פסקי דין על שושנה ברוק | פסקי דין על מאיר-דב ברוק

316/65 עא     15/03/1966




עא 316/65 שושנה ברוק נ' מאיר-דב ברוק




(פ"ד כ(2) 6)

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים

ערעור אזרחי מס' 316/65
השופטים: כבוד השופט כהן
,
כבוד השופט הלוי
,
כבוד השופט קיסטר
המערערת: שושנה ברוק

ע"י ב"כ עו"ד ע' זמיר
נ ג ד

המשיב: מאיר-דב ברוק

ע"י ב"כ עו"ד ע' אלופי
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (השופט מ' צ'רנובילסקי) מיום 10.6.65, ב-תי"א 2913/62, לפיו חוייבה המערערת להעביר למשיב במשרדי החברה שיכון עובדים בע"מ ובמשרדי ספרי האחוזה את מחצית הדירה, הנמצאת בחולון, רחוב חנקין 33, והידועה כחלקה מס' 6 בגוש 7168 הרשומה על שם שניהם.
פ ס ק - ד י ן

השופט קיסטר
: המערערת והמשיב היו בעבר נשואים זה לזו. ביום כ' בחשון תשכ"ב (30.10.61), נתן בית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו

פסק דין
לפיו מסכים הוא לסידור גט בין הצדדים. קדם לפסק-דין זה- הסכם בין הצדדים בו הסדירו את עניניהם המשותפים, ובין היתר קבעו בו שהאשה מוותרת על זכויותיה בדירתם המשותפת הרשומה על שם שניהם (הנמצאת ברחוב חנקין 33, חולון, ורשומה כחלקה מספר 6 בגוש 7168).

בפני
יתם לבית-הדין הרבני לסידור גט, לא צירפו אמנם הצדדים הסכם זה לבקשתם, אך בבקשה נאמר במפורש שהאשה מוותרת על חלקה בבית, ובית-הדין כתב בפסק-דינו כי: "לפני סידור הגט ביניהם על הצדדים להסדיר את בעיית הדירה המשותפת לשביעת רצון שניהם".

הגט ניתן עוד לפני שבוצעה העברת מחצית הדירה על שם המשיב, וכשזה ביקש מאשתו לשעבר שתבצע את האמור בהסכם, היא סירבה.

המשיב הגיש תביעה לבית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו (תי"א 2913/62), כדי שיחייבה לבצע את ההסכם כאמור, ובית-המשפט נענה וקיבל את התביעה בחייבו את המערערת להעביר את מחצית הדירה הנ"ל על שם בעלה. פסק-הדין ניתן ביום 10.6.65 ועליו הערעור שבפני
נו.

שלוש הן הטענות העיקריות אשר מעלה בא-כוח המערערת בפני
נו, והן:

א. לבית-המשפט המחוזי לא היתה סמכות לדון בענין.
ב. להתחייבות האשה להעביר את הדירה לא ניתנה כל תמורה, ועל-כן אין התחייבות תקפה.
ג. המערערת חזרה בה מהסכמה לוותר על זכויותיה בדירה נשוא הדיון, והבעל נתן הסכמתו לכך.

באשר לטענת הסמכות. טוען בא-כוח המערערת שלאור סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, המקנה לבית-הדין בתביעה לגט סמכות ייחודית לדון אף בכל ענין הכרוך באותה תביעה, היתה לבית-הדין הרבני שדן בתביעת הגירושין סמכות ייחודית לדון בענין הדירה, הואיל והצדדים עצמם כרכו את הענין בתביעתם כאמור לעיל. לטענת בא-כוח המערערת מהווה תביעת המשיבה בבית-המשפט המחוזי המשך ותולדה של תביעת הגירושין בבית-הדין הרבני ובתור שכזו ממשיכה היא להיות כרוכה בתביעת הגירושין הזו- אף לאחר מתן הגט, וכך לא פסקה עד עצם היום הזה סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני. טענה זו מבסס בא-כוח המערערת על שורה של פסקי דין שניתנו על-ידי בית-משפט זה, ביניהם: ביז"מ 1/60 אפרים ויוטר נגד אלה מסיה בארי; פד"י, כרך טו, תשכ"א/תשכ"ב-1961, ע' 1457, ב-ע' 1466, 1467; בג"צ 38/54- אביגדור לבנוני (וייס) נגד יו"ר ההוצל"פ, חיפה, ו-צילה לבנוני, פד"י, כרך ח, תשי"ד/תשט"ו-1954, ע' 324, ב-ע' 326; פי"ם, כרך טו, תשי"ד-1954, ע' 101 ועוד. לאור הפסיקה הנ"ל טוען הוא היה על המשיב לתבוע העברת מחצית הדירה על שמו לא בבית-המשפט המחוזי אלא בבית-הדין הרבני אשר לו מוקנית הסמכות הייחודית לדון בכך.

