענתו, המשיבים ידעו היטב כי כלל לא הציג מועמדותו להנהלת החברה, ולמצער היה עליהם לדעת זאת, שכן בנקל ניתן היה הדבר לבירור. לא זו אף זו, טוען, לפי תקנון החברה להגנת הטבע, גם אם שני האנשים שהוגדרו בכתבה השנייה כ"כנופייתו" של המערער היו לבסוף נבחרים לוועד החברה, היו הללו מהווים אך ורק 2 מתוך 16 הקולות.

24. עוד טוען חוטר-ישי, כי לאור תוכן הכתבות השקרי - נשוא ערעורו, לא תוכלנה לעמוד למשיבים הגנת "אמת הפרסום" – שבסעיף 14 לחוק ו/או הגנת "תום לב" - שבסעיף 15 לחוק.

25. חוטר-ישי מבקש, על כן, מבית-המשפט לפסוק, כי ארבע הכתבות הוציאו את דיבתו רעה, וכן לקבוע לטובתו פיצויים ראויים ומשמעותיים יותר מאלו שנפסקו. לשיטתו, יש אף מקום לפיצויים לדוגמא.

26. המשיבים, בתגובתם לערעורו של חוטר ישי, טוענים כי הסוגיות עליהן הוא מלין, בחלקן הינן סוגיות עובדתיות מובהקות. השאלה אם הלה היה מעורב בבחירות לחברה להגנת הטבע היא שאלה עובדתית אשר בית-המשפט המחוזי השיב עליה, לטענתם, בחיוב. לשיטת המשיבים, הם הוכיחו כי חוטר-ישי עצמו היה מעורב באופן אישי בבחירות לחברה להגנת הטבע ולא רק "מקורביו". מוסיפים המשיבים וטוענים, כי הלכה למעשה הוועד המנהל של החברה להגנת הטבע התחלק באופן שוויוני כך שמחצית הוועד כלל את נציגי חוגי הסיור, על כן, היה חשש כי נציגי חוגי הסיור ישתלטו על הוועד המנהל בבחירות, וזאת בניגוד לטענת חוטר-ישי כי הדבר אינו אפשרי, לפי שהדבר סותר את תקנון החברה.

מוסיפים המשיבים וטוענים, כי התשובות לשאלות, האם ארבע הכתבות מהוות לשון הרע, גם הן שאלות עובדתיות, שהתשובה עליהן ניתנה לאחר בחינת ושמיעת כל העדויות בתיק. המשיבים מוסיפים כי אין ולא הייתה כל כוונת זדון בארבע הכתבות.

27. כן טוענים המשיבים, כי הכתבות מהוות הבעת דעה לגיטימית על הנעשה בחברה להגנת הטבע וכי המערער לא הוכיח כי הם הונעו מכוונת זדון. המשיבים סומכים טענתם על חופש העיתונאי להביע את דעתו, לאחר שפרס את העובדות עליהן היא מתבססת.

28. לעניין הכתבה הראשונה והרביעית, נטען, כי בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי אין באמור בכתבות משום הוצאת לשון הרע. כל אשר נכתב בכתבות נשוא הערעור נכתב בתום לב, תוך אמונה באמיתות תוכן הדברים. כן טוענים הם, כי הגנת סעיף 14 לחוק – "אמת הפרסום", עומדת למשיבים בכל הקשור לחשש שהובע על ידי אנשי החברה להגנת הטבע, וכי ככל שלא הוכחו אי אלו מהפרטים, הרי שלשיטתם, מהווים פרטים אלו פרטי לוואי שאין בהם פגיעה של ממש.

על כן, ביקשו המשיבים מבית-המשפט לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאותיהם.

ערעורם של שלו ומוזס - ע"א 8637/06

29. ערעורם של שלו ומוזס נסוב על קביעת בית-המשפט קמא, כי כותרת הכתבה השנייה, אשר ציטטה דברים שאמר חבר הכנסת דאז, יוסי שריד, מהווה לשון הרע.

