פסקי דין על עופרה סיני | פסקי דין על משה סיני | פסקי דין על שמחה סימה סולומון | פסקי דין על יהודה סלומון |

48999-07/10 תאמ     06/02/2011




תאמ 48999-07/10 עופרה סיני, משה סיני נ' שמחה סימה סולומון, יהודה סלומון








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 48999-07-10 סיני ואח' נ' סולומון ואח'






בפני

כב' השופט
צחי עוזיאל


התובעים:

1
.
עופרה סיני

2
.
משה סיני
ע"י ב"כ עו"ד קארין סיני


נגד


הנתבעים:

1. שמחה סימה סולומון
2. יהודה סלומון
ע"י ב"כ עו"ד רמי צוברי




החלטה

התובעים, עפרה ומשה סיני
(להלן- משפחת סיני או סיני) והנתבעים, שמחה ויהודה סולומון (להלן – משפחת סולומון או סולומון) מתגוררים בדירות קוטג' סמוכות. הדירות נמצאות בבית שאינו רשום כבית משותף בגוש 6415 חלקה, 390 בשטח של 1,706 מ"ר ברח' כ"ט בנובמבר 9 ברמת השרון.

על-פי הסכמים מן העבר (נספחים 2 ו- 4 לכתב התביעה), נבנו באותה חלקה שמונה קוטג'ים, כאשר בארבעה מהם מתגוררים בני משפחת מאירוביץ ובארבעת הנוספים מתגוררות משפחת סיני, משפחת סולומון, משפחת דותן ומשפחת אבן חן (דורון). כל אחד מהשמונה הינו מוטב הערת אזהרה הזכאי להירשם כבעלים של קוטג' אולם הבית כאמור טרם נרשם כבית משותף.


טענות התובעים בתמצית ועתירתם למתן סעדים:


א.
התובעים טוענים כי הנתבעים הסיגו גבול ברכוש המשותף לתובעים ולנתבעים, על-ידי תוספת בנייה שבוצעה לפני 22 שנים בשטח המשותף (חדר שירותים), שתילת צמחייה בשטח המשותף ובניית פרגולה בקיר משותף.
ב.
התובעים מבקשים לקבל

פסק דין
הצהרתי לפיו הפעולות הנ"ל בוצעו בשטח משותף לתובעים ולנתבעים בלבד (סעיף ז(1) לכתב התביעה) או לחילופין כי מדובר בשטח משותף לכל המשפחות בחלקה (סעיף ז(2.5) לכתב התביעה).
ג.
התובעים עותרים למתן צו שיורה לנתבעים להרוס את אשר נבנה בשטח המשותף.
ד.
התובעים עותרים לחיוב הנתבעים לתשלום דמי שימוש ראויים עבור השימוש בשטח המשותף בעשרים ושתיים השנים האחרונות.

ביום 13.7.00 הגישו התובעים את תביעתם למפקח על רישום מקרקעין בתל-אביב (להלן – המפקח) ובאותו היום הורתה כבוד המפקחת מירה אריאלי על העברת התובענה לבית משפט השלום בתל-אביב בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 (להלן – חוק בתי המשפט), וזאת מאחר ואין בסמכות המפקח להכריע בזכויות הקנייניות נשוא התובענה.


ב"כ הנתבעים, הן במסגרת כתב ההגנה והן בדיון שהתקיים בפני
, טען כי העברת התובענה על-ידי המפקחת אריאלי נעשתה שלא בסמכות, שכן סעיף 79(א) לא חל על המפקח ובקשני להורות על החזרת התובענה למפקח או לחילופין למחקה. עוד נטען כי גם אם היה למפקח סמכות להורות על העברת התובענה, הרי שהיה להורות כי התובענה תועבר לבית המשפט המחוזי שהינו בעל הסמכות העניינית ליתן חלק מהסעדים המבוקשים. בנוסף, ב"כ הנתבעים טען כי לא ראוי לדון בתובענה, שהכרעה בה עשויה להשליך על צדדים נוספים וכן כי התביעה התיישנה, ככל שהיא נוגעת לדמי שימוש ראויים. להלן אדון בכל אחת מהטענות.


סמכות המפקח על רישום מקרקעין להורות על העברת תובענה לבית משפט בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט

סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט קובע כי:


"מצא בית המשפט שאין הוא יכול לדון בעניין שלפניו מחמת שאינו בסמכותו המקומית או העניינית, והוא בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר, רשאי הוא להעבירו לבית המשפט או לבית הדין האחר, והלה ידון בו כאילו הובא לפניו מלכתחילה, וראשי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית המשפט הקודם."
(הדגשות שלי – צ.ע.).