טענה זו העלה בא-כוח המערערת אף בבית-המשפט דלמטה ונדחתה, ולדעתי- בדין נדחתה.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, קובע אמנם שלבית-הדין הדן בתביעת גירושין מוקנית סמכות שיפוט ייחודית אף בכל ענין הכרוך באותה תביעה. נכון גם שסמכות זו נשארת בידי בית-הדין אף משזה סיים את הדיון בענין, והוא מתעורר שנית כעבור זמן, אבל במה דברים אמורים, כשהצדדים המתדיינים אמנם כרכו את אותו ענין שבגררא בתביעתם, היינו: לפחות אחד מהם ביקש את הכרעת בית-הדין לא רק בענין הגירושין – שהוא נושא התביעה העיקרי- כי אם גם בענין הטפל לו, אשר הצדדים או אחד מהם ראו צורך להביאו לידי הכרעה משפטית לשם חיסול כל בעיותיהם המשותפות, או- גם אם לא ביקש אחד הצדדים את הכרעת בית-הדין בענין – היה אותו ענין כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין, גם אז תהא לבית-הדין סמכות ייחודית לדון באותו ענין.

במקרה דנא, כל אשר ניתן לאמר הוא שענין הדירה הוזכר בפני
בית-הדין, אך זה לא נתבקש להכריע בדבר, אלא הצדדים הצהירו מפורשות שבקשר לדירה הם הסתדרות ביניהם ואין הם מבקשים את הכרעת בית-הדין בענין. לכן, למרות שבעת הדין בבית-הדין הועלה ענין הדירה (כפי שיבואר להלן), אין בכך כדי להקנות לבית-הדין סמכות ייחודית כי הענין לא הועלה על-ידי הצדדים על דרך בקשה מבית-הדין שהוא יכריע בענין.

אין לומר כי די בעצם הזכרת ענין הדירה (מבלי לתבוע דבר בקשר אליה), כדי שהענין ייכנס לגדר המושג: "כרוך בתביעת גירושין" במובן הסעיף 3 הנ"ל.

את אשר כלול במושג זה, הביע מ"מ הנשיא השופט זילברג ב-ע"א 8/59- דוד גולדמן נגד צפורה גולדמן; פד"י כרך יג, תשי"ט/תש"- 1959, ע' 1085 ב-ע' 1091; פי"ם, כרך מ, תשי"ט-1959, ע' 316, באמרו ששניים הם סוגי הענינים הכרוכים בתביעת גירושין:

"1. ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין.
2. כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, אשר בפועל ממש 'נכרך' על-ידי בן הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על-ידיו (או על-ידי יריבו) לבית-הדין הרבני, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה."

טענת הבעל במשפט הנ"ל היתה, שתביעת סילוק-היד שהוגשה על-ידי האשה לבית-משפט השלום, צריכה היתה להתברר בבית-הדין הרבני שדן עוד קודם לכן בתביעת הגירושין שבין בני הזוג, מאחר וענין זה נכרך בתביעת הגירושין, ונתפס על-כן בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני- גם משזה סיים את הדיון בתביעת הגירושין עצמה.

בית-משפט זה דחה טענה זו בקבעו שאין לראות בתביעה זו ענין שמטבע הדברים כרוך בתביעת גירושין. וכמו-כן קבע כי "הסכסוך בנוגע לדירה גם לא נכרך על-ידי המשיבה בתביעת הגירושין שהוגשה על-ידה....".

נראה לי שיש מקום לאמר כי במקרה שבשעת הדיון בתביעת גירושין- גרים שני בני הזוג המתדיינים בדירה אחת שהיא דירת הנשואין (matrimonial home) שלהם, יש לראות בשאלת עתיד מגורים וכל הכרוך בכך "ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין". ולכן, ולפי- זה, אפשר שהיה צריך לקבל את טענת הבעל ב-ע"א 8/59 הנ"ל, הואיל ושם הוגשה התביעה והתנהל הדיון בבית-הדין הרבני בהיות שני בני הזוג גרים בדירה שהיתה לאחר מכן נושא הסכסוך ביניהם.