30. מוסיפים המערערים וטוענים, כי שגה בית-המשפט משהשית אחריות על המערער 2 בשל היותו, כביכול, מו"ל עיתון ידיעות אחרונות - למרות שהעובדה הוכחשה על ידו ולפיכך היה על חוטר-ישי להוכיחה. לשיטתם, לא הוכח כי המערער 2 הינו מו"ל ידיעות אחרונות, ועל כן אין הוא יכול להיחשב "כמפרסם" על פי החוק. אי לכך, מבקשים המערערים כי בכל הנוגע למערער 2 יבוטל פסק הדין, והמשיב יחויב בהוצאות.

31. המערערים טוענים, כי בית המשפט לא התייחס לטענתם, לפיה פרסום ציטוט מפי חבר כנסת מוגן על פי סעיף 13(1) לחוק. לטענתם, דבריו של חבר כנסת, קל וחומר משנאמרים הם על נושא ציבורי, ראויים לפרסום כציטוט, ללא התערבות עריכתית או לשונית של המפרסם. זאת ועוד, אין להטיל חובה על העיתון להידרש לשאלה, האם דבריו של חבר כנסת עומדים בתנאי חסינות חברי כנסת אם לאו. פסיקה שכזו תהווה, לשיטתם, פגיעה חמורה בחופש הביטוי. לא כל שכן, צנזור דבריו של חבר כנסת מהווה אף הוא פגיעה, הן בחופש הביטוי והן בזכות הציבור לדעת. העניין הציבורי מחייב פרסום האופן בו בחר חבר כנסת להתבטא. מכאן, לשיטת המערערים, שגה בית-המשפט בכך שלא הכיר בהגנה המוקנית לעיתון המפרסם דברים שנאמרו על ידי חבר כנסת, בקשר לעניין ציבורי. לשיטתם, הכרעה שכזו מובילה למצב בו על עיתון החובה לוודא לפני פרסום דברי חברי כנסת, כי הדברים הנאמרים לעיתון חוסים תחת חסינות חברי הכנסת. כן טוענים המערערים, כי ההגנה שמקנה סעיף 13(1) לחוק הינה מוחלטת, על כן, מקום בו מדובר על פרסום החוסה תחת אחת מחלופות הסעיף, אין המפרסם נדרש לתת עליו את הדין. לפי לשונו של סעיף 13 "פרסומים מותרים":

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
(1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם, וחובותיהם, תשי"א-1951;"

32. לגופם של דברים טוענים המערערים, כי המילה "כנופיה", המופיעה בציטוט כדברי חבר הכנסת שריד, אינה מהווה לשון הרע. זוהי השפה המדוברת כיום, ובאקלים החברתי הקיים, השימוש בה מסמל צורת התנהגות בזירה הציבורית והפוליטית - כאשר חבר בני אדם הינם בעלי מטרה משותפת, המבוקרת לעיתים על ידי אחרים. לא זו אף זו, המערערים טוענים כי במקרה הנדון גובר משקלו של חופש הביטוי, לפי שמדובר באישיות הממלאת תפקיד ציבורי ונמצאת בעין הציבור.

33. לשיטת המערערים, שגה בית-המשפט בכך שלא דן בהגנת סעיף 14, העומדת להם, לטענתם, לאחר שקבע כי המערער היה מעורב בבחירות להגנת הטבע. זאת ועוד, המערערים טוענים כי בית המשפט לא דן גם בהגנה העומדת להם, לכאורה, מכוח סעיף 15(2) לחוק, וגורסים כי עבודה עיתונאית, כגון זו הנדונה בענייננו, מהווה חובתו של עיתונאי מתוקף תפקידו. כמו כן טוענים, כי גם בהגנה מכוח סעיפים 15(4) ו-15(6) לא דן בית-המשפט. סעיף 15 קובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
....
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
....
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
....
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;"

34. חוטר ישי חוזר בתשובתו על טענות שהעלה לפיהן בגוף הכתבה, ולא רק בכותרתה, יש משום לשון הרע. לעניין הכותרת טוען הוא, כי אין המערערים יכולים להתכסות באצטלה של הבאת דברים בשם אומרם, לפי שלכתחילה הם היו אלו אשר הטעו את הציבור, ובכלל זה את הח"כ שריד, לחשוב כי המשיב מנסה להשתלט על החברה להגנת הטבע. מכאן, לטענתו, הגיע חבר הכנסת שריד לביטוי "כנופיה". לטענת המשיב, אין לראות בדברי המערערים משום הבעת דעה, כי אם הטעייה מכוונת.