ב"כ הנתבעים הדגיש כי עפ"י הסעיף הנ"ל, הגורם המעביר חייב להיות "בית משפט", וזאת להבדיל מהגורם הנעבר שהינו "בית משפט או בית דין אחר". לטענתו, המפקח הינו לכל היותר בית דין וניתן להעביר אליו עניינים שונים, אולם אינו מהווה "בית משפט", כנדרש בסעיף 79(א).


אכן בתי המשפט ראו במפקח "בית דין למהדרין" (ראה בר"ע 587/83 ועד הבית נ' ד' ירדני ואח', פ"ד לח(2); ע"א 44/72 שם טוב נ' פריבס, פ"ד כו(1) 617,619), אולם השאלה העומדת לדיון בענייננו הינה האם המפקח מוסמך להורות על העברת דיון לבית משפט או לבית דין אחר. היינו, האם המונח "בית משפט" כולל גם את המפקח לצרכי סעיף 79(א).


כבוד השופט זפט בהחלטתו בת.א. (מחוזי תל-אביב) 2358/05 אזולאי נגד רותם (פורסם במאגרים המשפטיים), קבע כי למפקח אין סמכות להורות על העברת דיון לבית משפט מכוח סעיף 79(א) וציין בין היתר כי: "המפקח אינו חלק מהרשות השופטת, אלא זרוע מזרועות הרשות המבצעת, ואיני מוצא כל אינדיקציה בלשון החוק לכוונה להחיל את הוראות חוק בתי המשפט על המפקח. לא בכדי הסמכות שנקבעה בסעיף 79(א) להעביר עניין לבית משפט או בית דין אחר, ניתנה לבית משפט, ולא ניתנה לבית דין. הכוונה לא היתה ליצור סימטריה בין בתי המשפט לבין בתי הדין" (ההדגשה שלי – צ.ע.) (החלטה דומה נתנה על-ידי כבוד השופט זפט גם בה.פ. (מחוזי תל-אביב) 27/01 ויסמן נגד בן ישי (פורסם במאגרים המשפטיים)).


המחוקק הקנה למפקח הן סמכויות שיפוטיות ליישוב סכסוכים והן סמכויות מנהליות. סמכויותיו השיפוטיות של המפקח הדן בסכסוך לפי סעיף 72 לחוק המקרקעין, התשכ"ט -1969 (להלן – חוק המקרקעין) מפורטות בסעיף 74 הקובע כי "למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט של בית משפט שלום הדן בתובענה אזרחית". סמכויותיו המנהליות של המפקח מתייחסות בעיקר לעניינים של רישום וכוללת בין היתר מתן צווים לרישום בתים בפנקס הבתים המשותפים, תיקון צווים כאמור, מתן צווים לרישום תקנון, מינוי נציגות שכר ועוד. האבחנה בין שני סוגי הסמכויות הינה ברורה ורק לשם ההדגשה יוזכר כי ערעור על החלטה שיפוטית של המפקח יוגש לבית המשפט המחוזי (סעיפים 76 ו- 77 לחוק המקרקעין), ואילו ערר על החלטה מנהלית יוגש לממונה על המרשם (סעיף 121 לחוק המקרקעין).


לטעמי, ניתן לראות במפקח כ"בית משפט" לצרכי סעיף 79(א) רק באותם עניינים שהובאו בפני
ו במסגרת סמכויותיו השיפוטיות, ולא המינהליות. על-פי אבחנה זו, המפקח לא רשאי להעביר ל"בית משפט או לבית דין" עניינים שהובאו בפני
ו במסגרת סמכויותיו המינהליות, ואילו "בית המשפט" רשאי להעביר למפקח גם עניינים שהובאו בפני
בית משפט והם בסמכותו המינהלית של המפקח. האבחנה האמורה מתיישבת לטעמי עם "חוסר הסימטריה" שאליו התכוון המחוקק בסעיף 79(א) ואשר אוזכר גם על-ידי כבוד השופט זפט בהחלטותיו.