במקרה דנא, עזבה המערערת את בית המשפט ועברה להתגורר עם גבר זר, כפי שעולה מעדותו של המשיב (ע' 8 לפרוטוקול) – עדות שלא נסתרה על-ידי המשיבה. אין לאמר איפוא שענין המגורים בדירה זו היה מטיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין, כי האשה יצאה מן הדירה, ואף הביעה בהסכם את רצונה לוותר על חלקה בה.

על-כל-פנים ברור שאם ב-ע"א 8/59- שם גרו שני בני הזוג בדירה בשעת ההתדיינות- לא ראו בשאלת הדירה ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין, על אחת כמה וכמה במקרה הנדון כאן- שהמערערת עזבה את הבית- אין לראות בשאלה זו ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין.

אילו היו שני הצדדים גרים בדירה בשעת ההתדיינות, הייתי אומר שיש לראות בשאלת המגורים ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין, אולם לא כן היו פני הדברים כאן.

ובכן, אין המקרה הנדון נמנה על הראשון בסוגי הענינים הכרוכים בתביעת גירושין.

אין גם לאמר כי ניתן להכלילו במסגרת הסוג השני של ענינים אלה, שכן נחוץ – כדי שענין ייחשב ככרוך- שהצדדים או אחד מהם בפועל ממש יכרוך אותו בתביעת הגירושין. כיצד עליו לעשות זאת?- בדרך של בקשה מבית-הדין שיכריע באותו ענין. אין די בהזכרת הענין גרידא בפני
בית-הדין אם אין מונחת ביסוד אמירת הדברים הכוונה הברורה שבית-הדין יכריע בדבר אותו ענין. מה עוד, שבמקרה דנא בפירוש הביעו הצדדים את רצונם שבענין הדירה לא יפסוק בית-הדין הרבני, הואיל והם עצמם כבר הגיעו להסכם ביחס לאותו ענין.

על הצורך בתביעה כלשהי (ולו במובנה הרחב ולא הפורמלי בלבד), כדי שהדבר ייהפך לענין הכרוך בתביעת גירושין,ניתן ללמוד מכמה פסקי-דין קודמים שניתנו על-ידי בית-משפט זה, ביניהם: בג"צ 127/64- צפורה רייצ'יק נגד אב בית-הדין וחברי בית-הדין הרבני האזורי, פתח-תקוה, ואח'; פד"י, כרך יח (3), תשכ"ד/תשכ"ה-1964, ע' 337, ראה ביחוד ב-פיסקה 8 של פסק-הדין. וכן פסק-דינו של השופט זוסמן ב-בג"צ 155/65- חיים גורוביץ נגד בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב, ו- 2 אח'; פד"י, כרך יט(4), תשכ"ה/תשכ"ו-1965, ע' 16 .

לכן, אם במקרה הנדון היו אמנם הצדדים כורכים את ענין הדירה בבקשתם המשותפת לסידור גט, כלומר: אילו לפחות אחד מבני הזוג היה מבקש שבית-הדין יפסוק ויכריע בזכויותיהם בדירה, או אם על-כל-פנים היו מגישים את ההסכם שביניהם לבית-הדין כדי שזה יאשרו ויתן לו תוקף של פסק-דין, ניתן היה אז לאמר שענין הדירה נכרך בתביעת הגירושין, והיה מקום לאמר שהענין נשאר בסמכותו הייחודית של בית-הדין.

אולם לא כן היו פני הדברים במקרה שלפנינו. הוגשה כאן בקשתם המשותפת של המערערת והמשיב לבית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו לסידור גט. בבקשה נאמר כי "שני הצדדים הסדירו ביניהם את הבעיות הכספיות והאשה מוותרת על דמי-כתובתה וכן על חלקה בבית...". את ההסכם ביניהם שבו וויתרה האשה על חלקה בדירה, לא צירפו הצדדים לבקשתם.