אשר על כן מבקש חוטר-ישי שנדחה את הערעור.


דיון והכרעה

יש לדחות את ע"א 7380/06 ולקבל את טענת המערערים ב-ע"א 8637/06.

35. החוק קובע כי שימוש בחופש הביטוי הנושא בחובו לשון הרע, לפי ההגדרות הקבועות בסעיף 1 לחוק, מהווה עוולה אזרחית, ובתנאים מסוימים אף עבירה פלילית (סעיף 6 לחוק). סעיף 1 לחוק קובע:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה
לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות
המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם
משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום
מגוריו, מינו או נטייתו המינית."


36. ככלל, הצעד הראשון מחייב לברר האם הביטוי בו נקט הנתבע הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר (א' שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז), פרק 10 עמ' 122, (להלן –שנהר); ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, עמ' 562 (1992)).


37. על-פי המבחנים שהותוו בעניין שוקן (עמ' 568), ינותח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע, בארבעה שלבים, כאשר בשלב הראשון תבורר המשמעות העולה מן הביטוי, בהתאם לאמות המידה המקובלות על האדם הסביר. ומכאן, שיש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, פרק 9 עמ' 109-110). בשלב השני, יש לברר האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק ובהתאם לתכלית החוק לעניין איזונים חוקתיים. בהנחה שעברנו את השלב השני, יש לברר, בשלב השלישי, האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. בשלב האחרון, אם נקבעה חבות, אזי יבחנו הפיצויים. בהתאם למבחנים אלו, נעבור לבחון את הטענות בערעורים לעניין ארבעת הכתבות.



הכתבות

38. נפתח בערעור 8637/06 - ערעורם של שלו ומוזס. בגין הכתבה השנייה קבע בית משפט קמא, כזכור, חבות של העורך והמפרסם. כותרת הכתבה: "ח"כ שריד: "כנופיית חוטר-ישי עלולה לחסל את השטחים הירוקים"" מהווה את סלע המחלוקת בערעור זה, לפי שהמילה "כנופיה" מופיעה בכותרת בלבד. בגוף הכתבה נקטו העיתונאים בלשון שונה, ומטעם זה קבע בית-המשפט קמא, כי העורך האחראי לתוכן והמפרסם, הם האחראים הבלעדיים לכותרת. לעמדת חוטר-ישי, הוצאה דיבתו, משום שברור לכל כי אינו ראש "כנופיה", ובכך שאפשרו העיתונאים, העורך והמפרסם, פרסום דברים בשם אומרם (ח"כ שריד), הפכוהו לשנוא בעיני קוראיהם ופגעו בשמו. מאידך גיסא, לעמדת העורך והמפרסם, אין בפרסום דבר העולה כדי לשון הרע. לדעתי יש לקבל את הטענה ב-ע"פ 8637/06, לפיה הביטוי "כנופיית חוטר-ישי" אינו מהווה, בהקשר הדברים, לשון הרע. מסקנתי זו מייתרת את הצורך לדון בטענות אחרות שהעלו שלו ומוזס בערעורם – מעמדו של ארנון מוזס ושאלת ההגנות הנטענות.


39. כאמור, בבוא בית-המשפט לבחון פרשנות של פרסום, עליו נטען כי הוא מוציא דיבה, עליו לעשות כן מבעד לעיניו של האדם הסביר, כאשר "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים..." (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני פ"ד מג(2) 333, בעמ' 337 (1989)). עם מתן הפרשנות לפרסום, יש לבחון האם יש בפרסום משום לשון הרע על פי הגדרתה בחוק, ותוך כדי כך: "שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק, היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי" (עניין שוקן, בעמ' 570).