חיזוק לגישה האמורה ניתן למצוא בקביעתו של בית המשפט המחוזי בנצרת בע"א (נצרת) 3058/03 אבו ראס נ' ארשיד (פורסם במאגרים המשפטיים), לפיה יש לראות בראש ההוצאה לפועל "בית משפט" לצרכי סעיף 79 לחוק בתי המשפט, רק בעניינים בהם הוא מפעיל את סמכויותיו השיפוטיות. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנתו האמורה בהסתמך על כך שהמחוקק הקנה לראש ההוצאה לפועל, במקרים מסויימים, סמכות שיפוטית (כגון הסמכות להכריע בטענת פרעתי). נראה לי כי יהיה זה נכון להגיע לאותה המסקנה גם בעניינו של המפקח.


אבחנה דומה נעשתה בת.א. (מחוזי ירושלים) 9037/07 פליישמן נגד מפעל חסד תורה ירושלים (פורסם במאגרים המשפטיים). אמנם בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט סובול) נמנע מלהכריע בסמכות המפקח לפי סעיף 79(א), שכן זו לא עמדה במישרין לדיון, אולם מהחלטת בית המשפט עולה כי קיימת אבחנה ברורה בין המקרים בהם המפקח מפעיל את סמכויותיו המנהליות ואז יש לראות בו "בית דין" לבין המקרים בהם מופעלות סמכויות שיפוטיות.


בנוסף, אין ספק כי התכלית של סעיף 79(א) היא לצמצם את הנזק של בעל דין המוצא כי תביעתו הוגשה לערכאה לא מוסמכת ולמנוע "טרטורו" הלוך ושוב מגוף משפטי אחד לאחר. ברב המקרים, העברת התובענה לבית משפט מוסמך חוסכת לצדדים בעלויות ובהליכים ביורוקראטיים שונים. (רע"א 3319/00 שור נ' בן יקר (פורסם במאגרים המשפטיים); רע"א 7810/08 עדיקה נגד עדיקה (פורסם במאגרים המשפטיים)).


על רקע התכלית הנ"ל, אני סבור שיש ליתן למונח "בית משפט" הגדרה רחבה הכוללת בתוכה גם את המפקח ובכל הנוגע לסמכויותיו השיפוטיות. רק פרשנות כזו תביא למימוש התכלית שהינה כאמור למזער את נזקו של מי שהגיע לערכאה לא מוסמכת.


שאלה דומה הובאה בפני
כבוד השופט קלינג בת.א. (מחוזי תל-אביב) 1098/01 פיק נכסים בע"מ נגד נציגות הבית המשותף (פורסם במאגרים המשפטיים), אשר קבע כי "נראה לי שמדיניות שיפוטית ראויה צריכה להוליך לפרשנות שתביא שוויון במעמדן של שתי הערכאות: שתיהן תוכלנה לקלוט ולהעביר עניין שהתגלגל אליהן ושאינו בסמכותן". גישה זו הביאה אותו למסקנה שהמפקח מוסמך להורות על העברת עניין לבית משפט. (יוער כי כבוד השופטות עדנה בקנשטיין ונאוה ברוורמן תומכות אף הן בגישה זו, כפי שהבהירו במאמרן "הלא יעבירונו עוד?", עלי משפט, כרך ה', התשס"ו, עמ' 7, 15). אמנם כבוד השופט קלינג לא ערך אבחנה בין סמכויותיו השיפוטית והמנהליות של המפקח, אולם דומני כי אבחנה שכזו עולה בקנה אחד גם עם גישת כבוד השופט קלינג, אשר דיבר על העברה הדדית בין שתי ערכאות.


חיזוק נוסף לגישה האמורה ניתן למצוא גם בע"א (תל-אביב) 1730/99 צ.ה.ר חברה לפיתוח ואח' נגד יום טוב עבודי ואח' (לא פורסם), שם דן בית המשפט המחוזי בערעור על החלטת המפקח למחוק על הסף תביעות בשל היעדר סמכות עניינית. כבוד השופטת חיות קבעה כי צדק המפקח בקביעתו בנוגע לסמכות, אולם שגה בהחלטתו שלא להעביר את התיק לבית משפט שלום מן הטעם שהתובענות לא גילו עילות. בית המשפט המחוזי הורה, במסגרת פסק הדין בערעור, על העברתן של התובענות לבית משפט השלום ובכך קבע, הלכה למעשה, כי המפקח הינו "בית משפט" לצרכי סעיף 79(א).


לאור האמור, מאחר ובמקרה הנדון התובענה הוגשה למפקח בהתאם לסעיף 72 לחוק המקרקעין, היה המפקח מוסמך להורות על העברת הדיון לבית משפט בהתאם לסעיף 79(א).