באמרם כי הצליחו להגיע לידי הסדר ביחס לבעיות הכספיות- כולל הדירה, גילו שני הצדדים דעתם כי אין הם מבקשים את התערבותו של בית-הדין בהסדר בעיות אלו, ואין הם מבקשים את הכרעתו. וכך, בפירוש לא כרכו הצדדים את ענין הדירה בתביעת הגירושין, ואין איפוא מקום לאמר שלבית-הדין הרבני יש כיום הסמכות הייחודית לדון בענין, הואיל וסמכות כזו מעולם לא היתה לו, באשר, כאמור, אף אחד מן הצדדים כלל לא כרך ענין זה בתביעתו, ואין מקום לתחולת סעיף 3 הנ"ל במקרה זה.

טענתו השניה של בא-כוח המערערת נוגעת לבעיית התמורה. טוען עורך-הדין זמיר – בא-כוח המערערת, כי להתחייבותה של המערערת אין כל תוקף מאחר ולא ניתנה עבורה תמורה.

לא ניכנס כאן לברור עקרוני בדבר היות או אי-היות התמורה יסוד הנחוץ לקיומו של חוזה במשפט הארץ. אך גם אם אין ניתן לראות באחד מהדברים שנתן המשיב באופן ספציפי למערערת במסגרת הסדר מכלול הבעיות שביניהם- תמורה להתחייבותה של המערערת להעביר לו את חלקה בדירה, גם אז יש לראות בהסדר הגירושין שבין בני הזוג תמורה נאותה. אין לבדוק בפרטי ההסדר שבין בני הזוג, באשר הסדר זה מהווה ענין מאוד פנימי ביחסיהם ההדדיים, וקשה לדעת מה בדיוק נתן כל אחד מהם עבור הוויתורים שהשיג מזולתו.

על-כל-פנים, ניתן לראות תמורה בעצם הגירושין שהמערער הסכים להם.

ביחס לנישואין, רואה המשפט האנגלי בהסכמה של אדם לשאת אשה- תמורה טובה, ובוודאי שכן הוא המצב במשפט העברי. ראה תיע"ז 2405/62, תל-אביב-יפו- שמואל מטלון נגד מזל טוב (מטילדה) מטלון; פסקים מחוזיים, כרך לו, תשכ"ג-1963, ע' 352, ב-ע' 372. ביחס לגירושין, המצב במשפט האנגלי שונה. שם הסכם לעריכת גירושין הינו בלתי-חוקי, באשר לא הצדדים עצמם מתגרשים, אלא בית-המשפט הוא המביא לידי הגירושין ביניהם על-ידי פסק-דין שנותן. בהסכמת הצדדים רואים קנוניה ולכן לא תוכל להיות בהסכמה כזו תמורה.

לעומת זאת, לפי המשפט העברי, הצדדים עצמם הם שמתגרשים ויש תוקף להסכם הגירושין שלהם, וכך, עצם הסכמתו של הבעל ליתן גט לאשתו, או של אשה לקבל גט מבעלה- מהווה תמורה. ומצאנו במשפט העברי שלא רק הסכם כספי בקשר לגירושין הינו בר- תוקף, אלא אף גירושין על-תנאי כספי הינם תקפים והתנאי כשר, כפי שנפסק בשעתו (אע"ה, סימן קמ"ג, סעיפים ג'-ה'). מן הראוי לציין כי הסכמים כספיים בקשה לגירושין הינם מעשים של כל יום, ויש שבעל נותן כסף לאשתו או להיפך. וכך, יכול הבעל להתנות את מתן הגט לאשתו במילוי התחייבויות כספיות מצדה; ואם לתנאי כספי בגירושין יש תוקף, על אחת כמה וכמה שהסכם כספי בקשר לגירושין הינו תקף והסכמת הבעל ליתן גט מהווה בו תמורה טובה. הלכה זו נובעת מן הכלל הרחב לפיו כל תנאי שבממון תנאו קיים.

ניתן למצוא כאן תמורה גם אם נבחן אספקט אחר של הבעיה: ענין ההסדר המשפחתי.

המשיב קיבל על עצמו לדאוג לשני ילדי בני הזוג שאחד מהם היה בן 21, ואחד בן 16, ונראה גם מן העדויות שהוא סיפק את האמצעים לנישואי הבן הגדול. ואילו המערערת הלכה מן הבית ונישאה לאדם בשם שפירא.

יש בהסדר משפחתי זה כשלעצמו תמורה טובה לכך שהמערערת תוותר למשיב על מחצית הדירה בה גרה יחד אתו, מה גם שהמשיב בלאו-הכי נשאר לגור באותה דירה.