40. אינני סבורה כי במילה "כנופיה", על פי משמעותה בהקשר שבכתבות, ובשים לב לעובדות ולנסיבות, יש משום "לשון הרע" המקימה אחריות לפי החוק. סבורני, כי בבואנו לבחון ביטוי זה או אחר, עלינו לבוחנו בהקשר בו הוא נאמר. מקובל עלי כי לביטוי "כנופיה" קונוטציה שלילית. אין זה ביטוי ניטרלי, וברי, שמי שמשתמש בביטוי זה כלפי אחרים, מתנגד לדרכם ומגנה אותה. ואולם, לא די בכך שלביטוי יש קונוטציה שלילית (השוו: ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד ס(4) 13 (2006), לגבי הביטוי "עריק"). מקובל עלי גם כי המשמעות השכיחה של הביטוי "כנופיה" קשורה לכנופיית פשע. עם זאת, הביטוי "כנופיה" משמש פעמים רבות, בהקשר הפוליטי, מדיני ו/או חברתי, כדי לתאר קבוצת אנשים הפועלת בצוותא חדא לקידום אג'נדה, מטרה משותפת או עניין זה או אחר, באפיקים ואמצעים שונים. כשפעולתו או מעשיהו של אדם אינם לרוחו של המתייחס לאותו מעשה, אזי הפרשנות האובייקטיבית של פרסום בעיני קולטיו, היא שתכריע במקרה נתון, ולא תחושת עלבונו הסובייקטיבי של הנפגע. כאמור, באספקלריה הפוליטית, מדינית או חברתית, פירוש המילה "כנופיה", אינו אלא תיאור של קבוצת אנשים בעלי מטרה או אינטרס משותפים, כאשר המילה נושאת בחובה הבעת דעה שלילית על אותה קבוצה, על התנהלותה ופעולותיה ו/או מטרותיה. ובעניין הבעת דעה כבר נקבע כי: "אין בית-המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות." "...בית-המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת המביעים דעה על הא ועל דא, לעתים אף בדרך של לעג וסאטירה" (עניין שוקן, בעמ' 574; וכן ראה ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור פ"ד לה(2) 365, עמ' 367 (1981)).
41. העורך והמפרסם בחרו לפרסם את הכותרת עם המילה "כנופיה", כציטוט מפי הח"כ שריד. אכן, יכולים היו הם לבחור במילה אחרת – אך לטעמי אין זה תפקידו של בית-המשפט לבחור דרך התנסחות כזו או אחרת למפרסם. תוכן הפרסום נשוא הערעורים שבפני
נו, הינו שאלה של טעם טוב ולא שאלה של השמצה. כמו כן, בתפקידו דאז של חוטר-ישי, כראש לשכת עורכי הדין בישראל, לא מן הנמנע שיפגע מחצי ביקורת המוטחים לעברו, קל וחומר משנקבע, כי יש ממש בדברים כפי שהובאו בפני
בית-המשפט קמא. אינני סבורה כי בכתבה כפי שפורסמה, יש בכדי לעבור את הרף הנסבל של ביטוי לא פוגעני. לטעמי השימוש במילה "כנופיה" במסגרת ציטוט בכותרת הכתבה אינו מצדיק הטלת אחריות בגין פרסום לשון הרע.
42. הקשר הכתבה השנייה, שהמילה "כנופיה" מופיעה בכותרתה, איננו הקשר פלילי, אף שברור כי הכותבים מסתייגים לחלוטין מהרעיון של בניה על שטחים, שלעת הזו אינם מיועדים לבניה, או למצער, לבניה מסיבית. ענין זה מביא אותי לבחון במישרין, את הטענה שכל ארבע הכתבות מגבשות לשון הרע. אכן, תוכן הכתבות יש בו כדי לאצול גם על הבנת הכותרת בעיני הקורא הסביר. אעבור אפוא לערעורו של חוטר-ישי:

43. אפתח בכתבה השלישית, אשר נוכח העדר הנמקה מפורטת ביחס אליה, מצאתי לנכון להוסיף את הדברים הבאים:


הכתבה השלישית, שפורסמה ב-28.12.1997, מאזכרת את הכתבה השנייה, מיום 14.12.1997, ומדווחת על ההתפתחויות שהתרחשו לאחר פרסומה. אומר מיד, כי חרף טענותיו של חוטר-ישי, לא מצאתי באמור בכתבה זו לשון הרע. בטענה הכללית כי הכתבה "מעצימה" לשון רע, אין סגי. בכדי שפרסום יעלה כדי לשון הרע עליו לעמוד בתנאי סעיף 1 ו-2 לחוק, והוא יהווה לשון הרע רק לאחר שייקבע, כי הפרסום עצמו פוגע או משפיל בעיני האדם הסביר והאובייקטיבי (וראה שנהר עמ' 122; וכן עניין מיכאלי, עמ' 562). לא מצאתי כי בכתבה שלפנינו דבר מה החורג מתחום הסבירות, וזאת בעיני האדם הסביר והאובייקטיבי. הכתבה מהווה דיווח עיתונאי עובדתי ומביאה דברים מפי אומרם. אשר על כן, אין הפרסום הנ"ל מקים חבות בלשון הרע.


44. לעניין הכתבה הראשונה, מיום 12.12.1997 קבע בית-משפט קמא, כי עומדת למשיבים הגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שלשונו:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

אין לדעתי להתערב במסקנה זו. מחומר הראיות עולה, כאמור כך קבע בית המשפט, כי חוטר-ישי רכש באמצעות חברת מגדל הזוהר לבנין בע"מ, שטחים חקלאיים, שיועדו כ"שטחים ירוקים". בקביעה כי חטר-ישי היה מעורב בבחירות להגנת הטבע, למרות שלא הציג את עמדותו - מסקנתי היא כי אין להתערב. ומשקבעתי כך, בהצגת העובדות בכתבה כשלעצמן, אין כל דופי. אמנם, המשיבים בע"א 7380/06 בחרו להדגיש מבחינת פרשנות את האפשרות שחוטר-ישי ישתלט על שטחים ירוקים, עקב עיסוקו בנדל"ן, ואולם סבורני כי בכך לא חרגו מן ההגנה הניתנת להם בחוק. הלכה ידועה היא, שלא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה תיעשה "במקרים חריגים בלבד בהם נפלה בפסק הדין של הערכאה הדיונית טעות של ממש או כאשר מפני הדברים עולה כי הערכאה הדיונית לא יכולה הייתה להחליט כפי שהחליטה" (ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ותעשיות בע"מ (בפירוק) נ' פקיד השומה תל-אביב, עמ' 24 (11.6.2008)). במקרה שלפנינו, פירט בית-המשפט המחוזי את נימוקיו במחלוקות העובדתיות תוך ניתוח הראיות שהונחו לפניו, ואיני סבורה כי נפלה בניתוח עובדות כתבה זו טעות, קל וחומר טעות של ממש, המצדיקה התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידו.


45. מהכרעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי נובע, כי תוכן הכתבה הראשונה אמת הוא, ולפיכך מתקיים התנאי "שהדבר שפורסם היה אמת". בכך לא סגי, ואנו נדרשים אף לבחון האם יש בפרסום הכתבות עניין לציבור. כבר נקבע, כי משבאים לבחון את ההגנות בחוק, ישנה חשיבות הן לזהות הנפגע והן לעניין בו עוסק הביטוי (עניין שוקן בעמ' 568 א-ב; רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פס' 20 לפסק דינו של השופט ריבלין (2006); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, עמ' 624-623 (2004)). ובאשר לשמו הטוב של איש ציבור נקבע ב-ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840, עמ' 863 (1989)) כי:

"באיזון זה בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה בכל הנוגע לחופש הביטוי הנוגע לעניני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או בתפקידים שלציבור ענין בהם. הטעם לכך הוא כפול; ראשית, בשל חשיבותו הרבה של חופש הביטוי, כתנאי חיוני למשטר דמוקרטי... ...אכן, דווקא בתחום ציבורי זה חיוני ליתן משקל מירבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה. דווקא בתחום זה הופכת חירות הביטוי לפגיעה במיוחד, בשל הנטיה לראות בצמצומה פתרון קל לבעיות חברתיות שהפתרון הראוי להן נמצא במקום אחר; שנית, גופים ואנשים הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור ענין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשמם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי."