טענת הצדדים כי בית משפט השלום חסר סמכות עניינית לדון בתובענה

ב"כ הנתבעים הוסיף וטען כי בית המשפט המוסמך לדון בתובענה הוא בית המשפט המחוזי, שכן התובעים עותרים בין היתר לסעד של הריסת חלק מהמקרקעין (סעיף 6 לכתב ההגנה). דומני כי צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, שכן בית משפט השלום מוסמך לדון רק בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, כמפורט בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, ואילו במקרה הנדון אין המדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס, אלא קיימת עתירה להריסת חלק מהמקרקעין.


אמנם קיימים מקרים בהם בית המשפט השלום מוסמך לדון בסעד ההריסה, אם למשל סעד זה הינו בבחינת טפל לסעדים הנוספים שהתבקשו (הלכת "הטפל והעיקר"), אולם, לא מצאתי לנכון להכריע בשאלת היותו של הסעד טפל או עיקר, הן מהטעם שהצדדים לא טענו טענותיהם בהקשר לכך והן מהטעם שהתשובה לכך לא תתרום למסקנתי הסופית, כפי שאבהיר להלן.


סעיף 79(ב) קובע:


"בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר עניין כאמור, לא יעבירנו עוד" (ההדגשה שלי – צ.ע).

משמעות הסעיף הנ"ל הינה כי צו העברה שניתן לפי סעיף 79(א) מקנה סמכות לבית המשפט הנעבר, והלה אינו רשאי להעביר את הדיון עוד. בית המשפט העליון קבע בהקשר זה כי הדיבור "לא יעבירנו עוד" משתרע גם על מקרים בהם הועבר עניין לבית משפט שהוא חסר סמכות עניינית לדון בו (רע"א 3319/00 שור נ' בן יקר (פורסם במאגרים המשפטיים); דנ"א 1271/01 שור נ' בן-יקר (פורסם במאגרים המשפטיים). בע"א 145/58 קלקודה נגד אגד, פ"ד י"ג 260, נאמר כי "יש לשים קץ למצב, שבעל דין יהא נאלץ להתדפק על דלתות בתי המשפט למיניהם, אשר ישיבו פניו ריקם מפאת חוסר סמכות".


לאור האמור, לאחר שהכרעתי כי העברת התובענה על-ידי המפקח בדין יסודה, הרי שאינני רשאי להעביר את התובענה פעם נוספת.


לו מי מבעלי הדין היו רוצים לתקוף את החלטת המפקח להעביר העניין לבית משפט שלום, היה עליו להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי.


כאן המקום להעיר כי העברת תובענה לבית משפט אחר הינה החלטה שיפוטית משמעותית ומן הראוי שהמפקח היה שומע את ב"כ התובעים או את הצדדים קודם להחלטתו. במקרה הנדון, החלטת ההעברה נעשתה ללא הסכמת הצדדים ואף ללא ידיעתם ולא מן הנמנע כי אלה היו מבקשים מהמפקח למחוק את התביעה או להעבירה לבית משפט מחוזי. כפי שפרטתי לעיל, סעיף 79 לחוק בתי המשפט נועד למזער נזקים לצדדים ואינני בטוח כי הדרך בה נהג המפקח מתיישבת עם תכלית זו. יודגש כי קבלת עמדת התובעים או הצדדים עובר למתן צו העברה תמנע ברוב המכריע של המקרים העלאת טענות לפיהן בית המשפט הנעבר הינו חסר סמכות.


הוספת בעלי דין להליך המשפטי

ב"כ הנתבעים טען כי לא ניתן לברר את התובענה, שכן כל הכרעה שתתקבל עלולה, לשיטתו, להשפיע על זכויותיהם הקנייניות של הבעלים של כל הדירות/קוטג'ים בחלקה. ב"כ הנתבעים הפנה בהקשר זה לעתירת התובעים למתן סעד חלופי לפיו הנתבעים הסיגו גבול ברכוש המשותף לכל בעלי הקוטג'ים (סעיף ז(2.5) לכתב התביעה).


ב"כ התובעים הדגישה כי עתירתה העיקרית הינה כי מדובר ברכוש משותף שיש להצמידו לדירות התובעים והנתבעים בלבד וכי רק אם עתירתה זו תדחה, יש לשקול את הטענה כי מדובר ברכוש משותף לארבע משפחות בלבד ולא לכל השמונה, כפי שטוען ב"כ הנתבעים.