וב- halsbury מהדורת simonds בפרק הדן בנחיצות תמורה בהסדרים משפחתיים (פרק 17, ע' 224), נכתב:

“since the consideration for a family arrangement is partly value and partly love and affection, the pecunlary worth of the consideration is not regarded too closely.”

נמצא איפוא שגם אם נחוצה תמורה להתחייבותה של המערערת לוותר על חלקה בדירה, הרי זו קיימת בדמות הסכמתו של המשיב ליתן לה גט, ובהתחייבותו להחזיק את הילדים אצלו ולדאוג להם באופן בלעדי.

טענתו השלישית של בא-כוח המערערת היא שיש להסיק מהתנהגותו של המשיב שהוא ויתר על העברת מחצית הדירה על שמו. זאת ניתן לדבריו ללמוד מהעובדה שהמשיב לא עמד על כך שהמערערת תעביר לו את הדירה קודם הגירושין, וכן, מהעובדה שלא עמד על כך שתחתום על ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר לטובתו- עוד לפני מתן הגט על-ידיו. נוסף על כך טוען בא-כוח המערערת- המערערת חזרה בה מהסכמתה להעביר את מחצית הדירה על שם המשיב. על חזרתה זו ניתן, לדבריו, להסיק מתוך דברי תשובתה לשאלת בית הדין הרבני, בהם אמרה: "את חלקי בבית המשותף אני מוכנה להעביר על שם שני הילדים". הבעל לא התנגד לכך אלא רק אמר שכל הוצאות בנו העומד להתחתן – עליו, ויש לראות באופן תשובתו שתיקה לגבי חזרתה של האשה מהסכמתה הקודמת, ושתיקה זו נחשבת להסכמה מצדו.

גם טענה זו אינה נראית לי. אין להסיק מהתנהגותו של המשיב שוויתר על התחייבות המערערת להעביר את הדירה על שמו. להיפך, דברים אלה יש בהם כדי להסביר למה הוסכם שמחצית הדירה תועבר על שמו הוא. הוכח בבית-המשפט המחוזי שהבעל נקט בצעדים להעברת הדירה על שמו עוד קודם מתן הגט, אלא שהדבר השתהה משום מה. כמו-כן הוכח כי לפי מה שהוסבר לו אז, כלל לא היה צורך בייפוי-כוח נוטריוני, ומסיבה זו לא דרש ייפוי-כוח כזה. לאחר שכבר ניתן הגט דרש המשיב פעמים מרובות מהמערערת למלא אחר התחייבותה- כפי שטוען המשיב בכתב-תביעתו בבית-המשפט המחוזי. טענה זו לא הוכחשה על-ידי המערערת. כיצד איפוא ניתן להסיק ויתור מצד המשיב על התחייבותה של המערערת? בכל משך הדיונים בבית-הדין הרבני לא קמה האשה אף פעם והצהירה במפורש כי היא חוזרת בה מהסכמתה להעביר לבעלה את מחצית הדירה, אלא היא רוצה להיבנות מפיסקה קטנה שבפסק-הדין המוזכרת לעיל. לא הומצא לנו הפרוטוקול של בית-הדין וכך לא ברור כלל באיזה הקשר אמרה המערערת אותם דברים, אפשר שכפי שהניח בית-המשפט המחוזי, נגעה השאלה של בית-הדין לגורל הילדים (דבר שמסתבר גם מתשובת המשיב), ולא לגורל הדירה "מה גם ששאלת הדירה לא היתה כלל במחלוקת בפני
בית-הדין נוכח הצהרתם של שני הצדדים בסעיף 6 לבקשתם למתן גט", וכן ברור שמתוך זה בלבד אין להסיק חזרה של המערערת מהסכמתה הקודמת וממילא שתיקתו של המשיב אין בה משום חזרה מכל התחייבות שהיא מצד המערער.

המערער לא נשאה איפוא בנטל ההוכחה של ביטול ההסכם להעברת מחצית הדירה על שם המשיב,וכיון שכך, אין היא יכולה להשתמט ממילוי אחר התחייבותה המפורשת.

לאור זאת נראה לי שיש לדחות את הערעור.

השופט כהן
: אני מסכים.

השופט הלוי
: אני מסכים.

הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות הערעור ובשכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 500 ל"י.

ניתן היום, כ"ג באדר תשכ"ו (15.3.1966).








עא בית המשפט העליון 316/65 שושנה ברוק נ' מאיר-דב ברוק, [ פ"ד: כ 2 6 ] (פורסם ב-ֽ 15/03/1966)