וכן יפים לעניין זה דברי השופטת בייניש (בתוארה דאז):

"ההצדקה לעמדה המצדדת במתן עדיפות לחופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות, יכולה להמצא בחשיבות החברתית של הביקורת על אנשי ציבור לשם קיום ממשל דמוקרטי תקין. יש הרואים בביקורת הציבורית עמוד התווך של חופש הביטוי בישראל, בהיותה נובעת מזכות הציבור לדעת ולפקח... ...הצורך להגן על ביטויים הנוגעים לדמויות ציבוריות ולעניינים ציבוריים נובע מכך שיש בביטויים אלה כדי לאפשר שיח חופשי לצורך עיצוב עמדות פוליטיות וציבוריות בחברה. בהקשר זה, יש הסבורים כי קשה לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות שיש לציבור עניין בהם, מדיון בבעלי הדעות ובהוגי הרעיונות במישור הציבורי והפוליטי, ומכאן החשיבות של ביטויים הנוגעים לאישי ציבור בעניינים ציבוריים... כן טמונה ההצדקה להעדפת חופש הביטוי, ביכולתו הרבה יותר של איש ציבור ביחס לאדם פרטי להתגונן מפני פגיעה בשמו, שכן בידיו כלים, ידע ונגישות לאמצעי התקשורת. יש אף הסבורים כי אנשי ציבור מעצם מעמדם מביעים הסכמה, מפורשת או משתמעת, לחשוף עניינם לעיני הציבור ולביקורתו... מנגד, ניתן להציג שיקולים השוללים העדפת חופש הביטוי על-פני שמם הטוב של דמויות ציבוריות. כך למשל, ניתן לטעון כי לשון הרע עשויה לגרום לאיש ציבור נזק רב מאד, שכן עיקר כוחו הוא בשמו הטוב בעיני הציבור. כן ניתן לטעון כי הרחבת הפגיעה בשמם הטוב של אנשי ציבור, תרתיע אחרים מלבקש לעצמם מעמד זה... (עניין אפל , עמ' 622-621).


46. חוטר-ישי עמד, אותה העת, בראש לשכת עורכי הדין והיווה, על כן, דמות ציבורית. כמו כן, ארבע הכתבות עסקו בבחירות לחברה להגנת הטבע, שהנה עמותה ציבורית, ובשטחים הירוקים שהוסבו לבנייה - נושא המעורר עניין ציבורי. בעניין חלקי הפרסום שנשאו עמם אי דיוק, בשים לב לקביעת בית-המשפט המחוזי, כי היו אלו "שיבושים לא משמעותיים בציון העובדות", חוסים אי דיוקים אלו תחת סיפת סעיף 14. מכאן נקבע, כי אין בכתבה זו משום לשון הרע.

47. לגופה של הכתבה השנייה, חוזר חוטר-ישי על טענותיו בבית המשפט קמא וטוען בעיקרן, כי לא ניסה להשתלט על החברה להגנת הטבע, לא בעצמו ולא באמצעות מקורביו. לא ראיתי מקום להתערבות בקביעת בית המשפט קמא, כי לתובע הייתה מעורבות רבה בבחירות, אף שלא הציג מועמדותו בהן. לפי קביעה נוספת, שאף בה לא ראיתי לנכון להתערב, ממכלול הראיות עולה בבירור כי חוטר-ישי אכן ניסה לכוון את תוצאות הבחירות בחברה להגנת הטבע, על ידי החדרת אנשי שלומו לחברה, ובמגמה שהוא כשלעצמו יוכל להיות מעורב בהחלטות ולהשפיע עליהן. משנקבע כי יש אמת בדברים שפורסמו, הרי שלא ניתן לראות בפרסום על ניסיון השתלטות - הוצאת לשון הרע, וזאת לפי ההגנה שמקנה סעיף 14 לחוק. בית משפט קמא קבע אמנם, כי תוכן הכתבה חוסה תחת כנפי הסעיפים 15(2) ו-(4) לחוק, ואולם מאחר והגעתי לכלל מסקנה, כי הדברים האמורים חוסים תחת סעיף 14 לחוק, ממילא אין אנו נדרשים לבחינת קביעה זו.

48. עיקר טענתו של חוטר-ישי בנוגע לכתבה הרביעית, נסבה על היות כותרת הכתבה: "תבוסה לעו"ד חוטר-ישי בבחירות לחברה להגנת הטבע", עובדה לא נכונה, לטענתו, באשר הוא לא השתתף כלל בבחירות. לשיטתו, נעשה הפרסום בזדון, במטרה לפגוע בו, ותוך מחזור כתבות קודמות לשם כך.