לאחר שעיינתי בכתב התביעה ובנספחים שצורפו ובעיקר בנספחים 2 ו- 4, אני סבור כי צודק ב"כ הנתבעים בטענתו. גם אם עסקינן בעתירה חלופית בלבד שעשויה להשליך על צדדים נוספים, מן הראוי שאלה יתגוננו ויביעו עמדתם. בנוסף, דומני כי אין מקום לערוך אבחנה בין המשפחות המתגוררות בחלקה, במיוחד לא בשלב המקדמי של ההליך, כאשר עסקינן בבית שאינו רשום כבית משותף וכאשר טרם הוכרעו הזכויות על-פי חוזי הרכישה הבסיסיים. לא ניתן, לטעמי, לומר כי הכרעה בתובענה עשויה להשליך על זכויות קנייניות של ארבע משפחות בלבד ולא של כל השמונה.


תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בית המשפט רשאי להורות על צירוף תובע או נתבע, כאשר היה צריך לצרף אותו מלכתחילה או כאשר נוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט להכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. אני סבור כי התנאים המנויים בתקנה 24 מתקיימים בענייננו.


ברור כי ככל שיתקדם ההליך וזכויות הצדדים תתבהרנה ותתבררנה, יהיו רשאים הצדדים החדשים או מי מהם "לפרוש" מן ההליך, אולם לא ראוי למנוע מהם כעת מלנקוט עמדתם ולהשתתף בהליך.


לאור האמור לעיל, אני מורה לתובעים לתקן את כתב התביעה ולהוסיף את בעלי הדין הבאים: משפחת מאירוביץ (לגבי ארבעה קוטג'ים), משפחת דותן ומשפחת אבן חן (דורון). ככל שיתברר לתובעים כי קיימים בעלי זכויות נוספים בחלקה, יהיה עליהם לצרף גם אותם לתובענה.


התיישנות התביעה הכספית

טענה נוספת שהועלתה על-ידי ב"כ הנתבעים התייחסה להתיישנות הסעד הכספי של דמי שימוש ראויים המתייחס לעשרים ושתיים שנים שקדמו להגשת התביעה. לטענתו, ניתן לתבוע, אם בכלל, דמי שימוש ראויים רק לגבי השבע שנים האחרונות. ב"כ התובעים הסכימה ובצדק עם טענת ב"כ הנתבעים בהקשר זה.


לאור האמור, כתב התביעה יתוקן ובמסגרתו יפורט הסעד הכספי הנתבע, לגבי השבע השנים אחרונות בלבד.


סיכומו של דבר

עם קבלת התובענה מהמפקח, מזכירות בית המשפט פתחה תיק בסדר דין מהיר. ברור כי תובענה זו לא מתאימה לבירור בסדר דין מהיר ועל-כן ייפתח תיק אזרחי בסדר דין רגיל.


נקבע לקדם משפט במעמד כל הצדדים ביום 21.9.11 בשעה 15:00.


עד ליום 1.4.11 יגישו התובעים כתב תביעה מתוקן בהתאם להוראות בסעיפים 31 ו- 33 לעיל.
כתב התביעה המתוקן יומצא לכל בעלי הדין יחד עם הזמנה לקדם המשפט במועד שנקבע.


בנוסף, מזכירות בית המשפט תעביר את התיק לעו"ד טל אלימלך מיחידת הגישור, על-מנת שתזמן את הצדדים לגישור בפני
ה. אציין כי התרשמתי שניתן להתחיל בהליכי הגישור בנוכחותם של התובעים והנתבעים בלבד ואף לפני הוספת בעלי הדין הנוספים. יחד עם זאת, ברור כי כל הסכמה שתתקבל, אם תתקבל, תהיה טעונה הסכמת הצדדים הנוספים. יודגש כי אין בהליך הגישור כדי לעכב את ההליך העיקרי והצדדים מתבקשים לפעול בהתאם למועדים שקבעתי ובהתאם למועדים שבדין.


בשלב זה לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות. יחד עם זאת, ברור כי הוצאות הבקשה תלקחנה בחשבון בסוף ההליך.


המזכירות תמציא החלטתי לב"כ הצדדים ולמפקח על רישום מקרקעין בתל-אביב.


ניתנה היום, 06 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.








תאמ בית משפט שלום 48999-07/10 עופרה סיני, משה סיני נ' שמחה סימה סולומון, יהודה סלומון (פורסם ב-ֽ 06/02/2011)