49. כפי שכבר צוין, סעיף 1 לחוק קובע כי "לשון הרע" היא, כל דבר שפרסומו עלול לפגוע, להשפיל או לבזות את הנפגע, בעטיין של הסיבות המנויות בו. בסוגיה בעיני מי צריך הפרסום להיות מבזה או משפיל, אמצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי. נקבע כי פרסום ייחשב "לשון הרע", כמשמעות המפורטת בסעיף 1 לחוק, אך ורק אם ייתפס ככזה על ידי האדם הסביר (וראה עניין הוצאת עיתון הארץ, עמ' 293; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 734, עמ' 740 (1989); עניין מיכאלי, עמ' 562; ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, עמ' 7 (1992); וראה גם ע"א 68/56 רבינוביץ נ' מירלין ואח', פ"ד יא 1224, עמ' 1226 (1957); ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, עמ' 274 (1966)). הבחירה בקנה המידה האובייקטיבי, נובעת מתכלית החוק, שמהותה:

"זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו" (ראה עניין עיתון הארץ, עמ' 293; ההדגשה הוספה)

מכאן גם עולה, כי אין כל משקל לשאלה, האם היה מודע המפרסם לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע, או אף אם נתכוון לכך (וראה עניין משעור). לטעמי, לא היה האדם הסביר והאובייקטיבי רואה בפרסום כגון דא – המעיד על כשלון לכאורי, זה או אחר, בבחירות – השפלה, פגיעה במוניטין או הוצאת שם רע. ידיעה אינפורמטיבית שכזו, אינה מביעה עמדה, כי אם תכליתה להעיד על מצב עניינים. אכן בני אנוש בחברה תחרותית, אינה אוהבים להפסיד, קל וחומר להיות מוגדרים כ"מובסים", ואולם, מקום בו יש מנצח – יהיה גם מפסיד, ואין בכך לשון הרע. משכך, אין אני סבורה כי תיאור "הפסדו" של מאן דהו, במערכת בחירות זו או אחרת, אף אם אין אינפורמציה זו נכונה – מקים לשון הרע. כמו כן יש לציין כי תוכן הכתבה עצמה היה אינפורמטיבי ותיאורי, ולא נקט עמדה זו אחרת, כפי שניתן לראות:

"....ראשי החברה טענו כי האופוזיציה בראשותו של עו"ד דרור חוטר-ישי, מנסה להשתלט על החברה כדי לשרת כביכול אינטרסים של אייל נדל"ן, הרוצים לנטרל את מאבקי החברה כנגד הפשרת שטחים ירוקים לבנייה. עו"ד חוטר-ישי הכחיש את הטענות בתוקף ואף הגיש בתחילת השבוע תביעת דיבה בסך 9 מליון שקל כנגד ראשי החברה."


50. סיכומם של דברים הוא כי לא מצאתי כי ארבע הכתבות, נשואות שני הערעורים שבפני
נו, מקימות את יסודות עוולת לשון הרע.
פיצויים

51. משהגעתי לכלל מסקנה, כי אין באמור בארבע הכתבות כדי להשית חבות על העיתונאים, העורך והמפרסם, ממילא מתייתרת בענייננו שאלת הפיצויים, על כן לא ארחיב לגביה.

סיכום

52. 52. אם תשמע דעתי יידחה ערעורו של חוטר-ישי ויתקבל ערעורו של העיתון לגבי הכתבה השנייה. ייקבע, כי גם בכתבה זו אין לשון הרע.

כל צד יישא בהוצאותיו.

ש ו פ ט ת

השופט א' גרוניס
:

אני מסכים.

ש ו פ ט


השופט ס' ג'ובראן
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור
.
ניתן היום, כ"ו אדר א, תשע"א (2.3.2011).

א' גרוניס
, מ' נאור
, ס' ג'ובראן


ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_______________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06073800_c10.doc עע
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת, אריאלה רינגל-הופמן, מלי קמפנר-קריץ (פורסם ב-ֽ 02/03/2011)